עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דברים
אקדמון


תקציר
המאמר עוסק בארבעה חוקים נגד עבודה זרה מתוך ספר דברים: דין עובד אלילים (דברים יז 7-2), נביא המדיח לעבודה זרה (דברים יג 6-2), קרוב המסית לעבודה זרה (דברים יג 12-7) ועיר שלמה הנידחת לעבודה זרה (דברים יג 19-13). המאמר עומד על תוכנם ואופים של החוקים ומנסה לשער את הנסיבות ההסטוריות שבתוכן נחקקו.



חוקים נגד עבודה זרה
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


חוקים נגד עבודה זרה (י"ז 2-7; י"ג 2-19)

כבר אמרנו בפרק הקודם כי החוקים נגד עבודה זרה הם ארבעה סעיפים המצטרפים לקובץ אחד: (א) דין עובד אלילים (י"ז 7-2); (ב) נביא המדיח לעבודה זרה (י"ג 6-2); (ג) קרוב המסית לעבודה זרה (י"ג 12-7); (ד) עיר שלימה הנידחת לעבודה זרה (י"ג 19-13).

ואכן קשורים כל הסעיפים האלה יחדיו בכמה וכמה לשונות מיוחדים כפי עניינם המשותף. בכל הארבעה מופיע הצירוף "הל"ך ועב"ד אלהים אחרים אשר לא ידעתם (צויתי)" (י"ז 3; י"ג 3, 7, 14). בראשון ובשני מופיע משפט הסיום "ובערת הרע מקרבך" (י"ג 7; י"ג 6), כשמשמעות "הרע" כאן איננה האדם הרע, אלא הדבר הרע, משמעות מופשטת כמו במילה "רעה".1 רעיון ביעור הרע אף מופיע בסעיף השלישי, המסיים "ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך" (י"ג 12), וכן הוא נכלל בסעיף הרביעי בהוראה להשמיד את העיר הנידחת על רכושה באש ולא לקחת ממנה מאומה (י"ג 18-17). עוד משותף לסעיפים הראשון והרביעי הביטוי "באחד שעריך (באחת עריך) אשר ה' אלהיך נתן לך" (י"ז 2; י"ג 13) והמשפט "והגד לך ושמעת ודרשת (ודרשת ושאלת וחקרת) היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל (בקרבך)" (י"ז 4; י"ג 15). למשפט זה אין מקום בסעיפים האחרים, משום שלפי הפשט אין שם צורך בחקירה ובדרישה: הנביא המדיח מדבר בפומבי, והקרוב מדבר באוזניו של האיש אשר אליו פונה החוק (י"ג 10-9), ולפיכך אין לו מה לחקור.2 לסעיפים הראשון והשלישי משותפים המשפטים: "יד העדים (ידך) תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרנה" (י"ז 7; י"ג 10), "וסקלתם (וסקלתו) באבנים ומתו (ומת)" (י"ז 5; י"ג 11). זוהי הוראה לעדים להתחיל בסקילת החוטא ואין היא יכולה לבוא בסעיפים האחרים: בסעיף השני אין עדים מיוחדים כי כל העם שמע את דברי הנביא, ובסעיף הרביעי אין סקילה כי אי אפשר לסקול עיר שלימה; כובשים אותה בקרב והורגים את אוכלוסיה בחרב. לסעיפים השני והשלישי משותף היסוד "ה' אלהיכם (אלהיך) המוציא אתכם (המוציאך) מארץ מצרים... מבית עבדים" (י"ג 6, 11). לבסוף קשורים סעיפים שני, שלישי ורביעי יחדיו במונח "הדחה" (י"ג 6, 11, 14). הסעיף הראשון לעומתם מדבר ביחיד שהלך אחר יצרו, והוא המקרה הפשוט יותר.

בסעיף הראשון בא על יד התיאור הכללי של עבודת אלילים פירוט שלש אלילות מסוג מסוים, פולחן לשמש או לירח או לכל צבא השמים (פס' 3). פולחן זה היה קיים בסביבתו התרבותית של ישראל עוד מקדם; מעידים עליו שמות ערים בארץ ישראל כגון בית שמש, תמנת חרס, יריחו, וכן הוא מופיע בכתבי אוגרית ובכמה שיירים מיתיים שבמקרא.3 לפיכך, מוזר הדבר, שעבודת צבא השמים נזכרת דווקא במקורות המספרים על סוף תקופת המלוכה (מל"ב י"ז 16; כ"א 3, 5; כ"ג 5-4; יר' ח' 2; י"ט 13). נראה אפוא לשער, שפולחן זה זכה לתחייה בתקופה האשורית. בס"ד הוא נזכר עוד רק ב-ד' 19, פרק שהוא בכללו מאוחר.4 אפשר אם כן שב-י"ז 3 נוספה הזכרת צבא השמים כדי לעדכן את החוק נגד אלילות על פי מה שהיה נפוץ בישראל במאות השמינית-שישית. אם תוספת יש כאן – היא עתיקה מאד; ואכן היא מצויה בכל עדי הנוסח שבידנו. בסופו של דבר תלויה ההחלטה על מקוריות משפט זה במסקנתנו אודות זמן חיבורו של כל הקובץ הנדון כאן.

ביתר ביטחון ניתן לקבוע כי הכלל בדבר הצורך בשניים שלושה עדים על פיהם ייפסק הדין (י"ז 16 ) נוסף ביד שנייה. ויש שני שיקולים לקביעה זו. ראשית – חורג כלל זה ממסגרת הקובץ בכללו, שאינו עוסק בדיני ראיות. אופיו ההטפתי-דרשני של הקובץ מעיד על כך שאין מוצאו מתחומם של חכמי המשפט. שנית – עוד נראה להלן, בדיון על הסעיף השלישי, כי הקובץ היה מסתפק בעדות אחת בלבד. לפיכך מסיק אני כי פס' 6 נוסף לדין עובד אלילים משום סמיכות הפרשיות שבו נתון דין זה כעת, בין דיני השיפוט בשערים (ט"ז 20-18) והשופט במקום אשר יבחר ה' (י"ז 13-8).5

אם אמנם הורחב החוק ב-י"ז 7-2 בהיקף של כשני פסוקים, יווצר לנו סדר עולה בהיקפם של ארבעת הסעיפים של הקובץ כולו: לסעיף הראשון היו ארבעה פסוקים מקוריים; לסעיף השני – חמישה (י"ג 6-2); לשלישי – שישה (י"ג 12-7); ולרביעי – שבעה (י"ג 19-13). פרט זה עוד מגביר בנו את הרושם של קובץ אחיד ומתוכנן היטב אשר דין עובד אלילים עמד בראשו.

הסעיף השני (י"ג 6-2) מדבר על הדחה לעבודה זרה על-ידי נביא או חולם חלום. הם מופיעים כשתי קטגוריות נפרדות, אולם מותר לשער כי "החולם" היה בעצם סוג מסויים של נביא אשר הסתמך על גילוי בחלום. על כך מעידים כתובים אחדים, בין שהם מחייבים את נבואת החלום (במ' י"ב 6) או שוללים אותה (יר' כ"ג 28-25). גם אותם המקומות המקוטעים הרומזים אל התגלות ה' בלילה (שמ"ב ז' 4; כ"ד 11) מוכיחים את נפוצותה של נבואת החלום בתקופה הקדם-קלאסית.

בפרשה שלנו אין כל הערכה מפורשת של תופעה זו, שהרי הגנאי תלוי בתוכן דבריו של "חולם החלום" ולא במקור השראתו. בכל זאת כאשר מדובר על נביא ה' האמיתי, בדב' י"ח 20-14, אין החלום נזכר כמקור השראה אפשרי. הנביא האמיתי דברי ה' ניתנים בפיו – בגילוי מישרין, מסתבר – והוא ידבר אל העם את כל אשר יצוונו ה' (שם, 18). החלום נזכר רק כאן, בזיקה לנבואת עבודה זרה. לפיכך מותר להסיק כי ס"ד מסתייג במידת מה מנבואת החלום. ההסתייגות הזאת נעשית מפורשת יותר אצל ירמיהו (לעיל), זכריה השני (י' 2) ובן סירא (ל"ד 7-1).6

מעין הדברים האלה ניתן לומר על האות והמופת שבהם מנסה הנביא לאמת את דבריו. הפרשה קובעת כי אין לסמוך עליהם כאשר הם מלווים הטיפה לעבודה זרה. אין בכך משום שלילת ערכם מכל וכל. להפך, עוד מוסבר כאן כי הופעת נביא עבודה זרה וכוחו לעשות אות ומופת מקורם הוא "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם" (פס' 4).7 היינו: ה' נתן כוח בידי נביא עבודה זרה לתת אות ומופת.8 אבל כאשר מדובר בנביא ה' לא נזכרו עמו אותות ומופתים, אף לא כאשר עולה השאלה כיצד ניתן להכיר את אמיתותו (י"ח 22-21). נמצא שס"ד, עם שאינו שולל את ממשותם של אותות ומופתים וחושב שהם ניתנו בהסכמת ה', ממעיט עם זאת בערכם: הם אמיתיים אבל אינם מאמתים את דברי נביא עבודה זרה, ונביא ה' אינו נזקק להם כל עיקר.

אין זה מיותר להטעים כי לא מדובר כאן בנביא שקר בכלל, היינו נביא המתיימר לדבר בשם ה', אלא בנביא המטיף לעבודה זרה, ועל כן קרוב לוודאי שגם מדבר בשם אלהים אחרים. כגון זה הם נביאי הבעל הנזכרים במל"א י"ח ובדברי ירמיהו על נביאי שומרון (יר' כ"ג 13), או על נביאים ביהודה בדורות הקודמים (שם, 27; ב' 8, 27-26). ואכן תוכן דבריו של הנביא מתואר כ"סרה על ה'", כלומר הדחה, סטייה בנוגע לה'.9 אולם הפירוש המוטעה על נביא שקר המדבר בשם ה' הוא כנראה עתיק מאד: הוא נמצא בשולי הסיפורים על חנניה בן עזור ושמעיה הנחלמי (יר' כ"ח 16; כ"ט 32). שהרי על שניהם נאמר "כי סרה דברת אל (דבר על) ה'". מילים אלה אינן מיוצגות בתה"ש לירמיה ובאמת אינן ראויות לבוא בטכסט: חנניה ושמעיה לא הסיתו את העם לסור מעל ה', אלא לאי השלמה עם שלטון בבל. בנוה"מ של ירמיה יש אפוא דוגמה מעניינת לפרשנות עתיקה הדורשת את המקורות ומנסה ליישם אותם למצבים חדשים.

הסעיף השלישי (י"ג 12-7) מדבר על בן משפחה או ידיד המסיתים לעבודה זרה וכאן מדבר החוק לא אל רשויות המשפט בישראל, אלא אל היחיד השומע את דברי ההסתה.10 ברשימת הקרובים לא נזכרו האב והאם. חז"ל שהרגישו בחיסרון השלימו אותו בדורשם "אשר כנפשך – זה אביך" (ספרי דברים פ' פ"ז). לפי פשוטו של מקרא נראית דעת שד"ל שפירש: "לא רצתה התורה להזכיר שיהיה האב מסית את בנו. ואולי אם האב מסית את בנו הבן מוזהר שלא לשמוע בקולו, אבל משום 'כבד את אביך' יש לו לכסות עליו ולא ילשינהו לבית דין".

ההליכים שיש לנקוט נגד המסית לעבודה זרה נקראים בנוה"מ כמשפט לינץ: "כי הרג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרנה" (פס' 10). חז"ל התקשו בדבר ודרשו "מנין שאם יצא מבית דין חייב שאין מחזירים אותו לזכות? – תלמוד לומר 'כי הרג'. יצא זכיי, מנין שמחזירים אותו לחובה? – תלמוד לומר 'תהרגנו'" (ספרי לדברים פ' פ"ט). הם פירשו אפוא מילים אלה כמצוות על פרוצדורה משפטית מיוחדת. ובאמת מוזר הדבר שקובץ המחייב במקרים אחרים דרישה וחקירה (י"ז 4; י"ג 15) יתיר כאן הריגה ללא משפט. הקושי יסור, אם נקבל את עדות תה"ש, אשר גרס כאן כנראה "כי הגד תגידנו".11 הפועל "להגיד" בייחוד כשמושאו הוא אדם, פירושו "למסור, להלשין" (הש' וי' ה' 1; מש' כ"ט 24; יה' ב' 14, 20; ובייחוד יר' כ' 10: "כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב, הגידו ונגידנו כל אנוש שלמי שמרי צלעי"). משמעות טכנית בלתי שגורה זו של הפועל לא היתה זכורה למעתיקים ולפיכך הם שיבשו את הנוסח וגרסו את הפועל הר"ג בהחלפת ד' ו-ר' ושיכול אותיות12), שמתאים לרצף הכללי של המתת עובדי עבודה זרה. החוק בנוסחו המקורי מצווה על המוסת לא לכסות על המסית, אלא (זו המשמעות של "כי" בראש פס' 10) למסור אותו לבית דין, לפעול כ"עד", היינו כמאשים.13 ואכן כעד הוא פועל גם בהמשך כאשר, עם סיום ההליכים המשפטיים, הוא המתחיל בהוצאה לפועל ("ידך תהיה בו בראשונה" – הש' י"ז 7).

כאן נוצר קושי חדש לחז"ל והוא בעובדה של הופעת עד יחיד. ובאמת פוסקת המשנה שהמוסת צריך להביא שני עדים ולבקש מן המסית כי יחזור על דבריו, ובמקרה הצורך "מכמינין לו עדים אחורי הגדר" (סנהדרין ז': י). הם התאימו את החוק הזה לחוק הידוע בדבר הצורך בשני עדים (במ' ל"ה 30; דב' י"ז 6; י"ט 15). לפי שיטתנו מסתבר, לעומת זאת, שהקובץ שלנו, עם שדרש לעיתים לדרוש ולחקור היטב, לא עמד מלכתחילה על הצורך בשני עדים. בסעיף הזה הוא הסתפק במפורש בעדותו של המוסת בלבד. בכך מוכחת, לדעתי באופן מספיק, משניותו של הכלל אודות העדים בדב' י"ז 6.

הסעיף הרביעי (י"ג 19-13) הוא הידוע בלשון חז"ל כדין "עיר הנדחת" (סנהדרין י': ד-ו). לסעיף הזה משותף עם שני הסעיפים הקודמים עניין ההדחה לעבודה זרה, אבל בעיקר תוכנו הוא מתקרב אל הסעיף הראשון משום שבשניהם מדובר על עבודת אלילים שנעשתה בפועל. כנראה כיוון המחבר לחזור בסופו של הקובץ אל עניין דומה לזה שבראשו.

דינה של עיר הנדחת הוא חמור ביותר: כולה להשמדה (פס' 16)14, בלי לבדוק אחר הפרטים, והנשים והטף בכללה. אם נביא בחשבון שלא נמצא כדין הזה בקבצי החוקים האחרים, ובייחוד לא בס' הברית, העתיק ללא ספק מס"ד, נגיע למסקנה המעניינת שאי אפשר למצוא בס"ד "התקדמות" לפי מושגינו: אין בו – לא גישה יותר הומאניטארית ולא תפיסה משפטית אינדיבידואליסטית. תפיסה כזאת נמצאת מאידך במודגש בדב' כ"ד 16: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו". הרי שיש כאן סתירה בולטת. אף סתירה זו הורגשה על ידי חז"ל שאמרו: "מיכן אמרו אין מקיימים את הטפלים.15 אבה חנן אומר 'לא יומתו אבות על בנים' – בעיר הנדחת הכתוב מדבר"16 לשיטתנו נלמד שגם כאן סותר הקובץ על עבודה זרה את העיקרון המשפטי הכללי המובא ב-כ"ד 16. הכללים המשפטיים מן הסוג של "לא יקום עד אחד באיש" (י"ט 15) ו"לא יומתו אבות על בנים" (כ"ד 16) הם שכבה נפרדת מובהקת בס"ד, לה יוקדש בהמשך עיון מיוחד.

השמדת העיר הישראלית הנידחת לעבודה זרה מתוארת כחרם. בכך הושוותה העיר לערי שבעת גויי כנען (דב' ז' 2-1; כ' 18-15). הדין השווה מאשר לחלוטין את הנימוק שנותן ס"ד לחרם הכנעני, היינו החשש פן תתפשט מהם עבודה זרה לישראל. נמצא שהחרם בס"ד סיבתו היא דתית, ולא בא משיקולים אתניים או פוליטיים.17 מבחינתם של המבצעים חמור יותר דינה של עיר הנידחת מזה של ערי הכנעני, שהרי כאן נתחייבו לשרוף את כל רכוש העיר כקורבן עולה לה' (פס' 18-17). לכאורה נראה שיש פה אספקט קמאי ביותר, שהרי במקורו היה החרם מעשה של הקדשה לאלהים.18 אולם בחרם עיר הנדחת אין הקדשה של ממש, כי אין בו מסירת חפצים לרשות האל, כמו בחרם יריחו (יה' ו' 19), או הבאת חפצים לפני האל כמו בחרם מישע. ואכן לא באה כאן, וגם לא במקומות אחרים בס"ד, הלשון "להחרים לה'" (וי' כ"ז 28; יה' ו' 17; מי' ד' 13; הש' במ' כ"א 2: "נדר לה'") שמשמעותה הקדשה, אלא "להחרים" סתם, שפירושו השמדה. למדנו מכאן שחרם עיר הנדחת, כמו כל מוסד החרם בס"ד, הוא מושג משני, מעין נסיון להחיות את המוסד העתיק שהיה מנהג ספונטאני. הוא נובע מרוח הקנאות האגרסיבית המיוחדת לס"ד.

*

קשה למצוא בדברי הקובץ הזה התייחסות למאורעות היסטוריים מסויימים הפותחת פתח לשער את זמן חיבורו. תקופות אלילות בישראל חזרו והופיעו מפעם לפעם. אי-הסובלנות האכזרית כלפי עובדי אלילים מזכירה לנו את קטל עובדי הבעל בידי יהוא (מל"ב י' 28-18). ממעשה זה יש לנו ההזכרה הראשונה, הבאה במקור היסטורי, על הריגת נביאי הבעל;19 והיא מתאימה אל החוק שבדב' י"ג 6-2. בדרך כלל בתקופת בית ראשון לא נגעו לרעה בגופם של נביאים מכל דת שהיא; הרי הם נחשבו למסוכנים מפאת קדושתם. ואולם התאמות כאלה אל מעשים היסטוריים אינן מוכיחות שהחוק היה קיים בזמן המאורעות, שהרי בסיפורים אין תודעה של הגשמת חוק כתוב. להפך, ההתאמות מלמדות על תקדימים מנהגיים ועל אקלים רוחני שמהם היה צומח אחר כך הניסוח המשפטי הכתוב.

ההנמקה לחוק עיר הנדחת, המשמשת מבחינה מסויימת גם חתימה לקובץ כולו, אומרת: "למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך וכו'" (פס' 19-18). נראה כי רומז הכתוב לתקופה ארוכה של חרון אף ה' על ישראל ושל התמעטות העם.20 אולי, בהתחשב גם עם תאריך חוק ייחוד הפולחן, עומדים דברים אלה בסימנה של השואה הנוראה אשר ניחתה על מלכות ישראל בשנים 731-722 לפה"ס. שואה זו גם יצרה את האטמוספירה הרוחנית למלחמה אכזרית ביותר נגד כל עבודת אלילים.

ועם זאת אין לשכוח שיש בקובץ הזה אידיאולוגיה ננחלת, שאותה לא ניתן לאחז בתקופה היסטורית מסויימת. חוק עתיק בס' הברית הורה: "זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שמ' כ"ב 19). הקובץ שלנו יכול להיתפס כפיתוח קזואיסטי של אותו חוק.21 מלחמות תנופה באלילות או בפולחן הטרודוכסי נוהלה במשך דורות רבים על ידי חוגים בישראל, ובייחוד סיפרו הלויים על זכויותיהם בתחום זה (שמ' ל"ב 29-26; דב' ל"ג 9-8). בסיכומו של דבר נראה שיש כאן מסורת פולחנית-משפטית עתיקה בישראל שקיבלה את עיצובה הנוכחי לאחר גלות עשרת השבטים, בידי פליטיהם בארץ יהודה.

הערות שוליים:

  1. ראה שד"ל, פירוש לדב' י"ט 19.
  2. ראה רמב"ן, פירוש לדב' י"ג 10.
  3. ראה רופא, האמונה במלאכים, עמ' 78-11.
  4. ראה בינתיים אצל קיונן, הכסטאוך, עמ' 337-336.
  5. לפי זה אין זיקתו העניינית של פס' 6 לדיני השופטים הגורם לשילובו של דין עבודת אלילים במקום זה, אלא תוצאתו. לדעתי נתלשה כל החטיבה ט"ז 21 – י"ז 7 בטעות ממקומה אחרי י"ג 1; אחר כך היא נכנסה למקומה הנוכחי בגלל האסוציאציה הפורמאלית של "לא תטע... לא תקים... לא תזבח" (ט"ז 21 – י"ז 1) עם "לא תטה... לא תכיר... לא תקח..." (ט"ז 19).
  6. אמנם ממעיט בן סירא משלילתו (שם, פס' 6), לצאת ידי חובתו כללפי סיפורי החלומות הנבואיים שבמקרא.
  7. אינני רואה ממש בטענה כי פס' 4ב-5 הם משניים (כך למשל בעל הניתוחים המופלגים מרנדינו, משפט ס"ד, עמ' 82-61). המעבר מיחיד לרבים כשלעצמו אינו יכול לשמש הוכחה לאינטרפולציה; כאן מתבקש המעבר בגלל אופיו הדיסטריבוטיבי של המשפט: כל אחד ואחד עומד בניסיון לפני ה'.
  8. מה שקומם את ר' עקיבא שאמר: "חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה, כוכבים ומזלות לעובדי עבודה זרה. הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור", ספרי לדברים, פ"ד.
  9. השווה את דרייבר, פירושו לדברים, המתרגם defection בהסתמכו על שמ"א י"ב 20; דב' י"ט 16; יש' א' 5; ל"א 6.
  10. רמב"ן, פירושו לפס' 15.
  11. גרסה זו נתקבלה על ידי מרטי, פירוש לדברים, בעקבות בודה הנזכר אצלו, וכן ראה ויינפלד, אסכולת דברים, עמ' 96-94.
  12. ראה את מאמרו החשוב של טור-סיני, שיכולי אותיות.
  13. גם בי"ט 20-15 העד הוא מאשים; ראה זליגמן, מינוח הליכים משפטיים, עמ' 263-262.
  14. כנראה יש למחוק בפסוק זה את המילים "ואת בהמתה לפי חרב" על פי תה"ש. בדרך כלל אין הפועל "החרם" משמש עם תואר הפועל "לפי חרב", כי אין ועל זה מציין מלכתחילה את הפעולה (הרג) אלא את האידיאה שביסוד הפעולה (הקדשה או ביעור). ראה בכל זאת יה' ו' 21; שמ"א ט"ו 8.
  15. טפלים = הטף. ראה בן יהודה, מילון, כרך ד', עמ' 1912.
  16. מכילתא לדב' י"ג: כט; ראה אצל ד"צ הופעמן, מדרש תנאים, עמ' 71, משם הועתקה הדרשה לכתבי יד של מדרש ספרי לדברים, פסקה צ"ד, ראה במהדורת א"א פינקלשטיין, עמ' 155.
  17. גרינברג, חרם.
  18. ראה גרינברג, חרם. והש' במכ' כ"א 3-1 וכתובת מישע שורות 18-16.
  19. שהרי אין לדעת את זמן חיבורו של סיפור אליהו על הר הכרמל (מל"א י"ח) ואת מהימנותו ההיסטורית.
  20. לעומת זאת פירש יש"ר, ביאור חדש לתורה: "והרבך – אף שהרגת עם רב מישראל אל תדאג שיתמעט מספרך, כי השם ירבה אותך במאד מאד".
  21. ראה רמב"ן ואברבנאל בפירושיהם למקומנו.
ביבליוגרפיה:
כותר: חוקים נגד עבודה זרה
שם  הספר: מבוא לספר דברים
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: תשמ"ח
בעלי זכויות : דפוס אופסט חמד; אקדמון
הוצאה לאור: אקדמון
הערות: 1. אלכסנדר רופא, פרופסור חבר למקרא באוניברסיטה העברית.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית