הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > סיפורי מיתולוגיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקבילים
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
חלק זה של המאמר דן בסופו של גלגמש. גלגמש יצא למסע לחיפוש חיי הנצח. במהלך המסע דמויות שונות מנסות לשנות את תודעתו ולעזור לו לקבל את עצמו כבן תמותה. הסרוב החוזרת של גלגמש לקבל את דבריהם מלמד על כך שלא עבר שינוי אישיותי במהלך המסע.
עלילות גלגמש מסתימות עם מותו של גלגמש ונחתמות בשיר שבח לגיבור. ואולם השיר מעיד על האופי החתרני של היצירה כולה. שיר ההלל אינו משבח את הגבורה שבה התאפיין גלגמש בחייו אלא מביא מסר דידקטי הומני : המת – חי בזיכרון החיים שבונים מצבות לזכרו, והמשפחה ממשיכה את חיי האדם לאחר מותו.



האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: תפקיד "החזרה העודפת" בהגחכת הגיבור
מחברת: שפרה ש'


הדגם של הגיבור השמשי החוצה את ממלכת החושך כדי לשוב משם עם הארה חדשה, עם תודעה חדשה, מצוי בגלגמש רק למראית עין. הסופר משתמש כאן ב"חזרה העודפת"82 שיש לה פונקציה בונה משמעות בכל אחת מן היצירות שבהן היא דומיננטית (כך, למשל, ב"אתרח'סיס" ו"באנומה אליש"), כדי להביא עד כמה אבסורד את מסע החיפוש של הגיבור. החזרה היא ממהות השירה; ואולם מדובר כאן בצורה מיוחדת של חזרה הרווחת מאוד בספרות המסופוטמית, והיא מסימניה המובהקים – חזרה מילולית או כמעט מילולית על קטעי טקסט ארוכים, והיא רווחת בעיקר ביצירות עלילתיות, ואולם נמצא אותה גם ביצירות מסוגות אחרות. באותן מילים ממש מתנה גלגמש בפני כל אחת מהדמויות הנקרות בדרכו את צערו, מתאר את סבלותיו ומכריז על מטרתו: השגת חיי נצח; כך בפני אדם-עקרב, סידורי, אורשנבי ואותנפישתים. כל אחת מהן טוענת באוזניו כי שאיפתו לחיי נצח לא תתממש; על הדמויות הנזכרות נוסף גם האל שמש אשר בראשית הדרך מצהיר חד-משמעית: "גלגמש, אנה תנוד, / החיים אשר תבקש לא תמצא", אך גלגמש השבוי באובססיה שלו אינו מטה אוזן.

שתי פעמים, ואולי שלוש, אם נביא בחשבון גם את הצלילה למעמקים להעלות משם את צמח החיים, חוצה גלגמש את ממלכת הלילה ויוצא ממנה רק כדי להיתפס לאשליה חדשה, אבל לא לתודעה חדשה. פעם אחת במעבר הלילי דרך הרי משו במסע אל אותנפישתים, שבסופו לא היפוך של תודעה אלא היפוך של נסיבות: בקצה החושך הוא מגיע אל גן שפירותיו אבני יקר, סמל אשלייתי מובהק, נוצץ, אבל חסר משמעות בהתפתחות התודעה של הגיבור, שכן הוא דוחה את ההזדמנות האחרונה – וכך הייתי קוראת ל-bהb;t sהti, # # ל-a של סידורי בשם "פונדק ההזדמנות האחרונה" – להתפכח מן החיפוש האובססיבי אחר חיי נצח. סידורי בהבדל מאשתר לא מפעילה עליו את פיתויי הארוס, אלא את ה-commonsense; גלגמש מחמיץ את ההזדמנות. האפיזודה עם אורשנבי יש בה אלמנטים שמאפיינים גיבור טרגי, שכן גלגמש במו ידיו שובר את "צלמי האבן" שהיו אמורים להעבירו את ים המוות. אבל שוב לא מתרחש שום היפוך בתודעה; בעיקשות ובעקביות הוא נאמן לאשלייתו. שוב עובר הגיבור השמשי את מלכות החושך, את מי המוות, ומוסיף להחזיק באשלייתו. כל מסעותיו של גלגמש הם מאוזנים ולא מאונכים; אין כאן ירידה לשאול עד הלוח השנים עשר, ואז אנכידו הוא היורד לשאול.83 כל האלמנטים שלדעת יעקובסן נוספו בנוסח האשורי – כמו העמדת גלגמש בניסיון השינה, והמעשה בצמח הנעורים, משרתים את היצירה בכך שהם מגחכים את הגיבור, כמו כל הניסיונות שעשו הדמויות שפגש לאורך הדרך להניא אותו מלהמשיך בדרכו; כל הכישלונות שהסופר או העורך עורם אותם זה על גב זה, אינם מפכחים אותו מאשלייתו; האפקט של הפתטיות של הגיבור מתעצם עם כל אפיזודה כזו, ומשרת את המגמה הדידקטית של המחבר המשתמע.

בתחנה האחרונה, לאחר שגלגמש אינו עומד בניסיון השינה: "הבה! אל תישן ששה ימים ושבעה לילות!", נחתם גורלו האנושי באופן סופי. בייאושו הוא קורא: "מה,מה אעשה אתנפשתם, אנה אלך". שתי ברכות או מתנות מעניק לו אותנפישתים בטרם ייצא לדרך חזרה. האחת אינה מובנת בקריאה ראשונה ונדמה שחשיבותה לא התפרשה אף לגיבור עצמו: וכי איזו רבותה יש בכך ש"שלמתו עבש לא תעלה, יום-יום תהי כחדשה!" איזו ברכה היא זו למי שבא לבקש חיי נצח ולא נושע?! בסופו של הלוח האחד עשר יתברר כי זוהי ברכת קפיצת הדרך. פורמולת המסע הביתה, לארך, מקבילה לפורמולה המתארת את המסע ליער הארזים, אם כי היא חסרה את הטורים המציינים שם במפורש שגלגמש ואנכידו זכו לברכת קפיצת הדרך (לוח רביעי שורות, 82-79). על פי המסופר שם הלכו חמישים פרסה ביום אחד, מהלך של חודש וחמישה עשר יום84. מסע השיבה נמשך שני ימים בלבד; אחרי מהלך של חמישים פרסה ביום הראשון כאשר נטו גלגמש ואורשנבי ללון גונב הנחש את צמח הפלאות; ואחרי מהלך של חמישים פרסה ביום השני באו אל לב העיר ארך. מסע השיבה הביתה הוא קצר, ומשום כך בגדיו אינם מתבלים.

ברכתו זו של אותנפישתים תממש למעשה את כל מה שהטיף לו להלכה בטרם סיפר לגלגמש את סיפור המבול (לוח עשירי, שורות 366-223): הוא מבהיר לו כי אף שיש בו מן היסוד האלוהי, אינו ראוי, כבן-תמותה, להימנות עם האלים ולחיות חיי נצח. הוא יועץ לו לעבוד את האלים, שפירושו למלא את חובתו כמלך (שנתפס בעיני המסופוטמים כנציג האלים עלי אדמות וכמתווך בינם לבין האדם). ברכתו של אותנפישתים כל כוונתה להשיב את גלגמש במהירות אל ארך, כדי שימלא את חובתו כמלך, כדי שיממש את החלק האלוהי שבו; היא מבקשת להשיבו אל עולם הציוויליזציה שברא האדם מכוח הדעת שחלק לו האל.

במסע השיבה אל הציוויליזציה נזכרים סממני האדם בן התרבות שהעניקה שמח'ת לאנכידו: רחצה וסיכה ובגד; אף כאן כמו באפיזודת הפיתוי של אנכידו הלבוש הוא מותר האדם שקנה דעת על איש הפרא.

הברכה או המתנה השנייה שנותן לו אותנפישתים בהתערבותה של אשתו היא צמח הפלאות המחדש נעורים (לוח אחד עשר, שורות 281-269). ברכה זו, שאמורה לממש ולו באופן חלקי, את שאיפתו לחיי נצח היא האשליה האחרונה של גלגמש, והוא מוכן לעשות מאמץ אדיר כדי להשיגה; הגיבור יורד לתהום כדי למצוא את הצמח, וגם הפעם אינו מגיע לתובנה חדשה, לשינוי בתודעה. מי שמנפץ את האשליה האחרונה הוא הנחש שיד המקרה שילחה אותו בגלגמש. ייתכן מאוד, שגם כאן העניק המחבר המשתמע לאישה שממלאה כאן תפקיד אימהי כצפוי, פונקציה של סוכנת דעת; שהרי בסופו של דבר גנבת הצמח מתחת לאפו ממש לפני שובו הביתה, גורמת לגלגמש להכיר בכישלונו באופן סופי.

ואולם דומני שעד סוף העלילה, גם לאחר גנבת הצמח המחדש נעורים, אין גלגמש מגיע אל "הדעת" במובנים האנושיים שאליהם מגיע אנכידו: אל ידיעת אישה כמייצגת את החיים במשמעות האירוטית; אל התוודעות, כלומר ליציאה מגבולות האני אל האתה, אל הזולת; ואל ההיוודעות – העמידה הכנה של אדם מול מהותו האנושית, מול המוות. עד תום האפוס אין הוא מאמץ את הערכים אשר בשמם פעלו ודיברו הנשים באפוס. הסיפור פותח בחומות ארך האדירות ובהן הוא נחתם. את החלק האלוהי שבו, שהוא גם נחלת האדם שקנה דעת, יכול גלגמש לממש – ועדות חומות ארך הבצורות. אך חלק האדם שבו, הנידון לחיות וגם למות, לא מצא לו תיקון. האם היסוד האלוהי שבו מוכן להשלים עם החלק האנושי שבו? נדמה לי שבלוח השנים עשר מוצא לו חלק האדם שבו גאולה חלקית.

הלוח השנים עשר85 מאזן את האפקט הפתטי; הוא מחזיר אל היצירה את הגיבור הטרגי, את אנכידו, ומעמיד את גלגמש בפני המסע ההירואי האולטימטיבי – הירידה לשאול. גם הפעם אין זו תבנית מושלמת של ירידה לשאול – גם כאן אנכידו ממלא את תפקיד הגיבור הטרגי. גלגמש, "הילד המשחק", אינו מוכן לשאת באחריות של נפילת כלי המשחק, הכדור והאלה אל השאול (מעניין להשוות על פי האפוס השומרי "גלגמש אנכידו והשאול" בין איננה-אשתר לבין גלגמש: איננה בונה מעץ האלה, שכרת למענה גלגמש, כיסא ומיטה, חפצים המייצגים את הטרנספורמציה מעולם הטבע אל עולם הציוויליזציה וגם את הארוס, בשעה שגלגמש מכין לו כלי משחק). כמו במהלך היצירה כולה, כך גם כאן, אנכידו אינו יכול להתכחש לטבעו האנושי חרף כל האיסורים שהשמיע באוזניו גלגמש, וגוזר על עצמו מוות. ושוב נזכרים כאן בשינויים קלים כל אותם רכיבים של הציוויליזציה האנושית כפי שהם מופיעים באפיזודות שגיבורותיהן הן שמח'ת, אשתר וסידורי: גלגמש מזהיר את אנכידו שלא ילבש בגדים צחים, לא יסוך בשרו בשמן, לא יטיל חנית, לא יישא שבט, לא ינעל נעליים, לא ינשק את אשתו האהובה, לא יכה את אשתו השנואה, לא ינשק את בנו האהוב ולא ינשק את בנו השנוא – פן יזהו אותו כבן אנוש וימיתוהו. אנכידו עובר על כל האיסורים וסופו ידוע מראש (לוח שנים עשר, שורות 50-10). בלוח השנים עשר מביט גלגמש במוות מבעד לעיני אנכידו; הוא תובע לדעת את סדרי השאול אף על פי שאנכידו מזהיר אותו כי התמונה שיצייר לעיניו תזיל דמעות מעיניו:
"לֹא אַגִּיד לְךָ, חֲבֵרִי, לֹא אַגִּיד לְךָ,
אִם אַגִּיד לְךָ אֶת מִשְׁפְּטֵי הַשְּׁאוֹל אֲשֶׁר רָאִיתִי –
אַתָּהּ שֵׁב וּבְכֵה,
אָנֹכִי אֵשֵׁב וְאֶבְכֶּה.
בְּשָׂרִי אֲשֶׁר נָגַעְתָּ בּוֹ וְיִשְׂמַח לִבְּךָ,
כְּמוֹ בֶּגֶד נוֹשָׁן – תּוֹלֵעָה תֹּאכְלֵהוּ.
[בְּשָׂרִי] אֲשֶׁר נָגַעְתָּ בּוֹ וְיִשְׂמַח לִבְּךָ,
כְּמוֹ נְקִיק-סֶלַע עָפָר נִמְלָא."
(לוח שנים עשר, שורות 96-90)

הלוח השנים עשר, כפי שהזכירו אחרים,86 מחזק את מגמותיו של המחבר המשתמע ואת הלוך הרוח שמנחה את העלילה כולה. אנכידו שאינו יכול להתכחש למהותו האנושית מוצא את מותו בשאול, וההיררכיה של המתים בשאול נקבעת בעיקר על פי מצבם המשפחתי: ככל שמספר הצאצאים של האדם גדול יותר כך שפר עליו חלקו בשאול.

פרשנות מעין זו של מגמת המחבר המשתמע עשויה למצוא חיזוק גם באפוס השומרי "מות גלגמש";87 האפוס השומרי פותח בקינה על גלגמש החולה שנלכד על ידי נמתר, אל השאול, ושוכב הוזה בחדרו. האל אנכי באספקט שלו כנודימוד מראה לו חזון שבו הוא ניצב לפני אספת האלים החורצים את גורלו. האלים חוזרים ומספרים על כל מפעלותיו, ומעלים את השאלה: האם בהיותו שני שלישים אל נגזר עליו למות ככל האדם? אנכי טוען – רק זיאוסודרה זכה בנצח,88 גלגמש חייב למות, אך מעמדו בשאול יהיה נעלה כאדון הרוחות, כשופט, כמו דומוזי ונינגישזידה.89 אחרי מותו יקבעו חג של אור לכבודו, שבו ייאבקו עלמים זה בזה (החודש החמישי ידוע כחודש של גלגמש, חודש של לפידים והיאבקויות של עלמים בפתחי הבתים). אנליל מסביר שגלגמש נולד להיות מלך, אך אינו יכול להימלט מגורל האדם; בשאול יתאחד עם משפחתו ועם אנכידו. גלגמש נעור משנתו, וכנראה מבקש עצה ממישהו בפתרון החלום. המסקנה היא שגורלו בלתי נמנע ועליו להסתפק במעמד מיוחד בשאול. אנכי מזרז את גלגמש לבנות מאבן את קברו על קרקעית הנהר. גלגמש מגיש מתנות לארשכיגל מלכת השאול; ואז שוכב בארמון, הדלת נאטמת באבנים גדולות והנהר מכסה על הקבר. אנשי העיר מבכים אותו.

האפוס השומרי מסתיים בדברי שבח לגלגמש וגם במסר דידקטי: המת – חי בזיכרון החיים שבונים מצבות לזכרו, והמשפחה ממשיכה את חיי האדם לאחר מותו. להלן תרגום חופשי של שורות הסיום:
"בְּנֵי-אֱנוֹשׁ, יִרְבּוּ שְׁמוֹתֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִרְבּוּ,
מַצֵּבוֹת-הַזִּכָּרוֹן אֲשֶׁר לָהֶם נִבְנוּ בִּימוֹת עוֹלָם,
הֻצְּבוּ בְּהֵיכְלֵי הַמִּקְדָּשִׁים אֲשֶׁר לָאֵלִים:
שְׁמָם אֲשֶׁר נִשָׂא עַל שְׂפָתַיִם – לֹא יִשָׁכַח לְעוֹלָם!
הָאֵלָה אַרֻרוּ,90 הָאָחוֹת הַבְּכוֹרָה אֲשֶׁר לאֶנְלִל,91
נָתְנָה (לָאִישׁ) זֶרַע לְמַעַן שְׁמוֹ: מַצֵּבוֹת-הַזִּכָּרוֹן אֲשֶׁר לָהֶם נִבְנוּ בִּימוֹת עוֹלָם, (וּשְׁמָם) יִנָּשֵׂא בָּאָרֶץ.
אֶרֶשֶכִּגַל, אֵם נִנַזוּ,92 מַה נָּעֲמָה תְּהִלָתֵךְ....
בִּלְגָמֶש, בֵּן הָאֵלָּה נִנְּסֻן,
בִּלְגָמֶש, נְסִיךְ כֻּלַבּ,93 מַה נָּעֲמָה תְּהִלָּתֵךָ!"

העמדת גלגמש באור פתטי מגחכת את עולם הנורמות שבשמן ולשמן הוא פועל בשני חלקי היצירה – לפני מות אנכידו ולאחר מותו. כך חותרת היצירה הן תחת מאפייני ספרות הכתובות המלכותיות, שתכליתן הייתה לפאר ולרומם את מעשי המלך כ"גיבור", והן תחת מאפייני האפוס כסוגה. "עלילות גלגמש" כאפוס, שנתפס על ידי רבים כיצירה שנכתבה בידי גברים למען גברים, שאמור היה לדבר בשבח הנורמות ההירואיות, הלוחמניות, מדבר בשבחם של ערכים הומניסטיים בסיסיים, של נורמות הנתפסות כנשיות: בשבח המשפחה והבית, ובשבח כל אותם נוהגים שעיצבה הציויליזציה האנושית בתיווכה של האישה "כיאה לחיים" ו"כמנהג הארץ". ואולי גם משום כך עלילות גלגמש הוא רלוונטי בימינו ובעיקר בארץ שבה אנו חיים.

לחלקים נוספים של המאמר:
האשה הדעת והמוות : עלילות גלגמש- יצירה חתרנית
האישה הדעת והמות : עלילות גלגלמש - יצירה חתרנית : מבוא
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : האישה הדעת והמוות
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: הפיתוי הראשון-שמח'ת ואנכידו
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : הפיתוי השני- אשתר וגלגלמש
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : הפיתוי השלישי- גלגמש וסדורי או פונדק ההזדמנות האחרונה
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש- יצירה חתרנית : האמנם גיבור בעל תודעה טרגית?
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: תפקיד "החזרה העודפת" בהגחכת הגיבור (פריט זה)

הערות:
82. השתמשתי במונח שטבע שטרנברג לגבי הסיפור המקראי. ראו שטרנברג 1977 עמ' 9150-10. על 'החזרה העודפת' בספרות המסופוטמית ראו שפרה, קליין 1996: 2653-65.
83. ניסיונות לראות בתחנות השונות בדרך, ובעיקר בממלכתה של סידורי ובממלכתו של אותנפישתים מעין ממלכת שאול אינם מתיישבים לדעתי עם פשוטו של הכתוב. ראו, למשל, 131-145: Clark R.J. 1996.
84. בהתאם לזמן המסופר, זמן הסיפר של מסע הבריחה הוא ארוך בעוד שזמן הסיפר של מסע השיבה הוא קצר.
85. הלוח השנים עשר הוא תרגום חלקי של האפוס השומרי 'גלגמש, אנכידו והשאול' (30-8321).
86. ראו Harris R. 2000: 127
87. ראו מהדורה של היצירה Cavigneaux A., Al-Rawi F.N.H., 1997. תרגום לאנגלית George A. 1999: 193-208
88. זה שמו של גיבור המבול במיתוס השומרי ומשמעו: "בעלי-החיים-הארוכים".
89. שתי אלוהויות שאול; ראו 'אדפה' 13-1138.
90. האלה-האם בוראת האדם.
91. ראש אספת האלים.
92. אחד מאלי השאול החשובים.
93. רובע בעיר ארך, שבו שכן מקדשה של איננה, וגם כינוי לעיר ארך כולה.

ביבליוגרפיה:
כותר: האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: תפקיד "החזרה העודפת" בהגחכת הגיבור
מחברת: ש', שפרה
תאריך: דצמבר 2004 , גליון 20
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית