דבורה וברק : סיפור הקרב

סיפור זה עומד בסימן יחסי השותפות המורכבים בין דבורה וברק, כשאין להתעלם מחלקה החשוב של יעל. ברק אמור להיות המצביא שיושיע את ישראל. דבורה מתוארת כנביאה וכשופטת, אך ברור שהנורמות הבסיסיות של התקופה אינן מתירות לתת בידיה כאישה את התפקיד הצבאי של ההושעה, ולו היה ברק נשמע להנחיותיה כלשונן לא היה מקום לטלטלה עד לשדה הקרב. מקומו של ברק בקדש נפתלי מיטיב להמחיש את העיקרון שקבענו לעיל – קרב בתקופת השופטים מונהג רק על ידי בן הסביבה הקרובה (להוציא את עתניאל, שנידון לעיל). קדש השוכנת ברמת הבזלת שמעל פוריה של ההווה,²⁹ איננה רחוקה מן העמק, וסבלה בוודאי מתגרת ידו של סיסרא, גם את חבר הקיני נמצא בסביבה זו.

כמה נקודות עקרוניות בדברי דבורה לברק:

...הלא צוה ה' אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון. ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו ונתתיהו בידך

(ד', ו-ז).

למעשה הוראות מפורטות אלו אינן משאירות הרבה מקום ליזמה מצד ברק, וכל שנותר לו הוא לבצען. למותר לציין כי הוא פועל מתוך הבטחה אלוהית מוחלטת לניצחון, ותיאור הרקע הגאוגרפי – נחל קישון – רומז לטיבו של ניצחון זה. הדבר המדהים בהנחייתה של דבורה הוא הגושפנקה האלוהית המפורשת הניתנת לשילוב בני נפתלי וזבולון בלבד. אם כן, המבט מופנה אל שבטי הצפון, ובהקשר זה ראוי להצביע על מספר שבטים שחסרונם בולט במיוחד. שבט יששכר שכן בעמק המזרחי, למעשה ניתן לראות בתבור נקודת מפגש של שלושה גבולות – נפתלי, זבולון ויששכר.³⁰ לבד מיתרונותיו הצבאיים האחרים עשוי התבור לשמש נקודת מפגש נוחה לשלושה מן השבטים הצפוניים הללו, והנה, ההזמנה מופנית רק לגבי שניים מהם, ואילו השלישי – יששכר – לא זומן. אין זאת אלא שבא הכתוב ללמד על חוסר טעם לזמנו, מן הסתם מכיוון שהוא כורע תחת עולו של המשעבד, ובנסיבות הנידונות איננו יכול להביא תועלת של ממש. שבט צפוני אחר – אשר – זומן על ידי גדעון, אך לא בסיפורנו, והיעדרו מחזק את האופי המקומי של הקרב כפי שתוכנן ומלמד על פיצול בין השבטים בסביבה. היעדרו של אפרים מעניין במיוחד בגין זיקתו למקומה של דבורה – הר אפרים. אם נכונה הנחתנו, ודבורה היא בת שבט אפרים, נכון היה לצפות לשותפותו של השבט. מסתבר כי זו הפעם השנייה בסיפורי השופטים שאירועים מתחילים מ'הר אפרים' (על אהוד ראה לעיל), אך ללא הדגשת נוכחותו של השבט הזה. כידוע יהיה לכך ביטוי גם בהמשך.

הרפיון בישראל איננו מתבטא רק בנוכחות השבטים, גם מנהיגותו של מי שנועד להושיע מתגלה כרפה. בקשתו של ברק: "...אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך" (ד', ח) זוכה למענה המתבקש: "הלך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכר ה' את סיסרא" (שם, ט). למותר לציין כי בנסיבות אלו יש שמץ של פגם בהליכתה של אישה – דבורה, המיוחסת לאיש – 'אשת לפידות' עם ברק.³¹ המטרה הלאומית אינה מטשטשת את הפגם הבסיסי בצניעות.

בנקודה זו מתחיל תיאור הקרב. ברק מזמן את שני השבטים והכתוב מדגיש: "ויעל ברגליו" (ד, י). מתברר כי חשוב לכתוב לחדד את היותו של ברק 'רגלי' העומד מול צבא מרכבות. הירידה מהר התבוא מתנהלת שלא על פי שיקול צבאי, תכסיס או גילוי מנהיגות כלשהו, אלא על פי הנחיית ה' בפי נביאתו: "ותאמר דברה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך הלא ה' יצא לפניך" (ד', יד). ורק אז יורד ברק להילחם בסיסרא שנערך במלוא עצמת מרכבותיו בנחל קישון, כנראה ביובליו העליונים המנקזים את מורדות התבור מערבה. אין לנו אלא לשער כי אם שימש התבור שאליו 'עולים רגלי' מקום כינוס והתארגנות מפני המרכבות, קרב של ממש לא ניתן לנהל שם. אם לא היו נזקקים ברק וחילו למים ולמזון יכלו להישאר שם זמן ארוך מאוד. מצב בסיסי זה מדגיש כמובן את התלות המוחלטת בהוראת ה' ובתזמונה, שהוביל בסופו של דבר למפלת סיסרא בקישון.

אין הכתוב מתאר מה עשה ברק במלחמתו בסיסרא. הניצחון מיוחס כאן לה': "ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק..." (ד', טו), ודומה כי בניסוח זה הדברים חורגים מאמירה דתית שגרתית המכונת לאמונה כי יד ה' הייתה בניצחון. דומה כי מודגש כאן היטב כי מעורבותו של ה' חרגה כאן מכלל 'השגחה נסתרת' המלווה, להשקפת התנ"ך, כל תהליך היסטורי.

עניין זה תובע הרחבת מה. פנינו אינן מועדות לחקירה פילוסופית בשאלת האופנים שבהם אירועים מכוונים על ידי ה', ואיזה ביטוי יש לכך במקרא. רצוננו לבחון את ההדגשים הספרותיים של הכוונה כזו. והנה, רבים הם הקרבות בתנ"ך המוותרים על תיאור ישיר כל כך של מעורבות ה', מה שאין כן בסיפורנו. הדגשות מקומו של ה' בקרב, הנן כמדומה המשכה הישיר של המעורבות שצוירה קודם, שקבעה את ההיערכות והכינוס לפרטי פרטיהם. מסתבר, כך ביקש הכתוב להטעים, כי העם איננו יכול לנצח בדרך אחרת, אלא אם כן ה' פועל כ'יועץ צמוד'.

מה טיבה של המהומה שהטיל ה' במחנה סיסרא? בפרקנו אין הכתוב מכביר דברים, ומסתפק בעצם המהומה. אך השירה יודעת לספר כי נחל קישון הגואה נטל חלק מהותי בניצחון. יש רגליים להשערה כי בכך התבטל יתרון הרכב של סיסרא: "וירד סיסרא מעל המרכבה וינס ברגליו" (ד', טו). רגלי לעומת רגלי – ובכך זכה סוף סוף ברק ליתרון. אך בכך לא תמה רשימת המסייעים לניצחון שאינם ממחנה ברק. ובנקודה זו מגיעים אנו לפרשה המיוחדת של יעל.

פרשת יעל תוארה באופן שאינו מחמיא לצבא ישראל ולמנהיגו. במלחמה נשק התחבולה מקובל כידוע, אולם, במקרה הנידון התחבולה שבה נקטה יעל מצטיירת כחוסר הגינות ממש. הכתוב מקדים לסיפור המעשה את הסיבות שבגינן נמלט סיסרא לאוהלי חבר הקיני: "...כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני" (ד', יז). ואם חרף ה'שלום' נותרו עדיין ספקות בלב סיסרא הנס, דאגה יעל להפיגם באומרה: "סורה אדני סורה אלי אל תירא" (ד', יח). הדגשת 'סורה' בפסוק, ויותר מכך 'אלי', ובהמשך: "ויסר אליה האהלה", מלמדת כי היא לבדה עומדת מאחורי משיכתו למלכודת. יתרה מזו, הקטע שזור ברמזים מיניים עדינים. איננו יודעים היכן שהה חבר הקיני באותה עת, ולמעשה אין אנו יודעים עליו דבר, אך הסמיכות "...בית חבר הקיני ותצא יעל לקראת סיסרא..." רומזת כי בבית זה, באותן נסיבות, האישה ניהלה 'מדיניות' עצמאית המאפשרת יחס עצמאי לסיסרא. הטיפול האישי המוענק לו: "ותכסהו בשמיכה" (ד', יח), ופרשת החלב: "...ותפתח את נאוד החלב ותשקהו ותכסהו" (שם, יט) הכרוך בכיסויו פעם נוספת, מעבים את הרמזים הללו, וכידוע השירה בפרק הבא תגלה דברים נוספים. אין פלא אפוא שהוא נותן בה אמון מוחלט, שהביא כידוע בסופו של דבר למותו.

כאן המקום לעמוד על היבט סמלי הקשור במעשיהן ובדמותן של שתי הגיבורות הנשיות בסיפור, דבורה ויעל. יעל נקשרה בפרשה זו מפורשות לחלב: "ותפתח את נאוד החלב ותשקהו ותכסהו" (ד, יט), "מים שאל חלב נתנה..." (ה', כה). דבורה נקשרת בעקיפין לדבש, הן בשמה – דבורים מייצרות דבש, והן במקומה 'תומר דבורה' – דבש תמרים הוא תוצר ידוע של התמר. החיבור בין הסמלים הגלומים בזיקות הללו עשוי להזכיר את "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד', יא), צירוף שיש בו כדי לחזק את האווירה הנשית האופפת את הסיפור ואף לעטות לו סמליות מינית, כביכול יוצר צירוף הדבש והחלב מעין אישיות נשית סמלית מאוחדת המשפיעה על צביונו של סיפורנו.

חיזוק לכך מ'דבורה' אחרת: "ותמת דברה מינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות" (בראשית ל"ה, ח). הנה לנו דבורה בסביבת בית אל וגם דבורה זו קשורה בחלב ('מינקת') ובעץ ('תחת האלון'). אין זה מענייננו כאן לבחון את משמעותם המלאה של קשרים כאלו ואופני היווצרותם לענייננו. די אם נציין כי זיקה בין 'דבורה' ל'חלב' איננה עולה לראשונה בספרנו, ועל כן איננה מקרית!

במעשה יעל מתגשמת נבואת דבורה: "...אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכר ה' את סיסרא..." (ד', ט). מי שנזקק לאישה בתחילת הקרב לא זכה לסיימו ללא מעורבות אישה אחרת.³² שתי הנשים הללו, דבורה ויעל, מיוחסות בסיפור לבעליהן, זו 'אשת לפידות', וזו – 'אשת חבר הקיני'. שתיהן פועלות בנפרד מהם, ואף שאין הכתוב מגלה מדוע, התחושה המצטברת היא של הצלחה בכוח פועלן של נשים. דרך זו איננה לתפארה לאנשי צבא מלומדי מלחמה, והיא משתלבת בשפעת הרמזים בפרשתנו לחולשתו של ישראל, ולדרכים הבלתי שגרתיות שבהן מוביל ה' את הצלתו. ניתן להוסיף לטיעון זה גם את הנשק שבו מוכרע סיסרא, 'יתד' ו'מקבת', שבוודאי אינם כלי נשק שגרתיים, ונכללים בקבוצה של כלים כמו מלמד הבקר והכלים של גדעון שיידונו להלן, שכולם מקרינים מיוחדות, והשימוש בהם לאומץ אישי ייחשב, אך לא זו היא דרך המלחמה השגרתית הראויה לעם היודע לשמור על חירותו לאורך זמן.

הנקודה האחרונה שבה נדון קשורה בפרשת האוהל. גם בנקודה זו נפנה למחוזות הסמליות. לבד מהייחוד שבמעשה יעל, יש לציין גם את אורח חייה כיושבת אוהל. מדובר בשבט נוודים, וסימני הנוודות ניכרים בסיפורנו על כל צעד ושעל בהדגשת האוהל, היתד והחלב, תוצרתם הידועה של אנשי הקמנה. בצורה סמלית נאמר, כי הניצחון שהושג באמצעות סמלים נוודיים מובהקים מחזק תחושה שבולטת מאוד בספר שופטים – כישלון ההתנחלות. נושא זה חזר ועלה בדיוננו לעיל. עד עתה עסקנו בו באספקלריה של כישלונות צבאיים נגד הכנענים החזקים במיוחד באזורי העמקים. אמנם, שופטים שונים – ברק, דבורה וגדעון – מצליחים בקרבות בעמק ובסביבתו, אך ספק גדול הוא אם הצליחו להחיל עליו את הריבונות הישראלית. דומה כי גם ההישגים של בני הנוודים כאן רומזים לכישלון של תושבי הקבע החקלאיים, שהם רוב מניינו ובניינו של עם ישראל וחלוקת הנחלות העניקה להם שטחי עיבוד. בסך הכול ההתרשמות היא כי החריג זכה כאן להצלחה – בין שמדובר באישה, ובין שמדובר בכלי נשק ונוודים, ואולי גם ייחוסם הלא ברור לעם ישראל עשוי להתווסף לרשימת חריגים זו.

כוונתנו להסב את הדיון להלן לבעיית הזיקה שבין הסיפור והשירה, וכידוע ההבדלים ביניהם אינם מבוטלים. בכך אין תמה, משום שתופעה זו של הבדל בין סיפור ושירה הקשורים למאורע אינה חריגה. למשל שירת הים, שירת חנה, שירת הבאר ושירת יהושע י'.³³ לצורך העניין די לנו בקביעה, כי בגין שונותם הספרותית המהותית, שירה וסיפור משקפים כמעט בהכרח שתי נקודות מבט שונות, ואך טבעי הוא שיודגשו בהם נקודות שונות. לענייננו חשוב דווקא השוני בהדגשים, משום שהוא מהווה נקודת מבט נוספת על תקופת השופטים, ומבעדה מתגלים כמה מהקווים העקרוניים לתקופה.

כמה נקודות שנרמזו בסיפור מובלטות מאוד בשירה. האויב איננו יבין מלך חצור, ואף לא רק סיסרא המתואר בסיפור כמנהיג מרכזי, ובשירה מוזכר באמצעות אמו. השירה מלמדת על: "אז נלחמו מלכי כנען בתענך על מי מגדו בצע כסף לא לקחו" (ה', יט). הצירוף 'מגדו' – 'תענך', שלא נזכר כלל בסיפור, נפוץ מאוד בפרשות מקראיות שונות,³⁴ והוא מייצג כמדומה את ערי העמק המרכזיות.³⁵ מסתבר אם כן, כי המלחמה התנהלה נגד כלל מלכי העמק. אפשר כי זה הוא ההסבר לפתיחה: "שמעו מלכים האזינו רזנים..." (ה', ג).

לעומת האויבים מתארת דבורה בצורות שונות את עליבותו הצבאית ורפיסותו הלאומית-חברתית של ישראל. אשר לנשקו, מוצגת כאן הקביעה: "...מגן אם יראה ורמח בארבעים אלף בישראל" (ה', ח). היעדר זה של נשק שגרתי (מגן, רומח) משתלב בדרך שבה מבליט הכתוב כלי נשק מיוחדים במינם, ששימשו למלחמות ישראל בעת ההיא. בשירה נרמזת נוכחותם של שופטים, שלא זכו כי הספר עצמו יבוא לפאר את הישגיהם, למצער לא כמובילי עמם למלחמה: "בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות. חדלו פרזון בישראל חדלו..." (ה', ו-ז). שמגר הצליח אמנם לפגוע בפלשתים, אך ביצע זאת כמעשה יחיד ותשועתו את ישראל לא הותירה רושם מיוחד. ודאי, שאין רמז לפעילותו באזורי הצפון, בחבלים שבהם מתרחשים המאורעות העומדים בבסיס השירה. יעל לא נזכרה כלל כשופטת, ולמעשה אין אנו יודעים מי היא. אפשר כי היא יעל המוזכרת בפרשה, אך יעל זו מיוחסת בדרך כלל לאישה – 'אשת חבר'. על כל פנים, גם אם אין זו יעל המוזכרת בסיפור, דומה כי עצם הדמיון בשמות מעורר להשוות ביניהן, כשהמסקנה היא כי התשועה שהביאו איננה בולטת, אלא כמעשה יחיד חריג.

במיוחד יצא מוניטין לתיאורי השבטיות בשירה (הגם שנזכר בה מקום ספציפי – 'מרוז' – שופטים ה', כג. אפשר שכעין רמז מטרים לסוכות ופנואל שלא זיכו את גדעון בעזרה). בצורה מפורטת וארוכה מבארת דבורה, לעתים במפורש ולעתים ברמז, את תפקידו של כל שבט במלחמה:

מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימין בעממיך מני מכיר ירדו מחקקים ומזבולן משכים בשבט ספר. ושרי ביששכר עם דבר ויששכר כן ברק בעמק שלח ברגליו

(ה', יד-טו).

אחר כך באה רשימת השבטים הכושלים:

בפלגות ראובן גדלים חקקי לב. למה ישבת בין המשפתים לשמע שרקות עדרים לפלגות ראובן גדולים חקרי לב. גלעד בעבר הירדן שכן ודן למה יגור אניות אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון

(ה', טו-יז).

וחזרה לשבטים הנלחמים: "זבלון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה" (ה', יח). בקטע זה בולטות כמה מגמות. ברור שמספר השבטים הלוחמים גדול מזה שננקב בסיפור בפרק ד', אך יחד עם זאת, יש הפרדה בין זבולון ונפתלי הזכורים מן הסיפור לבין השאר, כשהשבטים המתרשלים חוצצים ביניהם. בראש רשימת הלוחמים החדשה מופיע אפרים, ואחריו נגרר בנימין. זוהי תמונה מנוגדת במידת מה לסיפורים אחרים בספר שופטים, שבהם לא מצאנו עדות להיותו של אפרים שבט מוביל המושך אחריו שבטים אחרים למלחמה. ואולי פעלה כאן נקודת מבטה הפטריוטית המקומית של דבורה (מ"הר אפרים"), ששירתה זו אישית היא בכל מובן שהוא. מכל מקום, ראשוניות זו של אפרים, יהיה ההסבר לה אשר יהיה, איננה כה מרשימה, שכן ב'גל' הראשון של הלוחמים עומדים כזכור שבטי זבולון ונפתלי, וכאמור גם השירה איננה מתנערת מכך. ועדין, בולטת הדגשת 'התנדבותו' של אפרים על רקע סיפור אהוד בן בנימין הפועל בהר אפרים בלי ציון של שותפות מפורשת של שבט זה. מעניינת כאן החלוקה בין גלעד וראובן לשבטים אחרים. מסתבר כי שבטי עבר הירדן אינם נוטלים חלק במאמץ הלאומי, ויש לכך סימנים בספר שופטים והמשך למגמות שצוירו בספרים אחרים.³⁶ על רקע הבלטתו של אפרים בולט היעדרו של יהודה (ושמעון). בסיכום, מכיוון שבסופו של דבר מדובר במלחמה ארוכה, ניתן לדבר על השתתפות שבטים נוספים, ובהם אפרים.

השבטיות מאפיינת אפוא את מלחמת דבורה וברק, והיא בולטת על רקע ההשוואה המתבקשת לקרב הגדול בצפון שניהל יהושע נגד אותו אויב עצמו – יבין מלך חצור, ומלכים שנספחו אליו ועמם "וסוס ורכב רב מאד" (יהושע י"א, ד). יהושע זוכה בניצחון הגדול שאין בו זכר למורכבות ולבעייתיות המאפיינות את מלחמת דבורה וברק (אמנם גם בקרב של יהושע נזכרו מים – 'מי מרום' אך רק בשמו של מקום הקרב ולא כגורם פעיל!). הקורא המודע להשוואה זו עשוי לחוש כי מלחמת יהושע שהייתה מלחמתו של עם מאוחד "ויבא יהושע וכל עם המלחמה עמו" (יהושע י"א, ז) הניבה תוצאות לא פחות מוצלחות מבלי שהותירה את חותם האכזבה של אי-שיתוף העם כולו.

ראוי עוד להצביע על מעמדה של השירה כשירה נשית. דבורה איננה מהססת להשתמש בלשון המדגישה מאוד היבט נשי הכרוך בפרשת הקרב. הדברים נוגעים בשלוש נשים: באם סיסרא, ביעל ובה עצמה. שאיפות הניצחון של אם סיסרא ונערותיה מצטמצמות לשלל נשי, שלל המתואר באמצעות ביטוי גופני מאוד: "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר..." (ה, ל). יעל זוכה לברכה: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שם, כד). המעשה שעשתה תואר בהרחבה מבלי לחסוך בפרטים: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד" (שם, כז), תיאור הבולט על רקע העידון היחסי שבו הוצגו הדברים בסיפור: "ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה" (ד', יח). ובמיוחד תיאורה שלה עצמה: "...עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל" (ה', ז). מובן שהצגתה כ'אם' מאפשרת להעמידה מול אם אחרת – אם סיסרא זו מייבבת וזו שרה שירת ניצחון. גם בקשת אם סיסרא "רחם רחמתים לראש גבר" זוכה לכאורה לתגובה מינית מצד יעל (כידוע חז"ל הקצינוה מאוד: "שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה..." – הוריות ע"ס), אך התוצאה הפוכה, וחרף היחס שנרקם ביניהם סיסרא איננו זוכה באישה אלא נופל שדוד. אך דומה שהעניין כולו לא בא רק לצורך זה, אלא להבליט את גורלו של עם, שבנקודת זמן זו זרים חומדים את נשותיו ונשים מכוונות את גורלו.

ואולי ראיה גדולה למציאות זו עולה מתוך ההשוואה המתבקשת בין שירת דבורה לשירת נשים אחרות במקרא. אין זו שירת הנשים המחוללות היוצאות לקראת מצביאים ("הכה... באלפיו ו... ברבבתיו"), ואין דמיון בינה לבין משניותה של שירת מרים הנספחת ל'שירת הים' – שירת משה. שירה זו הבוקעת מלב לבה של ההתרחשות ההיסטורית איננה בגדר עיטור צבעוני לסיפור עצמו, שירה זו היא המהות וכאן שירת אישה היא!

לחלקים נוספים של המאמר:
דבורה וברק :האויב
דבורה וברק : סיפור הקרב (פריט זה)
דבורה וברק : מעמדה של דבורה כשופטת

הערות:
29. כנראה באזור רמת יבניאל-נחל יבניאל. ראה: י' אהרוני, ערך 'קדש', אנציקלופדיה מקראית ז, ירושלים תשל"ו, עמ' 39-38.
30. זבולון: "...על גבול כסלת תבר..." (יהושע י"ט, יב). יששכר: "ופגע הגבול בתבור..." (שם, כב). נפתלי: "ושב הגבול ימה אזנות תבור..." (שם, לד).
31. הניסוח 'אשת לפידות' מאפשר לראות את לפידות כבעלה, כדרך שראו זאת פרשנים רבים. דומה כי הזיקה בין 'ברק' ל'לפידות' מחדדת את הדמיון ביניהם (שמות שניהם קשורים באור), וממילא את הבעייתיות שבהליכתה עם ברק.
32. ראוי להדגיש, הידיעות העולות מן השירה (ה', ו) על תפיסת יעל כשופטת, או למצער כאישיות מרכזית בצד שמגר בן ענת אינן מותירות את רישומן בסיפורה. יעל אמנם מושיעה, אך כאישה לכל דבר – אישה פרטית, שנקלעה בדרכה הזדמנות לעשות מעשה, מבלי שיזמה מראש ותכננה דבר.
33. לצורך העניין נדגים זאת בקטע מפרק י' בספר יהושע. אחרי סיפור האבנים הנופלות מן השמים, שהוא עצמו משתלב היטב ברצף הסיפורי ("ויהי בנסם מפני ישראל... וה' השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים" [פס' יא]), מופיע הפתיח לשירה: "אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמרי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל..." (פס' יב). אין זה רצף סיפורי המתחיל ב'וידבר יהושע' אלא בתיאור הזמן החגיגי 'אז' המזכיר את שירת הים. הקטע הבא מנוסח בלשון שירית ("שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון..." [פס' יב]) עשיר במליצות ובתקבולות. קשה לדעת מה מתארת בעצם השירה ביחס לסיפור שקדם לה ומדוע קטע זה הובע בשירה. המשותף בין הקטע הסיפורי לבין השירה הוא נס הקשור בשמים וצבאם, אך השירה איננה מתייחסת ישירות לסיפור, ולא ברור כלל מדוע נצרכו שני נסים אם הנס הראשון היה מוצלח כל כך.
34. למשל, בפרקי הנחלות: "...וישבי תענך ובנתיה וישבי מגדו ובנותיה..." (יהושע י"ז, יא). בשופטים אין הן צמודות: "ולא הוריש מנשה את בית שאן ובת בנותיה ואת תענך ואת בנתיה ואת יושבי דור ואת בנותיה ואת יושבי יבלעם ואת בנתיה ואת יושבי מגדו ואת בנותיה..." (א', כז). בנציבויות שלמה: "בענא בן אחילוד תענך ומגדו וכל בית שאן.." (מל"א ד', יב).
35. הן נמצאות בשוליים המערביים של העמק. במכתבי אל-עמארנה מצאנו זיקה בין ערי העמק לשכם בשומרון. ראה: נ' נאמן, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, התקופות הקדומות, ירושלים 1990, עמ' 194, 216.
36. כוונתנו למסופר בספר יהושע על הצורך המיוחד לחזור ולרתום את שניים וחצי השבטים למאבק (יהושע א', יב), ועל המתח העצום ביניהם לבין שבטי ישראל האחרים שמתגלע בפרשת המזבח (יהושע כ"ב).