עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > אליהו
בית מקרא


תקציר
סיפור כרם נבות מופיע בשתי גרסאות בספר מלכים: מלכים א' כא ומלכים ב' ט. המאמר עומד על היחס בין שני הסיפורים, מגמתם וזמן חיבורם.



כרם נבות : מקור הסיפור ומגמתו
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


[א]

במאמר זה1 ייעשה נסיון חדש לברר את מקורו של סיפור כרם נבות שבמל"א כ"א, א-כ, ועל יסוד הממצא – לגלות ולפרש את מגמתו של הסיפור. משותפת למחקר זה ולרבים אחרים מסוגו שנעשו עד כה היא הגישה הפילולוגית-היסטורית, היינו ההנחה, שכדי שניטיב להבין יצירה עתיקה כלשהי, עלינו לנסות ולשחזר את הנסיבות שבהן נתהוותה. חדשה כאן לעומת זאת היא הדעה שיש לקבוע את מקורו של סיפור מקראי בלי להתחשב יתר על המידה במוסכמות מודעות או לא-מודעות שנשתרשו במחקר2. במקרה שלנו, כשמדובר בסיפור שנכלל בספר מלכים, הכוונה היא שיש לקבוע את מקור הסיפור בלי להסתמך על התיאוריות המקובלות בנוגע לזמן העריכה המשנה-תורתית של הספרים ההיסטוריים (דברים – מלכים), אלא על-פי תוצאה של מחקר פנימי בסיפור נבות עצמו. רק לאחר שיושלם הניתוח הפנימי, מותר יהיה לפסוע צעד נוסף קדימה ולהסיק מסקנות על אודות חיבורן של יחידות ספרותיות רחבות יותר, או אף ספרים שלמים.

אין ספק, שפקפוק זה בדעות המקובלות במחקר המקרא יוצר הרגשה בלתי נוחה: האם לביקורת יש יצר של הרס-עצמי? במובן מסוים אכן כך הדבר, מאחר ושומה עליה לבדוק שוב ושוב את הנחותיה, שיטותיה ומסקנותיה. אך מי הבטיח אי-פעם לחוקרים חיים קלים ונוחים? רק נחמה אחת נתונה לחוקר והיא הוודאות, הוא משתמש כהלכה בשיטה הנכונה. מאחר שכוונתי היא לערוך מחקר אינדוקטיבי סיפור נבות, אפשר שהנחותיי, לפחות, יתקבלו בחיוב על-ידי הקורא.

מן הראוי לפתוח בסיכום קצר, שיבאר את הסיפור ויתאר את מבנהו3.

ההקדמה, פס' א, היא בעלת גוון נובליסטי. "כרם היה לנבות" דומה ל"כרם זה לידידי" בישעיה ה', א ול"כרם היה לשלמה" בשה"ש ח', יא – כולם במשמעותל "היה היה כרם לי". האווירה הבלתי מוגדרת של יצירה דמיונית שולטת בסיפור החל במשפט הראשון4. שתי הדמויות הראשיות מוצגות אחר-כך, לאחר שהוצג הכרם – המושא להתעצמות שביניהן. אולם כבר מן ההתחלה מובע ההבדל שבמעמדם התחברתי: לנבות יש כרם שהוא הקניין הבסיסי של כל אדם מישראל; לאחאב יש ארמון "היכל". הניגוד שבין החיוני ביותר ובין המותרות, מונח בתשתית הסיפור.

התמונה הראשונה, פס' ב-ד: השיחה בין אחאב ונבות, שככל הנראה התקיימה בכרם (על-פי פס' דa, שבו נאמר כי אחאב שב לביתו). אחאב מנסח את הצעתו באדיבות, בציווי מאורך ובעתיד מקוצר (יוסיב): "תנה... ויהי" ולאחר מכן בעתיד מאורך של גוף ראשון (קוהורטטיב; פעמיים): "ואתנה... ואתנה". מלבד זאת הוא מעלה הצעה חילופית: אם לא המרה בנכס אחר – תשלום כסף. נבות מסרב בכל תוקף ומגנה את עצם הרעיון לתת את נחלתו לזר. את רובו הוא מצדיק בטענה אחת: "נחלת אבתי". אין זה חוק אלא עיקרון המונח ביסודו של חוק5. בבמדבר ל"ו, ז נאמר: "כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל"; ושם, פס' ח: "למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו"; וכן כאן: "נחלת אבתי". אחאב שב לביתו נזוף ומבויש, אך איננו מעלה על דעתו לנקוט אמצעי כלשהוא כדי להתגבר על התנגדותו של נבות.

התמונה השנייה, פס' ה-ז: אחאב ואיזבל בארמון. אנו מובאים בסודו של דו-שיח של הזוג המלכותי בחדר-משכבו של אחאב – גם כאן תכונה נוביליסטית של הסיפור6. בשיחה מתגלים אופיים והיחסים שביניהם. מסתבר שהם נבדלים זה מזו הן בטבעם והן בתפישתם את המלוכה. איזבל תקיפה, בטוחה בעצמה ואמונה במלאכת השלטון7. לא כן אחאב. הצגתו כחדל-אישים שייכת לעיצוב הספרותי, הבלתי היסטורי, של הסיפור, אך, כמו איזבל, נראה כי גם אחאב איננו מבין את הנימוקים החברתיים-דתיים של נבות. מה שעבור הוא נחלת אבות (פס' ג-ד) אינו אלא כרם סתם בעיניו של אחאב (פס' ו: "כרם" – שלוש פעמים, והשווה כבר בפס' ב: "כרם" – פעמיים). הניגוד שביניהם אינו רק של עני מול עשיר, אלא גם של החברה המסורתית לעומת צורה כלשהי של פלוטוקראטיה.

התמונה השלישית, פס' ח-י: מכתבה של איזבל אל הזקנים והחורים של יזרעאל. שם עירו של נבות אינו נזכר – דבר ההולם את הסתמיות האופיינית לסוג ספרותי זה8. נקודה אחרת, שהתקשו בה המפרשים החדשים, נובעת גם היא מן הסוג הספרותי: איזבל במכתבה לחורים חושפת את המזימה כולה, במקום שתשכור בחשאי את עדי השקר ותשלח אותם נגד נבות. זהו משחק גלוי מדי! עובדה זו גרמה לחוקרים להשמיט את פס' י9. ואולם הדבר אינו מוצדק. הסיפור שלפנינו איננו דו"ח של המשטרה על הפשע שביצעה איזבל, אלא יצירה חופשית, דמיונית בחלקה, שאיננה מגוללת בהכרח "עובדות מתקבלות על הדעת"10. להלן נראה מה הסיבה האפשרית לכך שהחורים מוצגים כשותפיה של איזבל לדבר עבירה.

פרט נוסף דורש הבהרה: מדוע מצווה איזבל לקרוא צום בעירו של נבות? תשובה לכך תימצא, לדעתי, בצרכיה של המלכה. היא זקוקה לפרוצדורה מיוחדת ומזורזת, שלא תותיר לנבות פנאי לארגן את הגנתו. צום, שנקרא בעקבות משבר לאומי, הוא ההזדמנות שבה העם מחפש חוטאים שגרמו לצרה11. מקרים דומים הם פרשת עכן (יהושע ז'), לכידת יונה בגורל על האנייה (יונה א') ומשפט שמואל את אנשי המצפה ביום צום (שמ"א ז', ו)12. המנהג נמשך, בשינויים מתאימים, עד סוף תקופת בית שני ולאחריה, כפי שמעידים יוספוס בסיפור חייו13, וחז"ל14. לפיכך, כאשר איזבל מצווה להכריז צום בשם המלך, להושיב את נבות בראש האסיפה ואחר-כך להאשימו בקללה אלהים ומלך, הרי שהיא מסדירה פרוצדורה מיוחדת המאפשרת הרשעה מהירה והוצאה מיידית להורג, מעין משפט לינץ' של הזמן העתיק15. באמצעות תחבולה זו תשיג את מטרתה.

התמונה הרביעית, פס' יא-יד, מספרת על ביצוע הוראותיה של איזבל. היא מסתיימת בהודעה הנשלחת אל איזבל, בדיוק כפי שהתמונה השלישית פתחה בפקודה שנשלחה מן המלכה. בתיאור האירועים מתגלה שרטוט פסיכולוגי עדין. איזבל כתבה (פס' י): "ויעדהו לאמר 'ברכת אלהים ומלך'". אך בתיאור ביצוע ההוראות נאמר (פס' יג): "ויבאו שני האנשים בני-בליעל וישבו נגדו ויעדהו... לאמר 'ברך נבות אלהים ומלך'". במקום שיפנו אליו בלשון נוכח הם מדברים עליו בגוף שלישי. אפילו שני אנשי-הבליעל לא העזו להביט בו עין בעין ולשקר בפניו. לפיכך פנו אל העם וסיפרו להם על פשעו המדומה של נבות.

התמונה החמישית, פס' טו-טז, שוב מפגישה את אחאב ואיזבל, כמו בתמונה השנייה. איזבל, שקיימה את הבטחתה והשיגה את כרם נבות, מורה לבעלה שיירד לרשתו. אחאב מציית ויורד לכרם לקנות בו חזקה16. הוא מוצג כדמות פאסיבית לגמרי, תכונה שאיננה מעלה יתרה במלך! אולם, בדבר אחד לא הואשם כאן: לא נאמר עליו שידע את מזימתה של איזבל והחריש, כלומר הסכים לה בשתיקה17. על שתיקות מסוג זה נוהגים סופרי המקרא לדווח במלים מפורשות: יעקב בפרשת דינה (בראשית ל"ד, ה), עלי (שמ"א ג', יג), דוד לגבי אדוניה (מל"א א', ו). כאן לא נאמר על כך דבר. הסיפור מציג אמנם את אחאב כחלש-אופי ופאסיבי, אך לא כשותף באינטריגה18.

אין אנו יודעים את מחשבותיו. האם עדיין היה נתון בדיכאון, שבו שקע כשדובר עליו לאחרונה (פס' ד-ז)? האם האמין שאיזבל פשפשה במעשיו של נבות ומצאה אותו באמת אשם? את הרהורי לבו של אחאב נוכל רק לנחש, אך לא נדע אותם בוודאות.

התמונה השישית, פס' יז-כa –ab: אחאב ואליהו בכרם. התמונה מקבילה אל התמונה הראשונה, שכפי המשוער (ראה לעיל) התרחשה באותו המקום. קו הקבלה זה הולם את המבנה הכללי של הסיפור הבנוי באופן כיאסטי:

1 -

אחאב ונבות (פס' ב-ד)

6 -

אליהו ואחאב (פס' יז-כ)

2 -

אחאב ואיזבל (פס' ה-ז)

5 -

איזבל ואחאב (פס' טו-טז)

3 -

מכתב איזבל
לחורים (פס' ח- י)

4 -

צוות החורים ומכתבם
לאיזבל (פס' יא-יד)

בדרך זו מוטעמת העובדה שהנביא נכנס במקומו של הנרצח והופיע כרוח רפאים בתוך הכרם המיותם בדיוק ברגע העברת הקניין, ומתוך כך הוקיע את הפשע (פס' יט) ופסק את העונש (פס' כ).

ואולם מבנה מושלם זה מתערער על-ידי שתי אי-התאמות. האחת היא בכך שלא תואר העימות בין אליהו ואחאב, אלא רק הוראתו של ה' לאליהו, שעל ביצועה לא נאמר דבר19. אך מוזרה עוד יותר היא העובדה שהחוטאים העיקריים לא נזכרו. מלה לא נאמרה על איזבל, על החורים של יזרעאל ועל שני האנשים בני-הבליעל. כולם נפטרו בלי עונש.

אמנם, נכון שהסיפור בצורתו הנוכחית מביע את רעיון האחריות הגמורה של השליט20: אך הוא רשאי להסב את עיניו ולהתעלם מן הנעשה בממלכתו. ואולם אילו זו היתה כוונת הסיפור, האם היה הרעיון מופיע בו כנרמז ובטפל בלבד? אם נוסיף למצב מוזר זה את אי-ההתאמה האחרת – הסטייה מתיאור של מאורעות אל דיווח על שהתרחש בין ה' ונביאו, נמצא את הסיפור בלתי עקיב. בנקודה זו הופרה אחדותו; ניכר שהורכב מדבריהם של שני מחברים שונים.

העניינים אינם מתיישבים טוב יותר בקטע הבא, פס' כb β –כו. הוא כולל נוסחאות משנה-תורתיות נדושות ואין בו התייחסות למעשה נבות. נהפוך הוא – חטא אחר נזכר בו: האלילות21. אמנם בפס' כג מדובר על עונשה של איזבל, וניתן לקשרו עם העונש לאחאב שבפס' יט: הכלבים ילוקו את דם אחאב ויאכלו את בשר איזבל. אך עם זאת קוטע פס' כג את הרצף בין פס' כב ו-כד, רצף המצוי, מלבד בפרקנו, בכמה פרשיות משנה-תורתיות (מל"א י"ד, י-יא; ט"ז, ג-ד)22. לפיכך חשוד פס' כג כתוספת בתר-משנה-תורתית. בסיכומו של דבר, הקטע הזה איננו המשך לפסוקים יז-כa-ab, אך גם איננו מתקשר אל עיקרו של מעשה כרם נבות (פס' א-טז).

נספח לסיפור מצוי בפס' כז-כט. הוא הולם את הסגנון והרעיונות של ספר דברי-הימים: אחאב "נכנע" לפני ה'23. ככל הנראה פסוקים אלה הם פרי עטו של סופר מאוחר, שהזדרז לתקן את הנבואה ולהתאימה אל המאורעות שבאו לאחר מכן24. האירועים שקדמו לה לא העסיקו אותו. הבעיה המרכזית של הפרק היא חוסר ההתאמה שבין החטא ועונשו. אחאב, שלא נטל חלק במזימת הרצח, נענש, ואילו הפושעים הממשיים אינם נזכרים כלל, ואין צריך לומר שאינם מקבלים את גמולם. כבא רמזנו לעיל, שאת הפתרון לבעיה זו יש לחפש על דרך הביקורת הספרותית-היסטורית; כיוון זה יאושר על-ידי בדיקת האיזכור הקצר של מעשה נבות במל"ב ט', כא-כו, שאליו נפנה עתה.

[ב]

מל"ב ט', כא-כו מרמז על גרסה שונה מאוד של פרשת נבות25. כנגד הכרם, הנזכר עשר פעמים במל"א כ"א, אנו קוראים כאן (ארבע פעמים) על שדה ("חלקה", "חלקת שדה"). הכרם נמצא ליד הארמון (מל"א כ"א, א) ואילו השדה – במקום נמוך יותר בעמק, במרחק רכיבה (מל"ב ט', כה), בדרך בית-שאן. ואכן כרמים ניטעו בדרך-כלל על הגבעות ומורדותיהן, בעוד שהעמק הנמוך והשטוח שימש לגידול דגן. במל"א כ"א פגש אליהו את אחאב לבדו, ואילו במל"ב ט', כה נוכחים בפגישה יהוא ובדקר, הרוכבים אחרי המלך. ואולם אליהו נעדר; הנבואה נותרה אנונימית, על אף האינטרס הגלוי של יהוא להכשיר את מעשיו על-ידי הישענות על סמכות ידועה-היטב26. מל"א כ"א, א-טז תולה את עיקר האשמה באיזבל, ואילו במל"ב ט' האחריות מוטלת על אחאב לבדו – עובדה זו מתמיהה, לאור המקום הנכבד שנודע לאיזבל בסיפור מרד יהוא. במל"א כ"א מוצא נבות להורג לאחר משפט מבוים; לעומתו מבספר מל"ב ט', כו שה' ראה את דם נבות ובניו בלילה: "אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש, נאם ה'..." – ה' מעיד בשבועה על מה שראה; הוא העד היחידי לרצח שהתבצע בסתר, בחסות הלילה, ואיש מלבדו לא ראהו. מכאן שעל-פי מל"ב ט' הומת נבות בידי רוצחים שבאו בשליחות המלך, רצח בנוסח "מקבת" של שקספיר. לכאן שייכת עוד נקודה אחת, אחרונה: במל"ב ט', כו מסופר שבני נבות נרצחו יחד אתו; במל"א כ"א נבות לבדו הוצא להורג. הואיל והורשע בביזוי המלוכה, ירש המלך את רכושו27; לפיכך לא הוצרך לחסל את יורשיו החוקיים של נבות.

קיימת הסכמה כללית, מוצדקת לדעתי, שסיפור מרד יהוא, לפחות חלקו הראשון שבמל"ב ט', הוא עתיק ונתחבר סמוך לזמן המאורעות. מלכים מאוחרים יותר בני שושלת זו היו משתיקים תיאור עקוב-מדם זה של תפישת השלטון בידי מייסד שושלתם. מלבד זאת, הסיפור שלפנינו, שהוא כה עשיר בפרטים, עדיין משמר את הידיעה, שיהוא לא נמשח בידי אחד משני הנביאים הגדולים של התקופה, אליהו (השווה מל"א י"ט, טז) או אלישע (השווה מל"ב ט', א), אלא בידי "משוגע" אלמוני (מל"ב ט', ד'-יב). לפיכך, אם נראה במל"ב ט', כא-כו את הגרסה העתיקה והמהימנה של פרשת נבות, נוכל להכיר עד כמה שינתה המסורת, כפי שנשתמרה במל"א כ"א, א-טז, את פני המציאות. הדבר כשלעצמו הוא דוגמה מצויינת לדרך שבה מסורות מקראיות עובדו ונשתנו במשך הדורות.

ההשוואה בין שני הסיפורים מאלפת לגבי שאלת האחריות לרצח. במל"ב ט' מופנית האצבע המאשימה כלפי אחאב וכלפיו בלבד: "ושלמתי לך בחלקה הזאת, נאם ה'" (פס' כו). מכאן שסיפור מרד יהוא מצטרף לעדות של מל"א כ"א, יז-כ; כז-כט, ומלמד שאכן אחאב נחשב לכתחילה אשם במות נבות, עיקר סיפור הכרם שלפנינו (מל"א כ"א, א-טז) שינה את המעשה והעביר את האשמה מאחאב אל איזבל ושותפיה28. כך נוצר המתח הפנימי במל"א כ"א. אך מה היתה מטרתו של העיבוד הזה של המעשה? כדי לענות על שאלה זו, יש להקדים ולקבוע את זמן חיבורו של סיפור הכרם.

[ג]

זמן חיבור הנובלה של כרם נבות מתברר מן הראיות הבאות, לשוניות ברובן, אשר הצטברותן יחדיו מקנה להן יתר תוקף.

  1. "מלך שומרון". התואר המקורי היה "מלך ישראל". היחידה המדינית "שומרון" נתהוותה לאחר שנת 720 לפסה"נ, עם ייסודה של פחווה אשורית בשם זה. הארגון המינהלי הזה הוסיף להתקיים בימי בבל ופרס. נראה, אם כן, שהתואר "מלך שומרון" המופיע כאן ובמל"ב א', ג הוא אנאכרוניסטי. האיזכור של "מנחם משומרון" בכתובת אשורית משנת 738 איננו ראיה לסתור29. השאלה היא מה היה תוארו הרשמי של השליט בממלכה הצפונית ולא כינויו בלשונם המזלזלת של הסופרים האשוריים.
  2. הפועל "דבר" בפס' ה, ו בלי שיבוא אחריו "לאמר", או צורה אחרת כלשהי של הפועל "אמר", איננו עברית קלאסית תקינה. צורת הבעה זו מופיעה בסיפורים אחרים שיש בהם סימני איחור נוספים (מל"א י"ג; מל"ב א')30. העברית של בית שני איבדה את השימוש ב"דבר" + "לאמר" האופייני ללשון העתיקה. ההבדל שבין שני הפעלים כבר לא הורגש, והפרוזה המאוחרת, מתוך רצונה להתבטא בלשון קלאסית השתמשה בפועל "לדבר" במקום "לאמר".
  3. התחביר של פס' יב – "קראו צום והשיבו את נבות", היינו השימוש בפרפקט במקום אימפרפקט + ו' ההיפוך – אופייני ללשון חז"ל. המומחים ללשון המקרא אכן התקשו בלשון הפסוק וביקשו לתקן את הנוסח בהתאם לתחביר הקלאסי: "קראו צום ויושיבו את נבות"31.
  4. פס' ב: "כי הוא קרוב אצל ביתי" (שמשמעו: כי הוא קרוב לביתי). הביטוי "קרוב אצל" אין לו את במקרא. אך גם בלשון המאוחרת הוא נדיר; מצאנוהו רק במשנה, פסחים ה', ו: "כהן הקרוב אצל המזבח". ובמקבילה שבתוספתא32. ואולם אופייני ללשון חכמים הוא השימוש המרובה במלת היחס "אצל", ואפילו עם פועלי-תנועה: "בא אצלו", "הלך אצלו". תופעה זו מצויה בעוד סיפורים מאוחרים, שחיבורם בימי בית שני נקבע על-סמך שיקולים אחרים: שמ"א י"ז, ל – "ויסב מאצלו"; מל"א כ', לו – "וילך מאצלו". עברית קלאסית טובה היתה נוקטת "ויסב ממנו", "וילך ממנו", ובכתוב שלפנינו – "כי הוא קרוב לביתי".
  5. "החרים" – (האזרחים) החופשיים, בפס' ח ו-יא. מלה זו שאולה מן הארמית, וליתר דיוק מן הארמית הממלכתית. היא מופיעה בפאפירוסים מיב33: בעותק של כתובת בהיסטון של דריוש (שורה 34; בגירסה האכדית מקביל לה mar-banuti): במכתבים אל פחוות יהוד (19:30; 18:31) ובדברי אחיקר (שורה 127). בתרגום איוב מקומראן "ברחרין" הוא שווה-הערך הארמי ל"חפשי" שבנוסח העברי (איוב ל"ט, ה)34. בעברית המקראית מופיעה המלה "חרים" במקראות מאוחרים, מהם כתובים משניים – ירמיה כ"ז, כ ("חרי יהודה וירושלים"), שאיננו מיוצג במהדורה הקצרה ובחלקה העתיקה יותר של תה"ש35, וירמיה ל"ט, ו ("ואת כל חרי יהודה"), שלעומתו גורס הנוסח היותר מקורי של ירמיה נ"ב,י "שרים"; מהם פרקים מאוחרים, כגון ישע' ל"ד, יב; ומהם ספרים מאוחרים – נחמיה, קהלת ובן-סירא36. בלשון החכמים הצירופים בן-חורין, בת-חורין, בני-חורין, הבאים יותר משמונים פעם במשנה ובתוספתא, החליפו לגמרי את "חפשי" המקראי, כשם שהמונח "חרות" החליף את "דרור" של לשון המקרא. מזכרונות נחמיה ומתעודות יב מסתבר שה"חרים" היו מעמד של אצילים שנטל חלק בשלטון של פחוות יהוד. יש להניח שהתואר נבע מהיותם פטורים מעבודות אנגריה למלך פרס בתמורה לזכויות שקנו כלפי הכתר. התואר "חרים" ככינוי לראשי עירו של נבות, הולם אפוא את המציאות החברתית-מדינית של יהודה במאה החמישית37.
  6. ואולם הראיה החזקה ביותר לאיחורו של הסיפור היא, לדעתי, הפועל "העיד" במשמעות של מסירת עדות, בפס' י, יג. הפועל הזה מצוי אמנם בעברית הקלאסית, אבל רק במשמעות של מינוי עדים או אזהרה.38 במקרה הראשון הוא נוטל מושא ישיר ובשני – את אות היחס "ב-"39. במשמעות של מסירת עדות מופיע הפועל "העיד" לראשונה במאה החמישית, במלאכי (ב', יד) ובאיוב (כ"ט, יא)40. לאחר מכן הוא בא במזמור החיצוני קנ"א (שורה 5)41, במגילת המקדש (ס"א,9)42 ובספר ברית דמשק (ט',20)43. בספרות התנאית ישנן יותר ממאתיים היקרויות של הפועל "העיר" במשמעות זו ועוד כשלוש מאות בתלמוד הבבלי, אמנם חלק מן האחרונות הן רק מקבילות של הראשונות. אין ספק שבלשון חכמים שימש הפועל "העיד" באופן בלעדי לציין מסירת עדות. כנגד זאת העברית המקראית הקלאסית מתארת את מסירת העדות על-ידי הפועל "ענה". שימוש זה מתועד היטב בכל סוגי הספרות המקראית44, וכן במכתב העתירה ממצד חשביהו (שורות 10 ו-11)45. על כל פנים הפועל "ענה" נעלם לחלוטין מן הספרות העשירה של חז"ל ואינו מופיע אלא בציטטות מהמקרא46. ההתפרסות הזאת של שני הפעלים "ענה" ו"העיד", במשמעות של מסירת עדות, מוכיחה בוודאות, שהופעתו של "העיד" פעמיים בפרקנו היא לשון בית שני בקולמוסו של סופר שכתב על ימי בית ראשון.

אם סיפור הכרם במל"א כ"א, א-טז הוא כה מאוחר, מן התקופה שלאחר שיבת ציון, אין פלא שמתגלה בו ידיעה כה נרחבת של ספרות התורה. חוקי התורה משתקפים בו, בדרגות שונות של סבירות, בארבעה מקרים: א) נבות דבק בנחלת אבותיו בהתאם לעיקרון שהובע על-ידי ספר כהנים (P), בבמדבר ל"ו, ז-ט47; ב) שני עדי-תביעה48 קמים בו, כפי שדורש החוק, שנתחדש בידי ס"ד (D), בדברים י"ט, טו; ג) פשעו הוא קללת אלהים ומלך – ובכך עבר על החוק של ספר הברית (BC), בשמות כ"ב, כז; ד) הוא נסקל מחוץ לעיר, פרוצדורה דומה לזו המתוארת בספר הקדושה (H), בויקרא כ"ד, יד, כג, במקרה של חילול הקודש. נראה שכל ארבעת קבצי החוקים – סה"כ, ס"ד, סה"ק וס"כ – כבר היו יודעים למחבר הסיפור!

אמנם אחדים מן הקבצים הללו מוחזקים בדרך-כלל עתיקים למדי. מלבד זאת חוקים בודדים ועקרונות משפטיים ודאי התקיימו לפני העלאתם על הכתב וצירופם לספרי החוקים. (ואולם אין זה מקרהו של החוק הדורש שני עדים בדברים י"ט, טו, שכן הוא מוסף על החוק המקורי שבפס' טז-כא.) אך העובדה בעינה עומדת: בעוד ספרות בית ראשון מגלה חוסר מודעות לתורה ואפילו מתארת מוסדות משפטיים מנוגדים לה, הרי החיבורים הבתר-גלותיים תואמים היטב את חוקיה. זה המצב בדברי-הימים, עזרא ונחמיה ובספרים החיצוניים, כגון יהודית, טוביה וספרי המקבים. שתי סיבות לדבר: משפט מנהגי מקומי, שלא הלם את התורה, הלך ונעלם, והתורה, שהפכה למשפט חיובי, נקראה ונלמדה על-ידי השכבה המשכילה כולה.

[ד]

מהי, אם כן, משמעותו של סיפור הכרם? אם נסכם את ממצאינו ונאמר שבמאה החמישית או הרביעית ישב סופר ושכתב את פרשת נבות העתיקה, ובתוך כך העביר את האשמה מאחאב (מל"ב ט', כה-כו, מל"א כ"א, יז-כ) אל איזבל והחורים (מל"א כ"א, א-טז), תתבאר מגמת הסיפור שלפנינו מאליה. איזבל החוטאת והמסיתה היא אשתו הנכרייה של אחאב; באמצעותה הושם אות קלון על הנשים הנכריות בכלל49. הרקע ההיסטורי הוא מאבקם של עזרא ונחמיה בנישואי התערובת. ואכן, נחמיה הוכיח את עמו ברוח דומה, כשהצביע על מקרהו של שלמה המלך, שנגרר לעבודה זרה על-ידי נשותיו הנכריות (נחמיה י"ג, כג-כז). אשר ל"חורים", אמנם הם בעלי בריתו של נחמיה בבניית חומות ירושלים, אך גם יריביו בעניין הקשרים עם טוביה (ו', יז) ושמירת השבת (י"ג, יז). עזרא ט', ב מטיל על "השרים" (שם נרדף ל"חורים") את עיקר האשמה בהחדרתם של נישואי התערובת. נחמיה נאבק בחורים גם בעניין שמיטת החובות (ה', ז). ולא עוד, אלא שבנחמיה ה', ה, לפי תה"ש, מתלוננים פשוטי העם ששדותיהם וכרמיהם הועברו לחורים 50τοĩς έυτίμοις כל זה עולה יפה בקנה אחד עם תיאור החורים כבעלי בריתה של איזבל בסיפור כרם נבות.

לפיכך, אם זיהינו נכונה את הנסיבות שבהן נתחבר סיפור כרם נבות שלפנינו, נוכל עתה להצביע על המסר שלו: הוא משמיע את תלונת הנדכאים נגד המעמד השליט, הידועה לנו גם מדברי נחמיה, מלאכי וישעיהו השלישי51. ובייחוד מביע הסיפור מחאה נגד נישואי התערובת, כפי שהועלתה בידי מלאכי, עזרא ונחמיה. בסיכומו של דבר, נראה שמל"א כ"א הוא מקור חשוב לתולדות יהודה, על כיתותיה ובעיותיה, באמצע התקופה הפרסית.

[ה]

לבסוף, נאמר מלים אחדות על המסקנות הנובעות ממחקר זה לגבי תולדות הספרות המקראית.

ראשית, יש לשקול עתה מחדש את ההנחה המקובלת, שהיצירה המשנה-תורתית נסתיימה ונערכה סופית בימי גלות בבל. באמצע המאה השישית לפסה"נ52. הימצאותו של סיפור כגון מל"א כ"א, א-טז בתוך אותו חיבור מוכיחה שחלק זה מן הקאנון המקראי עדיין היה פתוח לתוספות נרחבות עוד בתקופה הפרסית. פרשיות אחרות מסוג זה הן סיפור דוד וגלית (שמ"א י"ז), הפאראבולה על איש האלוהים בבית-אל (מל"א י"ג) והסיפור על המלחמות בין בן-הדד ואחאב (מל"א כ')53.

לאור הממצא, עדיף להסביר את התהוותם של ספרי נביאים ראשונים כתהליך ממושך, המשתרע על פני כארבע-מאות שנה: תחילתו במאה השביעית, כאשר נוצרה ההיסטוריוגרפיה האפרתית54, וסופו במאה הרביעית, לקראת סוף התקופה הפרסית, כאשר נוספו הסיפורים הפרדיגמאטיים האחרונים. גלות בבל מסמנת רק שלב אחד, לאו דווקא החשוב ביותר, באותו תהליך.

משמעותיות לא פחות הן המסקנות הנובעות ממחקר זה לגבי תולדות הספרות המקראית בימי בית שני או, במלים אחרות, לגבי הקשר שבין הספרות המקראית המאוחרת ובין הספרות החיצונית הקדומה. אם באמת נמצאים סיפורים כה מאוחרים באסופת "נביאים ראשונים", הרי מצטמצם הפער ביניהם ובין הספרים החיצוניים. יש לראות אפוא את הספרות היהודית של ימי הבית השני כהמשך ישיר של ספרות ישראל, שלא נחתמה עם הקאנוניזציה, אלא התמידה בתגובתה, עם שהיא מעצבת את המוטיבים והנושאים הישנים בצורות חדשות לבקרים55.

סיפור כרם נבות מדגים באופן מופתי את ההמשכיות הזאת, בגלל דמיונו היוצא-דופן לסיפור החיצוני של שושנה, הדמיון שבין שתי הפרשיות לא נעלם מעיני מלומדים בדורות קודמים56. בשתיהן מסופר איך הרשעים, הנשלטים על-ידי תאוותם ועוברים על אחד מחלקיו של הדיבר העשירי ("לא תחמד בית רעך; לא תחמוד אשת רעך..." – שמות כ', יז), מביאים למשפט צדיק חסר-ישע. בשני המקרים מואשם הקורבן בפשע הגורר עונש מוות, והמאשימים הם שני עדי-שקר, לפי הליכים ההולמים כביכול את חוקי העדים שבתורה. בשני המקרים הצדיק נמצא אשם ונדון למוות.

ואולם, עם זאת, קיים בין שני הסיפורים יחס של ניגוד. בסיפור שושנה ניצלת האשה הצדקת שהורשעה בדין ממש ברגע האחרון לפני הוצאתה להורג. חקירת השתי והערב של העדים, המכחישים זה את זה, מוכיחה, כנגד מל"א כ"א, שרצח משפטי איננו חזון נפוץ וניתן למנוע אותו. נקודה אחרת של ניגוד היא זהותם של הפושעים: במל"א כ"א אלה הם "החורים", אצילי הארץ, והגבירה הנכרייה שלה צייתו; בשושנה הם שני "זקנים" שבאו מבבל "אשר עליהם אמר ה': יצאה מבבל הרעה מזקנים-שופטים שחפצו57 להנהיג את העם" (פס' ה)58. קרבנם התמים, לעומת זאת, מתואר כאשה יהודיה אצילית, עשירה ומיוחסת (השווה פס' כב על-פי תה"ש). נראה שבסיפור שושנה התהפכו התפקידים לעומת סיפור נבות. המסקנה היא ברורה: יריבות בין קבוצות שונות ביהודה של תחילת בית שני, יריבות שצמחה על רקע מוצא שונה והשקפות חברתיות ודתיות מנוגדות, מצאה לה ביטוי בסיפורים האחרונים של המקרא כמו גם בספרות החיצונית המוקדמת59.

הערות שוליים:

  1. ראשיתו – בהרצאה שניתנה בסימפוזיון החוג למקרא, האוניברסיטה העברית, בט"ז בשבט תשמ"ה, ובגרסה מקוצרת שלה באקדמיית אובו (טורקו) בפינלנד, בה' בתשרי תשמ"ו. תודתי לקהל מאזיניי בשני המקומות על הערותיהם המאלפות. גרסה אנגלית של המאמר פורסמה ב-(1988) 38 VT 104-89. הגרסה העברית תורגמה בידי גב' דליה עמארה ונערכה בידי המחבר ובידי גב' אפרת כרמון. כן שולבו בה כמה תיקונים ותוספות.
  2. מוסכמות מסוג אחר, של האורתודוכסיה היהודית, מונחות ביסוד מאמרו של י' אנגלרד, "מעשה נבות היזרעאלי", משפטים י"ד (תשמ"ה), 526-521. בעיוני זה תימצא גם תשובה לכמה מטענותיו. אולם מאמרו של פרופ' אנגלרד מעורר שתי שאלות-יסוד שראוי לתת עליהן את הדעת: (א) מהי הראיה המספקת במדע ההיסטוריה? לדעתי, היא אינה צריכה להשתוות לראיה הנדרשת בהליכים המשפטיים. בכל אופן, הדבר צריך עיון. (ב) מהו נטל ההוכחה בסוגיית תיארוך סיפור מקראי, כגון מעשה כרם נבות? האם מוטל על החוקר להוכיח שהסיפור לא נכתב בשעת המעשה, היינו עליו להוציא מידי המקדימים, או שמא נדרש ממנו רק לחפש את זמן החיבור בתוך כלל תקופת חיבורה של הספרות המקראית (במקרה זה מן המאה התשיעית ועד המאה הרביעית לפסה"נ)? אין לי ספק שהאלטרנטיבה השנייה היא הנכונה, ומהצגה זו של הבעיה גם נובע פתרונה.
  3. החלוקה לתמונות המובאת להלן שונה במקצת מאלה של ולטן, וירתוויין וזקוביץ; ראה: P. Welten, "Naboths Weinberg (1 Kön 21), EvT 33 (1973), 18-32; E. Würthwein, "Nab__ Novelle und Elia-Wort", ZTK 75 (1978), 375-; י' זקוביץ, "כרם היה לנבות – מל"א כא", מתוך: מ' וייס, המקרא בדמותו: שיטת האינטרפרטאציה הכוליית, ירושלים תשמ"ז, עמ' 377-354.
  4. I.L. Seeligmann, "Die Auffassung der Prophetie in der deuteronomistischen und chronistischen Geschichtsschreibung", SVT 29, Congress Volume, Göttingen 1977, 1978, 254-284, ad pp. 260-.
  5. לדעת בלצר היה נבות מאבד את זכויות האזרח שלו כישראלי אילו מכר את נחלתו. ראה: K. Baltzer, "Naboths Weinberg (1 Kön 21); der Konflift zwischen israelitischem kanaanäischem Bodenrecht", Wud 8 (1965), 73. ואולם אפשר להשיב עליו, שהכרם לא נחשב כנחלתו היחידה של נבות; לפיכך, אילו מכר אותו, לא היה מוציא את עצמו מ"קהל" ישראל.
  6. ראה: וירתוויין (לעיל, הערה 3), עמ' 385-386. גרסמן מכנה תכונה זו "אגדית" (sagenhaft). ראה: H. Gressmann, Die älteste Geschichtsschreibung und Prophetie Israels (SATA), Göttingen 1921, p.27.
  7. השערה מקובלת היא, שגישת איזבל משקפת תפישה כנענית של המלוכה; ראה למשל: G. Fohrer, Elia (ATANT 31), Zürich 1957, p. 23
  8. ראה: S. Timm, Die Dynastie Omri, Quellen und Untersuchungen zur Geschichte Israels im 9. Jahrhundert (FRLANT 124), Göttingen 1982, pp. 121-120. לדעת טים, האנונימיות של העיר נובעת מן האופי הפרדיגמאטי של הסיפור.
  9. ראשון מביניהם היה אולי A. Klostermann, Die Bücher Samuelis und der Könige (KgKHS A3), Nördlingen 1887, a.1. לאחרונה פירט בוהלן לא פחות משבע(!) טענות לטובת השמטתו של פס' י; ראה: R. Bohlen, Der Fall Nabot, Form, Hintergrund und Werdegang einer alttestamentlichen Erzählung (1 Kön 21) (TTS 35), Trier 1978, pp. 65-68.
  10. לפיכך גם הניסיונות השונים לשכתב את הסיפור כדי להפכו להגיוני יותר נראים בעיניי מנוגדים למתודה נכונה. כך, למשל, השערתו של אנדרסן, שאיזבל זייפה שטר-מכר והוכיחה באמצעותו שנבות אשם בשבועת-שקר (כאשר חזר בו מהתחייבותו בשבועה שימכור את הכרם), או הצעת בן-ברק, שהתנגדות נבות למכור את אדמתו משולה למרד אשר נתפש כקללת המלך; ראה: F.I. Andersen, "The Socio-Juridical Background of the Naboth Incident", JBL 85 (1966), 46-57; צ' בן-ברק, "החרמת קרקעות בישראל ובמזרח הקדום", שנתון למקרא ה'-ו' (תשמ"א-תשמ"ב), 117-101; וכן צ' בן-ברק, "פרשת נבות היזרעאלי לאור תעודה ממיסופוטמיה – ראייה חדשה", דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, ירושלים תשמ"ו, 20-15.
  11. השווה הערות רש"י ורד"ק (מקראות גדולות) לכתוב. ובעקבותים: A. B. Ehrlich, Randglossen zur hebräischen Bibel, VII, Leipzig, 1914, p. 273; Fohrer, Elia, p. 24.
  12. גם כאן ראה את הערותיך השנונות של רד"ק לכתוב.
  13. ראה: A. Baumann, "Naboths Fasttag und Josephus", Theokratia. Jahrbuch der Institutum Judaicum Delitzschianum, II (1970-1972) - Festgabe für K.H. Rengstorf zum 70. Geburtstage, Leiden 1973, 26-44.
  14. המנהג של וידוי פומבי של היחיד ביום צום מתועד היטב בתוספתא תענית א', ח: "זקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושין; בניי אל יבוש אדם מחבירו ואל יבוש אדם ממעשיו; מוטב שיבייש אדם מחבירו וממעשיו ואל יהוא הוא ובניו מצירין ברעב" (לפי מהד' צוקרמאנדל, דפוס צילום: ירושלים תש"ל, עמ' 215).
  15. ראה: H. Seebass, "Der Fall Naboth in I reg XXI", VT 24 (1974), 474-488, ad p. 481.
  16. ראה אהרליך (לעיל, הערה 11) לכתוב ולבראשית י"ג, יז. אופנהיימר שיער, שקריאת התגר של אליהו על אחאב בדיוק ברגע שזה קונה לו חזקה על הכרם ביטלה את פעולת המלך; ראה: ב' אופנהיימר, "מעשה נבות היזרעאלי", ספר יוסף ברסלבי, ירושלים תש"ל, 78-47, ושוב בספרו: הנבואה הקדומה בישראל, ירושלים תשל"ג, עמ' 228-206 ובמיוחד עמ' 224. ואולם ניתן היה לצפות שפעולה רשמית מכרעת כגון זו תצוין במפורש בסיפור.
  17. לכן הוסף אלמנט זה, שהוא כה חיוני לעקיבות העלילה, בידי הפרשנים המסורתיים; ראה למשל: דון יצחק אברבנאל, פרוש על נביאים ראשונים, ירושלים תשט"ו. בפירוש לפס' ז: "ואין ספק שמיד הגידה לו, מה שהיה בלבה לעשות...".
  18. למרות דברי חניוס: O. Thenius, Die Bücher der Könige erklärt (KEHAT) Leipzig 1873, p. 248. לדעתו יכול היה אחאב לנחש, על יסוד ידיעתו את אופייה של איזבל, מה היו כוונותיה. ברנר שיערה באחרונה, שלאיזבל היה ייפוי-כוח חוקי לפעול בשמו של אחאב: ראה: ע' ברנר, "איזבל", שנתון למקרא ה'-ו' (תשמ"א-תשמ"ב), 39-27. אלה אינם נסיונות נואשים לשוות עקיבות לסיפור ולהשיב לו בכך את אחדותו.
  19. גם כאן אברבנאל ותניוס, בפירושיהם, משלימים את החסר ומניחים שפניית אליהו אל אחאב היא דבר המובן מאליו.
  20. ראה: זקוביץ (לעיל, הערה 3); וכן נפיר: D. Napier, "The Inheritance and the Problem of Adjacency", Int 30 (1976), 3-11. מאמרו של נפיר הוא מדרש מודרני, רגיש ביותר, על פרשת נבות.
  21. הסתירה שבין אלילות איזבל לפי העריכה המשנה-תורתית ובין תפקידה בסיפור הכרם, שבו היא נוטלת חלק בפולחן הרווח, כלומר נמנית עם המאמינים בה', הועלתה בידי הנטשל: G. Hentschel, Die Eliaerzählungen (Erfurter Theol. Studien 33), Erfurt 1977, pp. 15-17. ואולם יש לציין שבדבריה ובמכתביה של איזבל (כ"א, ה-טו) לא נזכר שם ה'. הסיפור עשוי היה להכיר את מנהגיה האליליים של איזבל ועדיין לייחס לה, מטעמיו שלו, חטא מתחום אחר, בלי לנקוט עמדה לגבי אמונתה. מכאן שאין סיפור הכרם קודם בהכרח לזמן חיבורה של העריכה המשנה-תורתית.
  22. כך טוען נכונה גריי: J. Gray, I and II Kings. A Commentary (OTL), London 1970, p. 436. אופנהיימר (לעיל, הערה 16) מנסה להוכיח את מקוריותם של פס' כb –בד. ואולם ההאשמה באלילות, שכאן היא חורגת מן ההקשר, מצטרפת אל הטענה מצד הסגנון ומוכיחה את אופיים המשני של פסוקים אלה. נמצא שפס' כג' הוא נספח מאוחר מן ההקשר שבו הוא נתון.
  23. ראה: בוהלן (לעיל, הערה 9), עמ' 305-304.
  24. ראה: A. Jepsen, "Ahabs Busse", Festschrift für K. Galling, Tübingen 1970, 145-155.
  25. ראה: J. Wellhausen, Die Composition des Hexateuchs und der historischen Bücher des Alten Testaments, Berlin 1963, pp. 281-282; פוהרר (לעיל, הערה 7), עמ' 64-62. עניין זה פותח והורחב מאוד (שש – שבע נקודות הבדל) בידי זליגמן (לעיל, הערה 4), עמ' 261-260.
  26. סיבאס (לעיל, הערה 15); עמ' 486.
  27. כפי שכבר טענו כמה מחז"ל, ראה תוספתא סנהדרין ד', ו; בבלי סנהדרין מ"ח, ע"ב. מלבד הראיות משמ"ב ט', ז; ט"ז, ד; יס ל, ניתן להביא גם את במדבר כ"ז, ד; וראה: J. Weingreen, "The Case of the Daughters of Zelophchad", VT 16 (1966), 518-522. מקבילה מתעודות אללח' על-פי ויזמן [ראה: D.J. Wiseman The Alalakh Tablets, London 1953, n. 17, lines 7-11, p. 40] הביא ליונשטם: S.E. Loewenstamm, "Notes on the Alalakh Tablets", IEJ 6 (1956), 217-225, ad pp. 224f. תוך התייחסות אל לנדסברגר וספייזר. בעקבות ליונשטם הלכו אופנהיימר ובן-ברק (לעיל, הערות 16 ו-10).
  28. ראה גרסמן (לעיל, הערה 6), עמ' 272; O. Plöger, Die Prophetengeschichten der Samuel und Königsbücher, (Diss.) Greifswald 1937, pp. 21-22, 39, 48; פוהרר (לעיל, הערה 7), עמ' 64; O. H. Steck, Überlieferung und Zeitgeschichte in den Eliaerzählungen (WMANT 26), Neukirchen-Vluyn 1968, pp. 37-53. בדעה ההפוכה, היינו שהאשמה יוחסה תחילה לאיזבל והועברה אחר-כך אל אחאב, מחזיק וירתווין (לעיל, הערה 3), עמ' 381-378. אך, הוא איננו מביא בחשבון את העדות של מל"ב ט', כה-כו.
  29. כפי שסבר שאנדה: A. Sanda, Die Bücher der Könige ubersetzi ünd erklärt, 1. Halbband (EHAT) Munster i. West. 1911, p. 470. והוא הדין בהזכרת "יואש השומרוני" בכתובת מתל-אל-רימה של אדד-ניררי השלישי משנת 802. (ראה בספרי הנזכר בהערה הבאה עמ' 66, הערה 29). אני מודה לפרופ' מ' אילת, שהעיר לי על אזכור זה.
  30. רשימת ההיקרויות של מטבע סגנוני זה ניתן למצוא בספרי: סיפורי הנביאים, ירושלים תשמ"ג, עמ' 39, הערה 24, ושם, בהערה 26, ספרות קודמת. הנטשל (לעיל, הערה 21), עמ' 23-22, מציין לשון זה, יחד עם תופעות אחרות המשותפות למל"א כ"א ולמל"ב א'.
  31. ראה: C.F. Burney, Notes on... the Books of Kings (1903), Repr. New York 1970, a.1.; E. Kautzsch, Gesenius' Hebrew Grammar, Transl, and Revised by A.E. Cowley, Oxford 1910, p. 339, par 112qq. פתרונות אחרים הציעו קלוסטרמן (לעיל, הערה 9), שפירש את כל הפסוק כציטוט ממכתבה של איזבל; ושאנדה (לעיל, הערה 29), שראה בפסוק כפל גרסה לפס' טb.
  32. תוס' פסחים ד', יא. וראה גם מכילתא דר"י שירה, פרשה ד' (האראוויטץ – רבין, 130) לפי כת"י אוקספורד ומינכן: "ומדינות קרובות אצלו באות ושואלות צרכיהן". מצד שני הכלל של חז"ל: "אדם קרוב אצל עצמו" (בבלי יבמות כ"ה, ע"ב ועוד) שבו "קרוב" איננה מלת יחס אלא שם עצם, איננו עניין לכאן. במכילתא דרבי ישמעאל, בשלח א,א יש לגרוס "והיו גדולי מלכות קריבים אצלו" ולא "קרובים". אני מודה למערכת המילון ההיסטורי של הלשון העברית, שהתירה לי להשתמש בקונקורדנציה שלה. האיזכורים בספרות חז"ל נבדקו, כאן ולהלן, בעזרת הקונקורדנציות ש. קוסובסקי.
  33. A. Cowley, Aramaic Papyri of the Fifth Century B.C., Oxford 1923, לפי המפתח.
  34. J.P.M van der Ploeg and A.S. van der Woude, Le Targum de Job de la grotte XI de Qumrân, Leiden 1971, p. 74
  35. רק בחלקה, שכן באותה מהדורה יש גם כמה סימנים של משניות לעומת נוה"מ; על אחד מהם ראה בינתיים: א' רופא, "ירמיהו וספרו – דברי סיכום", בית מקרא ל"א (תשמ"ו), 308-315, בעמ' 310. בדעה שונה מחזיק עמיתי, פרופ' עמנואל טוב: E. Tov, "The Literary History of the Book of Jeremiah in the Light of its Textual History", Empirical Models for Biblical Criticism. Edited by J.H. Tigay, Philadelphia 1985, 211-237
  36. נחמיה ב', טז; ד', ח, יג; ה', ה (לפי תה"ש); ה', ז; ו', יז; ז', ה; י"ג, יז; קהלת י', יז; בן-סירא י', כה.
  37. הבעיה שמעורר מונח מאוחר זה לא נעלמה מעיני החוקרים; וירתוויין (לעיל, הערה 3), עמ' 387, רואה אותו כגלוסה.
  38. משמעות זו נחקרה באחרונה בידי ויולה: T. Veijola, "Zu Ableitung und Bedeutung von He`id I im Hebräischen", UF 8 (1976), 343-351. ואולם נראה שהאטימולוגיה שלו נשענת על פסוקי עריכה או כתובים מאוחרים, כגון מל"ב י"ז, טו ונחמיה ט', לד.
  39. ראה אהרליך (לעיל, הערה 11) לכתוב.
  40. תוכן העדות מובא בפסוקים הבאים אחר-כך (איוב כ"ט, יב-יז); ראה: נ"ה טור-סיני, ספר איוב עם פירוש חדש, תל-אביב תשי"ד, על הכתוב. למשמעות המלה המקבילה, "ותאשרני", ראה: Gesenius-Buhl, Handwörterbuch über das AT, Leipzig 1910, s.v., המפנה אל צבי פרץ חיות.
  41. J.A. Sanders, The Psalms Scroll of Qumran Cave 11 (11Qpsa), Oxford 1965, pp. 49, 54-60 and pl. XVII. ואולם אין לי ספק שהקריאה הנכונה בשורות 5-6 היא: "לוא יעידו לי // לוא יגידו עלי".
  42. י' ידין, מגילת המקדש, כרך שני, ירושלים תשל"ז, עמ' 196. את הקטע יש לקרוא ולפסק כדלקמן: והנה עד שקר העיד שקר, ענה באחיהו"; שהרי כך ממש גרס תה"ש לדברים י"ט, יח: καί ίδού μαρτύς άδικς έμαρύρησευ άδικα άυτέστη κατά του άδελρου αύτου לפיכך אין "העיד" כתיב מלא של "העד", כפי שסבר המהדיר. נקודות התאמה נוספות בין מגילת המקדש ותרגום השבעים נמנו בידי ע' טוב, "מגילת המקדש וביקורת נוסח המקרא", ארץ ישראל ט"ז (ספר צ"מ אורלינסקי), ירושלים תשמ"ב, 100-111.
  43. S. Schechter, ed., Documents of Jewish Sectaries, Vol. I, Cambridge 1910, Repr.: New York 1970, p. 110
  44. סיפורת: בראשית ל', לג; דברים ל"א, כא; שמ"א י"ב, ג (בתה"ש – פעמיים); שמ"ב א', טז; רות א', כא (?). משפט: שמות כ', טז = דברים ה', יז; שמות כ"ג, ב(?); במדבר ל"ה, ל; דברים י"ט, טז, יח. נבואה: ישעיה ג', ט; נ"ט, יב; ירמיה י"ד, ז; הושע ה', ה (ה(?); ז', י(?); מיכה ו', ג. חכמה: משלי כ"ה, יח; איוב: ט"ו, ו; ט"ז, ח.
  45. ראה: י' נוה, "כתובות עבריות במצד חשביהו", ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה כ"ה (תשכ"א), 119-128; כ"ז (תשכ"ג) 164-158; ש' טלמון, הכתובת העברית החדשה מימי יאשיהו", בית מקרא י"א (תשכ"ו), 13-3.
  46. מאלפת בהקשר זה גם העובדה, שהשבעים לא הבינו על-פי-רוב את ההוראה הטכנית של "ענה ב-" בעברית המקראית. מתוך עשרים היקרויות שציינו לעיל (הע' 44), רק שמות כ', טז = דברים ה', יז; במדבר ל"ה, ל; משלי כ"ה, יח; איוב ט"ו, ו תורגמו נכונה על-ידי הפועל μαρτυρέω, או בפעלים המורכבים ממנו. מבין אלה, ארבעת הראשונים תורגמו ללא ספק בעקבות מסורת פרשנית או על-פי ההקשר.
  47. יש משקל לטענת בוהלן (לעיל, הערה 9), עמ' 325-324, שבמדבר ל"ו, חb הוא משני, מאחר שמלכתחילה עמדה על הפרק ירושת השבט ולא נכסיו של אב כלשהו.
  48. למשמעות זו של "עד" ראה: H.J. Stoebe, "Das achte Gebot (Exod. 20 v. 16), WuD 3 (1952), 108-126; I.L. Seeligmann, "Zur Terminologie fur das Gerichtsverfahren im Wortschatz des biblischen Hebräisch", Hebräische Wortforschung, Festschrift... W. Baumgartner, Leiden 1967, 251-278.
  49. אופייה של איזבל כהתגלמות הרשע של אשה נכרייה תואר היטב בידי סוג'ין: J.A. Soggin, "Jezabel, oder die fremde Frau", Mélanges... H. Cazelles, Neukirchen - Vluyn 1981, 453-459, ואולם עתה אפשר שמצאנו סיטואציה היסטורית מתאימה לפולמוס כזה.
  50. זהו אקוויוולנט קבוע של המלה "חורים" בספר נחמיה; ראה במהדורת רהלפס: עזרא השני י"ב, טז; י"ד, ח, יג; ט"ו, ז; ט"ז, יז; י"ז, ה. רק ב-כ"ג, יז הגרסה היא: καί έμαχεσάμην τοις υίοις Iουδα έλευυέροις המצע שעמד לפני המתרגם היה בוודאי: "ואריבה את בני יהודה החורים".
  51. ראה: 208-32 P.D. Hanson, The Dawn-of Apocalyptic, Philadelphia 1975, pp.. והערותיי במאמרי: "ישעיה ס"ו, א-ד: הכיתות ביהודה בתקופה הפרסית בעיני ישעיהו השלישי", אשל באר שבע ב' (תש"ם), 37-27.
  52. מצב המחקר נסקר באחרונה בידי לונג; ראה: B.O. Long, I Kings with on Introduction to Historical Literature (The Forms of OT Literature, Vol. IX), Grand Rapids, Michigan 1984, pp. 11-32.
  53. לגבי שמו"א י"ז ומל"א י"ג ראה: רופא, "מלחמת דוד בגלית – אגדה, תיאולוגיה ואסכטולוגיה", אשר באר-שבע ג' (תש"ו), 55-90; A. Rofe "Classes in the Prophetical Stories: the Didactic Legenda and te Parable", SVT 26 (1974), 143-164, ad pp. 158-163 . במל"א כ' אני מקווה לעסוק בעתיד הקרוב.
  54. תרומה חשובה בנושא זה תרם ברניי: C.F. Burney, The Book of Judges with Introduction and Notes, London 1920, Repr.: New York 1970. pp. xli-1. זהו חומר קריאה מומלץ לכל חסידי ההשערה של נות בדבר החיבור המשנה-תורתי המקיף.
  55. בדרך כלל הכירו, שזהו היחס שבין בן-סירא וספרות החכמה שבמקרא.
  56. ראה: Ambrosius Mediolanensis, "De Nabuthae Historia", xi 46: "quaeruntur due testes iniquitatis. Duobus testibus et Susanna ... est adpetita"; השתמשתי במהדורה המדעית של מרה: M.G. Mara. Ambrogio: La storia di Naboth, L`Acquila-Roma 1985, p. 137.
  57. הפועל היווני δοκέω מתרגם את צב"ה הארמי בדניאל ד', יד, כב (לפי נוסח תיאודוטיון).
  58. פסוק זה שייך במקורו לגרסת תה"ש של סיפור שושנה, למרות שכתב-יד 88 ציין אותו, יחד עם פס' א-ד, כלקוח מתיאודוטיון. מכל מקום, חלקו השני של פס' ה מופיע בפאפירוס 967; ראה: A. Geissen, Der Septuaginta Text des Buches Daniel Kap. 5-12, zusammen mit Susanna... Pap. Texte und Abh. 5), Bonn 1968, pp. 280-281.
  59. ההשערה המקובלת מייחסת את סיפור שושנה לסכסוך מפלגות בתקופה מאוחרת יותר, זו של ימי החשמונאים; ראה: H. Engel, Die Susanna - Erzählung (OBO 61), Freiburg-Göttingen 1985, pp. 49-54, 177-181.
ביבליוגרפיה:
כותר: כרם נבות : מקור הסיפור ומגמתו
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: תמוז-אלול תשמ"ח , גליון ד (קט"ו)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית