|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיהעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > רווחה, חינוך ובריאותעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > תל אביב |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
המאמר בוחן את תופעת דרות הרחוב בארץ ובעולם, ומתאר את התפתחותה ההדרגתית של התופעה בתל אביב יפו תוך התייחסות לגורמים כלכליים, חברתיים ואישיותיים, כגון משבר הגירה, התמכרות לחומרים פסיכואקטיביים, פתולוגיות נפשיות וכולי. תופעת דרות הרחוב בישראל הינה חדשה יחסית. עד לתחילת שנות התשעים היה מספרם של דרי הרחוב מועט. בשנת 1991, לדוגמה, נספרו בתל אביב רק 20 דרי רחוב. אולם בשנים שלאחר מכן הלך מספרם וגדל באופן הדרגתי, והגיע ל- 929 איש בשנת 2003. המאמר מתמקד בסיבות לכך שאנשים אלה נהפכו לדרי רחוב, תוך הצגת דרכי הטיפול בהם ופרישת הבעיות, הן המקצועיות והן המוסריות, המלוות את אנשי המקצוע המטפלים בהם. התפיסה הטיפולית שעבודת היחידה לטיפול בדרי רחוב בעיריית תל אביב מתבססת עליה נשענת על ההנחה כי דרות רחוב כוללת יותר מאשר מחסור בדיור, ומורכבת מגורמים אישיותיים וחברתיים המאפיינים אוכלוסייה חלשה ביותר, בעלת דימוי עצמי נמוך, אשר בונה סביבה חומה של הגנות שאינה מאפשרת השתלבות בחברה הנורמטיבית. המאמר עוסק גם בקביעת אמות המידה להצלחה טיפולית וכן בהיבטים עקרוניים-שיפוטיים, כגון עד כמה החברה רשאית לכפות שינוי בדרך חייו של אדם, ואם ניתן לדרוש מהממשלה, מבחינה מוסרית ומבחינה חוקית, לנקוט מדיניות של הגירה מבוקרת על מנת לצמצם את מספרם של עולים שסיכויי קליטתם קלושים.
תופעת דרות הרחוב, כמושג חברתי אורבני, אינה חדשה. היא מוכרת ברוב מדינות העולם, אף שהיא עוברת תקופות של עליות ומורדות בהתאם למצב הכלכלי-החברתי. לדוגמה, השפל הכלכלי בשנות השלושים של המאה העשרים, הן באירופה והן בארצות הברית, גרם לגלי אבטלה המוניים שפגעו בכל שכבות האוכלוסייה, להתפוררות מסגרות משפחתיות וחברתיות, וכתוצאה מכך להפיכתם של רבים לדרי רחוב. חלק מנפגעי המשבר הכלכלי נחלצו ממצוקתם בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ובשנות השפע הכלכלי לאחר סיומה של המלחמה. אחרים, שסבלו ממכלול של בעיות וקשיים, נהפכו בהדרגה לדרי רחוב כרוניים, ולא עלה בידם להיחלץ ממצבם (2002 Wong,). התופעה החמירה בשנות השישים בארצות הברית, כאשר אלפי חולים שוחררו מבתי חולים לחולי נפש מבלי להיקלט במסגרת טיפולית תומכת מחוץ למוסד (1994 ,Hill), וכך נהפכה תופעת דרות הרחוב לבעיה חברתית ופוליטית ולטרגדיה אנושית (1994,Blasi). יש לציין כי גם בישראל, בדומה למדינות אחרות, קיימת הגבלת אשפוז לגבי אדם שבריאותו בסכנה או שמסכן את שלומם של אנשים אחרים ברחובות הערים (שפירו ופרומר, 1996). שפירו ופרומר (1996) מעריכים כי הגידול בממדי התופעה הוביל להתגברות העניין המקצועי בנושא, שנבע הן מדאגה למצוקתם האישית של דרי הרחוב והן עקב המטרד שהם היוו לכלל הציבור. יש לציין כי המושג "דרות רחוב", במובנו הסוציולוגי האורבני הרחב, שונה מחברה לחברה וממדינה למדינה. מה שנראה כדיור נורמטיבי במדינה אחת ייתפס במדינה אחרת כצורת דיור שאינה ראויה למגורי אדם. לפיכך קשה למצוא הגדרה כלל-עולמית מוסכמת למושג "דרות רחוב". במסגרת מאמר זה נתייחס למושג "דר רחוב" על פי אמות המידה הנהוגות בקרב חוקרי התופעה במערב אירופה ובארצות הברית. בסוף המאה התשע עשרה ובתחילתה של המאה העשרים התפתח, בעיקר בארצות הברית, המושג "דרוויניזם חברתי" (1988 ,Blau), וזכה בתמיכה מצד אלה שסברו כי חולשות אנושיות, דוגמת התמכרות לאלכוהול או העדר תעסוקה, מהוות סיבות בלתי-מוצדקות ובלתי-נסלחות, בין היתר לדרות רחוב. לפיכך יש להימנע מלעזור לאנשים אלה, ויש להתייחס אליהם כאל "לוזרים" - מפסידנים - האשמים במצבם. אנשים רבים, ביניהם קובעי מדיניות, הטביעו אות קלון על דרי הרחוב Mathieu,1993)), ותייגו אותם כעצלנים הבוחרים במודע באורח חיים טפילי במקום לעבוד למחייתם (1992 Wagner, & Cohen). לעיתים גם חלק מחברי הצוות המועסקים בבתי מחסה שותפים לתיאוריה שלפיה השוהים במקום אשמים במצבם ובתרבות העוני שבה הם מצויים, ולפיכך חלק מן ה"גגונים" - בתי המחסה שבהם שוהים דרי הרחוב - דומים במהותם למתקני אכיפה, והעובדים בהם מקפידים על מסגרת אכיפתית נוקשה ובלתי-מתפשרת. לתיוג שלילי זה שותפים לעיתים גם אמצעי התקשורת. יש עיתונאים המתייחסים לדרי הרחוב בנימה שיפוטית-ערכית, ומגדירים אותם כ"תת-מעמד" המתאפיין ברצידיביזם, בחוסר השתייכות ובסוציופתיות. ביטוי זה - "תת-מעמד" – נטבע על ידי חוקרים ואומץ על ידי התקשורת, ומטבע הדברים הוא מקשה על דר הרחוב להיקלט מחדש בחברה, ויוצר לעיתים דעה קדומה בקרב אנשי המקצוע עצמם (קמלמן, 1991). בשנים האחרונות חלה תזוזה מסוימת בדעת הקהל, והציבור הרחב ואנשי המקצוע מתחילים להתייחס אל דרי הרחוב כאל קורבנותיה של טרגדיה אנושית שעיקר מקורה בגורמים חיצוניים. על פי ראייה זו אין לבוא אל דרי הרחוב בטענות ולהאשימם במצבם, אלא יש לנסות לצמצם את הגורמים התורמים להגברת התופעה, בין היתר באמצעות מתן דיור מוזל וסיוע בהשמתם במקומות עבודה הולמים. לדעת התומכים בגישה זו, אין להתייחס לאנשים אלה כאל "אנשים עניים" במובנו הכלכלי הפשטני של המושג, אלא כאל אנשים שחייהם עלו על שרטון עקב סיבות חיצוניות, ועל החברה לסייע בידם להיחלץ ממצבם הקשה (1994 ,Baumohl & Hopper). בשנת 1981 נוסדה בארצות הברית קבוצת פעילים שחרתה על דגלה את הצורך לטפל במה שכינו חבריה "פליטים חברתיים". מצבם של אלה, טענו הפעילים, אינו קשור בהכרח למצב הכלכלי השורר במדינה, שכן במקביל לעליית רמת החיים בארצות הברית, מספרם של חסרי הבית הלך וגדל בהתמדה (קמלמן, 1991). רייט (1989 ,Wright), טבע את המושגים חסר בית "שפיר" לעומת חסר בית "כרוני". לגבי חסר הבית ה"שפיר", דרות הרחוב הינה תופעה חולפת שביכולתו להיחלץ ממנה אם יוגש לו סיוע הולם. לעומתו, חסר הבית ה"כרוני" הינו אדם שמתמיד בסירובו להסתייע ברשויות הרווחה (או נכשל בנסיונותיו להיחלץ ממצבו חרף הסיוע המוגש לו), ונהפך לדר רחוב כרוני.
טרנסי וסלוקר (1996 (Sloecker & Trancy, מבחינים בין שתי גישות המסייעות להבנת התופעה : הראשונה היא גישה חברתית-כלכלית השמה דגש בסביבה ורואה בה את גורם ההשפעה המרכזי ; הגישה השנייה מתמקדת בהיבט האישי כגורם מרכזי התורם להיווצרות התופעה של דרות רחוב. מילבאום (Milbaum as cited in Trancy & Sloecker, 1996) סבור כי דרות רחוב הינה תוצאה של מצב חברתי-כלכלי המעיד על חוסר יכולתו של הפרט לספק את צרכיו, ומדגיש את כשלונה של החברה לספק מנגנונים מתאימים שיאפשרו לכל אדם לספק את צרכיו הקיומיים.
מורס (1992 ,Morse) סבור כי גורמים כלכליים מהווים את הסיבה העיקרית לכך שאדם נהפך לדר רחוב, שכן בהעדר הכנסות - כתוצאה מאיבוד מקום עבודה, לדוגמה - אנשים אינם יכולים לעמוד בתשלום שכר דירה או משכנתה, ונאלצים לעזוב את ביתם. בשנות השמונים של המאה העשרים הורחקו 2.5 מיליון אנשים מבתיהם בארצות הברית עקב אי-יכולתם לעמוד בתשלומים הנדרשים (Hagen, 1994; Hill, 1994). בולמן (1993 ,Bulman) סבור כי דרות רחוב הינה תוצאה ישירה ובלעדית של חסר כלכלי. לדעתו, אלמלא הקיצוץ הנרחב בתקציבי הרווחה ובתוכניות סיוע בדיור, לא הייתה תופעת דרות הרחוב מגיעה לממדים כה נרחבים כפי שהגיעה אליהם בארצות הברית. להערכתו, העניים איבדו בהדרגה את רשתות התמיכה והתדרדרו למצבי מצוקה קשים עד להגיעם למצב של דרות רחוב. מחקרים אחרים מתייחסים לסיבה נוספת שתרמה להתעצמות התופעה – קיומה של אפליה ודעות קדומות : אפליה חברתית על רקע אתני ודתי הינה אחת הסיבות לכך שבני מיעוטים נאלצים להסתפק בדיור גרוע ובחינוך ירוד, ולכך שנמנעת מהם אפשרות להתקדמות (Hopper, Baxter & Cox, 1982). דעות קדומות כלפי קבוצות מיעוט פוגעות ביכולתם להשתלב במקום עבודה הולם, ומגבירות את הסיכון להיהפכותם בסופו של דבר לחסרי בית (2002 Wong,). רוב דרי הרחוב מתאפיינים בהעדר קשרי משפחה ורשתות תמיכה חברתיות. הם אנשים בודדים ומבודדים, רבים מהם סבלו בתקופת ילדותם מהעדר משפחה יציבה ותומכת, חלקם גדלו במוסדות ובמשפחות אומנות, ורבים מהם נדדו בין משפחתם לבין מסגרות חלופיות שונות (Robert, Fuornier & Pauze, 2003; Snow & Anderson, 1993).
גורם בולט נוסף התורם להידרדרות לרחוב מתייחס לאנשים עם מוגבלויות. לאנשים הלוקים במגבלה פיזית או נפשית יש פחות כישורים למצוא את מקומם בשוק העבודה ולמצוא דיור הולם, והם מתקשים יותר להיעזר בחברים, בבני משפחה או במערכת הרווחה. שילוב הגורמים הללו עלול להפוך אדם לדר רחוב ולקבע את מעמדו כדר רחוב נכה שאינו מתפקד (Babidge, Buhrich & Bulter, 2001; Rossi, 1989). הספרות העוסקת בגורמים ל"ירידה אל הרחוב" מתמקדת, בין היתר, בביוגרפיות של דרי רחוב, כדי לברר אם ניתן לזהות גורמים אישיותיים בולטים שיוצרים אצל אנשים נטייה מלכתחילה לרדת לרחוב או שמא אין הם אלא קורבנות של כוחות חברתיים המצויים מעבר לשליטתם (1993 ,Anderson Snow &). ככלל, גורמי סיכון הטבועים באישיותו של אדם מגבירים את הסיכוי להיווצרות בעיה מסוימת, אך מובן שלא בכל המקרים שבהם מזהים גורם סיכון תיווצר בהכרח בעיה. עוני, שהוגדר על ידי בולמן (1993 ,Bulman) כגורם סיכון עיקרי לדרות רחוב, אינו הופך את כל העניים לדרי רחוב. הבעיות מתעצמות כאשר מול דרישות רבות המוצבות על ידי מערכות פנימיות וחיצוניות, הפרט מתקשה לגייס את מנגנוני ההסתגלות והמשאבים הנדרשים (Miley, O'Melia & DuBois, 1995). דרי רחוב הינם אנשים שמתקשים להתאים את עצמם לדרישות החברה הנורמטיבית, ואשר לוקים במידה זו או אחרת בהפרעה נפשית. דרישות חיים בסיסיות - כגון מציאת עבודה, מציאת דירה והחזקתה או שמירה על היגיינה בסיסית של גופם - הינן דרישות שדר הרחוב מתקשה להתמודד עימן (שפירו ופרומר, 1996). במחקר שנערך בירושלים בשנת 2001 נשאלו דרי רחוב לגבי הסיבות שהובילו אותם לחיים ברחוב. מסקנות המחקר הצביעו על כמה גורמי סיכון, כגון התפרקות של מערכות נישואים/זוגיות, נזקי התמכרות (סמים, אלכוהול, הימורים וכולי), העדר פתרון דיור זמין, מחסור במשאבים וטראומות ילדות. במחקר נבדקו גם גורמים שהגנו על דרי הרחוב בהיותם ברחוב, כגון יכולת וכישורי הישרדות, התערבות מקצועית של עובדי רווחה, תהליכי גמילה, משתנים אישיותיים, קשרים משפחתיים ויכולת השתלבות במסגרות שיקום (דיין, 2001). ליינג (1979) הדגיש את חשיבות הביטחון היסודי - הבסיסי - של האדם. לדידו, ביטחון זה מהווה תנאי הכרחי להתמודדותו של אדם, ותורם ליכולת ההתמודדות שלו. הוא מסייע לאדם לעמוד מול שינויים ותמורות אישיות קשות, ולהתגבר על קונפליקטים ומשברים. לדוגמה, משבר הגירה עלול להחמיר בעיות נפשיות קיימות, להגביר את הנטייה להתמכרות, להעצים משברים משפחתיים ולהגביר את סכנת ההידרדרות לרחוב. ניתן לזהות דפוסי התנהגות חריגים המעידים על קיומה של חרדה, שמובילה לבידוד ולהתכנסות פנימה. אדם שמבודד את עצמו באופן קיצוני מן החברה תופס את סביבתו באופן מעוות. מבחינתו, להיות מובן על ידי אדם אחר משמעו להיבלע, להיחנק. אדם הנוקט את מנגנון ההגנה הזה מוכן לסבול את הכאב והבדידות של היותו בלתי-מובן וחריג משום שלגביו יש בכך מידה של ביטחון והגנה מפני סביבה מאיימת (ליינג, 1979). תחושתו הסובייקטיבית של דר הרחוב שואבת אותו למצב של חידלון, כשהוא משותק ומאובן. הוא חסר כוחות, ואינו מסוגל להיחלץ מכוח השאיבה של הרחוב, שנהפך לגביו למגנט שאי-אפשר להשתחרר מאחיזתו, ואשר מעבירו למצב של "לא כלום", של חידלון שואב ומאיין. כתוצאה מכך הוא מתכנס בתוך עצמו, מתפתחת בו חרדה שאינה מאפשרת לו לחוש תחושת קשר של הדדיות עם סביבתו, והוא חש כי הוא נמצא בעמדה של תלות באחר. ניתוק וטשטוש זהות נתפסים בעיניו כאפשרות היחידה לגונן על עצמו. התלבטותו של אדם זה היא בין התכנסות פנימה לבין טשטוש זהות מוחלט (ליינג, 1979). לאנשים הסובלים מבדידות קיצונית יש אני פנימי מבודד מאוד, והם נאלצים לבנות חומה פנימית כדי לשמור ולשמר את החיוניות של עולמם הפנימי. חומה בלתי-נראית זו נבנית בצורות שונות ; הנסיגה פנימה הינה אחת החמורות שביניהן.
עם סיומו של המנדט הבריטי, ומייד לאחר הקמתה של מדינת ישראל, התמלאו רחובות הערים בדרי רחוב פליטי שואה. ותיקי היישוב זוכרים מן הסתם את אותם אנשים טרופי נפש וחסרי ישע שחוו טראומות מחרידות ואשר דעתם השתבשה עליהם, שהתרוצצו כאחוזי אמוק ברחובות העיר, חסרי מנוחה וחסרי בית. אולם בתוך פרק זמן לא ארוך נחלשה התופעה ונמוגה. חלק מאותם אנשים אושפזו בבתי חולים לחולי נפש, חלקם נטמעו באוכלוסייה הכללית, השתקמו והקימו מחדש משפחה, ואחרים, שלא עמד להם כוחם, הלכו לעולמם. מאז, ועד לתחילת גלי העלייה מארצות חבר העמים בתחילת שנות התשעים, תופעת דרות הרחוב לא הייתה מוכרת כמעט במדינת ישראל. מספרם של דרי הרחוב היה נמוך. הציבור הרחב לא חש בקיומם, ולא התייחס אליהם כאל מטרד או כאל "בעיה חברתית". אולם בהדרגה, ככל שגבר זרם העולים וככל שהמצב הכלכלי הלך והתדרדר, נהפך מראה האנשים החיים וישנים ברחוב לחזון נפרץ ולתופעה חברתית מוכרת. המתבונן בדמויות אלה מקרוב מבחין באנשים חסרי כוחות שמבטם מזוגג ומנותק. הם מוזנחים מבחינה רפואית, לבושים בלויי סחבות, וחלקם מכורים לחומרים פסיכואקטיביים (סמים ואלכוהול). רובם חסרי ישע ונעדרי יכולת התמודדות. הם סובלים מבידוד חברתי ומחשדנות פרנואידית, מבודדים מבחינה רגשית, מחוסרי עבודה, שבעי תבוסות וחסרי תקווה. חלקם אף לוקים בהפרעות אישיות או במחלת נפש. צירוף סיבות אלה, במלואן או בחלקן, דוחק אותם לשולי החברה וגורם להיפלטותם ממהלך החיים הנורמטיבי (רוזנפלד, 1993; Abrl & Cumming, 1993; Barak, Cohen & Aizenberg, 2004; Cohen & Wagner, 1992; Hamid, Wykes & Til, 1993; North, Smith & Spitzengel, 1994; Scheffler, 1993; Scott' 1993).
להבדיל ממדינות המערב, במדינת ישראל דר רחוב אינו נקרא ."homeless" המושג "דרות רחוב" מצביע על תפיסה חברתית רחבה יותר שאינה מתייחסת רק למשמעות המילולית המתארת אדם שהינו "חסר בית", שכן אילו בכך התמקדה בעייתו המרכזית, אזי מתן דיור היה אמור לפתור את הבעיה. אולם בפועל יש דרי רחוב רבים שמקבלים סיוע בדיור אך אינם מצליחים לחיות בביתם ואינם מסוגלים להשתלב מחדש בחיי קהילה נורמטיביים. מכאן ניתן להניח כי יש להתייחס למגוון רחב של משתנים וגורמים בבואנו להגדיר ולתאר את דר הרחוב ואת הסיבות שהובילוהו למצבו. כאמור, תופעת האנשים המתגוררים ברחובות העיר הינה חדשה יחסית בישראל, ורק בשנת 1990 היא הוכרה כבעיה חברתית שיש לתת לה את הדעת. התופעה התפשטה ברחבי הארץ אך בולטת בעיקר בערים הגדולות, ובראשן תל אביב, המהווה את המקבילה הישראלית ל"תפוח הגדול" הניו-יורקי, דהיינו, מרכז אורבני השואב לתוכו אוכלוסיות שונות ומגוונות. בתל אביב, עקב גודלה, קל להיטמע ברחובות, למצוא מקומות מסתור ללינת לילה, וליהפך לדמות מחוקה ולא מוכרת. משרד השיכון מגדיר דר רחוב כ"מי שאין להם ולא הייתה להם בעלות על דיור קבוע מאז שנת 1972" (משרד הבינוי והשיכון, 1985). הגדרה זו הינה רחבה וטכנית במהותה, ואינה מתייחסת להיבטים נוספים של התופעה. משרד הרווחה מגדיר דר רחוב כ"אדם מעל גיל 18 החי ברחוב, בבתים נטושים, גנים ושטחים ציבוריים ואתרי בניה, לעיתים שרוי בהזנחה גופנית ונפשית קשה ונמצא בניתוק ממשפחה וחברים". אוכלוסיית דרי הרחוב מתוארת בתקנון העבודה הסוציאלית כ"אנשים שיצאו ממעגל החיים המקובל בחברה המערבית, שרויים בדרך כלל בהזנחה ועזובה נפשית קשה, מנוכרים ומנותקים מכל רשת משפחתית או חברתית תומכת ונמצאים במצוקה קיומית או בסכנת חיים" (משרד העבודה והרווחה, 1997). מדיניות משרד הרווחה קובעת כי המחלקה לשירותים חברתיים בכל רשות מקומית אחראית למתן מענים וסיוע לדרי הרחוב הנמצאים בתחומה של אותה רשות מקומית. המענים מתאפיינים ברצף טיפולי, החל בחילוץ מהרחוב ועד לאבחון, טיפול ושיקום. ברם, מאחר שהתופעה הינה כלל-ארצית, הן המוסד לביטוח לאומי והן משרד השיכון מכירים בצרכיה של אוכלוסייה זו ובמאפייניה, ופיתחו דרכים ונהלים ייחודיים לסייע לה. לדוגמה, דר רחוב המתקבל לטיפול זכאי לקצבת הבטחת הכנסה, והוא יכול לקבלה בתוך פרק זמן קצר ביותר. נוסף על כך, דר רחוב יכול לקבל סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון מבלי שיחויב בהצגת כל המסמכים הנדרשים באופן רגיל. בעבודה מול גורמי סיוע הקשורים לגמילה מסמים קיים "מסלול ירוק" המעניק עזרה רפואית ופסיכוסוציאלית מיידית לדר רחוב החפץ בכך. קיימים הליכים מזורזים נוספים שאותם הסכימו מוסדות שונים להעניק לאוכלוסייה זו עקב צרכיה המיוחדים. לשון החוק אינה חד-משמעית בהתייחסה לדרי רחוב. חסרי בית מוזכרים בעקיפין ב"חוק העונשין, התשל"ז - 1977". בסעיף 215 מגדיר המחוקק את המונח "מטרד לציבור" : "מעשה הגורם לציבור פגיעה, סכנה או הטרדה, או מפריע לציבור או גורם לו לאי נוחות, בשימוש בזכות הרבים, הרי זה מטרד לציבור, ודינו – מאסר שנה אחת." סעיף 195 לחוק מתייחס ל"שיטוט בחצרות או בקרבתם, או בסביבתם, או במקום ציבורי, שיש בו להסיק שהוא נמצא שם למטרה אסורה". גם לתופעת השכרות התייחס המחוקק בחוק העונשין : "שיכור שהתפרע או הפר את הסדר במקום ציבורי צפוי למאסר בן שלושה חודשים". מכאן ניתן להסיק כי הטרדת הציבור מהווה בחוק הישראלי עילה לעונש, אך אין בחוק קביעה חד-משמעית וברורה כי יש לסלק ולהרחיק את מי שחי ברחוב. נוסף על ההגדרות הנ"ל קיימים כמה מאפיינים המתארים את דמותו של דר הרחוב בישראל :
בתל אביב יפו, המשמשת מגנט למאות חסרי בית מכל רחבי המדינה, פועלת למן שנת 1991 המערכת הגדולה והמקיפה ביותר במדינה לטיפול בדרי רחוב. פרנסי העיר מכירים בחומרתה של התופעה ושואפים למזערה - הן בשל רצון הומני לסייע לאנשים מובסים וחסרי כל שיומם חשך עליהם, והן משום שהיא פוגעת במרקם החיים העירוני ואינה מוסיפה, בלשון המעטה, לתדמיתה של העיר. הקמת היחידה לטיפול בדרי רחוב לוותה קשיים רבים והתנגדויות לא מעטות, בעיקר בקרב גורמים פוליטיים עירוניים שחששו כי הקמת היחידה תקבע ותנציח בעיה חברתית אשר פרנסי העיר העדיפו באותה עת להתעלם מקיומה. מנהל אגף הרווחה דאז (מנהל השירותים החברתיים דהיום) דחף להקמת היחידה הן מסיבות הומניות והן משום שהעירייה התחייבה להעניק פתרון הגנתי מיידי לדרי הרחוב בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, לנוכח החשש שהם עלולים להיפגע עקב מתקפות הטילים על תל אביב. עובדי היחידה מטפלים בשני סוגי אוכלוסייה :
מספרם של דרי הרחוב בתל אביב עמד בשנת 2003 על 929 איש, המהווים כ - 59% מכלל דרי הרחוב בכל הארץ. מאז הוקמה היחידה לטיפול בדרי רחוב בשנת 1991, ועד לסוף שנת 2003, טופלו במסגרתה 4,177 איש. כשליש מהם טופלו ברמת טיפול אינטנסיבית, ושני שלישים טופלו במסגרת טיפול קצר-מועד והופנו לגורמים הרלוונטיים בלשכות הרווחה לצורך המשך טיפול.
בבדיקת נתוני הרקע של המטופלים נמצא כי בין 65% ל - 70% מקרב דרי הרחוב הינם עולים חדשים מחבר העמים. בריאיון אישי שנערך עם כל אחד מהפונים שעלו מארצות חבר העמים נמצא כי כמחצית מדרי הרחוב המכורים לסמים הגיעו לישראל עם רקע קודם של שימוש בסמים או התמכרות לסמים, וכמעט לכל המכורים לאלכוהול יש היסטוריה של שימוש לרעה באלכוהול עוד בארץ מוצאם. מידת יכולתם להשתלב בקהילה לא נבדקה לפני עלייתם, ולפיכך הם נהפכו לנטל על שירותי הרווחה מייד עם הגיעם ארצה. הטיפול בהם קשה ומורכב, בין היתר עקב חוסר יכולתם להשתלב באולפן ללימוד עברית, העדר קשרים חברתיים ומשפחתיים והיסטוריית התמכרות ממושכת. אליבא דחוק השבות, אי-אפשר לשלול את עלייתו של אדם המוגדר יהודי. עם זה, מן הראוי לציין כי בחוק השבות קיים סייג המאפשר לשלול את עלייתו של אדם שעלול לפגוע בבריאות הציבור. יש לציין כי תת-סעיף זה לא הופעל עד כה, בין היתר עקב הרגישות החברתית והפוליטית הטמונה בעצם העלאת הנושא לדיון ציבורי. המאפיינים הדמוגרפיים של דרי הרחוב בתל אביב יפו דומים לנתונים המתפרסמים בספרות המקצועית באמריקה הצפונית ובבריטניה. אוכלוסייה זו מורכבת בעיקרה מגברים (93%), רווקים או גרושים (86%). האוכלוסייה הטרוגנית מבחינת גיל, השכלה ורקע מקצועי. (מנתוני היחידה עולה כי בשנים 2003-2001 היה שיעורם של בעלי השכלה גבוהה בקרב דרי הרחוב נמוך משיעורם בתחילת שנות התשעים ובאמצעם.) כ - 70% מהם לוקים במחלה פיזיולוגית, נכות או התמכרות, ו - 38% לוקים במחלות נפש. חלק מן המטופלים לוקים בתחלואה כפולה - לדוגמה, שימוש בסמים ו/או אלכוהול לצד מחלת נפש. הדבר מחייב טיפול משולב הן בבעיות הנפשיות והן בבעיית ההתמכרות (גמילה, הפניה למתדון וכולי), במקביל לסיוע בהשגת דיור הולם, על פי מצבו של המטופל.
דרי הרחוב נחלקים לכמה תת-קבוצות :
בחברה המערבית, הדוגלת בהישגיות חומרית, מקצועית ואינטלקטואלית, דר הרחוב בולט כחריג שכן הוא אינו עסוק בשאלות של מימוש עצמי והתקדמות. מסגרת מושגית-תיאורטית שיכולה לסייע בהבנת התופעה עושה שימוש בתפיסה האקזיסטנציאליסטית. לדעת מסלו, (1970Maslow, ), אנשים המסרבים להיות (to be) ולממש את עצמם (to become) "מסרבים" למעשה לגדול. "המימוש העצמי" הינו משימה מורכבת ולא קלה, בעיקר בתקופה של שינויים תרבותיים וטכנולוגיים שבה מסורות וערכים אינם מספקים עוד קווים מנחים לחיים "טובים" ומלאים. יצירת הקשר עם דר הרחוב, תוך פיתוח והקניה של מיומנויות שהוא אינו מכיר או שבהן הפסיק להשתמש, הינם לב ליבו של הטיפול בדר הרחוב. להלן כמה דילמות המלוות את העובדים הסוציאליים המועסקים ביחידה : א. קביעת אמות מידה להצלחה טיפולית - האם חילוצו של דר הרחוב מהרחוב והשמתו בדיור זמני מוגדרים כהצלחה או שמא יש למלא לשם כך תנאים נוספים, כגון התמדה בהליך הטיפולי, גמילה, השתלבות במקום עבודה וכולי? ב. השפעה של ערכים חברתיים, מוסריים ומקצועיים של המטפל על המפגש שלו עם דר הרחוב - כיצד על המטפל להתמודד עם מצבים שקשה לשמור בהם על ניטרליות טיפולית? התמודדות עם אנשים מוזנחים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית, מעמידה לפני המטפל אתגרים מקצועיים ואישיים קשים ומורכבים. ג. תופעת דרות הרחוב בהיבטה המוסרי - עד כמה החברה רשאית, אם בכלל, לכפות טיפול או שינוי באורח חייו של אדם אשר בוחר במודע בדרך חיים מסוימת? כיצד ניתן להתמודד עם ההיבטים הערכיים-השיפוטיים שעולים תדיר בהתערבות עם אוכלוסיית דרי הרחוב? לדוגמה, האם ניתן מוסרית לפנות לציבור הרחב בבקשה לא לתת להם כסף בצמתים, וכך, אולי, לדרבנם להיעזר בשירותים המוצעים להם? על פי גישתו ההוליסטית של קרל רוג'רס (1961 ,Rogers), הקרויה גם – "Client centered therapy", ניתן להגיע לשינוי כאשר המטפל יכול ומוכן להיכנס ליחסים אינטנסיביים, אישיים וסובייקטיביים עם המטופל. שינוי מתרחש כאשר המטפל מספק אקלים המאפשר למטופל חופש מוחלט להיות הוא עצמו. שלושה תנאים הכרחיים להנחת תשתית מוצקה של יחסים אמיתיים : הראשון הוא רצונם של שני הצדדים להיות במגע ; השני הוא יכולת ורצון של כל צד לפתח קשר עם הצד האחר ; התנאי השלישי מתמצה בהנחה כי הקשר יימשך פרק זמן מוגבל. בבואנו לבחון את שלושת התנאים הללו בעבודה עם דרי רחוב, נמצא כי שני התנאים הראשונים קשים להשגה ומצריכים את מירב המאמץ. דר הרחוב אינו ממהר לבנות קשר של אמון. ברוב המקרים הוא אינו מגלה כל רצון להיות במגע עם אדם אחר, ולעיתים נדרשת תקופה ארוכה של "חיזור" אחריו מצד עובדי היחידה. השאלה בדבר מידת היכולת להיות בקשר עם אחרים עולה תדירות בעבודה עם אוכלוסייה זו. בקשר עם דר רחוב נתקלים לא פעם בסירובו לקבל סיוע במזון, בביגוד הולם, בליווי לקבלת טיפול רפואי במקרי חירום וכולי. העובד הסוציאלי נותר לא פעם מתוסכל מול דר רחוב ה"מתעקש" להישאר ברחוב. האם הוא בוחר לחיות כך? לכאורה אי-אפשר כמעט להבין את "בחירתו" להישאר במצוקה הקשה (תוך סיכון חייו לעיתים) כאשר ניתנת לו אפשרות להקלה מיידית. אכן, במסגרת הטיפול בדרי רחוב, בירור והבנה של נקודת ראותו של המטופל ושל תפיסת העולם שלו הינן קריטיות. על המטפל לגלות ולהבין את האופן שבו המטופל תופס ומפרש את חייו, שכן רק אז יוכל לקדם שינוי כלשהו. יצירת אקלים טיפולי אמפתי וקבלה ללא תנאי משמשות אבן יסוד ליצירת קשר של אמון ותחילת תהליך של החלמה ושינוי. במסגרת התהליך הטיפולי מושקע מאמץ רב ביצירת קשר ראשוני ובנגיעה בפחד מיצירת קשר. יש לזכור כי הבידוד אינו תכונה סבילה, אלא פעילה, ולפיכך קיים צורך בשינוי האווירה הרגשית של המטופל. הבידוד החברתי מתבטא באובדן היכולת ליצירת קשר חברתי, בהתרחקות הגנתית מגרייה רגשית, בעוינות מוכללת כלפי אנשים, בפחדים פרנואידיים מאנשים ובוויתור על היות אדם מזוהה (דה-פרסונליזציה) (1959 ,Rogers).
ההתערבות נעשית על ידי צוות רב-תחומי הפועל בשיטת "ניהול הטיפול". ניהול הטיפול הינו תהליך פעיל, יוזם ובעל עוצמה, שעיקרו הובלת הלקוח בין רשת השירותים הניתנים לו ובתוך כל אחד מהם. הטיפול, שהינו פרטני, נעשה תוך תיאום בין השירותים השונים ומאפשר מתן מענה טיפולי רב-מערכתי. הדבר נועד להפחית את הבידוד החברתי שהמטופל נתון בו, ולשפר את יכולתו לחזור לתפקד בצורה עצמאית במסגרת הקהילה (Savarese & Weber, 1995). צורת העבודה של היחידה נבחנה על ידי שפירו ופרומר (1996), אשר מצאו כי עבודת היחידה מתאפיינת בגמישות ובהתאמה לצורכי השטח. בשנה הראשונה לקיומה של היחידה היו רוב המטופלים ישראלים ותיקים שהתאפיינו בהפרעות נפשיות או במחלות נפש, ורובם נכנסו ויצאו מבתי חולים לחולי נפש או טופלו במסגרות של בריאות הנפש. בהדרגה, בעקבות גלי העלייה מארצות חבר העמים בתחילת שנות התשעים, השתנה תמהיל המטופלים. ליחידה הגיעו עולים חדשים, רבים מהם אלכוהוליסטים או מכורים לסמים. כיום אוכלוסיית דרי הרחוב מורכבת בעיקר מעולים חדשים ומגרעין קשה וקטן של דרי רחוב כרוניים הנמצאים שנים ארוכות ברחוב ואינם מסוגלים - או מסרבים - להתגורר בדיור מוגן או בדיור בשכירות. אופן ההתערבות של המטפל בדר הרחוב מתאפיין באקטיביות של המטפל במסגרת הקשר. בניגוד לתפיסות מסורתיות מקובלות של טיפול מילולי ואי-התערבות של המטפל בהחלטות המטופל, ביחידה לטיפול בדרי רחוב מקובל לפעול ולהתערב לפי הצורך באופן מעשי. גישה זו ניכרת לכל אורך הטיפול. כך, בשלב הראשון, העובד הסוציאלי יוצא לחפש את המטופל ברחוב. איתור המטופלים על ידי עובדי היחידה נעשה הן בשעות היום והן בשעות הלילה, ונערך בבתים נטושים, בגנים ציבוריים ובמקומות מסתור שדרי הרחוב מסתופפים בהם. אם דר הרחוב מאושפז בבית החולים, העובד הסוציאלי מבקרו ודואג שיסופקו לו לבוש, מזון ותרופות. לאחר יצירת הקשר הראשוני עם דר הרחוב, ועם הגיעו ליחידה, הוא עובר אבחון ראשוני, ויחד עם העובד הסוציאלי המטפל הם פועלים להשגת כמה מטרות, כגון מתן סיוע במיצוי זכויות מול מוסדות השלטון, שיקום אישי, משפחתי וחברתי, ושיבה לחיים נורמטיביים בקהילה. עובדי היחידה מסייעים לדרי הרחוב במציאת דיור הולם. בתחילה מספקים להם דיור זמני במסגרת בתי המחסה, ולאחר מכן מפנים אותם לדיור בשכירות, כל זאת תוך ליווי ותמיכה מתמשכים לצורך הקניית הרגלי חיים עצמאיים. מאחר שאוכלוסייה זו מתאפיינת בדפוסי התנהגות כרוניים, קשה לשקמה, ומשך הטיפול הממוצע נע בין שנה לשנה וחצי. פרק זמן זה אינו מספיק תמיד, אך הארכתו עלולה לגרום להיווצרות צוואר בקבוק ולמניעת קליטתם של מטופלים חדשים. מנתוני היחידה עולה כי טיפול בדרי רחוב רצידיביים מגיע לעיתים עד לשלוש שנים. ראוי לציין שני קשיים בולטים נוספים - האחד ביחס לנשים דרות רחוב, והאחר ביחס לדרי רחוב מכורים לסמים שאינם מתאימים לגמילה. הקושי הראשון מצביע על מחסור חמור במקומות הלנה לנשים, והלנתן בבתי מלון או באכסניות עולה לעירייה כסף רב. הקושי השני הוא שחלק גדול מדרי הרחוב המכורים לסמים אינם מתאימים לגמילה וזקוקים לתחזוקה שוטפת של מתדון כתחליף להרואין. בתל אביב יפו פועלים שלושה מרכזים לחלוקת מתדון, אך הם מלאים עד אפס מקום, ומשך ההמתנה לקבלה לטיפול נע בין שישה חודשים לשנה. כתוצאה מכך חלה לעיתים קרובות הידרדרות נוספת במצבם של דרי הרחוב. אוכלוסייה נוספת הנמצאת ברמת פגיעות גבוהה היא אוכלוסיית דרי הרחוב הקשישים. ברק וכהן (2003 ,Cohen & Barak) מצאו כי אוכלוסיית דרי הרחוב הקשישים הינה פגיעה ושבירה, וראויה לטיפול ייחודי. דרי הרחוב הקשישים חשופים להתעללות מצד דרי רחוב צעירים, בין היתר עקב בריאותם הפיזית והנפשית הרעועה, ויש צורך לשלבם בתוכניות שיקום ייחודיות, אך אלה אינן קיימות עדיין.
נקודת התפנית שעשויה לחולל שינוי במצבם של דרי הרחוב היא הבנת הסוגיה ששנויה עדיין במחלוקת, קרי, העובדה שדרי רחוב רבים ממשיכים לחיות ברחוב גם כאשר מוצעת להם קורת גג. ניסיון להבין את הסיבות הנפשיות העומדות מאחורי הקושי של דר הרחוב לקבל את העזרה המוצעת לו מוביל למחשבה כי החיים ברחוב משמשים לגביו סוג של פתרון למצוקה נפשית אשר קורת גג כשלעצמה אינה נותנת לה תשובה מספקת (Hopper & Baumohl, 1994). הידע והניסיון האמפירי שנצבר במהלך השנים מצביעים על פרדוקס שעולה ממנו כי דווקא שלב המעבר לדיור מסודר עלול להוות לחלק מדרי הרחוב את נקודת המשבר הקשה ביותר. כמי שרגילים לחיות ברחוב במשך שנים, המעבר לדיור נורמטיבי נושא לעיתים השלכות נפשיות קשות ומורכבות הגורמות לפגיעה נוספת בתחושת הערך העצמי שלהם ולהעצמת פחדם מכשלונות נוספים. האחריות הנלווית למעבר למגורים נאותים נתפסת בעיניהם ככבדה ומחייבת, ופעמים רבות חלה אצלם נסיגה להתנהגויות ראשוניות, דוגמת חזרה לשימוש בסמים או באלכוהול. הסיבות המובילות אדם למצב של דרות רחוב נבדקו על ידי חוקרים רבים, אך טרם מוצו עד תומם. התורה הטיפולית שבאמצעותה ובעזרתה מנסים לחלץ את האדם מן הרחוב ראויה עדיין לפיתוח, לעיבוי ולשיפור. עליה להיות רב-שלבית ולהציע התייחסות קונקרטית לכל פונה, בהתאם למצבו, תוך הישענות על פרדיגמה שתשמש בסיס לתחום טיפולי ייחודי שצריך להימצא במסגרת ההתמחויות הקיימות בתחום העבודה הסוציאלית. כפי שכבר צוין, דרי הרחוב הינם חסרי כל, וניתן להגדירם כ"יתומי החברה". הם חסרי הגנה, חסרי ישע ולעיתים אף מנודים. כאבם של דרי הרחוב הינו במקרים רבים מופנם ועצור, מראם החיצוני קשה להכלה. שני נתונים אלה מקשים התחברות אמפתית אליהם מצד החברה, ולעיתים גם מצד העובד הסוציאלי המיומן. מצבם, חיצוניותם והתנהגותם ממחישים את הפחד הקמאי מפני נפילה לתהומות, מפני מובסות מוחלטת שלעיתים אין ממנה חזרה. לית מאן דפליג כי עבודה יומיומית עם דרי הרחוב דורשת מן המטפל תעצומות נפש ויכולת הכלה אינסופית. עובדים סוציאליים המטפלים בדרי רחוב עלולים לסבול מתופעות של עייפות ושחיקה יותר מאשר בכל תחום טיפולי אחר. לפיכך יש להפנות כל העת אוזן קשובה לעובדים, ולספק הדרכה קבועה והשתלמויות מקצועיות ככל שיידרש. המשאב האנושי המטפל בדרי רחוב ראוי לכל תשומת הלב הנדרשת, ושמירה על רעננותם המקצועית של העובדים תסייע בידינו לפתח ולהרחיב תחום טיפולי ייחודי אשר נראה כי נידקק לו עוד שנים רבות. דרות הרחוב בישראל נהפכה במהלך השנים מבעיה פרטית לבעיה ציבורית-חברתית בעלת השלכות רחבות. ממספר קטן יחסית של 20 דרי רחוב אשר טופלו בתל אביב יפו בשנת 1991, גדל מספרם בכל שנה והגיע עד ל - 929 בשנת 2003. הצבת הבעיה של דרות הרחוב על סדר היום הציבורי, כאוכלוסייה בסיכון הדורשת התייחסות ייחודית, נהפכה זה כבר לנושא "עושה כותרות" ואף לחלק מהדיון הפוליטי. קובעי המדיניות החלו להתייחס לקיומה של התופעה, בהבינם כי התעלמות מחומרת הבעיה והיקפה לא תביא לידי צמצומה או היעלמותה. מחובתנו, כחברה מתוקנת, להעניק את מירב התשומות הנדרשות לטיפול בדרי הרחוב בראייה מערכתית כוללנית המתייחסת לכל צורכיהם, תוך שמירה על רעננות מחשבתית ושיטות התערבות ייחודיות המתאימות למצבים משתנים, על מנת לא להיתקע בדפוסי חשיבה מאובנים. אל לנו להתייחס אל דר הרחוב כאל האחראי היחיד למצבו ו"להענישו" על כך, שכן ללא עזרה מתאימה לא יעלה בידו להתרומם ממצוקתו בעזרת "שרוכיו שלו". מחובתנו לזכור כי חוזקה של חברה נמדד ביכולת עמידתה של החוליה החלשה. על מדינת ישראל מוטלת החובה לחזק חוליה חלשה זו - למענם ולמעננו. מקורות
Abel, M., & Cumming, P. (1993). A demonstration program for homeless male alcohol and other drug abusers – Alcohol and drug abuse services for homeless population. Journal of Mental Health, 20(2), 113-125 Babidge, N.C., Buhrich, N., & Bulter, T. (2001). Mortality among homeless people with schizophrenia in Sydney Australia – A 10-year follow-up. Acta Psychiatrica Scandinavia, 103, 105-110 Barak, Y., & Cohen, A. (2003). Characterizing the elderly homeless: A 10-year study in Israel. Archives of Gerontology and Geriatrics, 37(2), 147-155 Barak, Y., & Cohen, A., & Aizenberg, D. (2004). Suicide among the homeless – A 9-year case-series analysis, Crisis, 25(2), 51-53 Blasi, G. (1994). Ideological and political barriers to understanding homeless. American Behavioral Scientist, 37(4), 563-586 Blau, J. (1988). On the uses of homelessness – A literature review. Catalyst, 22, 5-25 Breaky, W.R. (1992). Mental health services for homeless people. In M.J. Robertson & M. Greenblatt (Eds). Homelessness: A national perspective. New York: Plenman Press Bulman, M.B. (1993). Caught in the mix – An oral portrait of homelessness. U.S.A: Auburn House Cohen, M.B., & Wagner, D. (1992). Acting on their own behalf: Affiliation and political mobilization among homeless people. Journal of Sociology and Social Welfare, 19(4), 21-40 Hagen, J.L. (1994). The heterogeneity of homeless. Social Casework, 68(8), 451-457 Hamid, W.A., Wykes, T., & Til, S. (1993). The homeless mentally ill: Myths and realities. International Journal of Social Psychology, 39(4), 237-254 Hill, R.P. (1994). The public policy issue of homelessness: A review and synthesis of existing research. Journal of Business Research, 30(1), 5-12 Hopper, K., & Baumohl J. (1994). Held in abeyance – Rethinking homelessness and advocacy. American Behavioral Scientists, 37(4), 522-552 Hopper, K., Baxter, E., & Cox, S. (1982). One year later: The homeless poor in New York City. Community Service Society Leepson, M. (1982). The homeless growing national problem. Washington, D.C.: Editorial Research Reports Maslow, A. (1970). Motivation and personality (2nd ed.) New York: Harper & Row Mathieu, A. (1993). The medicalization of the homeless and the theater of repression. Medical Anthropology Quarterly, 7(2), 84-170 Miley, K.K., O'melia, M., & DuBois, B. (1995). Generalist social work practice – An empowering approach. Boston: Allyn and Bacon Morse, G. (1992). Courses of homelessness. In M.J. Robertson & M. Greenblat (Eds.), Homelessness: A national perspective. New York: Plenum Press North, C., Smith, E., & Spitzengel, E.L. (1994). Violence and the homeless: An epidemiologic study of victimization and aggression. Journal of Traumatic Stress, 7(1), 95-118 Robert, M., Fuornier, L., & Pauze, R. (2003). Examination of the clinical, familial and personal characteristics on homelessness of at-risk adolescents. Canadian Journal of Public Health, 94, 149-153 Rogers, C.R. (1959). A theory of therapy personality and interpersonal relationship, as developed in the client-centered framework. In S. kock (Ed). Psychology: A study of a science (col. 3.,pp. 184-256). New York: McGraw-Hill Rogers, C.R. (1961). On becoming a person. Boston: Houghton Mifflin Rossi, P. (1989). Down and out in America: The origin of homelessness. Chicago: The University of Chicago Press Savarese, M.E., & Weber, C.M. (1995). Case management for persons who are homeless. Journal of Case Management, 2(1), 3-8 Scheffler, S. (1993). In S.L. Strusner (Ed.), Clinical work with substance abusing clients. New York: The Guilford Press Scott, J. (1993). Homeless and mental illness. British Journal of Psychiatry, 162, 314-324 Snow, D.A., & Anderson, L. (1993). Down on their luck – A study of homeless street people. Berkley University of California Press Trancy, E., & Sloecker, R. (1996). Homelessness: The services providers perspective on blaming the victim. Journal of Sociology & Social Welfare, 43-59 Wong, Y.L.I. (2002). Tracking change in psychological distress among homeless adults: An examination of the effect of housing status. Health and Social Work, 27, 262-273 Wright, S. (1989). Blaming the victim, blaming society or blaming the discipline: Fixing responsibility for poverty and homelessness. The Sociological Quarterly, 34, 1-16
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
