|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראי |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
נושאה של מגילת אסתר, בין אם מלכתחילה נכתבה כדי להסביר את מוצאו של חג הפורים ובין אם לאו1, הוא נצחון היהודים של שונאיהם – בניגוד לתקוות האויבים ולחרדות היהודים. המהפך מסופר בעזרת השתלשלות עניינים המדגימה בדרך אירונית כי לעתים דברים ומאורעות מתגלגלים בכיוון ההפוך מן המצופה – ולתועלתם של הגיבורים האהודים על המחבר, כמובן; ולכן המסר של העלילה הוא, בעיקרו של דבר, אופטימי. נושא זה אינו מיוחד למגילה. נהפוך הוא: די אם נזכיר בחטף את יוסף ודניאל, רות ודוד, או את יציאת בני ישראל ממצרים2. אולם, התו האופייני למגילה היא הטכניקה אשר באמצעותה מועבר הרעיון. בדוגמאות האחרות היפוך הגורל מתארע בעיקרו דרך תהליך העובר על האדם או על הקיבוץ עצמו; ואילו כאן הוא מודגש הדגש יתר וניתן לו משנת תוקף על-ידי השתקפותו בצורה עקבית וחוזרת ביחידות בבואה3. במסגרת הטכניקה הבסיסית נעשה שימוש רב בהכפלות וביחידות סימטריות ובשרטוט קווים מקבילים ומנוגדים, כאשר הרעיון המרכזי של ההיפוך מתבטא לא רק במבנה העלילה הראשית ובעלילות המשנה (אשר תפקידן הוא לבשר ולחזק את המסר של העלילה העיקרית) – אלא אף בלשון. למעשה מופעלת השיטה בשני מישורים מקבילים: לשוני-סגנוני וספרותי-עלילתי. להבעת הזהות והשוני שבין עקרונות דומים אפשר להשתמש בטכניקה של בבואה המשתקפת בהיפוך, או של השלמה – תוספת "צל" או כפיל משלים, מעין שילוב ופיתוח של שתי הטכניקות הראשונות. השימוש ברעיון הכפילות במגילה הוא נרחב ביותר, כה נרחב עד שדומה כי הוא מספק את התשתית התבניתית המודעת של העלילה. בתשתית זו מעוגנת הסמליות של הסיפור כולו, וחוזרת ומופיעה בו בצורות מצורות שונות. מטרת מאמרנו זה לאפיין ולמיין את האמצעים אשר בעזרתם מופעל רעיון התשתית בשני המישורים המקבילים – הצורני והמכני – ולהראות כיצד חברו שניהם לקידום העקרון המרכזי של היצירה: ההיפוך האירוני של הגורל.
המגילה משופעת באמירות של כפל לשון ובמקבילות נרדפות, כרגיל בלשון השירה, אלא שכאן בפרוזה אנו עוסקים4. הדבר בולט בעיקר במקומות בהם אפשר להצביע על שימושים לשוניים-סגנוניים חילופיים, ללא הכפלה. ואם נאמר: ביסוד המגילה סיפור או סיפורים עממיים, אולי במתכונת שירית, אשר ודאי נפוצו בגירסאות שבעל-פה עד שבא המחבר וצרף ונתן לבוש חדש ההולם את מטרתו – גם אז עוד לא יצאנו ידי חובתנו. לא הרי הגירסה הסופית, שהיא מעשה חיבור ומיזוג ויצירה עצמאית במהותה (אף אם היא מאגדת בתוכה יצירות ותיקות יותר לשלימות חדשה), כהרי מקורותיה. לכן לא נוכל לתרץ את המבנים המקבילים התכופים אך ורק בהנחה שהלשון של היצירה, או של חלקים ממנה, היתה שירית בעיקרה, מה עוד שהמוצר הסופי נכתב בפרוזה. זאת ועוד: מבנה הצלעות המקבילות של השירה המקראית הקלאסית כולל, מלבד המקבילות הנרדפות, גם צורות אחרות של מבנים מקבילים – השלמות, ניגודים וכן הלאה. ואילו כאן העקרון המנחה המובהק הוא ההכפלה והחזרה, בכל מקום שבו הדבר אפשרי; ושיעור ההצטברות של התופעה כבד מאוד. לכן, הבה ונמיין את דרכי ההכפלה למחלקות, כאשר קני המידה הם צורניים – מבניים (לפי מבנה הצירופים הכפולים / סימטריים). הדוגמאות לכל סעיף מובאות בדרך-כלל לפי סדר הכתובים. 1. צמדים מאוחים (ע"י ו' החיבור) אשר משמעות כל אחד מהם זהה למשנהו, או חופפת לו בחפיפה רחבה (הנדיאדיס5). הצמדים הם שווי ערך מבחינה תחבירית, כלומר: שני הרכיבים בכל מקרה נתון חייבים להיות צירופים שמניים (צ"ש) או צירופים פעליים (צ"פ). כך למשל,
2. צירופי תמורה בלתי מאוחים.
3. שני זוגות כפולים, שלשות יחידיות נרדפות, ושלשות בבואה. ברוב המקרים תהליך ההרחבה מן הצמד הבסיסי הראשוני הינו שקוף. גם כאן נמצא צ"ש וצ"פ כאחד11.
ובשיכול הרישא של הנוסחה –
ובשילוב של צ"ש וצ"פ –
4. צ"ש שיש בהם חזרה על אותה המלה עצמה, בצירוף מאוחה ע"י ו' החיבור, עם "כל" ובלעדיה, ובמשמעות של "כל אחד ואחד". דרך צירוף זו היא אופיינית ללשון המגילה, כמו גם ללשון ספר דברי הימים16. וכך –
ועם וריאנט – כל איש ואשה – ד', ט. "כל" עשויה גם להיות מוחלת על סדרת זוגות מסוג זה. כך ט', כח –בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר.
הכפלה מילולית כזו, בצירופים קבועים וחוזרים ואף בצירופים מזדמנים, אינה מיוחדת למגילת אסתר: היא שכיחה גם בספרים אחרים בני אותו זמן (דברי הימים, עזרא, נחמיה), בארמית ובלשון חכמים17. הצטברות התופעה כאן מעידה, שוב, על החיבה אשר המחבר רוחש לצורות התבטאות כפולות. 5. חלוקת צמד נרדף בין שתי צלעות, כמקובל בשירה.
6. הכפלה, הקבלה וחפיפה (חלקית או מלאה יותר) במבעים ארוכים, בין בצירופים ובין במשפטים. בכמה מן הדוגמאות נמצא שהן הרחבה של צמדים בסיסיים אותם מנינו לעיל. שגרת לשון זו הינה רגילה למדי בפרוזה של תקופת בית ראשון (סיפורי יוסף, או סיפור ירושת הכסא של דוד). גם כאן מכריע שיעור ההצטברות של התופעה, אשר לעצמה אין בה חידוש.
דוגמאות נוספות: ב', ט; ב', יז; ג', א; ח', ו; ט', טז; ועוד. 7. מבעי "אינקלוזיו", כלומר צירוף המביא שני קצוות מנוגדים ומכליל את מה שנמצא ביניהם. כך: א', ה – למגדול ועד קטן (גם א', כ)20. ובדומה, אם כי תוך שימוש בנוסחה אחרת: ט', כ – הקרובים והרחוקים. 8. שתי מלים נרדפות במבנה של תמורה מזהה (עם אוגד), בבחינת המונח האחד מגדיר ומסביר את חברו. כך: ג', ז – פור הוא הגורל (גם ט', כד). זהו מבנה מקראי מקובל, בעיקר למתן נרדפים (קדומים) לשמות. והשווה:
המעניין בדוגמה יחידה זו שמן המגילה שהיא מופיעה פעמיים; ואם נאמר שההסבר היה נחוץ בפעם הראשונה (כדי להאיר את המונח הזר "פור" במונח העברי הרגיל), הרי שאין הדבר כך בפעם השנייה. ונראה לי שתירוץ ההכפלה ברצון להתייחס שוב לחג אינו מספק. אין זאת כי אם נגרר המחבר אחרי שגרת לשונו, המכתיבה הכפלה והקבלה בכל מקום אפשרי. 9. חזרה על שורש בצ"פ, ובמבנה של צ"פ+צ"ש, אם כפועל+מקור מאותו השורש (מקור פנימי)21 ואם כפועל+שם מאותו השורש. שוב – התופעה אינה נדירה במקרא, אך חשיבותה בשיעור הגבוה היחסית של שכיחותה במגילה. ב', ג – ויפקד המלך פקידים. 10. חזרה על מלה או על שורש במשפטים סמוכים, מבלי לנסות ולחפש תחליף או מקבילה (כלומר, הרחבת עקרון 9.). למשל:
במשפט שלושה עקרונות הקבלה, לפי מיוננו: כדת – כמאמר (5.) והתוצאה – סימטריה גמורה, המודגשת בעזרת השימוש בשורשים הזהים ובתצליל. ועוד:
והדוגמאות לכאן רבות מאוד. למשל: ב', ט (נ.ת.ן2x); ב', יג (ב.ו.א2x); ח', ח (כ.ת.ה2x), ח.ת.ם2x); ט', לא-לב (ק.י.ם4x), ועוד ועוד. 11. חזרה על צ"ש, בסמיכות מקום ובשינוי קל שבקלים.
בכל שלוש המחלקות האחרונות, לפי מיוננו, העקרון המנחה הוא זה של דמיון הצליל, המנוצל לצרכי המבנים הסימטריים. בניגוד למחלקות אחרות, ההקבלה כאן מבוססת על הכפלת שורש או צורה, ולא על הגיוון שבעימוד שתי לכסמות נרדפות זו מול זו. 12. חזרה מילולית (על צירופים או משפטים שלמים) בשני חלקי הסיפור המקבילים. בניסוחו של ר. ויס: "בולט לעין הוא, שעל אף הניגוד שבין שני חלקי המגילה המובלט בכישרון רב – הצרה והיגון מכאן והישועה והשמחה מכאן – משתמש מחברה באותם צירופים, ביטויים ומטבעות לשון לשם יתר הבלטת הניגוד"22. יש שאף הטוענים – כך רדאי – כי למגילה מבנה כיאסטי מובהק; וכי נקודת השיא והמהפך, שהיא גם נקודת האמצע של הסיפור, נמצאת ב-ו', א23. רשימות מקיפות לעניין זה יוכל הקורא למצוא במחקריהם של ויס24, רדאי25 ו-ברג26. כאן נסתפק בדוגמאות ספורות. ג', ז – הפיל פור הוא הגורל. ג', ח – ולמלך אין שוה להניחם. ג', י – ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן. ג', יא – כטוב בעיניך. יש עוד לומר מלים מספר אודות פרק י'. חוקרים רבים מפקפקים במעמדו של זה ובהשתייכותו המקורית לסיפור המגילה. לכן יש לציין כי כפלי הלשון והמבנים הסימטריים שכיחים בפסוקים המעטים של פרק זה. כך, למשל: תקפו וגבורתו (פסוק ב – סעיף 1. לפי מיוננו); גדלת מרדכי אשר גדלו המלך (שם – 9); דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו (ג' – 5). מסתבר שאם אמנם פרק י' הינו תוספת, הרי שנכתב ברוח הסגנון של שאר פרקי הספר. נדגיש שוב: ודאי שאין האמצעים הסגנוניים אותם פירטנו מיוחדים ללשון המגילה בלבד. להיפך – הם מעמודי התווך של השירה המקראית לדורותיה, ושכיחים למדי גם בפרוזה של תקופת הבית הראשון. ייחודה של מגילת אסתר – או של לשון מחברה – בריכוז הגבוה של יסודות אילו ובשימוש הנרחב, ואפילו המוגזם, בהם28.
1. סיפור העלילה: כבכל סיפור שהמוטיב העיקרי שלו הוא היפוך הגורל, או השתלשלות המאורעות בניגוד גמור לכוונות המקוריות של הגיבור(ים) הראשי(ים); וכאשר אחד מן הלקחים הוא "כורה בור בו יפול" – חייבת להיות סימטריה בולטת לעין: זומם הרע נפגע בעצמו, קושר הקשר נתפס, הקרבן המיועד עולה ומצליח, העם הנידון לכליה עומד על נפשו. ואמנם, העלילה בנויה שני חלקים ברורים ואף שווים כמעט בכמותם, כאשר נקודת המפנה היא ו', א. אולם, בכך אין די. הספר משופע בעלילות משנה שהתימה המשותפת להן ולעלילה המרכזית היא בשורת ההיפוך, בבחינת אות וסימן לעומד להתרחש בעלילה המרכזית או בסצינות המרכזיות. ושתי עורכת משתה מקביל לזה של אחשורוש, לנשים בלבד (א', ט); למשתה זה אין כל תפקיד בקידום העלילה, להוציא נופך של "הסטוריות" ושיקוף החוט המרכזי של המארג הסיפורי. בגתן ותרש מבקשים למרוד (ב', כא) ומרדכי חושף את תכניתם (שם, כב-כג), בבחינת סימן מקדים לרעה שיביא מרדכי על המן, המבקש כביכול לכבוש את אסתר ועל-ידי כך לבגוד במלך ולהכפיש את כבודו בצורה שאין למעלה ממנה (פרק ז'). כשם שמרדכי משמש כלי לגילוי תרמיתם של בגתן ותרש ולהסגרתם, כך משמש חרבונה כלי להיפוך תכניתו של המן (ז', ט ואילך); ואין צורך להזכיר שוב את סיכול שאיפתו האישית של המן (פרק ו'), בבחינת מבוא לאשר יקרה לתכנית השמדת העם. ועוד: אסתר, כביכול היפוכה הצייתני של ושתי, לבסוף פועלת בצורה עצמאית עוד יותר מקודמתה. עד כאן להכפלות או לבבואות המקדמות את העלילה המרכזית. אולם, נמצא במגילה גם הכפלות שאינן תורמות, ולו במעט, למבנה הדרמטי. אלה, בניגוד לקודמות, מופיעות לעתים באותו חלק עצמו של העלילה – וסמוך מאד אחת לשנייה – ולא בשני החלקים המקבילים. כך נקבצות הבתולות לחצר המלך פעמיים (ב', יט), ללא כל סיבה או הסבר; ותקופת הכנתן מתחלקת לשני חלקים שווים, בני שישה חדשים כל אחד (ב', יב). אסתר עורכת שני משתאות להמן ולאחשורוש (ה', ח; ז', א – ואמנם כאן משתה אחד לפני המהפך, והשני אחריו). אם כי נוכל לתרץ בדוחק ולומר שהמשתה הראשון היה מעין "פעולת ריכוך", וכי התכנון כפול מלכתחילה, בכל זאת נדמה שאין טיעון זה משכנע כל צרכו. לדעת אחדים מן החוקרים שילב מחבר העלילה שני סיפורים שונים שהכיר והשתמש בהם לבניית סיפורו שלו. ביקרמן29 אומר שלפנינו שזירה של שני סיפורי מעשה נפרדים. האחד, רומנסה מזרחית אופיינית שעניינה מאבקו של וזיר, יועץ המלך, בשר אחר, כאשר הפרס למנצח הוא עמדה בכירה בחצר וזכייה בחסד המלך; והשני, תולדותיהן של שתי מלכות, ושתי ואסתר30, כאשר הראשונה יורדת מגדולתה והשנייה תופסת את המקום המתפנה. לדעתו שולבו הסיפורים יחדיו, ניתן או נתוסף להם צביון יהודי מובהק, וכך הם "מגוייסים" להסבר מקורו של חג הפורים. לדעת אחרים31 שאל המחבר את שלד הסיפור (תבנית המאבק הכפול) מסיפור המלחמה שבין האלים העילמיים הומן (= המן) ו-משתי (= ושתי) מחד גיסא, ובין האלים הבבליים מרדוך (= מרדכי) ואשתר (= אסתר) מאידך גיסא. גם לפי השערה זו עיבד המחבר את החומר כראות עיניו ובהתאם למטרתו, הוסיף וגרע ו"ייחד", והכל כדי להסביר את החג ולהאדיר את הרושם של נצחון היהודים על אויביהם32. תיאוריות אלה תלויות על בלימה וקשות להוכחה. על כל פנים, אם אמנם יש בהן שמץ של אמת הן מספקות תימוכים נוספים לטיעוננו. השימוש בעלילה כפולה, או השתקפות מוטיב ההיפוך בשני צמדים, עשוי להיות אפקטיבי יותר מאשר השימוש בצמד אחד. זהו טכסיס ספרותי מבני, היכול לחזק את רושם הפעלולים הלשוניים אשר המחבר שטוף בהם. ואם כי לא נוכל לצפות לעקביות מלאה, הרי תיאוריות אלה ודומיהן מסבירות את מבנה התשתית הכפול, ואף המשולש: שני גיבורים המתמודדים ביניהם; שתי גיבורות (אם כי כאן אין סימטריה מלאה בין השתיים); וממלכה כנגד אומה. 2. הנפשות הפועלות: קשה לומר שדמויות המגילה מייצגות מקרים בלתי מסובכים של דבר והיפוכו, אור וחושך, טוב ורע. לפנינו משחק מתוחכם של עקרונות סימטריה: תאומי מראה (בבואה), תאומי גורל ותאומי צל (= השלמת דמות בדמות מקבילה אחרת) ממלאים תפקידים שונים במבנה העלילה ובתכנה. כך, לרובן הגדול של הדמויות יש כפילים. הדבר ברור כאשר להמן ומרדכי, ושתי ואסתר – אך בנוסף נוכל למנות גם הקבלות אחרות, שהן אולי שקופות פחות. בגתן ותרש, הזוממים לרצוח את אחשורוש, מעומדים כנגד מרדכי הנאמן; אך יש להם משקל שכנגד נוסף בדמויותיהם של הגי שומר הנשים וחרבונה הסריס הנאמן, שניהם רוחשי טוב כלפי המלך ואסתר. משחק המראות כאן עדין ביותר: מצד אחד – הנגדה מודגשת למדי של טוב ורע, מצליח לכאורה ומצליח למעשה, בשורה מוקדמת בתת העלילה והתפתחות חשובה יותר בעלילה העיקרית. ומצד שני – חרבונה הוא הדואג להיפוך גורלו של המן, הוא השר הזר הטוב המקביל ליהודי הטוב, ובדומה גם הגי – ושניהם לעומת בגתן ותרש הבוגדניים. הגי מייעץ לאסתר, ובכך הוא משמש כדמות משלימה לה. לושתי אין "צל" יועץ מסוג זה, ואמנם היא נכשלה בהיעדרו. עקרון ההנגדה - אם כי לא הנגדה פשטנית – טיפוסי לסיפור. את עקרון ההיפוך ניתן להדגים דרך שינוי בגורלה של דמות מרכזית אחת, או דרך שרשרת של נפשות פועלות שאין להן תאומי מראה או תאומי צל. אולם, שיטתו של מחברנו שונה. הוא בונה אולם של מראות, אינו מסתפק במקרה אחד או בתיאור מוכפל-משלים של הדמויות הראשיות בלבד אלא משתעשע בעקרון שוב ושוב. ומהצטברות העדויות בכל המישורים נראה שהתהליך הוא מכוון ומודע. למרות האמור לעיל, יש לציין כי העקרון איננו חובק כל. לאחשורוש אין דמות מקבילה מסוג זה (והוא הדין בזרש). למעשה אין הכרח בהחלת השיטה על הדמויות כולן, שהרי אז יהא המבנה – הסכימטי ממילא – נוקשה יתר על המידה. אף-על-פי-כן, נדמה כי אפשר להבין מדוע אחשורוש מתואר כחסר כפיל. הוא מוצג כשליט חסר אופי, ניתן להטיח לכל עבר, ללא ישות שלטונית משכנעת. למעשה, על אף היותו מקור הכוח הפורמלי הוא נפעל יותר מאשר פועל, מושפע יותר מאשר משפיע. לכן, כבעל הכוח המוחלט כביכול – לא ייתכן (ואף אין צורך) שתהיה לו בבואה חיצונית; וכמלך שוטה וחלש, שתיין והולל – דמותו היא שילוב של ניגודים, היא הבבואה הנלעגת של עצמה. ובאשר לזרש: אמנם אין לה תאום או צל ברור. אבל, ברשת הקווים הסבוכים והחוזרים על עקבותיהם והנפתלים והחוצים זה את זה שנית של סימטריית המגילה, היא מתוארת כחלקו המשלים-המייעץ של המן. שניהם פועלים "בראש אחד", בדיוק כמו מרדכי ואסתר. גם אלה האחרונים מהווים זוג משלים: גבר ואשה; פעילות בחצר המלך או מאחורי הקלעים לעומת פעילות במסגרת הארמון; ולבסוף נקשרים החוטים וההשלמה מתממשת ושניהם פועלים בגלוי שעה שהמלך, שוב, נשאר פסיבי. נוסיף ונאמר מלים מספר אודות דרכי ההתנהגות של הדמויות המקבילות. אין צורך להדגיש את המובן מאליו, והוא: מבחינות רבות רב הדמיון בין המן לבין מרדכי, בין ושתי לבין אסתר. כל אחד ומזימתו, כל אחת והאינטרסים שלה – וגם דרכי הביצוע דומות. המן חורש מזימה – מרדכי מתגונן במזימת נגד: כשם שהמן הפעיל את אחשורוש כך הוא מפעיל את אסתר, וזו האחרונה גורמת לאחשורוש לצאת מגדרו לשעה קלה. המן זומם השמד – מרדכי מבצע. ואם נאמר שמתוך הגנה עצמית ויצר הקיום עשה כן – ודאי, אך הדרכים והאמצעים בהם נקט אינם שונים בהרבה מאלה של מתנגדו-תאומו. ובדומה אסתר: ושתי מסרבת לבוא לפני המלך ונענשת; אסתר, התאום במראה, הולכת אל המלך מבלי שנקראה ואינה נענשת כל עיקר. את חפצה היא משיגה בעזרת מזימה, ובמעמד של משתה (כהמן לפניה). ועוד: ושתי סרבה לבוא משום כבודה וצניעותה; אסתר, הצנועה והחסודה, מנצלת את השפעתה המינית על אחשורוש ואינה נרתעת מניצול השערת אחשורוש כי המן ניסה לפתותה. לכן, אין כאן חלוקה מוסרית מוחלטת של טוב לעומת רע, הגון לעומת שפל. החלוקה היא תועלתנית, פרגמאטית. המטרה הפטריוטית היא העיקר. המסגרת הסימטרית הכוללת מראה לנו כיצד הדמויות המונגדות עשויות להשתמש באמצעים דומים במצבים קרובים; אך, המטרה או המוטיבציה ההפוכה יגרמו, בסופו של מעשה, לתוצאות מנוגדות ושונות מן המצופה. ולסיכום, מסתבר כי השימוש בסימטריה ובהכפלה, על היבטיהן השונים ודרכיהן המגוונות. הוא עקרון מודע אצל בעל המגילה; ומופיע בצורה מובהקת הן במישור הלשוני סגנוני והן במישור הספרותי-עלילתי. נראה שזהו העקרון המנחה של הפן הטכני ביצירה, הבסיס התבניתי שעל מרכיביו היא עומדת. הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
