אם לא די בראיות הקודמות כדי להכריע במשמען הנכון של ההוראות שבספרי הברית, תבוא עוד העדות החותכת של ס' דברים ותוסיף.
 |
1 |
תופעה רגילה היא בס' דברים, שאין הוא טובע את חוקיו (וגם לא את החלקים הסיפוריים שבנאומיו) בלשון חדשה ובסיגנונו שלו בלבד. תכופות דבריו נבנים על גרעין קדום, על כעין תשתית מילולית הקלוטה מן המוכן, ועל התשתית הוא מוסיף נופך שהוא כולו שלו – הדגשות מיוחדות עקב שינויי תפיסה, או דברי הטפה והפצרות בדרכו האופיינית ובסיגנונו הטיפוסי, לעתים קרובות יכולים אנו להסיר את הנופך ולגלות את הגרעין הקדום והקצר של החוק, שכן אותו הגרעין מופיע בצורה דומה, ולפעמים אף במלים זהות לחלוטין, בספרי הברית או בחטיבות אחרות שקדמו לס"ד. למשל, חוק העבד בנוי בס"ד (דב' טו, יב-יח) על שלושה פסוקים מפסוקי החוק הקדום המובא בספר הברית, והם פסוק הפתיחה ושני פסוקי הסיום (שמ' כא, ב, ה-ו). גרעינו של החוק בעניין קביעת שופטים וקיום משפט צדק (דב' טז, יח-כ) מופיע בדיוק מלולי בספר הברית (שמ' כג, ו, ח). האזהרות "ולא יֵרָאוּ פני ריקם", "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון ה' ", הכלולות בשני ספרי הברית (שמ', כג, טו, יז; לד, כ, כג), חוזרות כלשונן ובאותו ההקשר בס"ד, אבל בסדר הפוך ובתוספת כמה הרחבות (דב' טז, טז). לעומת זאת, האזהרה "לא תבשל גדי בחלב אמו", שגם היא כלולה בספרי הברית (שמ' כג, יט; לד, כו), חוזרת בס"ד בלא שום דברי הרחבה, אבל כשהיא מנותקת מן ההקשר של החגים ומשובצת בהקשר אחר – של איסורי מאכלות (דב' יד, כא). משמע שגרעין זה נמסר כמות שהוא ולא נתלו בו הרחבות, אבל עד שמצא את דרכו לתוך ס"ד ניתק מהקשרו הראשון ונקלט בהקשר חדש.
דעה מקובלת היא על חוקרים רבים, שמגעים מלוליים כאלה מעידים על תלותו של ס"ד בספרי הברית ויש בהם כדי ללמד, שאת רוב חוקיו קלט ס"ד מתוך קבצי-החוקים ההם, ובמיוחד מתוך ספר הברית של שמ' כ, כב – כג, לג.30 דעה זו קשורה בתפיסה יותר רחבה הקובעת, ששני המקורות ס"י וס"א (ובצורתם המאוחדת דוקא, כלומר סי"א) היו מונחים לפני מחבר ס"ד, וכשם שנסתייע באותם המקורות לשם חיבור הסקירות "ההיסטוריות" – הסיפוריות הכלולות בנאומיו (דב' א, ו – ג, כט; ט,ח – י, יא), כך השתית את חוקיו על קבצי-החוקים של אותם המקורות. אלא שבצורה זו אין התפיסה הנזכרת יוצאת ידי חובת הנתונים. כלל הוא שנתאשר לי בבדיקות מדוקדקות של הפרשיות הסיפוריות בתורה, שרק ס"א היה מונח לפני מחבר ס"ד,31 והואיל וספר הברית הוא קובץ-החוקים של ס"א, אפשר שגם הוא לא נעלם מעיני מחבר ס"ד. ואף-על-פי-כן קשה להניח, שמתוך ספר הברית שאב מחבר ס"ד את החומר המשפטי שלו ושקובץ החוקים של זה (דב' פרקים יב-כח) תלוי ישירות בספר הברית ומתכוון לשמש הרחבה של ספר הברית. עובדה ברורה היא, שכמה וכמה חוקים מן הכלולים בספר הברית, שאין לגלות בהם שום ייחוד של טעם ומגמה, לא הובאו בקובץ-החוקים של ס"ד, ולהיפך –כמה וכמה חוקים מן המובאים בקובץ האחרון, ושגם הם מיוסדים בלא ספק על גרעינים קדומים, אין להם יסוד ושורש בחוקים הכלולים בספר הברית. ולא עוד אלא שיש הבדל כל כך גדול בין שני הקבצים ברציפות החומר המשפטי ובסדר החוקים, שאין הדעת סובלת שהורכב הקובץ של ס"ד מתוך זיקה ישירה אל ספר הברית. הרבה יותר נכון הוא לומר, שהיתה לו למחבר ס"ד גישה משלו, בלא אמצעי ביניים, אל החומר המשפטי, שנשמר והועבר במסורת ארוכה – אותו החומר שחלק ממנו, בגיבוש ספרותי יותר קדום, ניתן בספר הברית.32 מחבר ס"ד השתמש אפוא במסגרת הסיפורית של ס"א לשם בינוי כמה חלקים בנאומיו של משה, אבל ניגש גישה חדשה אל החומר המשפטי שמקצתו מונח במרכזה של מסגרת זו. גישה חדשה זו היתה נחוצה לו למחבר ס"ד כדי להבליט את ייחודה של הברית השניה, שלפי תפיסתו כרת ה' לישראל בערבות מואב שלמזרח הירדן, "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (דב' כח, סט; השווה א, ה).
אם כן, לא מתוך ספר הברית הוציא מחבר ס"ד את הגרעינים הקדומים של חוקיו, אלא מתוך אותו המשאב שבשלב יותר קדום פירנס את ספר הברית עצמו (וגם בספר הברית נכרכו לפעמים על אותם הגרעינים כמה הרחבות וקצת נופך). אבל אין בכך כדי לשנות מעצם העובדה, שגרעינים מילוליים קצרים וזהים למדי של אותם החוקים מובאים לפעמים כאן ושם – בקובץ של ס"ד (כשהם מובלעים בהרחבות יתירות) ובספר הברית (כשהם הרבה יותר חסופים). עובדה זו תסייע בידינו לאשש את משמען של ההוראות המעסיקות אותנו, כפי שהן באות בספרי הברית, כיוון שגם הן מובלעות בס"ד.
|
2 |
הפסקה המוקדשת בס"ד לעניין הפסח וחג המצות (דב' טז, א-ח) נחלקת לשלוש חוליות: פתיחה, שהיא אזהרה לשמור לעשות את הפסח בחודש האביב (פס' א); תיאור חטוף כיצד לזבוח את הפסח ולהסמיך עליו אכילת מצות שבעה ימים (פס' ב-ד); אזהרה לזבוח את הפסח במקום הבחירה בלבד ואזהרה חוזרת לאכול מצות בששת הימים הנותרים לאחר שהאיש מישראל חוזר למקומו (פס' ה-ח). והנה החוליה השנייה, שהיא עיקרה של הפסקה כולה, יש בה מעין הרחבה "וניפוח" של שתי ההוראות הנשנות בספרי הברית. הנוסח הכבוש והלקוני של הפסוקים הנשנים בספרי הברית רקום כחוט השני ביסוד הדברים שבחוליה זו ועל נוסח זה עומדים הדברים למעשה. די להתבונן בהשוואה כדי להבחין בתשתית הממשית של הדברים כפי שהובעו כאן על-ידי ס"ד.
|
לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין
חלב חגי עד בקר (שמ' כג, יח)
לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין
לבקר זבח חג הפסח (שמ' לד, כה) |
וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר...
לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל
עליו מצות לחם עני... ולא ילין מן
הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון
לבקר (דב' טז, ב-ד) |
זיקת קטע זה של ס"ד אל ההוראות הקדומות המובאות בספרי הברית. מוכחת לא לבד מן הרקמה המלולית המצטרפת בפסוקים, אלא גם מן העובדה, שבעצם לא נאמר בו בקטע של ס"ד יותר ממה שיש באותן ההוראות, פרט לכמה הרחבות קלות, שבחלקן מוכתבות על-ידי התפיסה המיוחדת של ס"ד. וזה עיקר תוכנה של החוליה השנייה בפסקה של ס"ד: יש לזבוח את הפסח צאן ובקר במקום הבחירה – ואין לאכול עליו חמץ אלא מצות שבעת ימים – ואין להלין את בשרו לבוקר. שתי הנקודות האחרונות תואמות את שתי ההוראות הנשנות בספרי הברית, ואילו הנקודה שלפניהן (פס' ב) משמשת להן כהקדמה. החוליה השלישית בפסקה של ס"ד (פס' ה-ח) מתכוונת בעיקר להטעים, שחובה גזורה היא לזבוח את הפסח במקום הבחירה דוקא, והדברים צריכים להיאמר רק כדי לשנן את תביעתו הקבועה של ס"ד בעניין ריכוז הפולחן. הדיבור הקצר על מקום הבחירה, שכבר הובע בפס' ב, כאילו לא הספיק לו למחבר, ולאחר שנפנה מן ההבאה של הדין העיקרי ומן העיסוק בדין זה (פס' ג-ד) ראה להמליץ על ריכוז הפולחן באריכות (פס' ה-ח).
למען הדיוק יש להזכיר, שלצד אותה רקמה מלולית הניכרת בחוליה השנייה של פסקת ס"ד (פס' ב-ד) והיא דומה ללשון ההוראות הקדומות שבספרי הברית, יש בפסקה זו בכללה עוד כמה קלישאות של ניבים וצירופי לשון וגם להם יש מקבילות במקורות שקדמו לס"ד, והיינו בספרי הברית ובפסקה שמ' יג, ג-ז, שהיא של ס"א. הציונים דלהלן ימחישו את הדבר.
|
1. |
את חג המצות תשמר... למועד חדש
האביב כי בחדש האביב יצאת
ממצרים (שמ' לד, יח; והשווה כג,
טו) |
שמור את חדש האביב ועשית פסח...
כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך
ממצרים לילה (דב' טז, א) |
|
2. |
שבעת ימים תאכל מצות כאשר
צויתיך למועד חדש האביב כי ב:
יצאת ממצרים (שמ' כג, טו; והשווה
לך, יח וגם יג, ג-ד, ז) |
שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם
עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים (שם, פס' ג) |
|
3. |
זכור את היום הזה אשר יצאתם
ממצרים (שמ' יג, ג) |
למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים
כל ימי חייך (שם, פס' ג) |
|
4. |
מצות יאכל את שבעת הימים ולא
יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור
בכל גבולך (שם, פס' ז) |
ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת
ימים (שם, פס' ד) |
|
5. |
שבעת ימים תאכל מצות וביום
השביעי חג לה' (שם, פס' ו) |
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי
עצרת לה' אלהיך (שם, פס' ח) |
שים לב, שבמקבילה הראשונה הכתוב בספרי הברית מדבר בחג המצות, הכתוב שכנגדו בס"ד – בזבח הפסח, ובכל זאת מתקשרים בו אותם הניבים.
במקבילה השנייה, ההיגד על חודש האביב מתגלגל בס"ד להיגד שיש בו תואר לפועל – במקום: "כי בו (בחודש האביב) יצאת ממצרים" נאמר: "כי ב(חפזון) יצאת מארץ מצרים", אבל הרקמה המלולית שמרת בעיקרה. במקבילה החמישית "שבעת ימים" מתחלפים בס"ד ל"ששת ימים", וזה בגלל דרישתו המוטעמת לעלות ביום הראשון למקום הבחירה ולזבוח את הפסח שם דוקא (פס' ה-ז), באופן שלאחר שובו של האיש למקומו עוד נשארים לו שישה ימים של אכילת מצות.33 תנודות כאלה מעידות, שבלשונו של ס"ד משמשות הקלישאות שימוש "חי" והוא מסתייע בהן כעין חומר כדי להביע את כוונותיו.34
ואף-על-פי שלשונו של ס"ד גדושה בפסקה זו בכללה קלישאות מן המוכן, אין בכך כדי להאפיל על העובדה, שהחוליה השנייה (דב' טז, ב-ד) בנויה בעיקר על שתי ההוראות הקדומות בקשר לזבח פסח, שהובאו בספרי הברית (שמ' כג, יח; לד, כה). שהרי כבר אמרנו, שלא בלבד שהרקמה המלולית של אותן ההוראות מונחת ביסודה של חוליה זו, אלא שלעניין זבח הפסח אף לא נאמר בחוליה זו (לפחות לא בפס' ג-ד) יותר ממה שיש באותן ההוראות. ההוספה על תוכנן של אותן ההוראות נמצאת בפס' ב בלבד, שהוא הקדמת החוליה – והיינו, שזבח הפסח בא צאן ובקר ונעשה במקום הבחירה. הקלישאות האחרות שנגררו לחוליה זו ולפסקה דב' טז, א-ח בכללה, קשורות לחובת האכילה של מצות ורובן משמשות כאן כדי להביע את החובה הזאת, שתקפה נמשך שבעה ימים רצופים (והיא המשך לזבח).
לפיכך אנו רשאים להסיק, שאם מחבר ס"ד כבר הבין את שתי ההוראות הבאות בספרי הברית כמכוונות לזבח הפסח, ועליהן השתית את דבריו בעניין הזבח הזה – חזקה שבאמת כך הוא משמען. כל שכן כשנתברר לנו (לעיל, סי' ג), שמשמע זה מתבקש בהחלט אף מן הנאמר בהוראות עצמן.
לחלקים נוספים של המאמר:
קרבן הפסח : ייחודו של הפסח והעדויות עליו במקורות
קרבן הפסח : תפיסת ולהאוזן והעדויות במקורות שקדמו לס"ד
קרבן הפסח : שתי ההוראות הנשנות בספרי הברית
קרבן הפסח : הגרעין הקדום של חוק הפסח בס"ד (פריט זה)
קרבן הפסח : שינויי הלשון של שתי ההוראותקרבן
הפסח : הפסח כפתיחה לחג המצות וכקרבן של המקדש
הערות שוליים:
30. מן הראשונים שנתן ביטוי מקיף לדעה זו היה קיונן (A. Kuenen, Historisch-kritische Einleitung in die Bücher des AT, חלק 1, לייפציג 1887, עמ' 159-161). לאחר מכן היא חוזרת הרבה בדבריהם של חוקרים. והשווה הולצינגר Hexateuch (הערה 16), עמ' 302-303 והמובא שם.
31. ראה למעלה, עמ' 38-37.
32. בתפיסה זו נוקט שטוירנאגל C. Steuernagel, Deuteronomium, GHAT), מהדורה שנייה, גטינגן 1923, עמ' 40), אלא שהוא מטעים את אפיו המורכב של ס"ד ואת ההרחבות שאירעו בו, ולדעתו גרמו כמה מן ההרחבות שפסוקים הדומים לפסוקי ספר הברית שורבבו בס"ד. וכן נוקט בתפיסה דומה לזו י. קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, א, עמ' 58-54), המדבר על "ספרות משפטית עשירה" שהיתה רווחת בישראל.
33. זהו הטעם הפשוט להזכרת שישה ימים של אכילת מצות בדב' טז, ח, אף-על-פי שכמה פסוקים לפני כן הזכיר הוא עצמו שבעה ימים של אכילת מצות (שם, פס' ג). והשווה למעלה, עמ' 84. פרשנים ביקרתיים נתלבטו כאן בלשונו של ס"ד, ובכדי, וחז"ל דרשו בו מה שדרשו (בבלי פסח' קכ, א; חגיגה יח, א; מנ' סו, א).
34. לעצם המקבילות המילולית בפסקה דב' טז, א-ח בכללה השווה בפירושים הביקרתיים על ס' דברים, ובמיוחד בפירושו של דרייבר. כמה הדים ושברים מן הקלישאות הללו חדרו אף ללשונו של ס"כ. למשפט: "שבעת ימים תאכל מצות" (שמ' יג, ו; כג, טו; לד, יח; דב' טז, ג, ח) השווה: "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמ' יב, טו; וי' כג, ו). לכפולו הוואריאנטי: "מצות יאכל את שבעת הימים" (שם, יג, ז) השווה: "שבעת ימים מצות יאכל" (במ' כח, יז). לצירופים: "שבעת ימים... ולא יראה לך שאור בכל גבולך" (שמ' יג, ז), "ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים" (דב' טז, ד) השווה: "שבעת ימים... תשביתו שאור מבתיכם", "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמ' יב, טו, יט).
