עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראי
בית מקרא


תקציר
המאמר מנתח את מגילת אסתר מבחינה ספרותית ומראה באמצעות דוגמאות רבות כי מחבר המגילה משתמש באופן מודע בסימטריה ובהכפלה, הן במישור הלשוני סגנוני והן במישור הספרותי-עלילתי. אמצעים ספרותיים אלו מחדדים את רעיון ההיפוך בגורלם של הגיבורים במגילה.



אסתר בארץ המראה : על הסימטריה והכפילות במגילת אסתר
מחברת: עתליה ברנר


א.

נושאה של מגילת אסתר, בין אם מלכתחילה נכתבה כדי להסביר את מוצאו של חג הפורים ובין אם לאו1, הוא נצחון היהודים של שונאיהם – בניגוד לתקוות האויבים ולחרדות היהודים. המהפך מסופר בעזרת השתלשלות עניינים המדגימה בדרך אירונית כי לעתים דברים ומאורעות מתגלגלים בכיוון ההפוך מן המצופה – ולתועלתם של הגיבורים האהודים על המחבר, כמובן; ולכן המסר של העלילה הוא, בעיקרו של דבר, אופטימי. נושא זה אינו מיוחד למגילה. נהפוך הוא: די אם נזכיר בחטף את יוסף ודניאל, רות ודוד, או את יציאת בני ישראל ממצרים2. אולם, התו האופייני למגילה היא הטכניקה אשר באמצעותה מועבר הרעיון. בדוגמאות האחרות היפוך הגורל מתארע בעיקרו דרך תהליך העובר על האדם או על הקיבוץ עצמו; ואילו כאן הוא מודגש הדגש יתר וניתן לו משנת תוקף על-ידי השתקפותו בצורה עקבית וחוזרת ביחידות בבואה3.

במסגרת הטכניקה הבסיסית נעשה שימוש רב בהכפלות וביחידות סימטריות ובשרטוט קווים מקבילים ומנוגדים, כאשר הרעיון המרכזי של ההיפוך מתבטא לא רק במבנה העלילה הראשית ובעלילות המשנה (אשר תפקידן הוא לבשר ולחזק את המסר של העלילה העיקרית) – אלא אף בלשון. למעשה מופעלת השיטה בשני מישורים מקבילים: לשוני-סגנוני וספרותי-עלילתי.

להבעת הזהות והשוני שבין עקרונות דומים אפשר להשתמש בטכניקה של בבואה המשתקפת בהיפוך, או של השלמה – תוספת "צל" או כפיל משלים, מעין שילוב ופיתוח של שתי הטכניקות הראשונות. השימוש ברעיון הכפילות במגילה הוא נרחב ביותר, כה נרחב עד שדומה כי הוא מספק את התשתית התבניתית המודעת של העלילה. בתשתית זו מעוגנת הסמליות של הסיפור כולו, וחוזרת ומופיעה בו בצורות מצורות שונות.

מטרת מאמרנו זה לאפיין ולמיין את האמצעים אשר בעזרתם מופעל רעיון התשתית בשני המישורים המקבילים – הצורני והמכני – ולהראות כיצד חברו שניהם לקידום העקרון המרכזי של היצירה: ההיפוך האירוני של הגורל.

ב. במישור הלשוני

המגילה משופעת באמירות של כפל לשון ובמקבילות נרדפות, כרגיל בלשון השירה, אלא שכאן בפרוזה אנו עוסקים4. הדבר בולט בעיקר במקומות בהם אפשר להצביע על שימושים לשוניים-סגנוניים חילופיים, ללא הכפלה. ואם נאמר: ביסוד המגילה סיפור או סיפורים עממיים, אולי במתכונת שירית, אשר ודאי נפוצו בגירסאות שבעל-פה עד שבא המחבר וצרף ונתן לבוש חדש ההולם את מטרתו – גם אז עוד לא יצאנו ידי חובתנו. לא הרי הגירסה הסופית, שהיא מעשה חיבור ומיזוג ויצירה עצמאית במהותה (אף אם היא מאגדת בתוכה יצירות ותיקות יותר לשלימות חדשה), כהרי מקורותיה. לכן לא נוכל לתרץ את המבנים המקבילים התכופים אך ורק בהנחה שהלשון של היצירה, או של חלקים ממנה, היתה שירית בעיקרה, מה עוד שהמוצר הסופי נכתב בפרוזה. זאת ועוד: מבנה הצלעות המקבילות של השירה המקראית הקלאסית כולל, מלבד המקבילות הנרדפות, גם צורות אחרות של מבנים מקבילים – השלמות, ניגודים וכן הלאה. ואילו כאן העקרון המנחה המובהק הוא ההכפלה והחזרה, בכל מקום שבו הדבר אפשרי; ושיעור ההצטברות של התופעה כבד מאוד. לכן, הבה ונמיין את דרכי ההכפלה למחלקות, כאשר קני המידה הם צורניים – מבניים (לפי מבנה הצירופים הכפולים / סימטריים). הדוגמאות לכל סעיף מובאות בדרך-כלל לפי סדר הכתובים.

1. צמדים מאוחים (ע"י ו' החיבור) אשר משמעות כל אחד מהם זהה למשנהו, או חופפת לו בחפיפה רחבה (הנדיאדיס5). הצמדים הם שווי ערך מבחינה תחבירית, כלומר: שני הרכיבים בכל מקרה נתון חייבים להיות צירופים שמניים (צ"ש) או צירופים פעליים (צ"פ). כך למשל,

צ"ש:.

א', ג.

-.

פרס ומדי6.
שריו ועבדיו
הפרתמים ושרי המדינות.

א', יג
ב', ז
ב', ח.
ב', י
ב', יז
ד', יד.
ה', ט
ו', ג
ו', יב
ז', ו .
ח',יא
ח', יז

-
-.
-
-
-.
-
-
-
-
-
.-
-

דת ודין
יפה תאר וטובת מראה7.
דבר המלך ודתו (גם ד', ג).
את עמה ואת מולדתה (גם ב', כ).
חן וחסד8.
רוח והצלה.
שמח וטוב לב.
יקר וגדולה.
אבל וחפוי ראש.
צר ואויב9.
עם ומדינה.
שמחה וששון (והשוות ח',
טו – צהלה ושמחה).

צ"פ:

ג', ב

ג', ח
ה', ט
ח', ג.
ח', יד
ט', ו

-

-
-
-
.-
-

כורעים ומשתחוים
(פעמיים, וכך גם בפסוק ה שם).
מפזר ומפרד.
ולא קם ולא זע.
ותבך ותתחנן10.
מבהלים ודחופים
הרגו... ואבד (והשווה גם שם, פסוק יב).

2. צירופי תמורה בלתי מאוחים.

א', יג
ב', ב
ב', ג
ו', א

-
-
-
-

לחכמים ידעי העתים.
נערי המלך משרתיו (גם ו'; ג)
סריס המלך שמר הנשים.
ספר הזכרונות דברי הימים.

3. שני זוגות כפולים, שלשות יחידיות נרדפות, ושלשות בבואה. ברוב המקרים תהליך ההרחבה מן הצמד הבסיסי הראשוני הינו שקוף. גם כאן נמצא צ"ש וצ"פ כאחד11.

צ"ש:

א', ד

-

עשר כבוד מלכותו

יקר תפארת גדולתו11.

ד', ג

-

בכי ומספד

שק ואפר.

ח', טז

-

אורה ושמחה

וששון ויקר12.

ובדומה:

א', ו

-

חור (כרפס)13 ותכלת...

בוץ וארגמן;

ובשיכול הרישא של הנוסחה –


צ"פ:

ח', טו
ג', יג

-
-

תכלת וחור ... בוץ וארגמן.
להשמיד להרג ולאבד (גם ז', ד; ה', יא)14.

ובשילוב של צ"ש וצ"פ –

ט', ה – ויכו... מכת חרב והרג ואבדן15.

4. צ"ש שיש בהם חזרה על אותה המלה עצמה, בצירוף מאוחה ע"י ו' החיבור, עם "כל" ובלעדיה, ובמשמעות של "כל אחד ואחד". דרך צירוף זו היא אופיינית ללשון המגילה, כמו גם ללשון ספר דברי הימים16. וכך –

עם "כל":

ב', יא
ח', יא
ח', יג
ט', כא

-
-
-
-

ובכל יום ויום.
בכל עיר ועיר.
בכל מדינה ומדינה (שני האחרונים גם ב-ח', יז).
בכל שנה ושנה (גם בפסוק כז שם).

ועם וריאנט – כל איש ואשה – ד', ט. "כל" עשויה גם להיות מוחלת על סדרת זוגות מסוג זה. כך ט', כח –בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר.

ובלי "כל":

א', ח
א', כב

ב', יב
ג', ד
ג', ז

-
-

-
-
-

איש ואיש.
מדינה ומדינה ... עם ועם (גם פעמיים
ב-ג', יב; וב-ח', ט: וראה גם סעיפים 5, 6 להלן).
נערה ונערה.
יום ויום.
מיום ליום ומחדש לחדש (עם מלות יחס).

הכפלה מילולית כזו, בצירופים קבועים וחוזרים ואף בצירופים מזדמנים, אינה מיוחדת למגילת אסתר: היא שכיחה גם בספרים אחרים בני אותו זמן (דברי הימים, עזרא, נחמיה), בארמית ובלשון חכמים17. הצטברות התופעה כאן מעידה, שוב, על החיבה אשר המחבר רוחש לצורות התבטאות כפולות.

5. חלוקת צמד נרדף בין שתי צלעות, כמקובל בשירה.

א', טו
א', כב
ט', טז
ז', יב

-
-
-
-

כדת... כמאמר (ראה 10. למטה).
ככתבה ... כלשונו (ראה 6.)
מאיביהם ... בשנאיהם (השווה ז', ו – צר ואויב, 1. לעיל).
בשאלתי ... בבקשתי (ראה 6. למטה).

6. הכפלה, הקבלה וחפיפה (חלקית או מלאה יותר) במבעים ארוכים, בין בצירופים ובין במשפטים. בכמה מן הדוגמאות נמצא שהן הרחבה של צמדים בסיסיים אותם מנינו לעיל. שגרת לשון זו הינה רגילה למדי בפרוזה של תקופת בית ראשון (סיפורי יוסף, או סיפור ירושת הכסא של דוד). גם כאן מכריע שיעור ההצטברות של התופעה, אשר לעצמה אין בה חידוש.

א', ה - לכל העם
א', יא – את יפיה

למגדול ועד קטן (ראה 7. למטה)
כי טובת מראה היא
(והשווה ב', ז – יפה תאר וטובה מראה, 1.)

א', יב -
א', יג-יד-
ויקצף המלך מאד
לחכמים ידעי העתים
והקרב אליו (רשימה שמית)
ראי פני המלך
וחמתו בערה בו.
כל ידעי דת ודין (1.)
שבעת שרי פרס ומדי (1.)
הישבים ראשנה במלכות.
א', כב -

אל מדינה ומדינה בכתבה

ואל עם ועם כלשונו (גם ג', יב

.

וח', ט; כאן שילוב של שתי דרכים – כפל מלה ונרדפות, 4., 5. לעיל).

ד', ח, -
ד', טז -

להתחנן לו
וצומו עלי

ולבקש מלפניו (השווה ח', ג – ותבך ותתחנן, 1).
ואל תאכלו ואל תשתו18.

ז', ב -

אם מצאתי חן בעיניך המלך

ואם על המלך טוב19 (השווה ח', ה).

דוגמאות נוספות: ב', ט; ב', יז; ג', א; ח', ו; ט', טז; ועוד.

7. מבעי "אינקלוזיו", כלומר צירוף המביא שני קצוות מנוגדים ומכליל את מה שנמצא ביניהם. כך:

א', ה – למגדול ועד קטן (גם א', כ)20.
ג, יג – מנער ועד זקן.

ובדומה, אם כי תוך שימוש בנוסחה אחרת:

ט', כ – הקרובים והרחוקים.

8. שתי מלים נרדפות במבנה של תמורה מזהה (עם אוגד), בבחינת המונח האחד מגדיר ומסביר את חברו. כך:

ג', ז – פור הוא הגורל (גם ט', כד).

זהו מבנה מקראי מקובל, בעיקר למתן נרדפים (קדומים) לשמות. והשווה:

יהושע

ט"ו, ח – היבוסי ...
ט"ו, י – בעלה

היא ירושלם.
היא קרית יערים.

המעניין בדוגמה יחידה זו שמן המגילה שהיא מופיעה פעמיים; ואם נאמר שההסבר היה נחוץ בפעם הראשונה (כדי להאיר את המונח הזר "פור" במונח העברי הרגיל), הרי שאין הדבר כך בפעם השנייה. ונראה לי שתירוץ ההכפלה ברצון להתייחס שוב לחג אינו מספק. אין זאת כי אם נגרר המחבר אחרי שגרת לשונו, המכתיבה הכפלה והקבלה בכל מקום אפשרי.

9. חזרה על שורש בצ"פ, ובמבנה של צ"פ+צ"ש, אם כפועל+מקור מאותו השורש (מקור פנימי)21 ואם כפועל+שם מאותו השורש. שוב – התופעה אינה נדירה במקרא, אך חשיבותה בשיעור הגבוה היחסית של שכיחותה במגילה.

ב', ג – ויפקד המלך פקידים.
ב', ו – אשר הגלה... עם הגולה אשר הגלתה... אשר הגלה...
ד', א – ויזעק זעקה.
ד', יד – אם החרש תחרישי.
ו', ח – יביאו לבוש... אשר לבש...
ט – ונתון הלבוש... והלבישו ... (ראה הסעיף הבא).
ו', ט – אל תפל דבר ... דברת.
ט', ה – ויכו ... מכת חרב (3. לעיל).
ט', כה – מחשבתו ... אשר חשב.
ובדומה, אולם תוך חזרה מילולית:
ד', טז – כאשר אבדתי אבדתי.

10. חזרה על מלה או על שורש במשפטים סמוכים, מבלי לנסות ולחפש תחליף או מקבילה (כלומר, הרחבת עקרון 9.). למשל:

א', טו –

כדת מה לעשות במלכה ושתי
על אשר לא עשתה את מאמר המלך.

במשפט שלושה עקרונות הקבלה, לפי מיוננו:

כדת – כמאמר (5.)
במלכה – המלך.
לעשות – עשתה;

והתוצאה – סימטריה גמורה, המודגשת בעזרת השימוש בשורשים הזהים ובתצליל. ועוד:

ב', ד –

והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלך תחת ושתי.
וייטב הדבר בעיני המלך.

והדוגמאות לכאן רבות מאוד. למשל: ב', ט (נ.ת.ן2x); ב', יג (ב.ו.א2x); ח', ח (כ.ת.ה2x), ח.ת.ם2x); ט', לא-לב (ק.י.ם4x), ועוד ועוד.

11. חזרה על צ"ש, בסמיכות מקום ובשינוי קל שבקלים.

א', ז – והשקות בכלי זהב
ד', ה – מה זה
ז', ח – מי הוא זה

וכלים מכלים שונים.
ועל מה זה.
ואי זה הוא.

בכל שלוש המחלקות האחרונות, לפי מיוננו, העקרון המנחה הוא זה של דמיון הצליל, המנוצל לצרכי המבנים הסימטריים. בניגוד למחלקות אחרות, ההקבלה כאן מבוססת על הכפלת שורש או צורה, ולא על הגיוון שבעימוד שתי לכסמות נרדפות זו מול זו.

12. חזרה מילולית (על צירופים או משפטים שלמים) בשני חלקי הסיפור המקבילים. בניסוחו של ר. ויס: "בולט לעין הוא, שעל אף הניגוד שבין שני חלקי המגילה המובלט בכישרון רב – הצרה והיגון מכאן והישועה והשמחה מכאן – משתמש מחברה באותם צירופים, ביטויים ומטבעות לשון לשם יתר הבלטת הניגוד"22. יש שאף הטוענים – כך רדאי – כי למגילה מבנה כיאסטי מובהק; וכי נקודת השיא והמהפך, שהיא גם נקודת האמצע של הסיפור, נמצאת ב-ו', א23.

רשימות מקיפות לעניין זה יוכל הקורא למצוא במחקריהם של ויס24, רדאי25 ו-ברג26. כאן נסתפק בדוגמאות ספורות.

ג', ז – הפיל פור הוא הגורל.
ט', כד – והפיל פור הוא הגורל27.

ג', ח – ולמלך אין שוה להניחם.
ז', ד – כי אין הצר שוה בנזק המלך.

ג', י – ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן.
ח', ב – ויסר המלך את טבעתו ... ויתנה למרדכי.

ג', יא – כטוב בעיניך.
ח', ח – כטוב בעיניכם.

יש עוד לומר מלים מספר אודות פרק י'. חוקרים רבים מפקפקים במעמדו של זה ובהשתייכותו המקורית לסיפור המגילה. לכן יש לציין כי כפלי הלשון והמבנים הסימטריים שכיחים בפסוקים המעטים של פרק זה. כך, למשל: תקפו וגבורתו (פסוק ב – סעיף 1. לפי מיוננו); גדלת מרדכי אשר גדלו המלך (שם – 9); דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו (ג' – 5). מסתבר שאם אמנם פרק י' הינו תוספת, הרי שנכתב ברוח הסגנון של שאר פרקי הספר.

נדגיש שוב: ודאי שאין האמצעים הסגנוניים אותם פירטנו מיוחדים ללשון המגילה בלבד. להיפך – הם מעמודי התווך של השירה המקראית לדורותיה, ושכיחים למדי גם בפרוזה של תקופת הבית הראשון. ייחודה של מגילת אסתר – או של לשון מחברה – בריכוז הגבוה של יסודות אילו ובשימוש הנרחב, ואפילו המוגזם, בהם28.

ג. במישור הספרותי-עלילתי

1. סיפור העלילה: כבכל סיפור שהמוטיב העיקרי שלו הוא היפוך הגורל, או השתלשלות המאורעות בניגוד גמור לכוונות המקוריות של הגיבור(ים) הראשי(ים); וכאשר אחד מן הלקחים הוא "כורה בור בו יפול" – חייבת להיות סימטריה בולטת לעין: זומם הרע נפגע בעצמו, קושר הקשר נתפס, הקרבן המיועד עולה ומצליח, העם הנידון לכליה עומד על נפשו. ואמנם, העלילה בנויה שני חלקים ברורים ואף שווים כמעט בכמותם, כאשר נקודת המפנה היא ו', א.

אולם, בכך אין די. הספר משופע בעלילות משנה שהתימה המשותפת להן ולעלילה המרכזית היא בשורת ההיפוך, בבחינת אות וסימן לעומד להתרחש בעלילה המרכזית או בסצינות המרכזיות. ושתי עורכת משתה מקביל לזה של אחשורוש, לנשים בלבד (א', ט); למשתה זה אין כל תפקיד בקידום העלילה, להוציא נופך של "הסטוריות" ושיקוף החוט המרכזי של המארג הסיפורי. בגתן ותרש מבקשים למרוד (ב', כא) ומרדכי חושף את תכניתם (שם, כב-כג), בבחינת סימן מקדים לרעה שיביא מרדכי על המן, המבקש כביכול לכבוש את אסתר ועל-ידי כך לבגוד במלך ולהכפיש את כבודו בצורה שאין למעלה ממנה (פרק ז'). כשם שמרדכי משמש כלי לגילוי תרמיתם של בגתן ותרש ולהסגרתם, כך משמש חרבונה כלי להיפוך תכניתו של המן (ז', ט ואילך); ואין צורך להזכיר שוב את סיכול שאיפתו האישית של המן (פרק ו'), בבחינת מבוא לאשר יקרה לתכנית השמדת העם. ועוד: אסתר, כביכול היפוכה הצייתני של ושתי, לבסוף פועלת בצורה עצמאית עוד יותר מקודמתה.

עד כאן להכפלות או לבבואות המקדמות את העלילה המרכזית. אולם, נמצא במגילה גם הכפלות שאינן תורמות, ולו במעט, למבנה הדרמטי. אלה, בניגוד לקודמות, מופיעות לעתים באותו חלק עצמו של העלילה – וסמוך מאד אחת לשנייה – ולא בשני החלקים המקבילים. כך נקבצות הבתולות לחצר המלך פעמיים (ב', יט), ללא כל סיבה או הסבר; ותקופת הכנתן מתחלקת לשני חלקים שווים, בני שישה חדשים כל אחד (ב', יב). אסתר עורכת שני משתאות להמן ולאחשורוש (ה', ח; ז', א – ואמנם כאן משתה אחד לפני המהפך, והשני אחריו). אם כי נוכל לתרץ בדוחק ולומר שהמשתה הראשון היה מעין "פעולת ריכוך", וכי התכנון כפול מלכתחילה, בכל זאת נדמה שאין טיעון זה משכנע כל צרכו.

לדעת אחדים מן החוקרים שילב מחבר העלילה שני סיפורים שונים שהכיר והשתמש בהם לבניית סיפורו שלו. ביקרמן29 אומר שלפנינו שזירה של שני סיפורי מעשה נפרדים. האחד, רומנסה מזרחית אופיינית שעניינה מאבקו של וזיר, יועץ המלך, בשר אחר, כאשר הפרס למנצח הוא עמדה בכירה בחצר וזכייה בחסד המלך; והשני, תולדותיהן של שתי מלכות, ושתי ואסתר30, כאשר הראשונה יורדת מגדולתה והשנייה תופסת את המקום המתפנה. לדעתו שולבו הסיפורים יחדיו, ניתן או נתוסף להם צביון יהודי מובהק, וכך הם "מגוייסים" להסבר מקורו של חג הפורים. לדעת אחרים31 שאל המחבר את שלד הסיפור (תבנית המאבק הכפול) מסיפור המלחמה שבין האלים העילמיים הומן (= המן) ו-משתי (= ושתי) מחד גיסא, ובין האלים הבבליים מרדוך (= מרדכי) ואשתר (= אסתר) מאידך גיסא. גם לפי השערה זו עיבד המחבר את החומר כראות עיניו ובהתאם למטרתו, הוסיף וגרע ו"ייחד", והכל כדי להסביר את החג ולהאדיר את הרושם של נצחון היהודים על אויביהם32.

תיאוריות אלה תלויות על בלימה וקשות להוכחה. על כל פנים, אם אמנם יש בהן שמץ של אמת הן מספקות תימוכים נוספים לטיעוננו. השימוש בעלילה כפולה, או השתקפות מוטיב ההיפוך בשני צמדים, עשוי להיות אפקטיבי יותר מאשר השימוש בצמד אחד. זהו טכסיס ספרותי מבני, היכול לחזק את רושם הפעלולים הלשוניים אשר המחבר שטוף בהם. ואם כי לא נוכל לצפות לעקביות מלאה, הרי תיאוריות אלה ודומיהן מסבירות את מבנה התשתית הכפול, ואף המשולש: שני גיבורים המתמודדים ביניהם; שתי גיבורות (אם כי כאן אין סימטריה מלאה בין השתיים); וממלכה כנגד אומה.

2. הנפשות הפועלות: קשה לומר שדמויות המגילה מייצגות מקרים בלתי מסובכים של דבר והיפוכו, אור וחושך, טוב ורע. לפנינו משחק מתוחכם של עקרונות סימטריה: תאומי מראה (בבואה), תאומי גורל ותאומי צל (= השלמת דמות בדמות מקבילה אחרת) ממלאים תפקידים שונים במבנה העלילה ובתכנה.

כך, לרובן הגדול של הדמויות יש כפילים. הדבר ברור כאשר להמן ומרדכי, ושתי ואסתר – אך בנוסף נוכל למנות גם הקבלות אחרות, שהן אולי שקופות פחות. בגתן ותרש, הזוממים לרצוח את אחשורוש, מעומדים כנגד מרדכי הנאמן; אך יש להם משקל שכנגד נוסף בדמויותיהם של הגי שומר הנשים וחרבונה הסריס הנאמן, שניהם רוחשי טוב כלפי המלך ואסתר. משחק המראות כאן עדין ביותר: מצד אחד – הנגדה מודגשת למדי של טוב ורע, מצליח לכאורה ומצליח למעשה, בשורה מוקדמת בתת העלילה והתפתחות חשובה יותר בעלילה העיקרית. ומצד שני – חרבונה הוא הדואג להיפוך גורלו של המן, הוא השר הזר הטוב המקביל ליהודי הטוב, ובדומה גם הגי – ושניהם לעומת בגתן ותרש הבוגדניים. הגי מייעץ לאסתר, ובכך הוא משמש כדמות משלימה לה. לושתי אין "צל" יועץ מסוג זה, ואמנם היא נכשלה בהיעדרו.

עקרון ההנגדה - אם כי לא הנגדה פשטנית – טיפוסי לסיפור. את עקרון ההיפוך ניתן להדגים דרך שינוי בגורלה של דמות מרכזית אחת, או דרך שרשרת של נפשות פועלות שאין להן תאומי מראה או תאומי צל. אולם, שיטתו של מחברנו שונה. הוא בונה אולם של מראות, אינו מסתפק במקרה אחד או בתיאור מוכפל-משלים של הדמויות הראשיות בלבד אלא משתעשע בעקרון שוב ושוב. ומהצטברות העדויות בכל המישורים נראה שהתהליך הוא מכוון ומודע.

למרות האמור לעיל, יש לציין כי העקרון איננו חובק כל. לאחשורוש אין דמות מקבילה מסוג זה (והוא הדין בזרש). למעשה אין הכרח בהחלת השיטה על הדמויות כולן, שהרי אז יהא המבנה – הסכימטי ממילא – נוקשה יתר על המידה. אף-על-פי-כן, נדמה כי אפשר להבין מדוע אחשורוש מתואר כחסר כפיל. הוא מוצג כשליט חסר אופי, ניתן להטיח לכל עבר, ללא ישות שלטונית משכנעת. למעשה, על אף היותו מקור הכוח הפורמלי הוא נפעל יותר מאשר פועל, מושפע יותר מאשר משפיע. לכן, כבעל הכוח המוחלט כביכול – לא ייתכן (ואף אין צורך) שתהיה לו בבואה חיצונית; וכמלך שוטה וחלש, שתיין והולל – דמותו היא שילוב של ניגודים, היא הבבואה הנלעגת של עצמה. ובאשר לזרש: אמנם אין לה תאום או צל ברור. אבל, ברשת הקווים הסבוכים והחוזרים על עקבותיהם והנפתלים והחוצים זה את זה שנית של סימטריית המגילה, היא מתוארת כחלקו המשלים-המייעץ של המן. שניהם פועלים "בראש אחד", בדיוק כמו מרדכי ואסתר. גם אלה האחרונים מהווים זוג משלים: גבר ואשה; פעילות בחצר המלך או מאחורי הקלעים לעומת פעילות במסגרת הארמון; ולבסוף נקשרים החוטים וההשלמה מתממשת ושניהם פועלים בגלוי שעה שהמלך, שוב, נשאר פסיבי.

נוסיף ונאמר מלים מספר אודות דרכי ההתנהגות של הדמויות המקבילות. אין צורך להדגיש את המובן מאליו, והוא: מבחינות רבות רב הדמיון בין המן לבין מרדכי, בין ושתי לבין אסתר. כל אחד ומזימתו, כל אחת והאינטרסים שלה – וגם דרכי הביצוע דומות. המן חורש מזימה – מרדכי מתגונן במזימת נגד: כשם שהמן הפעיל את אחשורוש כך הוא מפעיל את אסתר, וזו האחרונה גורמת לאחשורוש לצאת מגדרו לשעה קלה. המן זומם השמד – מרדכי מבצע. ואם נאמר שמתוך הגנה עצמית ויצר הקיום עשה כן – ודאי, אך הדרכים והאמצעים בהם נקט אינם שונים בהרבה מאלה של מתנגדו-תאומו. ובדומה אסתר: ושתי מסרבת לבוא לפני המלך ונענשת; אסתר, התאום במראה, הולכת אל המלך מבלי שנקראה ואינה נענשת כל עיקר. את חפצה היא משיגה בעזרת מזימה, ובמעמד של משתה (כהמן לפניה). ועוד: ושתי סרבה לבוא משום כבודה וצניעותה; אסתר, הצנועה והחסודה, מנצלת את השפעתה המינית על אחשורוש ואינה נרתעת מניצול השערת אחשורוש כי המן ניסה לפתותה. לכן, אין כאן חלוקה מוסרית מוחלטת של טוב לעומת רע, הגון לעומת שפל. החלוקה היא תועלתנית, פרגמאטית. המטרה הפטריוטית היא העיקר. המסגרת הסימטרית הכוללת מראה לנו כיצד הדמויות המונגדות עשויות להשתמש באמצעים דומים במצבים קרובים; אך, המטרה או המוטיבציה ההפוכה יגרמו, בסופו של מעשה, לתוצאות מנוגדות ושונות מן המצופה.

ולסיכום, מסתבר כי השימוש בסימטריה ובהכפלה, על היבטיהן השונים ודרכיהן המגוונות. הוא עקרון מודע אצל בעל המגילה; ומופיע בצורה מובהקת הן במישור הלשוני סגנוני והן במישור הספרותי-עלילתי. נראה שזהו העקרון המנחה של הפן הטכני ביצירה, הבסיס התבניתי שעל מרכיביו היא עומדת.

הערות שוליים:

  1. על מטרת מבנה העל של הסיפור – כנראה, הסבר מקורו של חג הפורים – ראה אנציקלופדיה מקראית בערכו; דרייבר, מבוא, עמ' 481; אייספלדט, מבוא, עמ' 505 ואילך; סגל, מבוא המקרא, עמ' 718. כאן נדון לא בהיבט זה של היצירה, אלא במבנה הטכני-התשתיתי שלה.
  2. על הדמיון שבין סיפורי יוסף (ודניאל) ובין המגילה כבר עמדו רבים, ואין טעם לפרט את הדברים שוב.
  3. אם כי המוטיב הספרותי – נפילת אדם או קיבוץ כהארה או כהדגשה לעליית פרט אחר (מתחרה או שאינו מתחרה) – מופיע גם בסיפורים רבים נוספים (יוסף, ישראל במצרים, דניאל וחבריו, ועוד).
  4. אומר מ"צ סגל (מבוא המקרא6, עמ' 726): "המחבר אוהב להשתמש בכפל השם תמור מספר רבים ... וכן אוהב להשתמש בשמות ופעלים נרדפים ..." כלומר: סגל הבחין בתופעה אך לא עסק במיונה למחלקות, ואף לא עמד על הקשר שבין הסגנון לבין אחת התימות המרכזיות של הסיפור.
  5. ע"צ מלמד, "שניים שהם אחד במקרא", תרביץ, ט"ז (תש"ה), עמ' 189-173; י. אבישור, סמיכויות הנרדפים במליצה המקראית, ירושלים, תשל"ז, עמ' 14-13; 95-90.
  6. תמיד יחד במגילה, שעה שבספר עזרא – למשל – "מלך פרס" תמיד, וכך גם בדברי הימים. בספר דניאל התמונה שונה: מתוך עשרה איזכורים, חמישה נוקטים בלשון "מדי ופרס" (ה', כח; ו', ט, יג, טז; ח', כ).
  7. כאן יכולים אנו לעקוב אחר גלגוליו של הצמד. נדמה שבמקורו היה "יפה תאר" (בראשית מ"א, יח; דברים כ"א, יא; שמו"א כ"ה, ג) או "יפה מראה" (בראשית י"ב, יא). בצימוד מופיעים שניהם בבראשית כ"ט, יז; ל"ט, ו. "טוב תאר" (מל"א א', ו) או "טוב מראה" (בראשית כ"ד, טז; כ"ו, ז; שמו"ב י"א, ב; דניאל א', ד; ובספר אסתר) מופיעים גם הם למן הספרות הקדומה ואילך. אולם, רק בספרנו אנו מוצאים את שילוב שני מטבעות הלשון המקבילים לצמד אחד שיש בו משנה כפילות: טוב – יפה, מראה – תאר.
  8. והשווה לחומר הנוסף – בצורת האיחוי ובתקבולת – אותו מביא אבישור בספרו הנ"ל (הערה 5 לעיל), עמ' 154.
  9. "צר ואויב" מופיע עוד באיכה ד', יב; ובלשון רבים – תהלים כ"ז, ב. צוררים / אויבים, בתקבולת אם כי לא באיחוי, מופיע בשמות כ"ג, כב; תהלים קמ"ג, יב.
  10. אבישור, שם, עמ' 42.
  11. על גיבוב הלשונות, האופייני כ"כ ללשון התפילה המאוחרת, השווה: א. הורביץ, בין לשון ללשון, ירושלים, תשל"ב, עמ' 49-48. וכן אבישור, שם (במקומות שונים; ראה מפתח "זוגות המלים והשלשות", עמ' 187 ואילך).
  12. בולטת החריגה של הפריט האחרון. "יקר" אינו נרדף לשלושה הפריטים הקודמים. סביר להניח כי נוסף לשם השלמת הצמד השני של המתכונת הכפולה. תהליך ההרחבה מן הזוג הראשוני – אגב חלוקתו – ברור; וראה "שמחה וששון" (1. לעיל) וסעיף 6. בהמשך.
  13. "כרפס" משמשת כאן כגלוסה מסבירה ל-"חור". נזכר כי המלה ההודית במקורה הגיעה אל העברית דרך הפרסית (י. קוטשר, מלים ותולדותיהן, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 99-98, 117; ח. רבין, "מלים הודיות בעברית", לשוננו לעם, י"ד (תשכ"ג), עמ' 240), ואין לה חיות במשמע "כותנה", או "אריג לבן", לא בלשון המקרא ולא בלשון חכמים. מכאן, ומשיקולים של הסימטריה הסגנונית, נסתבר שנוספה על לשון הנוסחה המקורית.
  14. השווה למעלה, סעיף 1. – "הרגו ... ואבד". נדגמה שיש כאן הרחבה על-ידי הוספת "להשמיד" ברישא.
  15. לעניין "ויכו ... מכת", ראה סעיף 9. למטה.
  16. כך כבר ס. ר. דרייבר, מבוא, עמ' 538; סגל, מבוא, 804. דיון מפורט למדי בסוגיה זו נמצא אצל הורביץ, שם, עמ' 70-73; ופולצין, לשון עברית מאוחרת (R. Polzin, Late Biblical Hebrew, Scholars Press, Missoula, 1976), עמ' 47-50.
  17. הורביץ, שם, בעיקר עמ' 71 ואילך; פולצין, שם. שניהם מביאים דוגמאות מן הספרות המקראית, ואילו הורביץ מרחיב הן לגבי דוגמאות עבריות בתר מקראיות והן לגבי דוגמאות מן הארמית. שניהם אף דנים קצרות בדרכי ההתבטאות החליפיות למושג המביע "כל אחד ואחד" (לטינית: quivis).
  18. והשווה המדרשים, שם נשאלת השאלה: וכי מהו צום, אם לא איסור אכילה ושתייה? כאן משמשת הכפילות עילה למדרש וקושי שיש לתת עליו את הדעת בעת ובעונה אחת.
  19. הורביץ, שם, עמ' 22-21, 28 (הערה 44).
  20. לצירוף כסדרו (לעומת "מקטן ועד גדול", המועדף בספרות הקדומה יותר), ר' א. הורביץ, "כיאזמוס דיאכרוני בעברית המקראית", ספר ליוור, עמ' 253-251; וע. ברנר, "לשונו של ספר יונה", בית מקרא, ד' (ע"ט, תשל"ט), עמ' 401-400.
  21. לשימושים המקראיים השונים של פועל+צורת מקור מאותו השורש השווה ספר הדקדוק של גזניוס-קאוטש, סעיף 113, w-n.
  22. ר. ויס, משוט במקרא, ירושלים, תשל"ו: "לשונה וסגנונה של מגילת אסתר" (= מחניים, קד [תשכ"ו], עמ' נו-סג), עמ' 125.
  23. Y. T. Radday, "Chiasm in Joshua, Judges and Others", Linguistica Biblica, 3 (1973), pp. 6-13
  24. ויס, שם, עמ' 125-126.
  25. שם.
  26. S. B. Berg, The Book of Esther: Motifs, Themes and Structure, Scholars` Press, Missoula, 1979, pp. 106-107
  27. ראה סעיף 8. למעלה.
  28. זהו שימוש המשאיל עצמו במובהק לדרושים, למדרשים ולהבהרות. כך, למשל, הדיון הנתלה ב"מדינה ומדינה ועיר ועיר" בתלמוד בבלי מגילה א, ע"ב; ההסבר ל"כאשר אבדתי אבדתי" (ד', טז): כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך (בבלי מגילה ט"ו, ע"א = ילקוט שמעוני תתרנ"ו); "כי אם החרש תחרישי" (ד', יד): אם תשתקי עכשו ... סופך לשתוק לעתיד לבוא ואין לך פתחון פה (אסתר רבה ח', ו); ועוד ועוד.
  29. ביקרמן בספרו (E. Bickermann, Four Srange Books of the Bible, Schocken, N. Y. 1976) עמ' 172 ואילך.
  30. ויסוד כפול נוסף: שני שמותיה של אסתר. וכבר הקשו רבים: האם גם למרדכי הותאם במקור שם עברי, אשר לא שרד בגוף הטכסט? וראה ביקרמן, שם.
  31. ונסן, צימרן – השווה אייספלדט, מבוא, עמ' 508-507.
  32. להארות ולהיבטים אחרים של המגילה ראה: ש"ד גויטיין, אמנות הספור במקרא, ירושלים תשט"ז, עמ' סו-פג. ג"ח כהן, חמש מגילות, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ג. מבוא למגילת אסתר; י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ירושלים, תש"ך, כרך ד' (ח), עמ' 438-447; C. A. Moore, Esther, Anchor Bible, N. Y. 1971; L. B. Paton, Esther, ICC, Edinburgh 1951
ביבליוגרפיה:
כותר: אסתר בארץ המראה : על הסימטריה והכפילות במגילת אסתר
מחברת: ברנר, עתליה
תאריך: ניסן-סיון תשמ"א , גליון ג (פו)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית