עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דברים
אקדמון


תקציר
המאמר דן בטקסטים מספר דברים העוסקים בשינוי מערכת המשפט שהם חלקו הראשון של אוסף החוקים העוסק במוסדות המרכזיים של המדינה (בהמשך: המלך, הלוי, הנביא). המאמר מברר מהו תפקידם של השופטים והשוטרים ומהו הרקע ההיסטורי לחיבור החוק. לשיטתו, החוק מבטא את הרפורמה שנעשתה בסדרי המשפט ביהודה, ייתכן שזו הרפורמה הנזכרת בסיפור בדברי הימים העוסק בשינוי סדרי המשפט על ידי יהושפט.



ארגון מערכת השיפוט (ט"ז 20-18; י"ז 13-8)
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


בדיוננו על "איסור דרכי האמורי":, ראינו כי הכתובים בדברים ט"ז, יח-כ; י"ז, ח-יג מהווים רצף אחד. ואכן, לא זו בלבד שכתובים אלה עוסקים בנושא אחד, במערכת השיפוט, אלא גם זו שהם עוסקים בה מתוך תפיסה אחידה: "שופטים ושוטרים" מוצבים בכל מקום "בשערים" ומעליהם ישנו "השופט" ב"מקום אשר יבחר"; הווי אומר המינוח האופייני לשכבת ייחוד הפולחן של ספר דברים, לפיו "השערים" הם ערי השדה ו"המקום אשר יבחר" הוא עיר הבירה, מקום המקדש היחיד2, מחבר יחדיו את הכתובים האלה.

העברת הכתובים ט"ז, כא-י"ז, ז אל מקומם אחרי י"ג, א מתבקשת לא רק מבחינת תוכנם3, ולא רק מבחינת החוק על מערכת השיפוט, אלא גם מבחינת ההקשר הרחב של פרשת "שופטים". בכך נוצר רצף חוקים מקיף: מערכת השיפוט (כדלעיל), המלך (י"ז, יד-כ), הכהנים הלויים (י"ח, א-ח), הנביא י"ח, ט-כב. יש כאן כעין קובץ של חוקים קונסטיטוציוניים, היינו חוקים העוסקים במוסדות המרכזיים של המדינה. גם המשך קובץ החוקים מושפע במידת מה מסדרו של קובץ החוקים הקונסיטיטוציוניים: ראשונה באים דינים העוסקים בהריגה (י"ט; כ"א, א-ט) שהם תחום הפעולה החשוב ביותר של השופטים ואחריהם – דיני המלחמה (כ'; כ"א י-יד) שהוא תפקידו הראשון של המלך4.

החוק בט"ז, יח אינו נוקב במספרם של השופטים שצריכים להתמנות. אף לא ברור האם כוונתו היא למינוי שופטים אחדים או שופט אחד בכל עיר ועיר. שאלה זו אינה מתבררת בקלות גם מעיון בפרשיות האחרות בספר דברים המדברות על פעולתם של השופטים. החוק בכ"ה, א-ג נוקט בעיקר לשון יחיד ("והפילו השפט והכהו לפניו ... ארבעים יכנו, לא יסיף, פן יסיף וכו' ") ולשון הרבים הבאה שם בתחילה (פס' א: "ושפטום ... והצדיקו") נראית בריבוי המביע נושא סתמי5. לעומת זאת החוק בדברים י"ט, טז-כא מדבר על שופטים אחדים היושבים יחדיו במשפט (פס' יז-יח). לדעתי ניתן להכריע בשאלה זו על פי המשכו של חוק השופטים עצמו, בי"ז, ח-יג. כאן פונה החוק אל אותו השופט אשר פסק הדין הנכן נסתר ממנו; עליו לעלות אל "המקום אשר יבחר" ולקבל שם חוות דעת קובעת. דוק כי אין החוק מזכיר כאן קולגיום של שופטים היושבים באחד מן "השערים" ובייחוד אין הוא מדבר על הקרה, הטבעי כל כך, של מחלוקת בין שופטים בבית דין אחד. הדעת נותנת אפוא שכוונתו המקורית של החוק בט"ז, יח היתה למנות שופט אחד בכל עיר ועיר מערי השדה6.

החוק על מינוי השופטים – אין למצוא כדוגמתו בשאר קבצי החוקים שבתורה7. ייחוד זה אומר דורשני. ובכלל מתעוררת השאלה מדוע נזקק ספר דברים לחוקק חוק זה; הרי אין לפקפק בכך שכבר בימיה הראשונים של האומה הוסמכו בה אישים לשפוט בעניינים פליליים כאזרחיים. אם כן, מה חידוש יש בחוק על מינוי השופטים? – מסתבר שהחידוש הוא בעצם המינוי. הדעת נותנת שלפני שנחקק חוק זה היה השיפוט בידיהם של אנשים שסמכותם צמחה מהכרתם הספונטאנית של בני העם. היו אלה ראשי המשפחות החשובות, נכבדי השבטים והערים – היינו שרידי הארגון הפטריארכלי-שבטי שלפני המלוכה. הם המכונים בדרך כלל בשם "זקנים"8. ספר דברים מבקש לשנות מציאות זו, לבטל את סמכותם השיפוטית של הזקנים ולהעמיד במקומם שופטים ממונים. לא קשה לנחש מי, לפי כוונת החוק, היה צריך למנות אותם: הסעיף הבא בחוק זה (י"ז, ח-יג) כופף את השופטים לסמכותו של "השופט" היושב "במקום אשר יבחר ה'". מסתבר אפוא שגם מינויים בא מאותו מקום, שהוא לפי הבנתנו עיר הבירה, מושב המלך ומרכז הפקידות.

אם הבינונו נכונה את טיבו וטעמו של חוק זה, הרי שהפקנו בכך מכשיר נוסף להבחין על ידו בין הרבדים השונים של קובץ החוקים של ספר דברים. שהרי בין הפרקים י"ט-כ"ה מופיעים חמישה חוקים שבהם נזכרים ה"זקנים" כסמכות השופטת, ואלו הם: סעיף הרוצח במזיד בחוק ערי המקלט (י"ט, יא-יג), חוק עגלה ערופה (כ"א, א-ט), חוק בן סורר ומורה (כ"א, יח-כא), חוק המוציא שם רע על אשתו הבתולה (כ"ב, יג-יט), סעיף החליצה בחוק הייבום (כ"ה, ז-ט). חוקים אלה באים ברובם באותם פרקים שאין להם זיקה לעניין ייחוד הפולחן. ועוד נראה בהמשך עבודתנו שיש באחדים מהם סימנים מובהקים של עתיקות. יוצא אפוא שרובד החוקים בו נזכרים הזקנים כסמכות שופטת הנו רובד קדם-דבטרונומיסטי: הוא שייך לספרות המורשה של ספר דברים הקודמת לייחוד הפולחן ולריאורגניזציה של מערכת השיפוט9. אמנם גם כאן, כמו במקומות אחרים נעשו נסיונות להתאים את הרובד הקדם-דבטרונומיסטי אל התפיסות המאוחרות יותר השליטות בספר. כך למשל פותחת פרשת "עגלה ערופה" ב"ויצאו זקניך ושפטיך" (דברים כ"א, ב) בעוד שבהמשך נזכרים הזקנים בלבד (כ"א, ג, ד, ו)10. נראים הדברים כי "שפטיך" הוסף בחוק העתיק של עגלה ערופה על פי העיקרון החדש של שופטים-ממונים.

עם זאת אין לחשוב לעתיק כל מקום שבו מופיעים זקנים בסמכות שיפוטית או מנהלית, שהרי ישנם כתובים מאוחרים ביותר הנזקקים להם. בסיפור הדבר בימי דוד נזכרים הזקנים שליד המלך בדברי הימים א' כ"א, טז; הכתוב איננו בגרסת הסיפור העתיקה יותר בשמואל ב' כ"ד והוא מאוחר בעליל11. בסיפור על הבדלת ערי המקלט ביהושע כ' פועלים החל מפס' ד זקני העיר, אולם הם באים בשכבת הרחבה מאוחרת שאיננה מיוצגת בכתב יד וואטיקנוס של תרגום השבעים12. המשנה בסנהדרין י"א, א-ד מכנה "זקן ממרא" את השופט מן השערים הפוסק דין בניגוד להוראה המשפטית היוצאת מן "המקום אשר יבחר". מכאן למדנו שמקורות מאוחרים משתמשים במונחים עתיקים ביותר, אם בגלל מגמתם הארכ'-איסטית (כך כנראה בדברי הימים א' כ"א), או בגלל תלותם בכתובים לפניהם (כך יהושע כ', ד: הש' דברים י"ט, יב), או בגלל אדישותם בברירת המונחים הנמצאים לפניהם בספרות הקאנונית (מש' סנהדרין י"א). ייתכן אפוא כי גם חלק מהחוקים המזכירים "זקנים" בספר דברים הם מאוחרים ואינם שייכים לרובד הקדם-דבטרונומיסטי. ההכרעה בדבר תלויה בעיון בכל חוק לגופו.

היסקנו לעיל כי החוק על מינוי שופטים מתכוון לארגן מחדש את השיפוט כמערכת של שופטים מקומיים המתמנים על ידי רשות מרכזית. מסקנה זו מתאשרת גם מעיון במובנה של המלה "שוטרים". בלשון המקרא השוטרים אינם פקידים נמוכים, שמשים או אנשי זרוע, המבצעים את פקודתו של השופט13, אלא בעלי שררה גבוהים יותר. הם נזכרים עם הזקנים (במדבר י"א, טז; דברים ל"א, כח), או עם הזקנים, הראשים והשופטים (דברים כ"ט, ט [כאן "שבטים" במשום "שופטים"] יהושע כ"ג, ב; כ"ד, א). בדברים א', טז הם מתמנים מקרב ראשי השבטים14. בסיפור שבשמות ה' הם המדברים אל פרעה בשם בני ישראל. השם נגזר משורש שט"ר שפירושו 'לכתוב' בערבית, אכדית וארמית. לפיכך משמעותו המקורית היא כזו של סופר. בתקופתה מלוכה היו הסופרים פקידים ממלכתיים בדרגות גבוהות למדי המחייבות ידיעת כתיבה זריזה15. אולם מעניין הדבר כי השוטר נזכר בתורה ובספר יהושע, אך לא בשאר ספרי נביאים; לעומת זאת נזכר הסופר בספרים אלה ובייחוד בספרים מלכים וירמיה, אך לא בתורה ובספר יהושע. רק בספר דברי הימים המאוחר מופיעים סופרים ושוטרים בד בבד (דברי הימים ב' כ"ו, יא; ל"ד, יג). מסתבר כי מחברי הסיפורים על ראשית ישראל (בספרים שמות – יהושע) נמנעו מלהשתמש בשם סופר בגלל האסוציאציות האקטואליות שלו והעדיפו עליו את נרדפו שוטר, בו מצאו טעם ארכאי16. דברים ט"ז, יח מדבר אפוא למעשה על מינוי סופרים, היינו פקידי מלכות בכל עיר ועיר.

מה טיבם של פקידים אלה? – השוטרים נזכרים גם בהכרזות למשתחררים מן המלחמה בדברים כ', ה-ח. לכאורה ניתן ללמוד מאותה פרשייה כי משרתם היא בתחום הצבאי17. אולם באמת ניכרת בה הבחנה ברורה בין "השוטרים" ו"שרי הצבאות" (פס' ט). תפקידם של אלה האחרונים מתחיל רק כאשר כילו השוטרים את מעשיהם. יוצא אפוא שהשוטרים הם בעצם פקידים אזרחיים, אשר בין שאר תפקידיהם הם ממונים על הגיוס ועל מסירת המתגייסים לידי מפקדי הצבא, ואין להם מקום בפיקוד הצבאי18.

ועדיין נותר לראות מהו תפקידם של השוטרים במקומנו. הכתוב אינו מועיד להם כל תפקיד אחר, הנבדל מן השופטים. להפך, הנשוא "ושפטו את העם משפט צדק" חוזר גם אליהם. ובאמת, אין להניח שבישראל של תקופת המלוכה היתה ידועה תורת הפרדת הרשויות19. על כן מסתבר שהצירופ "שופטים ושוטרים" הוא הנדיאדיס, כלומר מושג אחד המובע בשתי מילים נפרדות20, ומשמעותו – שופטים השייכים למעמד המקצועי של ה"שוטרים", היינו למעמד פקידי המלכות.

מעל השופטים אשר בשערים קיימת סמכות עליונה במקום אשר יבחר. בטכסט שלפנינו נמנים על הסמכות הזאת "הכהנים הלוים והשפט" (י"ז, ט) או "הכהן העמד לשרת שם את ה' אלהיך והשפט" (פס' יב). אולם כבר ראינו כי יש שיקולים לראות בהזכרות אלה של כהן/כהנים שילוב מידיו של מעבד שהגדרנוהו כ-סד"כ21. ואין לטעון כנגד זאת כי לצורך פסק דין בדבר שאין בו הכרע (דברים י"ז, ח) נזקקו לכהן המקבל מענה מפי אלהים דווקא ולא לשופט חילוני22. ספר דברים, אף ברובד הכהני שבו, אינו מקנה לכהן כל תפקיד של דרישה בה' כשם שאינו יודע כלל שאילה בה' על ידי אורים ותומים23. לפי הקובץ הקונסטיטוציוני מדבר ה' אל העם על ידי נביא בלבד. מקרים משפטיים שאין להם הכרע אינם נמסרים לגבוה, אלא להכרעתו של שופט בשר ודם.

את עקבותיו של העיבוד הכהני ניתן למצוא גם בי"ז, ח. הכתוב עוסק במקרים שבהם נסתר מן השופט המקומי פסק הדין שצריך היה להבחין "בין דם לדם" – היינו בין המקרים השונים של מכה נפש: מזיד, שוגג, הורג להגנה עצמית וגואל דם – "ובין דין לדין" – היינו בין תביעה צודקת לשאינה צודקת24. עד כאן אלה דברים ששופט חילוני עוסק בהם והם מובאים בצמדים שיש ביניהם לשון נופל על לשון: "בין דם לדם בין דין לדין"25. להלן מופיע "בין נגע לנגע"; אמנם אפשר לפרשו בדוחק כלשון פצע26, אולם ברגיל מופיע "נגע" בספר דברים ברובד סד"כ כפירוט סמכויות הכהנים: "על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" (כ"א, ה); "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות" (כ"ד, ח)27. לפיכך נראה לי כי "נגע" כאן פירושו מחלות העור למיניהן; הפסיקה בהן שולבה כאן על ידי סד"כ, מתוך שהוסיף על הספיקות גם את אלה השייכים לתחום ההתמחות הכהנית.

מי הוא השופט במקום אשר יבחר ה'? – אבן עזרא פירש כי זהו המלך. ובאמת נקרא המלך בלשון הרמיזה והמליצה "שופט" (שמואל ב' ט"ו, ד; עמוס ב', ג), וכתובים רבים מתארים את השפיטה כתפקידו הראשון (מלכים א' ג', ה-כח; ירמיה כ"א, יא-כ"ב ג; תהלים ע"ב, א-ט; משלי כ', ח, כח; כ"ה, ו ועוד). אבל פרטי החוק בי"ז, ח-יג עשויים להפריך דעה זו. דוק ותמצא כי "השופט" במקומנו אינו בבחינת בית דין לערעורים שאליו פונים הנשפטים שלא באו על סיפוקם באינסטנציה הראשונה; לו היה כן, היינו יכולים לזהות את הסיטואציה המשפטית הזאת בסיפורים כגון מעשה התקועית (שמואל ב' י"ד), היינו כאשר צדדים שלא הסכימו עם המנהג המשפטי במקומם באו "לזעוק אל המלך". אבל במקומנו יש לחוק משמעות שונה: אל השופט שבבירה בא השופט מעיר השדה כאשר נסתר ממנו הדין28 האיש בבירה הוא בעצם יועץ משפטי שהשופט הפרו-בינציאלי בא להימלך בו; הוא כעין jurisconsultus של שיטת המשפט הרומי29, אלא שבכך מתייחד היועץ המשפטי הישראלי לעומת הרומאי: שכאשר שואלים בעצתו מתחייבים אוטומאטית לקבל אותה30, והעובר עליה הוא בן מוות. על כל פנים, jurisconsultus כזה היה בוודאי מומחה מקצועי לענייני משפט. הדעת נותנת שלא היה זה המלך דווקא, אלא פקיד מיוחד, מלומד ומומחה, שנתמנה לתפקידו על ידי המלך31.

מהו הרקע ההיסטורי לחיבורו של חוק זה? – התשובה לשאלה זו מחייבת עיון בדברי הימים ב' י"ט, ד-יא. באותה פרשייה מסופר על יהושפט מלך יהודה (846-867 לפה"ס)32 כי העמיד "שפטים בארץ לכל ערי יהודה הבצרות" ומעליהם – שופטים בירושלים. הרי שיש כאן עדות לכאורה לקדמותו של החוק: בין שנאמר כי היה כתוב כבר לפני יהושפט ובין שנאמר כי נכתב אחריו, והוא משקף את המצב שנתהווה לאחר שמלך זה ביצע את הריפורמה בסדרי השיפוט. אפשרות אחרונה זו היא העולה מן הסיפור בדברי הימים כצורתו, משום שלא נאמר שם במפורש כי יהושפט הגשים בתיקוניו חוק כתוב מן התורה.

ואולם יש להקדים ולשאול באיזו מידה אפשר לסמוך על ספר דברי הימים כמקור היסטורי; ולענייננו – האם התיאור של תיקוני יהושפט הבא מיד הוא אבתנטי ועד כמה. כאן נחלקו הדעות בין אסכולת וולהאוזן מזה, לבין אסכולת אולברייט מזה. הראשונים הטעימו כי ספר דברי הימים הוא מאוחר, מגמתי ומשקף מציאות משפטית-פולחנית מסוף התקופה הפרסית33. האחרונים הקדימו את עיקר חיבורו לאמצע ואפילו לתחילת התקופה הפרסית ומצאו בו שרידים רבים של ידיעות היסטוריות מהימנות34. לריפורמה של יהושפט אף הקדיש אולברייט מאמר מיוחד35. כדי לאשר את הסיפור בדברי הימים ב' י"ט, ד-יא הצביע על מקבילה מעניינת ממצרים, מימי שלטונו של חרמחב (1319-1350 לפה"ס): חרמחב סובב בכל ערי הממלכה, מינה לשופטים אנשים ישראים מוכשרים וציתנים, קצב להם משכורות ואסר עליהם לקחת שוחד. בבתי משפט אלה צריכים היו להשתתף יחדיו פקידי המלך וכוהנים מדרגות שונות. הרפורמה של יהושפט נעשתה, לדעת אולברייט, לפי הדוגמה המצרית. לביסוס השערתו זו אף הצביע על שורה של מוסדות וסדרי ממשל אחרים של הממלכה המאוחדת וממלכת יהודה אשר הועתקו ממצרים.

לדעתי יש לדחות את השערת אולברייט בדבר אמינותו של סיפור ריפורמת יהושפט בספר דברי הימים על פי המקבילה המצרית. וזאת מכמה טעמים. ראשית, אין לפסוח על ההבדל העיקרי שבין המעשים. חרמחב מינה כהנים לבתי המשפט בכל ערי הממלכה; הסיפור בדברי הימים ב' י"ט, וכמוהו החוק בדברים ט"ז-י"ז, יודע על כהנים בעיר הבירה בלבד. יוצא ששרטוט הדמיון העיקרי בין שני המעשים לקוי בחסר36.

שנית, השערת אולברייט נדחית מצד הבקורת הספרותית-היסטורית בס' דברים. המקבילה המצרית למעשהו של יהושפט עומדת במידה רבה על השתתפותם של הכהנים במשפט בשני המקורות. אולם כבר ראינו כי הכהנים שולבו בחוקי ספר דברים על ידי מעבד (סד"כ) שפעל אחרי רובד ייחוד הפולחן37. אחת מן השתיים אפוא: או שלא היתה כל זיקה בין הריפורמה של יהושפט לבין החוק הנדון כאן, או שהיתה זיקה (וזו דעת אולברייט), אבל הריפורמה, כמו החוק המקורי של שיתפה את הכהנים במשפט; פרט זה בתיאור דברי הימים אינו נכון, ההקבלה אל ריפורמת חרמחב נופלת מאליה.

שלישית, והיא העיקר, עדיין עומדת בכל חומרתה שאלת טיבם של המקורות ההיסטוריים בספר דברי הימים כבספרי מקרא אחרים. סיפור תולדות ישראל כפי שהוא נתון לנו בתנ"ך (וכן באגדת חז"ל) הוא סיפור של היסטוריה נומיסטית, היינו סיפור שבמרכזו עומד ה' אשר הנהיג את העם, נגלה אליו בשחר ימיו ונתן לו חוקים ומשפטים. לפיכך, על יד המקורות ההיסטוריים הרגילים, הנבדלים גם הם זה מזה בסוגם הספרותי, בזמן חיבורם ובדרגת מהימנותם, מופיע בישראל לאחר גיבוש התורה סוג מיוחד של מקורות, היסטוריים לכאורה, הלכתיים למעשה. הם אינם מבוססים על זכרונות עבר כלשהם, אלא הנם יצירה חדשה לחלוטין של דורות מאוחרים המבקשים לתאר כיצד כבר הדורות הראשונים קיימו בדביקות את התורה. תיאור זה נחוץ לאחרונים משום שלפי תודעתם היו הדורות הראשונים קרובים יותר להתגלות, ועל כן – נאמנים ביותר בשמירת התורה. מתוך תפיסה זו נולדו הסיפורים על אברהם ששמר את התורה כולה ועל דוד שהיה מורה הלכה בדיני טומאה וטהרה38. לסיפורים כאלה אין כל ערך כמקור היסטורי להכרת נושאם, אלא רק להכרתתפיסתם ההיסטורית ומושגיהם התיאולוגיים של מספריהם. הם ניכרים בתלותם בחוק הכתוב שבתורה מבחינת הלשון והתוכן גם יחד. ובמידה שהם סוטים מן החוק שלפניהם מתפרש הדבר לא בנסיבות המשפטיות-היסטוריות של הזמן המסופר אלא באילו של זמן המספר. הווי אומר: הם מהווים מקור חשוב לתולדות ההלכה, היינו: כיצד הדורות שלאחר חיתום התורה יישוב את הסתירות שבין חוקיה בכדי להגשימם39, בתנ"ך באים סיפורים הלכתיים כאלה בייחוד בספרי יהושע ודברי הימים. כאלה הם למשל בספר יהושע סיכום כיבוש הארץ (יהושע י"א, טז-כג) ומעשה הבדלת ערי המקלט (יהושע כ') וערי הלויים (יהושע כ"א, א-מ) ובספר דברי הימים – הבדלת ערי הלויים (דברי הימים א' ו', לט-סו), נשיאת הארון על ידיהם (דברי הימים א' ט"ו) ושריפת אלהי פלשתים על ידי דוד (דברי הימים א' י"ד, יב). במקום שיש לסיפור מקבילה עתיקה ממנו ניתן לראות שהסיפור ההלכתי נבנה אמנם על מסד סיפור היסטורי, אבל לפעמים סותר אותו לחלוטין. זה המצב בתפיסת גורל יושבי הארץ ואלהיהם לפי יהושע י"א, טז-כג ודברי הימים א' י"ד, יב לעומת המקורות ביהושע כ"ד, יב (גרסת תה"ש) ושמואל ב' ה', כא.

אם נחזור עתה לסיפור תיקוני יהושפט נראה שאופיו הוא כשל סיפור הלכתי. הוא תלוי בחוק של ס"ד אפילו בפרטי הלשון: האזהרה לשופטים כי הם שופטים לה' (דברי הימים ב' י"ט, ו║ דברים א', ז) ופירוט ההבחנות בין מקרים משפטיים דומים (בין דם לדם ... דברי הימים ב' י"ט, י║דברים י"ז, ח). גם בעיקר תוכנו תלוי הסיפור של דברי הימים בחוק של ספר דברים, ועם זאת יש ביניהם כמה שינויים חשובים. דברי הימים מתאר מציאות משפטית מורכבת יותר: א) שופטים בערי יהודה; ב) בית משפט מורכב מלויים, כהנים וראשי האבות לישראל בירושלים שצריך להשיב גם על משפטים הבאים מערי השדה; ג) כהן הראש והנגיד לבית יהודה "עליהם" כלומר עומדים בראש בית המשפט הירושלמי או ממונים עליו; ד) הלויים כשוטרים עומדים "לפני" בית המשפט הירושלמי, כלומר משרתים אותו. מה טיבם של הבדלים אלה? – לדעתי הם באים ליישב קשיים שבחוק, או להלום את החוק עצמו למציאות ימיו של מחבר דברי הימים. מניין, למשל, למד בעל דברי הימים על הזוג העומד מעל בית המשפט הירושלמי? – נראה לי כי למדו משינוי הלשונות בחוק שבדברים י"ז, ח-יג: בפס' ט מדובר על הכהנים הלויים (רבים) ובפס' יב – על "הכהן העמד לשרת שם את ה' אלהיך" (יחיד). ומניין תפקידם של הלויים כשוטרים הכפופים לשופטים? – כאן משתקפת המציאות של בית שני, כאשר הובחנו דרגות הכהונה והלויה: אם הכהנים הם שופטים ראוי ללויים כי יהיו סופרי בית הדין, וכך ממש תיאר את המצב יוספוס40. רק את "ראשי האבות לישראל" לא מצא בעל דברי הימים בחוק של ספר דברים. ופרט זה דווקא אינו מתאים לכוונתו המקורית של החוק כפי שביררנוהו, והיא להחליף את משפט "הזקנים", שריד המשטר הפטריארכלי, במשפט פקידי הממלכה. וכאן פתוחה הדרך להשערות: או שבעל דברי הימים קישט את סיפורו בפרט ארכאיסטי תפל, הנוגד את טעמו של החוק, או שהפרט הזה דווקא הוא השריד המהימן היחידי למעשה ההיסטורי שעשה יהושפט. כמו שבסיפור מלחמת דוד בפלישתים הפך בעל דברי הימים את נשיאת אלהי הפלשתים שלל לשריפתם באש, כדי להתאים את התנהגות דוד לחוק ספר דברים (דברים ז', ה; י"ב, ג תה"ש) כך ייתכן שבמעשה יהושפט הפך בעל דברי הימים סיפור על אישור מערכת שיפוט של זקנים41 לסיפור על ארגון מערכת של פקידים וכהנים, גם זה כדי להתאימו אל חוק ספר דברים (דברים י"ז, ח-יג)42.

בחינת המקורות שבידינו אינה תומכת באפשרות כי הרקע ההיסטורי של החוק הזה הוא בתקופת יהושפט. ממילא חוזרים אנו אל המאה השביעית, תקופת חיבורן של שכבות ייחוד הפולחן בספר דברים כאל זמן חיבורו. ואכן כבר ראינו כי הוא מנוסח במינוח הטיפוסי של ייחוד הפולחן. מה הן אפוא הנסיבות שהכשירו את התמורה בסדרי המשפט ביהודה? לפי דעתי נצטרפו כאן כמה גורמים. משפט על ידי השרים, שהם גדולי החצר המתמנים לתפקידיהם על ידי המלך, היה קיים ביהודה לפחות כבר במאה השמינית, אלא שהוא לא ניתן בידיהם בלבד. לפיכך אתה מוצא שבן אמוץ מזכיר את המשפט על ידי שרים // שופטים // יועצים (ישעיה א', כא-כח) ועם זאת מונה שופט // וזקן בתקבולת כיאסטית (ישעיה ג', ב). גם מיכה כבר מיחס את תפקיד השיפוט ל-השר // השופט // הגדול (מיכה ז', ג) והם כולם נרדפים כפי שמוכח מן התקבולת43. המעבר לבלעדיות השיפוט הממלכתי הוא כנראה אחת מתוצאות מסע סנחריב בשנת 701 לפה"ס44. המסע לא פגע באוכלוסיית ירושלים, אבל עקר מערי השדה למעלה ממאתים אלף תושבים. לפי מדיניות ההגליה הידועה, מסתבר כי עיקר הגולים היו נכבדי הערים, המיוחסים, האמידים והמשכילים. לפיכך, כשהחל שיקום הערים בימי מנשה (642-698 לפה"ס) מצא המלך חלל ריק מבחינת השררה. החלל לא יכול היה להתמלא בנקל מתוך פליטת ערי השדה הדלים והבורים. על כן דאג המלך עצמו למלא אותו ומינה פקידים משלו לניהול כל ענייני הערים, והמשפט בכלל45. שני דורות לאחר מכן, בימי הריפורמה של יאשיהו, נמצא כי ארגון השיפוט החדש הולם את צרכי מדיניות ייחוד הפולחן. הרי על ידי הגדלת סמכויותיהם של פקידי המלך הממונים על הערים יכול היה המלך לפקח על כל ערי השדה לבל יחודש בהן הפולחן המקומי. בלשון המשנה-תורתית נוסח הדבר: כי "לא יעשה איש כל הישר בעיניו" (דברים י"ב, ח; שופטים י"ז, ו; כ"א, כה). אותה שעה נמצאה ממלכת יהודה בתנופת התפשטות. באזורים הכבושים נבנו מצודות והופקדו עליהן שרים46. אם בא סופר לנסח את חוק "השופטים ושוטרים בשערים" הרי שביטא בו את המציאות הזאת, הידועה לבני תקופתו. לפיכך הוא אומר "בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך". הדיוק "לשבטיך" מודיע כי המשטר בתחומי ישראל גופו יהיה מכאן ואילך כמו זה שהיה מקובל במחוזות הכבושים47.

על כל פנים מסתבר כי ערב חורבנה של ממלכת יהודה חלה בה ריפורמה רבת משמעות בסדרי השיפוט. הם קיבלו צורה אחידה ונמסרו לידי פקידים מקצועיים אשר קיבלו סיוע משפטי מפי מומחה מן הבירה. ריפורמה זו היתה סיומו של תהליך ארוך בהתפתחות סדרי המשפט. לעתיד היא צפנה בחובה אפשרויות גדולות להתפתחותה של יצירה משפטית ממלכתית. ואולם כבר בדור הבא הקיץ הקץ על מלכות יהודה ועצמאות ישראל.

מקצת מן האפשרויות שהיו צפונות בריפורמה של סדרי השיפוט מתגלה על ידי ביקורת ספרותית-היסטורית של חוק זה. בט"ז, יט נאמר: "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" רוב הדברים האלה נאמרו בלשון קרובה בשמות כ"ג, ו-ח48. ודומים להם יש גם בספר הקדושה בויקרא י"ט, טו, ובמבוא של ספר דברים – א', יז. אלה הן הוראות כלליות לשופטים, הוראות להתנהגות מוסרית, שקיומן מסור בדרך כלל לליבו של אדם וקשה לבדוק אחריהן. את אופיין המוסרי-עיוני מוכיחה גם תפוצתן הרבה בפתגמי נסיון ואזהרה שבספרות החכמה (משלי י"ז, כג; י"ח ה; כ"ח, כא) בתיאורי מידות האל (דברים י', יז; איוב ל"ד יט) והתנהגותם של שופטים (שמואל א' ח', ג; תהלים פ"ב, ב; איוב י"ג ח, י) מסתבר כי זוהי ספרות משפטית-חכמתית עתיקה המתארת את המידות הרצויות של שופט צדק ומזהירה את היושבים בדין לדבוק בהן. מחבר החוק הנדון מצא לפניו אזהרות אלה והנמקותיהן ושיבץ אותן ביצירתו. שוב חוזרת כאן התופעה הידועה של שימוש בספרות מורשה על ידי סופר מן התקופה המאוחרת.

ואולם כבר ראינו לעיל49 כי יש בספר דברים גם סוג אחר של הוראות לשופטים. לא עוד הוראות עיוניות-מוסריות כלליות, כי אם הוראות מעשיות הנדרשות לכל השלבים של המעשה המשפטי: שפיטה, פסיקה וענישה. הוראות כאלה זיהינו בי"ט, טו, כ"א, כב-כג, כ"ד, טז וכ"ה, א-ג, והגדרנו אותן לעיל כרובד ספרותי אחד: סד"ש. אף ראינו50, כי הוראות אלה סותרות לקובץ הפולחני מיסודו של ס"ד 2, ולהלן נראה51 כי אחתמהן, התקנה בדבר שני עדים, סותרת לדין עד זומם המיוסד על החוק העתיק של עין תחת עין (י"ט, טז-כא; הש' שמות כ"א, כג-כה; ויקרא כ"ד, יז-כא). תוכנן של הוראות שיפוט אלה מעיד אפוא כי הן אינן שייכות לרובד של חוקי "הזקנים". ואכן באחת מהן, כ"ה, א-ג, נזכר במפורש "השופט". והעיקר: הוראות לשופטים בדבר הליכי המשפט מניחות סמכות אחת העומדת מעל לשופטים ומנחה אותם בעבודתם. והרי זהו בדיוק המצב העולה מן החוק של דברים ט"ז, יח-כ; י"ז, ח-יג52 יוצא אפוא שהחוק על מערכת השיפוט הוא חלק מן הרובד סד"ש אותו זיהינו לעיל. מתברר עתה כי רובד ספרותי-משפטי זה עם שקיבל מספרות המורשה שלפניו את ההוראות המוסריות-עיוניות, נחלת דורות של "זקנים" וחכמים, פיתח את הסוג הספרותי הזה מכאן ואילך על ידי שהוסיף עליהן סדרה חדשה של הוראות. ההוראות החדשות אינן עוד בחזקת משאלות כלליות, כי אם תקנות מעשיות הבאות להבטיח משפט תקין וצודק, מתון ואנושי לכל האזרחים. העובדה כי ניתן לזהות בחוקי ספר דברים רק ארבע תקנות מסוג זה נובעת מכך ששלב זה ביצירה המשפטית בישראל התממש רק במאה השביעית לפה"ס, וכבר בתחילת המאה השישית, עם החורבן, פסק ועבר מן העולם. היצירה המשפטית הישראלית שלאחר מכן כבר לבשה צורה אחרת: זו היתה ההלכה – משפטה של עדה דתית לאומית החוסה תחת שלטונה של ממלכה זרה.

הערות שוליים:

  1. פרק תשיעי, עמ' 67-66.
  2. דברים י"ב, יז-יח, כא; י"ד, כב-כט; ט"ו, יט-כג; ט"ז, ה-ו.
  3. לעיל, פרקים תשיעי ועשירי.
  4. הש' שמואל א' ח', כ: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו"; וכן שמואל ב' ה', ב שמשמעותו: גם כששאול היה המלך אתה מילאת את תפקידו העיקרי, אתה הנהגת את העם במלחמה.
  5. ראה גזניוס-קאוטש, דקדוק, סעיף 144 (עמ' 460) והשווה את הכתוב הנזכר שם, בראשית ל"ד, כז: "ויבזו העיר, אשר טמאו אחותם".
  6. לעומת זאת קבעה ההלכה בתי דין של שלושה לכל המועט (מש' סנהדרין א') אבל מעצם האזהרה של רבי יוסי "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" (מש' אבות ד', ח) – וכן מידיעות שבגמרא (כגון סנהדרין ה' ע"א) מתברר שנהגו שופטים יחידים גם בתקופת בית שני ואחריה.
  7. הסיפורים בשמות י"ח, יג-כז; במדבר י"א, יד-יז, כד-ל יידונו להלן, בפרק על דברים א', ט-יז.
  8. ראה עתה: ח. רביב, "על 'זקנים' ו'אנשי עיר' בסוריה ובארץ ישראל", מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל ג' (ב. עודד ואחרים, עורכים), חיפה תשל"ה, עמ' 29-15, ושם ספרות נוספת.
  9. ראה לעיל עמ' 76-75, שם תוארה ספרות המורשה הפולחנית של ס"ד והועלתה ההשערה בדבר קיומה גם בתחומי המשפט האחרים. על רובד ה"זקנים" ראה שטוירנאגל, פירוש לדברים, עמ' 12 וכן לכתובים הנ"ל; סיבנס, קובץ ס"ד, עמ' 214 ואילך. סמית, פירוש לדברים למקומנו, ובמבוא עמ' LXX, מקבל את ההבחנה בין שופטים לזקנים כמאפיינת שלבים שונים בתולדות המשפט, אך לא בתולדות הספרות המשפטית שבספר דברים.
  10. חז"ל שהבחינו בכך, פירשו שהפעולה שבפס' ב נעשית על ידי חמישה מזקני ירושלים, ואילו הפעולות הבאות ע"י זקני העיר הקרובה אל החלל; הש' מש' סוטה ט', א, ה.
  11. א. רופא, האמונה במלאכים בישראל וכו' (עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים), תשכ"ט, עמ' 196-195.
  12. קוק, פירוש ליהושע, עמ' 191-188.
  13. כך במדרש ספרי לדברים פסקה ט"ו: ושוטרים – אלו הלויים המכים ברצועה ... וכן בדעת הגמרא (סוטה מ"ב ע"א): "תנו רבנן... מה שוטרים בממונה אף כהן בממונה ואימא כהן גדול? – דומיא דשוטר, מה שוטר שיש ממונה על גביו, אף כהן שיש ממונה על גביו וכו'" וכן מדרש תנחומא בובר, שופטים ג': "ר' אלעזר אמר אם אין שוטר אין שופט, כיצד כיון שנתחייב אדם בבית דין לחברו, אם אין שם שוטר שיוציא ממנו, כיון שפירש מן הדיינין, אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד שוטר והשוטר מוציא ממנו". אולם אצל חז"ל עדיין היתה ידועה המשמעות העתיקה של שוטר – פקיד גבוה, ראה תנחומא שם: "שופטים ושוטרים – שופטים אלו הדיינין ושוטרים אלו הפרנסים שמנהגים את העדה". ולפני כן במשנה קדושין ד', ה: "וכל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהן". הפירוש של שוטר כמשמעו בעברית הישראלית החל להשתרש בימי הבינים. ראה רש"י למקומנו: "הרודין את העם אחר מצותם (של השופטים, א.ר.) שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט". וכן פירושו לבב' סנהדרין ט"ז ע"ב: "גוליירים חובטין במקלות על פי השופטים לכל מי שאינו שומע". וראה רמב"ם משנה תורה, ספר שופטים א, א: "שוטרים – אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין, המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמידות ולהכות כל מעוות, וכל מעשיהם על פי הדיינים וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבין דין ודנין אותו כפי רשעו". לא רחוק מזה פירושו של פן-דר-פלוך, שוטרים, עמ' 195, שראה בהם עוזרים לשופטים, רשמים-מזכירים ושופטים-חוקרים.
  14. ראה גזניוס – בוהל, מילון, ערך "שוטר".
  15. א.פ. רייני, "הסופר באוגרית, מעמדו והשפעתו", דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ד', ירושלים תשל"א, עמ' 28-11.
  16. השמוש בניבים ארמיים בלשון ארכאית כבר הוכר על ידי שד"ל, פירושו לשמות, על שירת הים. נראה לי כי גם נטו אליו סופרים בתקופת בית ראשון כשרצו לחקות את הלשון הארכאית.
  17. פון ראד, פירוש לדברים, עמ' 114.
  18. יונגה, שיקום הצבא, עמ' 52-48.
  19. הש' מלכים ב' ד', יג: אלישע הרוצה לגמול טובה עם השונמית מציע לדבר לטובתה למלך או לשר הצבא; אולם היא אינה זקוקה לסעד משפטי – "בתוך עמי אנכי ישבת".
  20. הש' באומגרטנר, מילון, עמ' 247. הנדיאדיס נפוץ בייחוד בשמות מופשטים, ראה ברונחרס, מריסמוס עמ' 109 ואילך, אולם הבחנותיו טעונות, לדעתי, שיפור. להופעתו בשמות מוחשים המציינים מעמד או משרה השווה "גר ותושב" (בראשית כ"ג, ד), היינו נוכרי חסר מעמד; עבדך ובנך (מלכים ב' ט"ז, ז) היינו איש תלוי בך ומשועבד לך; שר ושופט (שמות ב', יד) שר השופט את העם. והש' ע.צ. מלמד, "שנים שהם אחד", תרביץ ט"ז (תש"ה), עמ' 189-173.
  21. לעיל, עמ' 60-58; 78-77.
  22. כך ברתולט ומרטי בפירושיהם לדברים י"ז, ח-יג.
  23. ברכת משה מזכירה אורים ותומים (דברים ל"ג, ח). אך שיר זה עתיק מספר דברים.
  24. כפירושי אברבנאל ושד"ל למקומנו. למשמעות "דין" = תביעה ראה באומגרטנר, מילון, עמ' 21. והשווה באכדית אחת ממשמעויות dinu מילון אשורי, צ'קגו, כרך 3, אות D, עמ' 153.
  25. ואין לתרגם מונחים אלה ל"דיני נפשות ודיני ממונות" – ראה: מ. אלון, המשפט העברי תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו א', ירושלים תשל"ג, עמ' 150-149.
  26. כמו במשלי ו', לג – "נגע וקלון ימצא" – וכן פירשו ראב"ע, רמב"ן ושד"ל. אבל בכל שאר המקומות במקרא, והם עשרות רבות, "נגע" הוא לשון חולי.
  27. השווה לזה בייחוד את הלשון של י"ז, י: "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך".
  28. "כי יפלא" (י"ז, ח). וכן פלאי (שופטים י"ג, יח) = נסתר, השווה משלי ל', יח: "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים".
  29. השווה מיין, משפט עתיק, עמ' 41-33 ובייחוד שולץ, מדע המשפט הרומי, עמ' 75-40, 140-111.
  30. אולם גם ברומא חל ברבות הימים תהליך דומה: אבגוסטוס הקנה סמכות יתר לתשובותיהם של יועצי משפט מסוימים מבין כלל היועצים שבימיו.
  31. וכיוון שמינוי פקיד מבטא מגמות חדישות של איחוד המערכת המשפטית בתקופת המלוכה ואינו נשען על משפט אלהים אינני חושב שאפשר למצוא בו את המשכו של מוסד עתיק משוער של "שופט" מן התקופה שלפני המלוכה; נגד נות, שופט ישראל, עמ' 85-83.
  32. הנתונים הם לפי ח. תדמור, "כרונולוגיה", אנציקלופדיה מקראית ד', עמ' 310-245.
  33. וולהאוזן, אקדמות, עמ' 227-171. ריפורמת יהושפט נדונה אצלו בקצרה בעמ' 191.
  34. ראה פרידמן, מגמת דברי הימים; קרוס, שיבת ציון, עמ' 14-11.
  35. אולברייט, ריפורמת יהושפט, בייחוד עמ' 82-74.
  36. ולא בכדי שיער אולברייט, נגד הכתוב בדברים ובדברי הימים, כי הכהנים שפטו גם בערי השדה (שם, עמ' 76). כך הרבה את הדמיון בין תיקוני חרמחב ויהושפט וכיסה על תלישותם של הכהנים בחוק של ספר דברים, שכן תלישות זו מעידה כי הם שולבו ביד שנייה. וראה להלן.
  37. לעיל עמ' 60-58; 78-77.
  38. עיין למשל בבראשית רבא ס"ד, ה; צ"ה, ג וברכות ד' ע"א.
  39. למשל סיפור פסח יאשיהו, המבוסס אמנם על ידיעה היסטורית (הש' מלכים ב כ"ג, כא-כג), הוא מדרש הלכה עתיק המיישב את הסתירות בין דיני הפסח של שמות י"ב ודברים ט"ז (לעיל עמ' 50-47).
  40. קדמוניות ד', ח, יד.
  41. ושים לב כי לפי סיפור נבות (מלכים א' כ"א) היה השיפוט בממלכת ישראל באותה התקופה בידי הזקנים.
  42. על דוגמה מעניינת נוספת כיצד בעל דברי הימים הולך לפי מגמתו והופך במפורש את התמונה ההיסטורית העולה מן המקורות העתיקים הצביעה גב' צפורה טלשיר (ירושלים): בדברי הימים א' כ"ט, כד מסופר כי כל השרים, הגבורים ובני המלך תמכו בשלמה. אולם לפי המסופר במלכים א' א', ט ואילך השתתפו "כל... בני המלך וכל... עבדי המלך" במשתהו של אדוניהו דווקא! – רק "הגיבורים" לא היו אחריו.
  43. ראה ע.צ. מלמד, "מטבעות לשון שנפרטו בשירת המקרא", ספר מ.צ. סגל, ירושלים תשכ"ה, עמ' 201-200. בכתובים אלה תמך יתדותיו גם מכהולץ, ארגון המשפט, אך התעלם מן ה"זקן" בישעיה ג', ב. תיאור ריפורמת יהושפט של דברי הימים נאמן על מכהולץ בחלקו: יהושפט מינה שופטים רק על אנשי הצבא ועל ערי המבצר.
  44. דבריי להלן מושפעים מן התיאור של יונגה, שיקום הצבא, על התמורות במבנה צבא יהודה במאה השביעית. אך תיאורו לוקה בחד צדדיות; ראה: י. ידין, "מבנהו המחודש של צבא ממלכת יהודה בתקופת יאשיהו", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ט"ו (תש"י), עמ' 98-86. ואכן חלק מהשערותיו של יונגה על אופיו של הצבא בתקופת יאשיהו כמיליציה לאומית נתבדו על ידי חרסי ערד המזכירים 'כתים', כנראה שכירים; ראה: י. אהרוני, כתובות ערד, ירושלים תשל"ו, לפי המפתח בעמ' 163.
  45. השווה את הנאמר אודות מנשה בדברי הימים ב' ל"ג, יד: "וישם שרי חיל בכל הערים הבצרות ביהודה". אך שים לב כי עוד בימי יהויקים (597-608) נמצאים "אנשים מזקני הארץ" כנראה נכבדים מן הפרובינציה, שיש בידיהם זכרונות היסטוריים מהימנים על מיכה המורשתי והם רוצים להשתמש בהם כתקדים משפטי (ירמיה כ"ו, יז-יט). אסור להפריז בהערכת תוצאותיו של מסע סנחריב על סדרי השיפוט ביהודה.
  46. עדות לכך משמש החרס ממצד חשביהו והוא כנראה מכתב תלונה של עובד אנגריה לשר הממונה על המצודה – השווה: י. נוה, "כתובות עבריות במצד חשביהו", ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כ"ה (תשכ"א), עמ' 128-119; ש. טלמון, "הכתובת העברית החדשה מימי יאשיהו", בית מקרא כ"ה-כ"ו (תשכ"ו), עמ' 13-3.
  47. בכך נראה לי יסור הקושי שבמלה "לשבטיך" שנתחבטו בו המפרשים. ראה למשל את לבטיו של שד"ל, בפירושו לדברים, למקום זה.
  48. לנוחות הקורא אציג פה את הכתובים הנרמזים כאן ולהלן בפנים – שמות כ"ג, ו-ח: לא תטה משפט אבינך ... ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים; ויקרא י"ט, טו: לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך; דברים א' יז: לא תכירו פנים במשפט ... לא תגורו מפני איש ...; משלי י"ז, כג: שחד מחק רשע יקח, להטות ארחות משפט; י"ח, ה: שאת פני רשע לא טוב, להטות צדיק במשפט; כ"ד, כג: גם אלה לחכמים: הכר פנים במשפט בל טוב; כ"ח, כא: הכר פנים לא טוב ...; דברים י', יז: האל הגדל הגבר והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד; איוב ל"ד, יט: אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל; שמואל א' ח', ג: ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט; תהלים פ"ב, ב: עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו, סלה; איוב י"ג, ח, י: הפניו תשאון? ... הוכח יוכיח אתכם אם בסתר פנים תשאון.
  49. עמ' 73-72; 79-78; 81-80.
  50. לעיל, עמ' 73-72.
  51. פרק זה טרם נכתב.
  52. והשופט המסרב להישמע, התנהגותו מתוארת כ"זדון" = התנשאות, התימרות (ראה במילונים); זהו כמעט מרד, ודינו דין מוות.
ביבליוגרפיה:
כותר: ארגון מערכת השיפוט (ט"ז 20-18; י"ז 13-8)
שם  הספר: מבוא לספר דברים
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: תשמ"ח
בעלי זכויות : דפוס אופסט חמד; אקדמון
הוצאה לאור: אקדמון
הערות: 1. אלכסנדר רופא, פרופסור חבר למקרא באוניברסיטה העברית.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית