עמוד הבית > מדינת ישראל > ישובים וסוגי התיישבות > קיבוצים
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
המאמר עוסק במחקרה של עמיה ליבליך, מחקר נרטיבי שנעשה בקיבוץ גילגל שבבקעת הירדן, בשנים 1998-1994. במהלך שנות המחקר הקיבוץ עובר שינוי קיצוני, הכולל תכנון ויישום שינויים ארגוניים, חברתיים וכלכליים, כמו תהליך "ההפרטה"  ו"שכר דיפרנציאלי". המחקר מתעד ומנסה להבין את התהליכים העוברים על החברה הקיבוצית, ומתמקד במציאות האנושית-החברתית של הקיבוץ בעידן השינוי, כפי שהיא מצטיירת בדברי חברים.



הקיבוץ על סף האלפיים : חלום וגלגוליו
מחבר: עמיה ליבליך


הקיבוץ על סף האלפיים: חלום וגלגוליו1

לאחרונה אנו עדים לגל של התעניינות ופרסום בנושא הקיבוץ ומצבו, הן מצד מומחים חיצוניים והן מצידם של מנהיגים וחוקרים מהתנועות הקיבוציות. גל זה מבטא, מחד גיסא, תהליך רחב של בדיקה ביקורתית העובר על החברה הישראלית, ומתעכב כזרקור על נושאי הדגל שבמוסדותיה, כגון צבא ההגנה לישראל, מערך הקליטה של עולים חדשים או בית המשפט הגבוה לצדק. מאידך גיסא, השינויים הממשיים העוברים על התנועה הקיבוצית לאחרונה - ההתייחסות הרווחת אליהם מגדירה אותם כ"מהפכה" או "משבר" - הינם כה משמעותיים, שאין זה מפתיע כי הקיבוץ זוכה לתשומת לב זו, במיוחד לאור נטיית התנועה מאז ומעולם לראות בעצמה ניסיון חברתי שיש להפיק ממנו לקח, ועל כן לתעד ולהתאמץ להבין את התהליכים העוברים עליה.

שני כרכים בהוצאת יד טבנקין ממצים היטב את המחשבה והעבודה המחקרית העכשווית בנושא הקיבוץ, פרי עבודתם של מיטב ההוגים, המנהיגים והחוקרים בתחום.2 מסקנותיהם של המחקרים הינן, כי אכן תהליכי שינוי מרחיקי לכת מתרחשים במרבית הקיבוצים, אולם לצד הדמיון בין המגמות הקיימות, לובשים השינויים צורות שונות בהתאם לאפיוני כל משק וקהילה. למרות שינויים אלה, גורס בן רפאל, כי המהפכה בקיבוץ איננה טוטלית, וכי הקיבוץ אינו מתכחש לחלוטין לערכיו היסודיים. בסיכומה של הסקירה הוא טוען, כי "הקיבוץ עובר שינוי קיצוני, אולם אין הוא מתפרק ואין הוא נעלם מן המפה".3 שני כינוסים לבירור נוסף של מגמות ההתפתחות בקיבוץ התקיימו בשנים האחרונות והציגו עבודות אמפיריות אחדות בנושא.4

החזון שהנחה את מקימי הקבוצות והקיבוצים בראשית דרכם, חלום הקומונה האוטופית, הצודקת, מתועד לא פחות מהמשברים הנוכחיים. הלהט האידיאולוגי, על המחיר האנושי שהוא גבה מהמאמינים, נשמר ביומני הבראשית הקולקטיביים של כמה מהקומונות החלוציות, ומהם ראו אור לאחרונה 'קהילתנו'5 ו'ספר הקבוצה'.6 'קיבוץ מקום',7 המתעד את סיפורי החברים בקיבוץ בית השיטה לפני למעלה מעשרים שנה, במלואת ליישוב חמישים, מהווה מעין תחנת ביניים בתהליך ההיסטורי שבו אנו עוסקים. למרות מבחני המציאות הרבים שכבר עבר המקום עד אז, רווחות בו עדיין ההתייחסויות לקיבוץ כאל "חלום", למשל בדבריו של אחד מהמייסדים: "אני מאמין שדרך הקיבוץ היא הפתרון, היא התקווה האמיתית לאדם, גם כיהודי בארץ וגם לאנושות בכלל. . . ביסודו זהו עתיד החברה האנושית: שיתוף ושוויון".8 ובסיכום הראיון כולו אומר אותו חבר: "היה לנו חלום, והתחלנו מאפס. ומה שאת רואה כאן, זה אפילו יותר מהחלום".9 בצורה מוחשית יותר, בהתייחס כביכול לחזותו החיצונית של הקיבוץ, מזכיר חבר אחר את המפגש שלו עם אנצו סירני, שהגיע בשליחות מהארץ לקבוצת ההכשרה בהולנד: "טיילנו יחד ברחוב הולנדי טיפוסי, מצוחצח היטב, טובל בעצים ופרחים, עם הרבה ירק. ואז הוא אמר לי: 'אתה רואה, בעוד שלושים שנה גבעת ברנר תיראה כך'. אני חשבתי אותו למשוגע! בשבילי קיבוץ, ארץ ישראל, היה אוהלים, חמורים ומדבר - משהו כזה... ומעניין שהוא צדק ולא אני".10

לעומת החברים הרבים ב'קיבוץ מקום' שלא היססו לדגול בחזון ובאידיאלים, תוך בחינת המצוי בהשוואה לרצוי, לא חסרו גם אלה שהכירו בסדקים הראשונים שנבעו במארג הקולקטיבי וחשו בשינויים המתרחשים ובאים. כך, למשל, התבטא אחד הותיקים בקיבוץ: "החרדה לעתיד הקיבוץ מלווה אותי ללא הרף. אני לא חושש מתמורות בחיים שלנו... אך יש דברים יסודיים שאם אתה משנה בהם - אתה מקצץ בשורשים, ואלה מדאיגים אותי ביותר".11

במאמר זה לא אציג סקירה נוספת של ההגות והספרות המחקרית על הקיבוץ בעבר או בזמננו, אלא - במסורת עבודותיי הקודמות - אתמקד במציאות האנושית-החברתית של הקיבוץ בעידן השינוי, כפי שהיא מצטיירת בדברי חברים מקיבוץ גילגל שבבקעת הירדן.12 גם השיח אודות "החלום" יודגם מתוך דבריהם של חברי קיבוץ זה, בהסתכלותם על הקיבוץ הצעיר שהקימו לפני כ-25 שנים בלבד.

במשך חמש השנים האחרונות ערכתי מחקר נרטיבי13בקיבוץ גילגל: זהו קיבוץ קטן מאוד, מבודד ממרכזים עירוניים, שגילו כ-25 שנה. חברים בו כ-50 מבוגרים (ובערך אותו מספר ילדים). הוא מצטיין באחידות גיל - מרבית חבריו הינם גילאי 30 עד 40, כך שאין בו הריבוד הדורי שמוצאים בקיבוצים הותיקים. פרנסתו של המקום, המבוססת בעיקרה על ענפים חקלאיים, מצויה בשפע. כאן המקום לציין, כי הקיבוץ נמצא בצפון בקעת הירדן, בשטחים הכבושים, אשר אי ודאות קיימת לגבי עתידם המדיני – נושא שהוא מרכזי בספרי 'גילגולו של מקום'. אולם השפעתה של עובדה זו על תהליכי השינוי מועטת, ומכל מקום החברים חלוקים לגבי כיווני השפעה זו, אם ישנה.14

במהלך שנות המחקר (1998-1994) עסק קיבוץ גילגל במרץ רב - באמצעות חבריו המרכזיים, ועדות שהוקמו לשם כך ומכוני ייעוץ מיוחדים - בתכנון ויישום שינויים ארגוניים, חברתיים וכלכליים, מתוך תחושה ש"הדבר חיוני", ו"הוא קורה, או יקרה, בכל הקיבוצים". כמה שינויים ניכרים היטב בקיבוץ זה. בשנתיים הראשונות למחקר עמדה במרכז השינויים ההפרטה שנעשתה בענף המזון. תקציב המזון ניתן עתה במישרין לחברים - תהליך המכונה "הפרטה". מטבח הקיבוץ חדל מפעילות והחברים מבשלים ואוכלים בבתיהם חלק גדול מהארוחות. חדר האוכל אינו מספק ארוחות בוקר כלל, וארוחות ערב - רק פעמיים בשבוע. ארוחות אלה, כמו ארוחת הצהריים היומית, מותקנות ומוגשות על ידי קבלן מזון מהעיר, ונרכשות באמצעות תלושי קנייה מיוחדים. המנה העיקרית מוגבלת בכמותה - אחת לכל תלוש. החברים יכולים לרכוש מוצרי מזון ממרכולית הנמצאת בקיבוץ (ופתוחה אף לתושבי האזור), ורבים מהם, הנוסעים מחוץ לקיבוץ בעניינים שונים, רוכשים את מזונה של המשפחה בשוקי העיר.

מהלך דומה התבצע לגבי כביסה שנה מאוחר יותר. מכבסת הקיבוץ נסגרה, החברים קנו מכונות כביסה וייבוש אישיות, וכל פעולות הכביסה והמחסן הופסקו, פרט למכונות אוטומטיות אחדות הפועלות באמצעות מטבעות, לשימושם של תושבים זמניים או שכירים החיים בקיבוץ. אגב תהליך זה, חברה אחת, שניהלה את המכבסה, נותרה חסרת תעסוקה, ובשיחותיה עם נושאי התפקידים גילתה כי הקיבוץ "החדש" אינו מספק עבודה לכל חבריו, אלא רואה גם בחיפוש עבודה נושא שיועבר בהדרגה לאחריות האישית של כל חבר או חברה. מזה כמה שנים משלמים החברים מתקציבם בעד החשמל, הטלפון ושירותים נוספים, כמו גם בעד חוגי העשרה לילדיהם. חברים רבים עובדים בעבודה מקצועית מחוץ לקיבוץ או לומדים במוסדות אקדמיים. המפגש בין החברים הצטמצם באופן ניכר - הן משום סגירת חדר האוכל ויתר השירותים המרכזיים, כמו ביטול אסיפת החברים, והן בגלל יציאת חברים רבים ליום עבודה ארוך מחוץ למקום. תפקידים ריכוזיים של ועדות וראשי ועדות, כגון מרכז עבודה, סדרן עבודה, מרכז תרבות ועוד, אינם קיימים עוד בקיבוץ. מרכזי כל הענפים הינם חברי הקיבוץ, אך את מרבית העבודה הפיזית ואת תפקידי החינוך מבצעים שכירים ושכירות, ישראלים או תאילנדים.

בשנתיים הבאות לתקופת המחקר, ולאחר דיונים, לבטים, התייעצויות עם מומחים מחוץ לקיבוץ וסקרים שונים של דעות החברים, התקבל בקיבוץ שינוי מרחיק לכת עוד יותר, המכונה בפי חברי קיבוצים "שכר דיפרנציאלי". בשלב ראשך נערך תמחור של עבודתם היומית של כל חברי גילגל, וכל חבר או חברה קיבלו מידע על הערך של עבודתם לפי מחירי השוק ועל פי נתונים כגון ההכשרה הנדרשת לביצוע התפקיד, הקף המחזור הכספי שהוא שולט עליו וכדומה. סולם זה שימש לקביעת שכר נבדל לחברים - או "תמורה לפי התרומה". אומנם אין הם מקבלים את שכרם הריאלי כאילו הועסק במקומם עובד שכיר, אולם נקבעו דרגות שכר קיבוצי, העומדות בקורלציה עם נתוני השוק. פערי השכר הקיימים בסולם השכר הדיפרנציאלי הם של 30% בין הגבוהים ביותר לנמוכים ביותר - פער שאינו דומה לפערי ההכנסה הקיימים בעיר, אך בכל זאת מהווה שבירה של עקרון השוויון הקיבוצי, שזיכה, בעבר, כל משפחה בתקציב זהה, שנקבע אך ורק על פי מספר הנפשות במשפחה.

בראיונות ממושכים שקיימתי עם כל חברי הקיבוץ פעמים רבות במהלך השנים, הציגו רובם את תהליכי התמורה שקורים בקיבוץ ואת עמדותיהם כלפיהם כנושא העיקרי בהווייתם כחברים בקהילה הקיבוצית היום.

כפי שאדגים להלן, רואים כמעט כל החברים את התקופה שעוברת על הקיבוץ כשונה מהעבר ומזו שהם צופים לה בעתיד. אולם בעוד שהראיונות שערכתי בשנת 1995 היו חדורים הרגשות של מבוכה, כעס או צער על אובדן, ורבים שידרו תחושה של סוף הדרך, הרי שבשנים הבאות מתקבל הרושם כי החברים התעשתו, ורובם רואים בהתארגנות המשק על פי עקרונות חדשים פתח לאופטימיות באשר לעתידם. יחד עם זאת, תוך כדי הפעלת השינויים קיים קול נוסף בדברי החברים, השב ומביע געגועים ל"קיבוץ כפי שהיינו לפני 20 שנה".

"מה שהיה" - ומודעות התמורה

בראיונות שקיימתי עם כל החברים במשק בשנת המחקר הראשונה, ביקשתי לשמוע על ההיסטוריה של המקום ועל האופן שבו היא משתלבת בביוגרפיה האישית של כל אחד מהם. כמעט כולם דיברו במבוכה על מה שקורה בקיבוץ בהווה והדגישו עד כמה היה מצבו, ומצבם בתוכו, שונים בעבר. ניתן לאפיין שלב זה כהתערערות הקיים, בלי כיווני דרך ברורים לעתיד. בראשית דברי אביא ציטוטים קצרים מראיונות עם החברים בשנה זו, אשר מתייחסים לתחושת האובדן או סוף הדרך של הקיבוץ המסורתי. רבים עושים זאת תוך התייחסות השוואתית לקיבוץ זה בראשית דרכו. קיימות בדברי המרואיינים התייחסויות ארוכות מאוד, סיפוריות, ולעיתים נוסטלגיות, ל"מה שהיה", או לשלב "החלום" בחיי הקיבוץ. נדגים מאלה באחת בלבד:15

זה היה מקום די עוטה בערפל, אבק, ערפל... את הולכת בשדה לפני פתיחת המים, לפני ההשקיה - אבק! הרגל שלך שוקעת בתוכו. אבל הקיבוץ עצמו היה מין נקודה של ירוק, שהיינו מאוד מאוד נדבקים אליה, בעיקר בלילות, נאחזים בה ומטפחים אותה. הייתה שם חברות מאוד קרובה בין האנשים, שלושים וחמישה חבר'ה שכל הזמן ניסו להיאחז בעניין האידיאולוגי, במלוא מובן המילה, כל הבחינות של הציונות. . . לפתוח מים על אדמת המדבר, לספר על זה שמימי הרומאים לא עיבדו פה את האדמות. היה אמון מלא באנשים שם, זה אחד הדברים שהכי הרשים אותי בהתחלה. האקונומיה והמטבח, הכל פתוח, אתה נכנס ודואג לעצמך. אין דבר כזה מקרר בבית. אין דבר כזה שמישהו לא יקום לעבוד או משהו. בונים קיבוץ! בונים קיבוץ!

בציטוטים הבאים יובאו התייחסויות לעבר תוך השוואתו להווה. למשל:

- זה היה מקום קטן, ולא התעסקו בשאלה אם הקיבוץ ירוויח או לא ירוויח, ושיהיו ענפים רווחיים. התעסקו עם זה שהמקום יהיה יותר נעים לחיות בו. הקיבוץ הישן היה יפהפה.

- היום כבר הכל הולך בכסף, כולם חושבים בכסף, במונחים של כלכלה. זה לא כמו פעם הקיבוץ שהיינו.

- זה כבר לא קיבוץ. אני חושבת שאנחנו לא קיבוץ. בשבילי, כשבאתי לקיבוץ, זה אומר כאילו כולנו בשביל אחד, ואחד בשביל כולנו. וכולם עובדים ביחד, ואוכלים ביחד, כאילו כולם ביחד כל הזמן. עכשיו מתחילים להסתכל אחד על השני, מתחילים השינויים ואין מה לעשות.

בין הדוברים, יש המציינים שהקיבוץ הגיע למעין מבוי סתום, בעוד שאחרים מציירים את המצב כנקודת מפנה, ומכאן - ההכרח להשתנות. יש המביעים את דעתם בלא לבטא רגשות בקשר לכך, ואחרים מעבירים תחושה של צער או אבל על מה שהיה ואבד, ומשתמשים בביטויים חריפים של מוות, דעיכה, היעלמות וקריסה. להלן נדגים את הרעיונות של "סוף הדרך" בעזרת ציטוטים מדברי חברים שונים:

- אני מרגישה באיזשהו מקום סוף הדרך מבחינת היצירה. בעצם אולי האידיאל נגמר.

- היום זה עולם שמתפרק.

- [בעתיד] בטוח שזה לא יהיה קיבוץ. זאת תקופה כזו שקיבוצים מתחילים להיעלם. עוד מעט לא יישארו. היום בכלל קיבוץ זה לא מה שהיה פעם. עוד כמה שנים זה לא יהיה קיבוץ בכלל, זה ילך וייעלם. חבל, אין מה לעשות. זה נגד הטבע, נגד הטבע האנושי.

- לאט לאט התחלנו לדעוך, זה כבר לא הקיבוץ של פעם. והוא גם לא יחזור להיות. זה חבל, לפעמים זה נורא חבל.

- הרעיון של קיבוץ הוא רעיון פנטסטי בעיני, אבל לא במתכונת הנוכחית, שהולכת ונגררת בכל מחיר, רק להחיות את העסק. האדישות היא פשוט קטסטרופלית, והעסק טובע!

- הקיבוץ כבר לא מעטה כזה של ביטחון, שידאג לי.

- היום החקלאות מתה. מבחינת הריכוזיות במשק העסק פה ממש מת. המצב הוא מאוד מאוד שביר. לא צריך לקרות הרבה בשביל שהעסק הזה ישבוק.

- להגיד היום שאתה קיבוצניק זה כמעט בושה. אתה פרזיט של המדינה, תמיד תמכו בך, סעדו אותך.

- יכול להיות שנתפרק, כל המערכת כאן תקרוס. כי אין דם, אין אמונה, אין דבק שמחזיק את האוכלוסייה, אלא רק הנוחיות. לדעתי זה מקום בלי נשמה. אנשים לא שורשיים, רוצים רק כסף, חומרנות, חיים טובים, חיים קלים. כולם רוצים להיות בוסים, מנהלים. תואר, אוטו, טלפון, מעמד - זה אותו דבר כמו בגלות. זוהי פשיטת רגל שלנו.

- נראה לי כאילו שזה סוף החלוציות, היום הכל הולך ונהייה מודרני. זה הרי לא יהיה קיבוץ.

- הרעיון של להיות איכר כל החיים לא עומד במבחן יותר, אבל לפעמים אני מרגיש שאני מצטער על זה מאוד. אני מתגעגע לרגעים שלא יחזרו יותר.

- אין יותר קיבוץ אמיתי. כולם רוצים לרוץ קדימה ולשנות את הקיבוץ. אני מקווה שאצליח פה לעצור קצת את הקידמה.

מיעוט של דוברים ראו במצב הקיבוץ בהווה נקודת מפנה:

- חייבת לבוא איזושהי תפנית. מה לעשות, דגניה כבר לא תחזור. אני מדבר על תחילת המאה. אם לא נשתנה - אז לא נהיה. הרבה קומונות בעולם, שהיו פנטיות, כל הזמן הלכו בלי להשתנות, ובסוף הם לא היו.

- אין כל כך מקום היום לא"ד גורדון. הוא נקבר, וזהו. גם התורה שלו. אבל יש פה אנשים שעוד לא מוכנים לוותר על הקיבוץ.

- אני חושבת שקיבוץ נוגד לגמרי את טבע האדם. לא יעזור שום דבר. העובדה שכולם צריכים לקבל אותו דבר לא מקובלת עלי בכלל. לא כולם שווים מבחינת היכולת, הדעות, כלום. והניסיון ליצור איזשהו דבר מלאכותי כזה, שכביכול כן מחבר, אולי התאים לדגניה, אבל היום צריך לחשוב אחרת.

בתקופת ראיונות זו, רק אנשים בודדים הביעו רגשות חיוביים ביחס לתמורות הזמן בקיבוץ, למשל:

- כאן אני רואה התחלה טובה. זה איזשהו תהליך, אנשים יתרגלו, כולם יסתדרו ובסופו של דבר אני חושב שכולם יצאו נשכרים. זה חלק מההתקדמות של הקיבוץ, של צורת החיים הזאת.

- אנחנו בתקופה אחרת, של מיסוד והתמסדות, אולי של יצירה אחרת. הקיבוץ השתנה לגמרי וימשיך להשתנות, אחרת לא נשרוד כקהילה. היה פעם דבר יפה, ואני חושב שצריך ליצור דבר יפה אחר. כל דבר מתאים לזמנו.

- אני לא בוכה על שום הרגשת יחד שהייתה בעבר, על הצוותא. אני לא מבכה את זה בכלל, בשבילי זה מתחיל להיות עול, כל הקולקטיביזציה הזאת. בקיבוץ של פעם היה תמיד את מי להאשים כשרע לי. היום התבגרנו, יש פחות את מי להאשים.

- אנחנו צריכים ללמוד את השינויים האלה. אלה צעדים ראשוניים עכשיו, אבל הכוונה מאוד טובה. אנשים יתבגרו ויקחו אחריות על חייהם, והגיע הזמן לזה.

אכן, היה אז רק מספר זעום של חברים שהרחיבו בראיון את הדיבור על השינויים הצפויים, ועד היכן יובילו את היישוב. שנה מאוחר יותר התקבל הרושם כי החברים יודעים יותר במה דברים אמורים, משלימים עם תהליכי השינוי, שחלקם מתבצעים כבר ורובם בתכנון. אך בה בשעה שהתהליך נמצא בעיצומו, לא כולם משערים לאן הוא יוביל, ובקיבוץ עדיין נחלקות הדעות על מה שנקרא בלשון החברים באופן סתמי "השינויים". גם בשנות המחקר הבאות, כאשר החלטות על שינויים רבים הוכרעו בדעת רוב ויושמו בפועל, עדיין היו אלה מוקדי מחלוקת ומחשבות לכאן ולכאן.

בהמשך המאמר אבקש לייצג מספר טיפוסים שכיחים של דעות, שמצאו את ביטויים בעיקר בסדרת הראיונות ב-1996, שניתן לראותה כשנת המפנה בתהליך הכולל: לאחר הפרטת המזון, אך לפני יישומו של השכר הדיפרנציאלי. התומכים הנלהבים, המתנגדים מסיבות אישיות, והמתנגדים מסיבות אידיאולוגיות. מתקבל הרושם כי מרבית החברים, ובעיקר אלה שממלאים תפקידים כלכליים וארגוניים מרכזיים, מתאימים לטיפוס הראשון, אם כי אחדים פוסחים על שני הסעיפים ואינם עקביים לגמרי בדעותיהם.

התומכים בשינוי

בין התומכים בשינוי מצאתי את האנשים המרכזיים במשק, אלה הנושאים באחריות חברתית וכלכלית. במהלך הראיון הסבירו לי במפורט מהי מהות השינויים המתוכננים, וכך גם התבהרו מניעיהם, שיש בהם (אצל כל אחד מהדוברים כמעט) תערובת של שיקולים אישיים-תועלתניים מחד גיסא ושינוי ערכים ותפיסות עולם מאידך גיסא. בהמשך אביא מספר ציטוטים ארוכים מדברי שלושה חברים המביעים הזדהות גמורה עם הכיוון, והם מספרים על מה שכבר נעשה ועל מה שנמצא בתהליך של תכנון. יש לזכור שאין מדובר במסמך רשמי, אלא בהסברים שניתנו לי תוך כדי ראיון, ולכן אין בהם כמובן הגדרות של מונחים שמרבים להשתמש בהם (למשל "הפרטה" או "שכר דיפרנציאלי" לעומת "משכורת"), ומטבע הדברים הספונטניים, לא תמיד הכל בהיר ונעדר סתירות. דווקא בצורה זאת ניתן לעמוד על מלוא המורכבות של המהלכים הנידונים.

מדבריו של אלון:

קודם כל עשינו איזושהי הפרדה בין משק לקהילה. זו עוד לא הפרדת מערכות אופטימלית, אבל יש איזשהו סדר של עבודה. אני מצפה שההפרדה עוד תגדל. יש קהילה ויש עסק - אלה שני דברים שונים, וצריכים להתנהל בצורה שונה. עדיין יש עירוב תחומים: אם העסק מתנהל עדיין על ידי כל מיני ארגומנטים ששייכים לרעיון הקיבוץ, זה מגביל אותו. כל מרכז ענף עוד לא רואה בענף עסק שלו.

יש פה עניין הרבה יותר עמוק, איך לקרוא לזה? בסופו של דבר זה יהיה משהו כמו פירוק האגודה השיתופית. זהו תסריט מורכב ודורש הרבה זמן כדי להגיע אליו, אבל זה הכיוון. אני חושב שבסופו של דבר זו תהיה הנחלה של כל התנועה הקיבוצית. אנחנו נהיה, בואי נגיד, כמו בעלי מניות בעסק. לא בהכרח נעבוד בעסק. זאת אומרת, מי שירצה יוכל להעמיד את עצמו כמועמד לעבודה בחברה (שהוא בעל מניות בה) ויהיה שווה בתחרות עם כל אדם אחר מבחינת הכישורים והדרישות. יהיה מקום להעדיף עובד מבחוץ, אם הוא יותר טוב מחבר. העסק יפעל כעסק טהור, ושיקוליו הם עסקיים כלכליים. בניהול העסק רצוי שתהיה לנו שליטה, אבל טוב להביא גם שותפים מבחוץ.

עכשיו, אני חושב שצריך להגיע למתן משכורות, ולדלג על העניין הזה של שכר דיפרנציאלי. כלומר, דברים כאלה כמו שעות עבודה - ולא חשוב מה ערכה, או מרכיבי ותק וגודל המשפחה - אין להם מקום בשיקולי השכר, אלא ערך העבודה עצמה, התפוקה של העובד. המשא ומתן על המשכורות צריך להיות אינדיווידואלי לכל עובד ועובד.

זה בנוגע לעסק. על החיים שלנו כקהילה אפשר להחליט בכמה מישורים. נניח לרגע לטרמינולוגיה של הקיבוץ. אנחנו יישוב. יכולים להגיד שאנחנו חיים באיזו שכונה כפרית, וכל אחד חי לפי משכורתו. חלק מהאנשים עובדים מחוץ לשכונה, במקצועות שלהם, בעבודות שיותר מעניינות אותם, וחלק יעבדו בעסקים ובשירותים שבשכונה. אנשים יבחרו את העבודה לפי דברים שיעניינו אותם יותר, ויכניסו להם יותר כסף, וזה יהיה התמריץ והמוטיבציה לעבודה. בנוסף לזה, כיוון שזה עסק של בעלי מניות, שחיים בשכונה, אז בהתאם לרווחיות או לאי-רווחיות של העסק המשותף תהיה חלוקת דיווידנדים בסוף השנה, חלוקת רווחים לבעלי המניות. מזה אי אפשר יהיה לחיות, אבל זו תוספת מסוימת להכנסה מהעבודה.

עכשיו, ייווצרו פערים בין החברים. אנחנו כקהילה יכולים להחליט, למשל, שהבריאות היא דבר שאנחנו רוצים לסבסד אותו, לתת אותו במשותף. ככה גם חינוך. אולי נקודת המוצא היא הרעיון של הקיבוץ, אבל זה הרי לטובתי, שגם השכנים וילדיהם יקבלו חינוך טוב ויחיו בבריאות טובה. אנחנו מעוניינים לחיות בשכונה עם סטנדרט גבוה. גם לגבי כלכלה אפשר להחליט על איזשהו מינימום שאנחנו כקהילה נמשיך לספק אותו בצורה משותפת. אפשר להחליט לקחת נתח מהרווחיות של העסק ולהעביר לצורך העניין הזה, או לגבות איזשהו מס מהחברים - אני עוד לא יודע איך זה ייעשה. יהיה פתרון מינימלי לכולם, אבל העיקר שמי שירצה להתקדם יותר, לעבוד יותר קשה, לחסוך לעצמו, לעתידו ולעתיד ילדיו למשל, לא יעצרו אותו.

אני מאמין שזה הכיוון של כל התנועה הקיבוצית היום, ואנחנו, בתור יישוב שאין לו אוכלוסייה מבוגרת, יכולים להתקדם בתהליך השינוי הזה יותר בקלות, יותר מהר. אנחנו לא חייבים להישאר קיבוץ מתוך חוסר ברירה. אם זוהי רכבת, אפשר עוד לתפוס את הרכבת האחרונה. זה הכיוון: מצד אחד אנשים רוצים יותר אחריות על המצב שלהם, לעבוד קשה ולהבטיח את עתידם. מצד שני – פסה רוח ההתנדבות והאידיאולוגיה והקולקטיביות, וכל הדברים האלה. היום אני לא מרגיש רצון לעבוד למען הקיבוץ. אני רואה לפני תמיד את האחר, שלא עובד, תמיד אני עובד יותר קשה, ומה למעשה התמריץ שלי? אחת היא מורה במשרה וחצי בבית הספר האזורי, והשנייה יושבת בבית כמעט כל היום ומקבלת אותו תקציב. זאת הנקודה.

מה שמאפיין בדרך כלל בן אדם בחברה זה שהוא עושה איזשהו חשבון של מאמץ ותמורה. יש חריגים, שבאמת לא זקוקים לתמריצים, אבל אנחנו חברה נורמלית מהבחינה הזאת, וזה מה שמאפיין את רוב האנשים. לפני שיכולים ליישם את זה צריך ליישר קו - לעשות חשבון אישי ואובייקטיבי עם כל אחד לפי ותק, למשל כמה שנים למד על חשבון הקיבוץ, כמה שנים עבד, מה קיבל. ומהיום - אתה מקבל משכורת. התחשיב הזה יהיה גם הבסיס לחלוקת הרווחים בעתיד. כשכל זה יהיה מוסכם וברור, אפשר יהיה להתחיל במערכת החדשה הזאת. לזה אני קורא פירוק השותפות. על נייר מסודר שמתאר את התהליך הזה אנחנו עובדים כרגע.

אלה דברים מאוד מורכבים, ויש המון מכשולים בדרך, אבל אני משוכנע שזה צו השעה לעשות אותם. אני איבדתי את האמון בשיטה הקיבוצית, שהייתה בנויה על אמון טוטלי אחד בשני. אני גם רואה איך אנשים לא מנצלים את הפוטנציאל האישי שלהם עד הסוף בגלל השיטה הזאת. הייתי רוצה לראות מבנה שמצד אחד תהיה קהילה שבאמת לא נותנת לחברים שלה ליפול לבור עמוק, אבל מצד שני מאפשרת למי שכן רוצה ויכול להתקדם למעלה, לקבל את התוצאה באופן אישי, ולא להתחלק בכל עם כל החברים. האלמנט של התחרות הרי בלאו הכי קיים, אלא שהיום הוא סמוי וזה רק מעיק יותר. אם לא נעשה את השינוי אנחנו ניתקע, לא נוכל לגדול כחברה, וגם לא יהיה לנו כוח המשיכה כלפי הילדים שלנו, שיישארו לחיות פה.

ומדבריו של רועי:

אני חושב שהולכים לכיוון הנכון מבחינת הכוונות המוצהרות – כלומר למשכורת. זה בא מתוך הבנה שהפערים הם כל כך גדולים בין אנשים שמייצרים ואלה שלא. אבל אני לא יודע אם נצליח ליישם את זה.

היום, עם אמצעי הייצור שלנו, אם לא היינו חיים בצורת החיים הקיבוצית, היינו בעשירון התשיעי או העליון של האוכלוסייה. אנחנו חיים ברמה של העשירון החמישי או השישי, אולי, וכולם מפסידים מזה. אם יהיו משכורות, מי שהיום מנהל, מי שעובד הרבה שעות, הוא ירוויח יותר. אבל זה לא אומר שאחרים ירוויחו פחות, אם הם יעשו מאמץ יותר גדול. השינוי נועד לשרת בדיוק את זה.

ברור לי שיהיו אנשים שייפגעו, ושתהיה עזיבה. לי זה מובן מאליו שבמהלך כזה יהיו כמה קורבנות. אני חושב שבסך הכל הקהילה תרוויח מזה.

תראי, כל האנשים המובילים מבחינה יצרנית בקיבוץ הם בעד המהלך הזה. יכינו את הכל מבחינה משפטית ויביאו את זה לאסיפה. יגידו: רועי הוא מנהל המפעל הרווחי שלנו, והוא ירוויח מעתה ככה וככה. אם האסיפה תצביע נגד, אני לא אחזור אחורה. עם כל הידע והניסיון שרכשתי לי פה, אני הולך לעבוד בחוץ וארוויח את הסכום הזה. אפילו אציע את עצמי לעבוד פה כשכיר. אז משתלם לאסיפה לאשר לי את המשכורת הגבוהה ולא להפסיד אותי.

עכשיו נכון, יש פה כמה משפחות, שההורים הם לא אנשים שמייצרים, ויש להם הרבה ילדים, עם הרבה מאוד הוצאות שהם לא מכסים. אז הם יצטרכו להתאמץ יותר - או לא להיות פה. אני חושב שהמהלך הזה הוא נכון, אין לנו שום אמצעי אחר לגרום לאנשים לקחת אחריות על עצמם.

זה אומר לפרק את השותפות - אותי זה לא מפחיד. אם כל כך הרבה אנשים מצליחים להסתדר בצורת החיים הזו (העירונית), אני חושב שגם אנחנו נעשה סוויץ' ונסתדר. נכון שיש חסרונות במצב העתידי, אם הוא יבוא, אלא שאני חושב שהחסרונות הקיימים היום עולים עליהם.

אבל אני מאוד חושש שהמהלך הזה לא יעבור, כי אינני יודע אם האנשים המובילים אותו מספיק חזקים ומוכנים לכל הביקורות האישיות שיפלו עליהם בדרך. אני לא יודע אם הם מכינים את עצמם לכך.

מדבריו של פיני:

אנחנו עכשיו במצב ביניים, בדרך לשינוי מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית. שינוי כל המבנה של הקיבוץ, בגדול. תהיה הפרטה מלאה, אוטונומיה בענפים, כל ענף בפני עצמו, הפרדה גמורה בין משק לקהילה, ויהיו משכורות. כל אחד יקבל מה שהוא שווה בשוק. אם זה יקרה בסוף הדרך - אני לא יכול להתחייב. בתהליך הזה הקהילה נעלמת למעשה. לא צריך קהילה. לא צריך מזכיר, לא צריך ועדות. לדעתי, זה מה שיכול להציל את הקיבוץ. האלטרנטיבה השנייה, להמשיך כמו פעם, הייתה מובילה להתפרקות. כי לא הייתה מוטיבציה. בן אדם מטבעו הוא אגואיסט, מה לעשות. הקומונות אף פעם לא הצליחו לאורך זמן. היום אני לא מסתכל עוד על מה טוב למשק, אלא רק על מה שטוב בשבילי. זה האגואיזם. ורק בגלל שאני רואה את האור בקצה המנהרה הזאת, אני לא עוזב. אני חושב שזה נכון לגבי הרבה אנשים.

אני רוצה שליטה מלאה על התקציב שלי. אם אני רוצה לקבל איזה שירות - אני אשלם עבורו. אני לא בעד להחזיק סתם פונקציות שלדעתי יקרות או מיותרות רק בגלל שקיבוץ צריך אותם. הגישה שלי היא שיש לי מניה פה, במניה הזאת השקעתי הרבה מהחיים שלי, ופיתחתי אותה, והיא שווה כסף עכשיו. גם אם נתפרק בתור קיבוץ, ולא נחיה פה כיישוב, המניה הזו לא חייבת להתפרק. צריך לבדוק את האפשרות הזו. יכול להיות מצב אבסורדי, שאני עוד לא יודע איך לחשוב עליו בכלל, שברגע שהעסק יופרט לגמרי, אני לא חייב להיות פה. אני לא בטוח אם זה טוב או לא טוב, אבל אולי זה יהיה אפשרי. אני בעל המניה. אני לא עובד פה, לא מקבל שום דבר מהמשק, ויכול לגור גם במקום אחר. אולי אני יכול לגור במקום אחר, ולבוא לעבוד פה בענף. כל אלה אפשרויות שצריך לחשוב עליהן. אם יהיה לי כל החופש לבנות את עצמי באופן אישי, אולי אני אחליט לגור פה, כי יש פה איכות חיים, חינוך, וחיי חברה שטובים לנו.

מתנגדים ומסתייגים

קבוצת המתנגדים לשינוי בקיבוץ זה הינה יותר קטנה ויותר מגוונת בדעותיה, והיא כוללת שני טיפוסים עיקריים: המתנגדים מתוך חשש, ושומרי האידיאל. החששות קשורים בין היתר בדאגה אישית למצב הכלכלי של הפרט או משפחתו, לאחר היעלמות מעטה הביטחון הקיבוצי והשוויון הכללי בתקציבי החברים. אולם, מסיבות מובנות, נמנעים המרואיינים לעיתים מלהעלות טיעון זה באופן ישיר. אופייני לאלה שמדברים על חששותיהם במישרין או בעקיפין שהם שייכים לשכבה החלשה יותר בחברת הקיבוץ, והם מאופיינים על ידי אחד או כמה מהגורמים הבאים: פחות ותיקים, נעדרי קשרים מחוץ לקיבוץ, בעלי השכלה יותר נמוכה, ו/או אינם עובדים במקצועות יוקרתיים. לא פלא, אפוא, שבקבוצה זו שכיחות הנשים, אשר לרובן (לפחות בקיבוץ הנחקר) עיסוקים שערכם הכלכלי בשוק הוא נמוך.

לעומת התנגדות מטיפוס זה, היו כמה מתנגדים הנושאים - או נשאו בעבר - בתפקידי מנהיגות, והם בעלי מקצועות שהכנסתם ניכרת. בגישתם של אלה לבעיה בולט השיקול האידיאולוגי, ופחות הדאגה לקיומם. סביר כי כאשר הם אומרים כי הם אינם מעוניינים לגור בקהילה ריבודית, שבה קיימים הבדלים כלכליים ניכרים בין שכנים, אין הם דואגים בראש וראשונה לעצמם. במיפוי כללי של הדעות על השינויים,נראה לי כי התומכים הנלהבים בשינוי הינם, לרוב, אלה שמצפים כי ירוויחו ממנו אישית. אולם לא כל המתנגדים הם אלה שיפסידו ממנה באופן סכמטי אכנה את הדוברים מתנגדים מתוך חשש אישי, ומתנגדים מתוך עוצמה. בביטויים אלה אינני מתכוונת לשפוט את המרואיינים, אלא לסכם את עמדותיהם המוצהרות. מבחינה פסיכולוגית, ניתן לטעון להפך, שבין אלה שמביעים התנגדות אידיאולוגית מצויים כאלה החוששים מאוד לגורלם האישי, ומשתמשים (גם באופן בלתי מודע) בנימוקים ערכיים כהגנה. מכל מקום, המדובר בטיפוסים "אידיאליים" ולא בדמויות המייצגות אותם באופן טהור.

ההבחנה בין תוכני ההתנגדות הינה לעיתים מעורפלת או סמויה, וניתנת להיעשות רק בהקשר של הראיון המלא והיכרותי עם המרואיין מראיונות ושיחות שנערכו קודם. הציטוטים הבאים מדגימים את הטיעונים של הקבוצות השונות.

א. מתנגדים מתוך חשש אישי

מירי:

בתשובה לשאלתי, מה קורה היום בקיבוץ, היא מתבטאת באופן כללי: "אני פוחדת, מאוד פוחדת".

אני שואלת ממה, וכך היא עונה:

אני בכלל פוחדת מהשינויים האלה, כל השינוי הזה שעשו. להסתדר עם הכסף שנתנו לנו למרכולית ולחשמל - זה לא צריך להפחיד אותי כל כך. הרי חייתי פעם בעיר. אבל, אה, אני באתי לקיבוץ ורציתי שזה יישאר ככה. שיהיה ביטחון.

גם הנושא הזה של מקומות עבודה. הפחד שלי שלאנשים לא יהיו פה מקומות עבודה, שלי לא יהיה מקום עבודה, אם אני ארצה להחליף את העבודה שלי היום. לא כל עבודה אני מוכנה לעשות, כמו שפעם הייתי מוכנה. קשה לי, אחרי הלידות, ועם כל הטיפול בילדים שלי אחרי הצהריים, אין לי היום סבלנות לחזור לעבוד בחינוך. אני לא בנויה לזה. אז מאוד מפחיד אותי שכאשר נגיע למשכורות - וזה יגיע, אני יודעת שזה יגיע - לא תהיה לנו פרנסה. זה בכלל יותר בעיה של הבחורות: אין כמעט חברות שעובדות בקיבוץ היום, חוץ מאשר בהנהלת חשבונות או במזכירות הקיבוץ או המפעל. אין חדר אוכל, אין מטבח. במחסן הבגדים ובמכבסה עובדות כמעט רק שכירות.16

אני חושבת שאנשים יותר ויותר מסתגרים, ואין יותר את חיי תרבות, החיים התוססים שהיו פעם פה. כל השינוי הזה גורם לאנשים עוד יותר להתרחק, יש רק עבודה ומשפחה. אולי בקיץ אנשים שוב יותר יצאו, יותר ייפגשו.

שלומית:

תראי, זה כבר לא קיבוץ. זה הולך והופך למשהו אחר, לצערי. אבל זה מה שאנשים רוצים, זה מתוך בחירה. קשה לי לקבל את זה מאוד. כי אני התכוונתי לקיבוץ אחר, אבל אין מה לעשות. הכל הולך והופך נחלת הפרט, ולא נחלת הכלל, היחד. כל ההפרטות האלה - אני מבינה בזה הרבה? אני לא יודעת ולא מתעמקת. פתאום מחייבים על חשמל - בחיי לא הקפדתי על דברים כאלה. ושיקולים של איפה קונים את הירקות והפרות, להתחיל לחשב לפי קילו, פעם הכל היה חופשי! אני לא יודעת---17

לי היה טוב בקיבוץ של פעם. אני נולדתי בשביל קיבוץ. אני מתאימה לקיבוץ, תפור עלי. מתאים לי שאני לא צריכה לחשוב, שקונים לי, מבשלים לי, מכינים לי, כל זה. אני לא אוהבת להתעסק עם כסף, זה מלחיץ אותי - זה היה שייך לחיים של עיר, וזה היה עושה הקיבוץ בשבילי. כל ההתמודדויות האלה של עיר מאוד מלחיצות אותי. לחיות בשביל ההישרדות הזאת, זה מפחיד אותי. אני אוהבת לבוא לחדר האוכל, לשבת עם אנשים. היום אין כבר את היחד הזה שהיה פעם. לי קשה להתרגל לזה. אולי לי באופן אישי קשה להתרגל לכל שינוי. יכול להיות שזה יהיה טוב, צריך לתת לזה צ'אנס.

אריק:

הפחד שלי שתמיד היה, ועדיין הוא קיים, עכשיו יותר חזק, שפתאום אתה תסתובב פה ולא יהיו --- יש כאלה שיכולים ללכת מפה, יש כאלה שמאוד מרכזיים בקיבוץ, בעיקר אלה שמובילים את הקיבוץ, ובעיקר אלה שיש להם ילדים בגיל של הילדים שלנו.

אני מאוד אוהב את הקיבוץ הזה, זה אהבה באמת, באמת. וכל אחד, עם השינוי של הקיבוץ עכשיו --- למרות שאני מסכים לשינוי. כי אין מה לעשות, אנחנו לא יכולים להיות כמו שהיו פה לפני 50 שנה, כך לפי הסיפורים, כשאנשים כולם קראו אותו ספר.18 אבל אני באתי באמת לקיבוץ, לשם כך עליתי מחו"ל, ורציתי, הייתי רוצה להמשיך לחיות בקיבוץ ואני יודע שלא יהיה ככה, עוד לא הרבה זמן אנחנו לא נהיה פה קהילה, כמעט בטוח. וזה איכשהו פוגע, פוגע. כי --- אני קיבוצניק. אני אוהב ככה. כל מיני שינויים, לא איכפת לי. אבל לא יותר, כאילו השינוי האחרון שיהיה - משכורות, מכוניות פרטיות, זה כבר לא יהיה קיבוץ. כבר עכשיו לא נשאר הרבה מהקיבוץ, וזה פוגע.

אני רוצה שיהיה קיבוץ, שהילדים שלי יגדלו ויהיו בקיבוץ. איכשהו, עם כל הדברים הקטנים. כל מיני שינויים שאנחנו עוברים עכשיו הם פשוט שטויות, סתם. לא צריך לעשות אותם, ועושים. אולי אני לא יודע להעריך. 
[מתייחם לתקנון החדש הנוגע להפרטה של המספרה והקוסמטיקה].

יש כאילו קיבוצים ותיקים שגם שם יש שינויים, גם הם התחילו. אבל בכל מקרה, כשיש קיבוץ עם 300 משפחות, עם כל השינויים, תמיד יישאר קיבוץ. לנו אין את הבטחון שיש בקיבוץ גדול. אנחנו פה עשרים ומשהו משפחות, משהו קטן מאוד, והשינוי יכול לגרום לפיצוץ, להתפרקות של המקום. השינויים זה דבר מסוכן.

לפעמים אני חושב שהייתי רוצה להיוולד ב-1900, נגיד. להיות מהמקימים של הקיבוץ הראשון, וכל מה שעשו פה הותיקים שהקימו את המדינה, הדור של רבין למשל. הייתי מת להיות בן הדור הזה.

ריקי:

מקבלים המון ניירות לתאים, עם כל מיני הודעות והסברים על השינויים האלה. פתאום זה נראה לי מפחיד. פתאום אני אומרת: אני מוכנה לוותר על הכל, על כל הרגשת החופש הזאת שכאילו נרוויח, ולשמור על מצב הקיים. אני מרגישה שעם המון דברים אני צריכה להסתדר בבת אחת, לקחת אחריות פתאום על המון דברים. פתאום דברים מערערים לי את הבטחון ואת השלווה, שלפחות ידעתי שיש לי כאן, וזה מה שיש לי בתמורה על החיים במקום המרוחק והקטן הזה. עם כל ההפרטות האלה, אז למה בעצם לא לחיות בעיר? שמעתי על חברת קיבוץ אחת בצפון שיש לה תאומות, והיא מביאה בייבי סיטר מקרית שמונה, ועוזרת לנקות לה את הבית. אם אחריות אישית, אז לא יכולים להגיד לה שום דבר! או שיש אנשים שנוסעים אחרי הצהריים העירה ועושים שם עבודות פרטיות, לכיס הפרטי שלהם. כל אחד דואג לכיסו, לארנקו. זה משאיר לי סימן שאלה אחד גדול.

תראי, אני לא בקיבוץ בשביל לנצל קיבוץ, אני מוכנה לקחת אחריות. אבל אני אוהבת את הדאגה הקולקטיבית שהרגשתי פה בקיבוץ. שאני אעז לבקש מכל אחד פה הכל, כשצריך. יש דברים נורא ברורים וחזקים בינינו. ופתאום הכל בא בבת אחת, וזה מעורר חרדה כזו, כי איך אני אעמוד בזה?

ב. מתנגדים מתוך "עוצמה"

אורי:

היום הקיבוץ בעיני מקום שבו כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, ולכולם יהיה עם זה טוב. בקיבוץ צריך להיות מצב שבו בסופו של דבר, כל אחד, אם הוא יודע מה הוא רוצה, יוכל להגשים את זה, וזה לא יפריע לאף אחד.

אני מרגיש שאני לא מסכים להרוס את היצירה הזאת. אם לא קיבוץ, אז יש הרבה מאוד דברים יפים שהם לא קיבוץ, אז צריך לקום וללכת. אבל להפוך קיבוץ, שזה אחת היצירות הבאמת יפות של העם היהודי בעשרות השנים האחרונות - אולי בכלל - ללא-קיבוץ, אני, יש לי עם זה בעיה.

דוד:

השינויים? אני מוצא בהם מעט מאוד דברים חיוביים. חלק הם רעיונות שכבר התחילו ליישם אותם בשטח מבלי שהוחלט עליהם. זה כשלעצמו שלילי בעיני. אבל הדבר העיקרי הוא מתן יתר אוטונומיה לענפים. לדעתי, זה יקטין עוד יותר ממה שיש עכשיו את המעורבות של החברים בענפי המשק. אם במצב הנוכחי עוד יש לפעמים איזשהם דיונים בקשר לענף זה או אחר, וזה מאלץ אותנו להיכנס לעור שלהם ולראות מה נעשה שמה, אז גם את זה עומדים לקטוע לחלוטין ולהשאיר כל מה שקורה בענף רק בידי החברים שעובדים שם. אחרים לא אמורים להתעניין בזה או להביע דעה. בעיני למשל זה מקטין את הקיבוץ שלי ב-90%. עד היום הרגשתי שותף במידה מסוימת בכל המשק. מהיום אני שותף רק בתחום הצר שבו אני עובד.

הנושא הזה של חופש מוחלט במקום העבודה בנוי על זה שיש מצאי בלתי מוגבל של עובדים לביצוע העבודות במשק. לפי הרעיון הזה, יכולים בעצם כל חברי הקיבוץ לצאת להיות סטודנטים באוניברסיטה או לעבוד בחוץ בכל עבודה שמתחשק להם, וכל העבודות במשק יבוצעו על ידי אנשים מבחוץ - שכירים, מתנדבים, לא חשוב מה. אני לא בעד זה. כבר היום את יכולה לראות פה עובדים מכל אומות העולם, בלי הבדלי דת, גזע ומין. זה סוג של עבדים למעשה. זה אנשים מסכנים, שאין להם פרנסה במדינה שלהם, והם חותמים חוזה עם איזושהי חברה להעסקת כוח אדם, שמשלמים להם את כרטיסי הטיסה, והם עובדים פה תחת פיקוח מאוד נוקשה ותחת קריטריונים מאוד מאוד ברורים. מעט מאוד זכויות יש להם פה. לי זה לא עושה טוב. אני לא מרגיש בבית כשאני לא מכיר את האנשים שמטפלים בילדים שלי, את האנשים שמגישים לי אוכל בחדר האוכל. הם מתחלפים כל יום, ואני יודע שהם עושים את הדברים האלה בלי יחס של אהבה למקום, אלא רק יחס למשכורת של סוף החודש. והעיקר – הם מתייחסים אלי כאל המעסיק שלהם, ולא כאל חבר שלהם.

בעיני יש הבדל משמעותי אם מביאים אנשים בגלל שיש להם מקצוע שאנחנו לא מסוגלים לבצע, או שמביאים אנשים לעשות מה שכל אחד יכול לעשות, אלא שאנחנו לא רוצים להתאמץ, ואנחנו מעדיפים עבודות יותר מעניינות ומתוחכמות. זה כבר סיפור אחר. כל הדברים האלה לא עושים לי טוב.

צחי:

ברור לי שהקיבוץ של פעם איננו, מראש ידענו את זה כשבאנו להקים פה את הקיבוץ, היה לנו רצון לשנות דברים, כל הנושא של איכות חיים ורמת חיים - זה היה תמיד חשוב לנו מאוד. אבל לשכר דיפרנציאלי, או איך שקוראים לזה, אני כבר מתנגד. אני נגד להתפרע עד שאתה מאבד את הצביון הבסיסי שלך. אם זה קיבוץ, חייבים לשמור על השיתוף והערבות שאחד נותן לשני. ברור שכולם נותנים בסך הכל אחד לשני. אין ספק שזה נותן לך שקט, אבל זה לא העיקר; מבחינתך אתה צריך לתת את המקסימום למקום, זה הבסיס. אז יש פה 6-5 אנשים שהם לא עושים, והמיעוט הקטן הזה מצליח להוציא פה את כולם משיווי המשקל, לשגע אותם! מבחינתי - אין אף אחד שלא עובד. גם זה שלא עובד נותן לי משהו. אולי החבר היה רוצה, ורק אני לא יודע לנצל אותו, את היכולות שלו, כמו שצריך. אותי זה לא מרגיז, אם ההוא יעבוד או לא יעבוד זה תלוי רק בי. אני רואה בי את האשם. אולי אם הייתה פה היום מזכירות מספיק חזקה, הייתה יכולה לנהל יותר טוב גם את האנשים האלה. אז לתת שכר דיפרנציאלי? זו לפי דעתי הדרך הקלה, מבחינתי זו לא הדרך לגרום לכולם לעבוד.

אני אומר: מה אתם עושים רעש גדול, אז יש שני חבר'ה שלא עובדים לפרנסתם, בשביל זה אנחנו קיבוץ, נחזיק אותם. מצד שני אני עובד בלי שום חשבון, וכולם יודעים את זה, אולי גם זו דוגמא לכמה חבר'ה? אני לא צריך שום תמריצים בשביל זה. אז למה אתם הולכים להרוס לי פה את איכות החיים? בשביל מה אני באתי לפה? הייתי יכול לחיות כמו הורי בעיר, למה אתם באים והורסים לי את כל העניין היפה הזה?

אני משוגע על העבודה שלי, כולם יודעים את זה. אני בעיקרון מנהל, אבל לא מסוגל להתנתק מהעבודה עצמה, זה הטבע שלי. מספיק שיהיו בקיבוץ כמה משוגעים לדבר, אחד בכל ענף אולי, שיאהבו את העבודה שלהם וידחפו אותה קדימה, ישאפו כל הזמן לגדול, להתפתח - ולא עם העיניים למשכורת הפרטית שלהם. אז אפשר לשמור על המבנה הקיים, וגם לעשות עסקים מאוד טובים, את מבינה? אין לנו שום סיבה למהר ולעשות שינויים, המצב טוב, המצב הכלכלי סביר מאוד - צריך להתייעל ולקחת את הקיבוץ לשנת אלפיים, כן, אבל תחשוב היטב איך ולאיזו מטרה.

אני מרגיש אמון מלא פה בין החברים. זה מה שחיפשתי בקיבוץ, שיהיה כמו בית, הכל חופשי ופתוח. אבל יש פה חברים עם ראייה לגמרי שונה של אופי האדם, אין מה לעשות נגד זה. בסדר, גם את זה נעבור. ובכלל – לנגוע בבריאות, לנגוע בחינוך - אין על מה לדבר. מבחינתי הקיבוץ שלנו הוא עדיין גוש אחד, גוש גדול, והוא עדיין קיים.

לפרק זה אוסיף שני ציטוטים השונים באופיים. הראשון, של יוסק'ה, המסכים לחלק מהשינויים, אך דואג לשמירה מסוימת על שוויון, ומבכר לא "ללכת עד הסוף" מסיבות הנשמעות אידיאולוגיות. לעומתו מעלה מיכה התנגדות המבוססת בעיקר על שיקולים אסטרטגיים וטקטיים, דהיינו, על מדיניות ניהולית יותר טובה.

יוסק'ה:

באיזה קיבוץ יש שוויון? יש כאלה שיש להם הורים עם המון כסף, והם נוסעים פעם בשנה לחוץ לארץ, והבית שלהם מרוהט ברמה הכי גבוהה - ולאחרים אין. אני לא מכיר מקום שכן שווה. אבל אני לא רוצה להגדיל את הפערים האלה באמצעות שכר דיפרנציאלי. לדעתי, לא הגענו עוד לשלב הזה. אני בעד זה שלכל חבר יגדירו את התקציב בהתאם לצרכים של היום, ולפי ההפרטות שכבר נעשו, ובתנאי שהוא עובד. זאת אומרת, בכל מקום עבודה יהיה שעון, וכל אחד יקבל את השכר לפי השעות שהוא עובד באמת. זה די חורה לי שיש אנשים שהולכים במשך היום לכלבו או למכבסה, הכל על חשבון יום העבודה. אני בעד תקציב שהוא שווה ערך לשעות העבודה - אבל לא יותר מזה. מי שרוצה לעבוד יותר, יקבל יותר. כמו כן, הענפים צריכים להיות מנוהלים בצורה כלכלית. הקיבוץ יהיה חברה שיתופית בקטעים הקשים יותר כמו של אסונות, בקטעים של עזרה. חוץ מזה יישאר שיתוף בחינוך של הילדים, בבריאות של כולנו ובפעילות התרבותית. בכל השאר - נראה לי המודל של מושב שיתופי הרבה יותר.

מיכה:

אני יודע שברגע שנקבל משכורות אני אהיה מאלה שמרוויחים הכי טוב פה. אבל אני עדיין שואל את עצמי אם אני רוצה לחיות בקהילה שיהיו בה עשירים ועניים? בעלי אמצעים וחסרי אמצעים? איכשהו אני מרגיש שאני רוצה לדחות את המצב הזה. ואם יש כמה בודדים שלא עובדים, אז מה זה איכפת לי כל כך, זה לא מצב שהם נהנים ממנו, ואולי הוא ישתנה במשך הזמן. אני יודע שאני סותר כאן את עצמי, כי כמה פעמים אמרתי לך שחייבים לבנות את המשק על בסיס כלכלי, ושמי שעובד ירגיש שיש לו תמריץ לעשות מאמץ. אבל בכל זאת אני מהסס -

בכל אופן, קיימת התוכנית של הועדה הזו, להביא הנה שופט בדימוס, ושיכין הצעה לארגון מחדש של כל הקיבוץ, שתוגש להצבעה עד סוף השנה. לעשות הכל במכה אחת - אני מתנגד, כי אני טוען שזה לא יעבור באסיפה. יש פה תהליך חברתי מורכב, לא רק החלטות כלכליות. כי נניח שהשכר הממוצע הוא 7,000 שקל לחודש, ויש בערך 10 חברים שהם קרובים יותר ל-20,000 שקל, ואילו כל היתר מתחת לממוצע. נניח. עכשיו מי יהיה בעד ההחלטה, מי ירוויח מההפרטה - עשרה חברים, וכל יתר החמישים - יפסידו. אז איך זה יעבור באסיפה? צריך שהרוב ירים את היד. ההצבעה תיכשל, אותם עשרה מנהלים יעזבו את הקיבוץ, ויעברו עוד 10 שנים עד שעוד פעם ייגשו לטפל בכל השינוי הזה. הכיוון הוא נכון, אבל אני אומר שצריך לחשוב טוב טוב איך עושים אותו. לכן אני אומר: צריך ללכת לאט. אתה לא תוכל להעביר את זה ככה במכה אחת. צריך ללכת בשלבים. שאנשים יתרגלו, שיבינו.

השתמעויות השיח

הדברים שהובאו לעיל מייצגים היטב את מכלול הרעיונות שהציגו החברים שעימם שוחחתי במהלך המחקר בשנים 1996-1995 על השינויים שעברו על קיבוץ גילגל או על אלה שהיו מתוכננים אז לעתידו. מתוך שיחות בלתי פורמליות עם חברי קיבוצים אחרים, ותיקים וצעירים, נראה כי השיח שהודגם במאמר זה איננו חריג בתוכנו או בסגנונו. יתרה מזאת, הספרות המחקרית שפורסמה אחרי שנאספו הנתונים שהובאו למעלה19 מגלה כי הקיבוץ הנחקר עובר תהליכים אופייניים לתנועה הקיבוצית כולה בימים אלה, אם כי קיימים, כמובן, אפיונים דמוגרפיים, כלכליים וערכיים המולידים בעיות ספציפיות לכל יישוב. בקיבוץ גילגל מצאתי כי ניתן היה להבחין בין המצדדים, שהם עתה הקבוצה הגדולה ביותר בין החברים, למתנגדים, ולאלה שפוסחים על שני הסעיפים. הבחנה שנייה, שעליה יכול הקורא להתרשם מתוך הציטוטים, היא בין אלה שהשקיעו מחשבה מעמיקה בנושא התמורות בקיבוץ, ומתמצאים בו היטב, לבין אלה שתגובותיהם גלובליות ובלתי מפורטות, ומעידות עדיין על רמה ניכרת של מבוכה ואי-הבנה.

המצדדים בשינויים מציגים את דבריהם באופן אובייקטיבי לכאורה, כמכלול של עמדות רציונליות. הם נשמעים כאנשים חופשיים מ"עול המצוות הקיבוציות", שמותר להם (ואף רצוי!) לחשוב באופן אוטונומי, ולא בכפוף למערכת הערכים הקיבוצית, שהיא נחלת העבר. בהציגם תוכנית כלכלית-חברתית חדשנית הם רואים עצמם לעיתים כ"מצילי" הקיבוץ מפני התפרקות, ואפילו אם על חשבון ביטול מרבית האספקטים הקיבוציים ביישובם. לעיתים הם מנמקים את צעדיהם בנימוקים אנוכיים (שיהיה לי טוב), ולעיתים מתוך השקפה ערכית על האדם והחברה הרצויים (אדם בוגר חייב להיות אחראי לעצמו; חברה המורכבת מאנשים אחראים היא בריאה). השיקולים המרכזיים שהם מביאים לתמיכה בדעותיהם נוגעים להעדפה עכשווית של אוריינטציה אינדיווידואליסטית לעומת הנורמות או הערכים הקולקטיביסטיים שאפיינו את הקיבוץ הישן בעידן "החלום". כך הם רואים את השינויים המבוצעים והמתוכננים כפועל יוצא מתוך עמדות של עידוד אחריות אישית ומצוינות של כל פרט, מתן חופש מרבי ליחיד לבחור בתחומים השונים של החיים, ויצירת קשר בין המאמץ המושקע על ידי הפרט והרווחה הכלכלית שלה יזכה כתמורה. חופש היחיד מעול הקהילה בענייני תעסוקה, חברה, בילוי ואורח חיים מוצג כערך, בלא התחשבות בסתירה שיש בכך לעומת ערכי היסוד של הקיבוץ. הצד השלילי, המוצג לעיתים קרובות בנימוקיהם לטובת התפנית, הוא חוסר האמון הבינאישי הקיים עתה בתוך החברה (ואשר על יסודו היה מושתת הקיבוץ של פעם), ואי-רצון לתמוך באופן כלכלי ביחידים או במשפחות שאינם משקיעים באותה מידה של מסירות או שאינם מגלים אותה חריצות בעבודתם.

המתנגדים לשינויים, שמספרם בקיבוץ זה - גם על פי הראיונות שערכתי וגם בהתאם לממצאי השאלון שהועבר על ידי קבוצת ההיגוי של השינויים בשלהי 1996 - קטן יותר, מגייסים לצידם מגוון רב ורחב יותר של נימוקים. בצד הנטייה הטבעית לשמור על הקיים ולהתנגד לשינויים מהנימוק הכוללני ש"זה כבר לא יהיה קיבוץ", ניתן להבחין בדבריהם של המתנגדים או המהססים שיקולים פרקטיים, כלכליים, חברתיים ואידיאולוגיים. ההתנגדות הפרקטית מתייחסת לתחזיות ולפיהן ממילא לא יעבור השינוי המסיבי המוצע בהצבעת רוב החברים, או מצביעה על כך שהחברים המובילים את השינויים אינם חזקים דיים כדי לעמוד בקשיים האישיים והחברתיים שיתגלעו במהלך של יישום השינויים. התנגדות על רקע כלכלי רווחת בודאי יותר מאשר הובעה במישרין, והיא מבטאת את דאגות ההישרדות: החשש כי פרנסתו של החבר לא תהיה מצויה, או, מכל מקום, שמשפחתו תחווה ירידה ברמתה הכלכלית. אלה שהביעו דאגות מסוג זה דיברו על אובדן מעטה הביטחון, מה שקראו לעיתים 'הביטחון הסוציאלי', או, באופן פיוטי יותר - אובדן 'השלווה'. ברמה החברתית טענו המתנגדים כי במבנה הכלכלי-ארגוני החדש, שיעודד תחרותיות ויביא לפערים כלכליים, תישבר גם הרקמה החברתית שעדיין מאגדת את הקהילה. החברה, לפי תחזית זו, לא תוכל לעמוד באי-השוויון שיתממש. לפי תפיסה זו, יש קשר הדוק בין השינוי המשקי-מבני ובין אובדן הצדדים היותר אקספרסיביים של חיי הקהילה, שנקראים לפעמים "הדאגה הקולקטיבית" או ה"יתד". מעניין, כי כפי שהיו בקרב המצדדים שטענו כי בלא התוכנית החדשה צפויה לקיבוץ התפרקות, הרי טוענים אלה ההפך הגמור, דהיינו שדווקא התוכנית החדשה היא היא שתגרור את התפרקות החברה. לבסוף, לייצוג המתנגדים האידיאולוגיים הובאו דוגמאות של מי שטען, באופן "אורתודוקסי" גרידא, כי חייבים לשמור על הצביון הקיבוצי בגלל ערכו הסגולי. אולם בקהילה צעירה זו נמצאו רק אדם אחד או שניים שפרטו וציינו תמיכה חד משמעית ברעיונות של שוויון, שותפות ודת העבודה.

גם אם נוצר הרושם כי אכן יש הדוגלים עדיין ברעיונות הקיבוץ של עידן ה"חלום" והיו רוצים לחיות על פיהם, נראה כי בשיח הרווח בתרבות הישראלית בכלל ובתרבות הקיבוץ בפרט לקראת סוף המאה העשרים, אין מקום ל"מליצות" מעין אלה כלל. בשיח החברים שממנו הדגמתי נדירות מאוד המילים חזון, חלום וכדומה אף בדברי השוללים את השינוי. במקרים שבהם תופיע מילה מעין אלה, היא תושם, קרוב לודאי, במרכאות, כמו המילים אידיאל, ציונות, התיישבות, שירות הלאום ועוד. כצפוי, גם גישתם של המובילים את השינוי - המכונים בספרו של בן רפאל "טכנוקרטים" - נעדרת פתוס, ומצטיינת באופייה הקר, הפרופסיונלי, התכליתי. קשה לחשוב על ניגוד גדול יותר לדבריהם של אלון, רועי ופיני מאשר דברי החלוצים של התנועה הקיבוצית כפי שבוטאו ביומני הקבוצות הראשונות או אפילו על ידי ותיקי קיבוץ "מקום", שהוזכרו לעיל.

האם השינוי שמתהווה והולך בקהילה הקיבוצית שתיארנו למעלה מהווה מהפכה "טוטלית" או "לא טוטלית" במונחים של בן רפאל? או האם - במונחיו של זימל20- אנו רואים כאן שינוי "ב"מערכת או "של" המערכת? שאלות אלה מחייבות אמת מידה שאיננה עומדת לרשותנו. לכותבת מאמר זה נדמה כי מורכבותה של המציאות ושל תוצאות המחקרים אודותיה והחרות הפרשנית של מסכמי המחקרים, מאפשרות גרסה זו או זו. בעוד שמסקנותיו של המחקר המקיף על קיבוצים רבים מביא את בן רפאל לסכם כי הקיבוץ נאמן לזהותו המקורית בעצם התלבטותו עם אותן דילמות של קהילה, משק ואליטה אשר אפיינו אותו משחר קיומו, יש מקום, לצערי, למסקנה יותר נחרצת ביחס לקיבוץ גילגל, שעליו סופר במאמר זה. זו הייתה גם המסקנה הבלתי נמנעת מהרצאות ששמעתי ומשיחות בלתי פורמליות שניהלתי עם חוקרי הקיבוץ בשני הכנסים האחרונים שהוקדשו ברובם לשנות מפנה אלה.21

באשר לתהליכים שנמשכו מעבר לשנת המפנה שבה עסק מאמר זה: הם הובילו, כמתואר, לשינויים רבים נוספים, ובד בבד לחשיבה מפוכחת יותר על הצלחת התהליך וההכרח לקיימו. לקראת סוף תקופת המחקר השמיעו חברים אחדים, גם ממנהיגי השינוי, קולות שיש בהם חשש וחרדה לעתיד כמעט כמו בשנת המחקר הראשונה; נוסף עליהם צער על המהלכים שכבר נעשו, מתוך תחושה של כוחות גדולים או גורליות מסוימת המובילים את תהליכי השינוי, אם ירצו או לא ירצו בהם. רעיונות אחדים בעניין שהובעו על ידי חברים בשלב זה, מובאים בציטוט שלהלן:

כבר שנים אנחנו עוברים פה תהליך הדרגתי, כאילו של פירוק הקיבוץ. כל פעם עוד שלב, מפריטים את הכביסה, אחר כך מפריטים את האוכל, אחר כך עושים משכורות ועכשיו גם מדברים על כך שלא יהיה משתלם להחזיק בית תינוקות משלנו - עוד משהו ועוד משהו ועוד משהו. אבל אף אחד לא הודיע או לא החליט באופן רשמי מה הכיוון. האם נהפוך ליישוב קהילתי או נישאר מין קיבוץ שהוא חצי קיבוץ וחצי לא? (...) עכשיו אנשים אומרים שאילו היה אפשר לחזור עשרים שנה אחורנית, היינו רוצים את הקיבוץ כמו פעם. איבדנו המון דברים טובים. ורק אחרי שמאבדים משהו, אתה מגלה איזו שטות עשית. זו הרגשה לא טובה, ולאן זה יוביל אותנו?

על רקע זה נשוב לסיום לדבריו של אורי, שנכלל למעלה בין המתנגדים לשינוי, אלה שכונו מתנגדים מתוך עוצמה או מתנגדים אידיאולוגיים. היה זה אורי שהעלה את הנימוק האורתודוקסי ביותר: "אני לא מסכים להרוס את היצירה הזאת... אחת היצירות הבאמת יפות של העם היהודי". אורי מכנה את עצמו, בתקופת ההקמה של הקיבוץ בשנות השבעים (!), "אדם דתי", ומעלה באחת מפגישותינו את הזיכרון הבא:

בימים הראשונים באו להיות איתנו אנשים מבוגרים מקיבוצים ותיקים, וזה השפיע עלינו מאוד. זה נתן לנו תחושה... שאנחנו חוד החנית של המדינה. המבוגרים שבאו ראו בנו, אני חושב, משהו שממחיש כמה המעשה שלהם הוא מוצדק ונכון, והנה יש לו ממשיכים מוצלחים כמונו. ואנחנו חשנו בזה שהם באים, שהם רואים אותנו כדור ההמשך של הדבר האדיר הזה, של ה--- אני לא יודע אפילו איך לקרוא לזה. (כאן, כמובן, הוא מגשש אחרי המילה "חזון", שהיא מענייננו. ע"ל)

למשל, סיבוב עם מוקי צור בבית הקברות של כינרת. עשינו את זה פעם בשנה או בשנתיים לפחות. והיום אני יודע שמעבר לסיפורים הנהדרים שסיפר לנו מוקי, היה בזה משהו, זה היה מין טקס כזה, שהנה אנחנו הולכים ומתחברים לאבות הגדולים של התנועה הציונית, ואנחנו אומרים לעצמנו, וגם מוקי צור אומר לנו בעקיפין, 'אתם ההמשך. אתם לא סתם אנשים שיושבים באיזשהו חור שאף אחד לא יודע עליו, ועובדים כל היום, קוטפים פלפלים בשבת ועושים איזה טיול. אתם חוליה בשרשרת הזאת - של ברל ושל סירקין ושל הס...'. זה היה קטע מאוד חזק.

האם "היה קטע", או ששושלת הדורות בכל זאת נמשכת, ולאן - ימים יגידו.

  1. מחקר זה נערך בתמיכתם של מכון למחקר ע"ש טרומן לטעם קידום השלום ומרכז סילברט ללימודי ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים. לסיכום מלא של המחקר ראו: ע' ליבליך, גילגולו של מקום, ירושלים תש"ס.
  2. א' בן רפאל וא' אברהמי (עורכים), הקיבוץ במפנה המאה, חלק א: 'חושבים קיבוץ. שיח אנשי אקדמיה, חוקרים וראשי התנועה', יד טבנקין 1994; א' בן רפאל, הקיבוץ במפנה המאה, חלק ב, 'מהפכה לא טוטלית', יד טבנקין 1996.
  3. בן רפאל, שם, עמ' 217.
  4. הכנס ה-5 של חוקרי הקיבוץ: 'קיבוצים שונים - כיוונים שונים', אורנים-אוניברסיטת חיפה, אפריל 1997; הכנס ה-6 של חוקרי הקיבוץ: 'קיבוץ 2000', מדרשת רופין, מאי 2000.
  5. קהילתנו: הגות, לבטים ומאוויי חלוצים, מבואות והארות: מוקי צור, ירושלים 1988.
  6. ספר הקבוצה: הגות, לבטים ומאוויי חלוצים, מבואות והארות: אביבה אופז, ירושלים 1996.
  7. ע' ליבליך, 'קיבוץ מקום', ירושלים תשמ"ד.
  8. שם, עמ' 25.
  9. שם, עמ' 27.
  10. שם, עמ' 89.
  11. שם, עמ' 25.
  12. המחקר הנוכחי משתמש באותה שיטה שנקטתי ב'קיבוץ מקום', דהיינו, ראיונות בלתי מובנים עם חברים רבים בסגנון מחקרי - היסטוריה מסופרת.
  13. E. Ochs & L. Capps, 'Narrating the Self', Annual Review of Anthropology, 25, (1996), pp. 19-43. מאמר זה מהווה סקירה עדכנית ביותר של המתודה הנרטיבית במחקר במדעי החברה ויישומיה השונים.
  14. התזה בדבר הפרדה של נושא אי-הוודאות המדיני מתהליך השינויים נתמכת על ידי מחקריו האחרונים של בן רפאל ושותפיו, שכן אלה מראים כי הנעשה בקיבוצים שעתידם המדיני אינו שנוי במחלוקת אינו שונה מהותית ממה שיתואר להלן. זוהי גם המסקנה שהגעתי אליה על סמך תגובותיהם של חוקרי הקיבוץ להצגת המחקר 'גילגולו של מקום - הגוף המזון והבית' בכנס קיבוץ 2000.
  15. הציטוטים מדברי החברים נערכו קלות, למען הקיצור, מתוך פרוטוקולים של השיחות המוקלטות. לא תמיד מהווים הציטוטים דוגמא טהורה למשמעות הנידונה, אלא כוללים בתוכם עניינים נוספים, שיעלו במקום אחר.
  16. מאז הראיון נסגרו, כאמור למעלה, שירותי המכבסה והמחסן בקיבוץ זה.
  17. סימון זה מתייחס להפסקה בדיבור.
  18. הדובר מתכוון כמובן כללית להיסטוריה של הקיבוצים, ולא לקיבוצו, שגילו פחות מ-25 שנה.
  19. ראו: בן רפאל ואברהמי 1994, בן רפאל 1996 (לעיל, הערה 1).
  20. ראו: בן רפאל, שם, עמ' 24.
  21. ראו לעיל, הערה 4.

השמות המופיעים במאמר בדויים. מאחר שהמאמר נכתב לפני סיום כתיבת הספר 'גילגולו של מקום', השתמשתי בפרוטוקולים המקוריים במלואם, אך ללא הפניות לעמודים שבספר.

ביבליוגרפיה:
כותר: הקיבוץ על סף האלפיים : חלום וגלגוליו
מחבר: ליבליך, עמיה
שם  הספר: מדינה בדרך : החברה הישראלית בעשורים הראשונים
עורכת הספר: שפירא, אניטה
תאריך: תשס"א - 2001
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית