הסדרי נגישות
עמוד הבית > אחר > חינוך גופני וספורט
יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה


תקציר
ספורט הנכים בעולם, החל להתפתח באמצע שנות ה - 40 בהשראתו של הנוירולוג היהודי-הגרמני, פרופ' לודוויג גוטמן. בישראל החל להתפתח ספורט הנכים בשנות ה-50. על ההיסטוריה של ספורט הנכים בישראל, והישגיהם של הספורטאים הנכים.



ספורט הנכים בישראל
מחבר: מיכאל קרייטמן


צמיחתו של ספורט הנכים בעולם ובישראל

ספורט הנכים בעולם, במתכונתו המוכרת כיום, החל להתפתח באמצע שנות ה - 40 בהשראתו של הנוירולוג היהודי-הגרמני, פרופ' לודוויג גוטמן. גוטמן נמלט עם משפחתו מגרמניה הנאצית זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, ונקלט בבית החולים סטוק-מנדוויל הסמוך ללונדון. שם נתמנה גוטמן למנהל היחידה לטיפול בנפגעי עמוד השדרה. הוא ראה בספורט אמצעי חשוב ביותר לשיקומם של האלפים הרבים שהציפו את בתי החולים בבריטניה בשנות המלחמה ולאחריה - אנשי צבא משותקים ואזרחים שנפגעו בהפצצות האוויר של הגרמנים. ספורט, כך טען פרופ' גוטמן, מסייע לנכים להתגבר על חוסר האונים הגופני והוא אף גורם בעל ערך פסיכולוגי רב, שביכולתו לרומם את רוחם של הנפגעים, למנוע את הידרדרותם הנפשית ולהביא לידי השתלבותם מחדש בחברה. ב - 1948 הנהיג גוטמן, בפעם הראשונה, פעילות גופנית בכסאות גלגלים, ובאותה שנה גם ייסד את משחקי הספורט למשותקים בסטוק-מנדוויל. בשנים שלאחר מכן תפס מפעל זה תאוצה, וב - 1952 כבר קיבלו המשחקים צביון בין-לאומי של ממש, בשעה שמספר המשתתפים הכללי הגיע ל - 130 איש. חלומו הגדול של פרופ' לודוויג גוטמן, להפוך את ספורט הנכים לחלק מן הספורט הכללי, קרם עור וגידים בשנת 1960, בשעה שהוחלט לקיים מיד לאחר המשחקים האולימפיים ברומא את 'המשחקים הפראולימפיים', שהשתתפו בהם 400 ספורטאים נכים מ - 23 מדינות. מאז ואילך ממשיכים המשחקים האולימפיים של הנכים להתקיים מדי ארבע שנים, אף כי הם לא תפסו את מקומם של משחקי סטוק-מנדוויל הנערכים מדי שנה, חוץ מהשנים שבהן מתקיימים המשחקים האולימפיים, וכן את מקומן של אליפויות אירופה ואליפויות העולם בענפי הספורט השונים.

במקביל לפעולותיו של לודוויג גוטמן בבריטניה החל להתפתח ספורט הנכים במדינת ישראל. בשנותיה הראשונות מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם הטיפול באלפי נכים – ניצולי שואה, לוחמי מלחמת העצמאות ונפגעי מגפת הפוליו שפקדה את הארץ ב - 1950. פריצת הדרך לטיפול בכ - 6,000 נכי מלחמת השחרור נעשתה בין כותלי בית החולים תל-השומר, שבו אושפזו רבים מפצועי הקרבות. ב - 1949 הוקם 'ארגון נכי מלחמת השחרור' (שלימים ייקרא 'ארגון נכי צה"ל'), והוא יזם יחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, את הזמנתו של פרופ' לודוויג גוטמן לבקר בישראל, כדי להיעזר בניסיונו העשיר. המומחה הבין-לאומי המליץ על שכלול הטיפול הרפואי, על מאמץ מיוחד לריפוי פצעי הלחץ ועל הגברת הטיפול הפיזיותרפי והעיסוקי. נוסף על כך הדגיש גוטמן את ההכרח בפיתוח תכניות ספורט שתלוונה את הנכה כל ימי חייו. על הפעלתו של הספורט השיקומי להטבת מצבם של משותקי צה"ל היו אחראים פרופ' חיים שיבא מתל-השומר, שהיה מפקד חיל הרפואה במלחמת השחרור, חיים גלובינסקי, מקברניטי הספורט הבולטים בישראל, משה רשקס, יו"ר ארגון נכי צה"ל, ואנשי מקצוע נוספים כמו אלי פביאן, יוסף עובד, אברהם זהבי, גרשון הוברמן, דב פרוסק, אוטו פפרבאום, מרגלית זוננפלד ועדנה מדליה. הפעילות נשאה בראשיתה אופי מצוצמם, היא התנהלה סביב קבוצה קטנה של ענפי ספורט (אתלטיקה, שחייה, טניס שולחן וכדורסל), לא תוקצבה בידי הרשויות הממלכתיות, וכל המאמנים עבדו בהתנדבות.

הסדרת הפעילות הארגונית

פעילות ספורט הנכים בארץ התרחבה בשנות ה - 50 וה - 60 בזכות ארגוני מתנדבים רבים, שקמו כדי לסייע ליותר מרבבת הילדים נפגעי מגפת הפוליו. המגפה המשתקת התפשטה במהירות ברחבי המדינה וגרמה למוות או לפגיעה באיברים שונים - בעיקר בגפיים התחתונות. הדבר היה בבחינת אסון לאומי בישראל הקטנה של השנים ההן. נדרשה פעולה נמרצת, הן מצד רשויות הבריאות והרפואה והן מצד אזרחים וקבוצות עצמאיים שמצב הילדים המשותקים נגע לליבם. ארגון המתנדבים הראשון שקם היה אילנשי"ל - איגוד ישראלי לילדים נפגעי שיתוק ילדים, ובמקביל הוקם ארגון 'שתלם' לטיפול בילדים נפגעי שיתוק מוחין. גוף נוסף נוסד ביזמתה של בטי דובינר, עולה חדשה ונמרצת מקנדה, והוא נקרא 'ארגון פוליו'. בתוך זמן קצר התאחדו 'ארגון פוליו' וארגון אילנשי"ל, והקימו את ארגון איל"ן - איגוד ישראלי לילדים נפגעים. הארגון דל-המשאבים היה, עם זאת, עשיר בהתלהבות וברצון לעשייה, והוא פתח בפעילות נמרצת בקרב הציבור לקבלת תרומות, להושטת סיוע ולהגברת המודעות לקשייהם ולמצוקותיהם של הנכים.

ארגון איל"ן, ואתו יתר ארגוני הנכים, שמו בתחילה את הדגש על הקמת קייטנות ומחנות משחקים לילדים המשותקים. הפעולה הספורטיבית יצאה אל הפועל רק בשלב השני. בטי דובינר וגרשון הוברמן הדביקו בהתלהבותם להקמת מועדון ספורט לנכים אישי ציבור רבים בארץ ובחו"ל, והצליחו לגייס למשימה את בלה וסם ספיבק מארצות הברית. בני הזוג ספיבק חשוכי הילדים תרמו ביד נדיבה להקמת הבניין, וביוני 1960 הוא פתח את שעריו ברמת-גן. בראשית דרכו ניצבו בפני מועדון ספיבק קשיים רבים: זרם המצטרפים לשורותיו היה דליל, החניכים התאפיינו בגילם הצעיר (מרביתם כבני עשר) וההוצאות הכספיות היו רבות. בהמלצתו של אריה פינק, מנהל אגף השיקום במשרד הביטחון, שהיה גם חבר הנהלת המועדון, הוזמן משה רשקס, אשר סיים בעת ההיא את תפקידו כיו"ר ארגון נכי צה"ל, לשמש בתפקיד מנהל המועדון. עם הזמן התרחבה הפעילות וגדל בצורה ניכרת מעגל המצטרפים למועדון ספיבק. הפעילות במועדון, שהתנהלה בתנופה רבה בהכוונתו של ראובן הלר, התחלקה לענפים שונים, ועל כל אחד מהם הופקדו ועדה מקצועית ויו"ר. בזכות הצלחת הפעילות במועדון ספיבק ברמת-גן הוחלט להקים מועדונים, מרכזים ומתקנים נוספים ברחבי המדינה. כיום פועלים בישראל בעיקר שני מרכזי הספורט של איל"ן, ברמת-גן ובקריית-חיים, וכן מספר מועדונים קטנים (בעיקר לכדורסל ולטניס) שבהם עוסקים מאות נכים בפעילויות ספורט. נוסף על כך יש לציין כי בשנת 1973 נחנך בתל-אביב מועדון 'בית הלוחם', אשר משמש, בין היתר, כמרכז ספורט לנכי צה"ל. המועדון הוקם על שטח של כ - 30 דונם, שטח שהקצה ראש עיריית תל-אביב-יפו, יהושע רבינוביץ'. מאז ועד היום נפתחו מרכזים דומים לנכי צה"ל גם בירושלים ובחיפה. בית הלוחם, הכולל מתקני ספורט חדישים, היה ללא ספק גורם משמעותי בתהליך ההתמקצעות של ספורט הנכים התחרותי בישראל. רוב הנבחרות הלאומיות של ספורט הנכים מתאמנות עד היום בבית הלוחם. את המקום ניהל שנים רבות יוסף לוטנברג, שגם שימש במרוצת הזמן כיו"ר ארגון נכי צה"ל וכיו"ר ההתאחדות הישראלית לספורט נכים. בנוסף על כך היה לוטנברג ראש המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים של הנכים עד שנת 2000.

נדבך נוסף בפעילות ספורט הנכים בישראל הונח בשנת 1958. בשנה זו הוקמה ההתאחדות הישראלית לספורט נכים - עמותה בראשותו של אריה פינק, שמטרתה לייצג את הנכים העוסקים בספורט (עיוורים, קטועי גפיים, משותקים ונפגעי שיתוק מוחין) בארגוני ספורט הנכים הבין-לאומיים השונים. תפקיד ההתאחדות היה לעצב מדיניות לפעילות הספורטיבית התחרותית של הנכים ולקבוע את הסטנדרטים הנדרשים מן הנבחרות והקבוצות אשר מייצגות את ישראל בתחרויות בין-לאומיות. כיום חברים בהתאחדות הישראלית לספורט נכים שישה ארגונים: ארגון נכי צה"ל ואיל"ן, שהם שני הארגונים הגדולים, וכן ארגון א.ב.א. (ארגון בוגרי איל"ן)/ יחד שהוקם על-ידי קבוצת ספורטאים שפרשה מאיל"ן, ארגון נכים כללי - נתניה, העמותה לרכיבה טיפולית המתמקדת בענף הרכיבה וארגון 'אתגרים', שנוסד ב - 1995 על-ידי קבוצה של נכי צה"ל ונכים ממגזרים אחרים, בשיתוף אנשי שיקום, כדי לפתח ולהנחיל את ענפי הספורט האתגרי והנופש הפעיל לכלל הנכים. חברי 'אתגרים' עוסקים בעיקר בענף השיט, אשר היה לענף אולימפי במשחקים האולימפיים של הנכים בשנת 2000.

ייצוג בין-לאומי

בקיץ 1953 השתתפה משלחת ספורטאים ראשונה במשחקי סטוק-מנדוויל. למשלחת נבחרו מנהיגי המשותקים צבי בן-צבי, זלמן ראובני ומישקה בן-נפתלי. עקב ביקורם במקום צברה הפעילות תאוצה, ואימוני הספורטאים הנכים התרחבו. ב - 1954 זכתה המשלחת הקטנה מישראל להישג של ממש, בשעה שמישקה בן-נפתלי זכה במקום השלישי באחת מתחרויות השחייה. בן-נפתלי, שהתברך בכישורים טכניים, תרם את תרומתו גם בכיוון אחר: הוא בנה במו ידיו את עגלת ספורט הנכים הקרויה על שמו (מב"ן), שלימים שימשה ספורטאים רבים בישראל ובחו"ל.

משבגרו הילדים נפגעי הפוליו נפתחה לפניהם הדרך לחבור לספורטאים מקרב נכי צה"ל ולייצג את מדינת ישראל בזירה הבין לאומית. בספרו 'הנידונים לתהילה' מציין משה רשקס כי:

רוח התחרות במועדון הרמת-גני הייתה שונה מזו שהנחתה את הספורט השיקומי, שהתפתח בארגון נכי צה"ל בהשתתפות משותקים שנפגעו בעמוד השדרה. הפרש הגילים בין ספורטאי איל"ן ובין ספורטאי צה"ל היה כחמש-עשרה שנה. נכי צה"ל ראו בספורט חלק מן הטיפול השיקומי והרפואי שלו הם זקוקים בהתחשב בדבר שהם צריכים להסתגל למצבם הגופני החדש בגיל מבוגר. נכי המועדון, לעומתם, לקו בנכות בגיל רך, וכך אירע אפוא שנכי איל"ן הצעירים דרבנו את עמיתיהם נכי צה"ל למסלול התחרותי. לעומת זאת, שמשו נכי צה"ל דוגמה לנכים הצעירים להצלחה שיקומית שהייתה מלווה בהכרה וביוקרה חברתית, שכמותן לא ידעו הנכים הצעירים מעודם, ושאותן שאפו להשיג בזכות הישגים בזירת הספורט (עמ' 62).

אלה גם אלה נשלחו מעתה למשחקים האולימפיים של הנכים ולתחרויות הספורט בסטוק-מנדוויל. המשחקים האולימפיים לנכים נערכו בפעם הראשונה, כאמור, במקביל למשחקים האולימפיים ברומא בשנת 1960. המשלחת הישראלית הקטנה שהשתתפה בה זכתה בשבע מדליות זהב, בשלוש מדליות כסף ובארבע מדליות ארד. במשחקים האולימפיים לנכים ביפן (1964 ) זכו ספורטאי ישראל בשמונה מדליות זהב, בשלוש מדליות כסף וב - 18 מדליות ארד. בסיכום הכולל (הבלתי רשמי) דורגה ישראל במקום החמישי מ - 23 המדינות המשתתפות. באותן שנים החל לדרוך כוכבו של גדול הספורטאים הנכים בישראל - ברוך חגאי. חגאי התמחה בראש ובראשונה בכדורסל, אך עסק גם בשחייה ובטניס שולחן. משה רשקס מעיד כי:

במשחקים הבין-לאומיים נתגלה ברוך חגאי כשחקן כדורסל זריז, המתבלט בכושר מנהיגות, בתנופת משחק וכן ביד המדייקת להפליא בקליעות לסל גם ממצבים שנחשבו עד כה בלתי אפשריים. מלבד זאת נחון ברוך ברוח לחימה ובאומץ לב שלא עזבוהו גם ברגעים קשים שנראו אבודים. את סגנון משחקו ואת פעלוליו על המגרש בקשו עד מהרה שחקני כל הארצות לאמץ. הנער האלמוני מישראל נעשה עד מהרה לדמות ידועה בעולם כדורסל הנכים. ברוך השתתף גם במשחקי טניס השולחן, ולמרות ניסיונו הדל במשחק זה, הוא סיכן יריבים בעלי ניסיון ופיתח סגנון משחק מיוחד משלו, המבוסס על ניידות בעגלה ועל מכות יעף מהירות (עמ' 67).

חגאי הצטרף לנבחרת הכדורסל ב - 1962 ומאז נעשתה הנבחרת גורם חשוב בספורט הנכים העולמי והתבלטה במשחקים האולימפיים ובאליפויות הספורט של סטוק-מנדוויל, שהתקיימו מדי שנה וצברו מוניטין. במשך 25 שנים הוביל ברוך חגאי את נבחרת כדורסל הנכים של ישראל לזכייה בשתי אליפויות אולימפיות ולזכייה בשתי מדליות כסף אולימפיות. כמו כן הוליך אותה לזכייה בשתי אליפויות עולם ולזכייה אחת בגביע העולם, ואף לשתי זכיות באליפות אירופה. בטניס שולחן זכה חגאי בהישג נדיר בשעה שנטל את מדליית הזהב בארבעה משחקים אולימפיים ברציפות (1976-1964). מאז פרישתו מקריירה עשירה של ספורטאי פעיל, הוא ממלא תפקידי הדרכה ואימון בכירים. ברוך חגאי הוא חתן פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף לשנת תשס"א.

הצלחתם הגוברת של הספורטאים הנכים בלטה במיוחד בתחרויות האולימפיות לנכים, שנערכו בישראל ב - 1968. לאחר שהתברר כי אי-אפשר לקיים את האליפות השלישית במקום שבו תוכננה להיערך - העיר מקסיקו סיטי - עקב תנאי הגובה והאוויר הדליל, העלה גרשון הוברמן את ההצעה לקיים את המשחקים האולימפיים בישראל. ההצעה נתקבלה. הגוף הרשמי שהיה צריך לקבל עליו את האחריות הרשמית לארגון המשחקים היה הוועד הישראלי למשחקי סטוק-מנדוויל, שהיה מעין ועד אולימפי מקומי לספורט נכים בראשותו של ראש אגף השיקום במשרד הבטחון, אריה פינק. הקשיים שניצבו בפני הגוף הזה, שלימים שינה את שמו ל'ההתאחדות הישראלית לספורט נכים', היו רבים. התברר, שבישראל חסרים מתקנים ואתרי ספורט מתאימים לקיום התחרויות האולימפיות לנכים, וכמו כן חסרים כלי תחבורה מתאימים להסעת נכים, ובתי מלון שבהם מעליות ודרכי גישה לעגלות. תחת שרביטו של מי שנתמנה לתפקיד מנכ"ל המשחקים האולימפיים לנכים, יוסף עובד, גובשו פתרונות והותוו תכניות שונות להתמודד עם הקשיים. הוועדה המארגנת פעלה לגיוסם של מומחים ומתנדבים רבים. צה"ל נרתם אף הוא להצלחת המפעל, שהיה עתיד לחזק את תדמיתה של ישראל בעולם, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים.

משחקי הנכים נפתחו באצטדיון האוניברסיטה שבירושלים ב - 4 בנובמבר 1968. טקס הפתיחה נערך במעמד סגן ראש הממשלה, יגאל אלון, ובנוכחות 24,000 צופים. השבועה האולימפית נישאה מפיו של נכה צה"ל, צבי בן-צבי, ולצדו ניצב מאמנו הבכיר, ראובן הלר. במשלחת ישראל לתחרויות היו שישים ספורטאים, ובסך הכול השתתפו בתחרויות כ – 800 משתתפים מ - 29 מדינות. המשחקים כללו עשרה ענפי ספורט: אתלטיקה, שחייה, כדורסל, טניס שולחן, סיוף, סנוקר, כדורת, הרמת משקולות, קליעה בחץ וקשת וקרב חמש. הם נחלו הצלחה בין-לאומית ממדרגה ראשונה, וספורטאי ישראל הצטיינו בהם במיוחד. למארחים הוענקו 18 מדליות זהב, 22 מדליות כסף ו - 21 מדליות ארד. ישראל זכתה בפעם הראשונה במדליות הזהב בכדורסל לגברים ולנשים. בין הספורטאים בענפי הספורט האישיים בלטה ציפורה רוזנבאום (לימים נישאה לאריה רובין, גם הוא ספורטאי מצטיין), שזכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. רובין, שבמרוצת הקריירה שלה השתתפה בעשרות אליפויות עולם בענפי האתלטיקה, השיגה את הישגה הגדול ביותר בהטלת כידון. היא הצליחה לזכות בשבע אליפויות אולימפיות בענף זה, החל בתחרויות טוקיו ב - 1964 וכלה בתחרויות סיאול ב - 1988, ובהזדמנויות רבות שברה את השיא האולימפי ואת השיא העולמי פעם אחר פעם. משחקי הנכים שהתקיימו בישראל היו נקודת מפנה בהתפתחות ספורט הנכים בארץ, ומכשיר יעיל להצגתו לפני הציבור הרחב.

ארבע שנים אחר כך, כמה ימים לפני ש- 11 ספורטאים מישראל נרצחו במינכן בידי טרוריסטים בעיצומם של המשחקים האולימפיים, התקיימו בהיידלברג שבגרמניה התחרויות האולימפיות לנכים בפעם הרביעית, שבהם השתתפו 1,400 ספורטאים ומלווים מ - 44 מדינות. הספורטאים הנכים מישראל זכו בתשע מדליות זהב, בעשר מדליות כסף ובעשר מדליות ארד. בין הספורטאים בענפי הספורט האישיים יש לציין את שלמה פינקלשטיין, שזכה בשתי מדליות זהב בשחייה.

בתחרויות האולימפיות שנערכו בקנדה ב - 1976 השתתפו, מלבד ספורטאים נכים משותקי חוט שדרה על כסאות גלגלים, גם ספורטאים קטועי גפיים ועיוורים. שלל המדליות של נציגי ישראל היה: 40 מזהב, 27 מכסף ושמונה מארד. נבחרת הכדורסל לנשים זכתה במקום הראשון, וכך גם נבחרת הכדורעף לקטועים של נכי צה"ל. עמודי התווך של נבחרת הכדורעף היו ארבעה נכי צה"ל קטועי-רגל: חגי זמיר (לימים מאמן הנבחרת), צביקה קרש, אליעזר קלינה ואהרון דנציגר. בדירוג הכללי הקדימו את ישראל רק ארצות הברית והולנד. הספורטאים המצטיינים היו השחיינים אורי ברגמן (שש מדליות זהב), משה לוי (חמש מדליות זהב, מדליית כסף ומדליית ארד) ויוסף ונגר (חמש מדליות זהב ומדליית כסף). בשנת 1980 נערכו תחרויות הנכים - במקביל למשחקים האולימפיים במוסקבה - בארנהיים שבהולנד. בתחרויות אלו, שבהן השתתפו 2,560 ספורטאים ומלווים מ - 42 מדינות, זכו ספורטאי ישראל ב - 13 מדליות זהב, ב - 18 מדליות כסף וב - 14 מדליות ארד. נבחרת הכדורסל לגברים זכתה במקום הראשון, ובמקום זה זכתה גם נבחרת הכדורעף לקטועים. במשחקים אלה קבעו מרימי המשקולות אברהם שטרוייך ושמואל חיימוביץ, וכן השחיינים אורי ברגמן ורון בולוטין, שיאים עולמיים.

משחקי הנכים ב - 1984 פוצלו לשניים. המשחקים למשותקים התקיימו בסטוק-מנדוויל, ואילו המשחקים לשאר סוגי הנכות (בהם השתתפו לראשונה ספורטאים עם נכויות מוטוריות שאינם קטועי-גפיים) נערכו בלונג איילנד שבארצות הברית. בבריטניה זכו הספורטאים מישראל בשלוש מדליות זהב, בשלוש מדליות כסף ובחמש מדליות ארד. נחמן וולף וציפורה רובין קבעו שיאי עולם באתלטיקה. בלונג איילנד זכתה ישראל בשתי מדליות זהב, בשבע מדליות כסף ובשש מדליות ארד. ב - 1988 נערכו המשחקים האולימפיים בסיאול, בירת דרום קוריאה. המאזן הישראלי: 15 מדליות זהב, 14 מדליות כסף ו - 17 מדליות ארד. ענף השחייה הניב את מספר המדליות הגדול ביותר של נציגי ישראל. השחיינים השיגו 12 מתוך 15 מדליות הזהב של המשלחת, ו - 30 מסך כל המדליות. הבולטים מביניהם היו חנוך בודין, נכה צה"ל קטוע יד שקבע שני שיאים עולמיים וזכה בארבע מדליות זהב (בודין התכבד בהדלקת הלפיד במשחקי המכבייה שנערכו ב - 1989), רון בולוטין, אף הוא נכה צה"ל (קטוע רגל), שזכה בארבע מדליות בהן אחת מזהב, יזהר כהן, שחיין עיוור בן קיבוץ דגניה, שזכה גם הוא בארבע מדליות, ושלמה פינטו, ש'קטף' לא פחות משבע מדליות באליפות זו. רון בולוטין היה מאמן נבחרת הנכים האולימפית במשחקים הבאים.

תחרויות הנכים בברצלונה, בשנת 1992, התקיימו בהשתתפותם של 4,158 ספורטאים ומלווים מ - 82 מדינות, והספורטאים מישראל שבו הביתה ובאמתחתם שתי מדליות זהב (זאב גליקמן בטניס שולחן ועמוס גינוסר בהרמת משקולות), ארבע מדליות כסף וחמש מדליות ארד. ארגון שחקני הכדורסל בישראל סייע לגייס את הכספים הדרושים כדי לשגר את נבחרת הנכים למשחקים אלה. ביזמתו של יו"ר ארגון שחקני הכדורסל, שמואל זיממן, אורגן באצטדיון יד-אליהו משחק ראווה בין נבחרת השחקנים הזרים בישראל לבין השחקנים המקומיים, והכנסותיו הוקדשו למשלחת הישראלית. זאת הייתה מחווה של סולידריות מצד שחקני הכדורסל הלא-נכים כלפי עמיתיהם, הספורטאים המוגבלים. ארבע שנים אחר כך התקיימו באטלנטה שבארצות הברית המשחקים האולימפיים של הנכים בפעם העשירית. אירוע זה היה עצום בגודלו, וגם שבר את שיא ההשקעה במפעל תחרותי מסוג זה. תקציבם היה כמאה מיליון דולר. את ישראל ייצגו באטלנטה 42 ספורטאים בענפי הקליעה, הכדורעף, השחייה, האתלטיקה, הטניס, טניס השולחן, הרמת המשקולות, הכדורת והרכיבה על סוסים. בפעם הראשונה מאז משחקי טוקיו ב - 1964 לא זכתה ישראל במדליית זהב בתחרויות ולא יוצגה על-ידי נבחרת הכדורסל, נבחרת שכשלה במשחקי המבחן למשחקים. הספורטאים שבו עם ארבע מדליות כסף וחמש מדליות ארד. הבולטים היו יזהר כהן, זיו בטר, שריד ראיה, דורון שזירי ונחמן וולף. לעומת זאת, במשחקי הנכים בסידני (2000), שבהם ייצגו את ישראל 34 ספורטאים בעשרה ענפי ספורט, 'קטפו' הישראלים שש מדליות, מהן שלוש מזהב - כולן של השחיינית נכת צה"ל קרן לייבוביץ', שגם קבעה שלושה שיאי-עולם. שחקן טניס השולחן זאב גליקמן והקלע דורון שזירי זכו במדליות כסף, ואילו הקופץ לרוחק יוגב קנזי זכה במדליית ארד.

לירידה החדה, באופן יחסי, בהישגיהם של ספורטאי ישראל במשחקים האולימפיים לנכים בפעמים האחרונות יש כמה גורמים:

א. מקצוענות הולכת וגוברת של ספורט הנכים בעולם - ישראל נחשבה 'מעצמה' בספורט הנכים בשנות ה - 60, ה - 70 וה - 80 בעיקר בזכות העובדה שהייתה בין המדינות החלוצות בתחום. בשנים אלו הייתה ההשקעה בספורט הנכים, ובכלל זה במתקנים (כמו בבית הלוחם), גבוהה יחסית למדינות אחרות. ספורט הנכים בעולם היה אז בחיתוליו והתאפיין בדרך כלל בחובבנות. מאז סוף שנות ה - 80 החלו מדינות רבות לראות בספורט הנכים התחרותי-ההישגי תחום הראוי להשקעה כמו הספורט ההישגי הרגיל. המשאבים הרבים שהשקיעו מדינות כמו ספרד, קנדה, בריטניה, הולנד, שוודיה ואוסטרליה הביאו לידי אבדן היתרון הראשוני שהיה לישראל, שבה לא הורחבה ההשקעה בשטח זה. בחו"ל נעשה שימוש רב במאמנים ובמומחים מיומנים, ומיושמים ממצאים במדעי הספורט לסוגיהם (פסיכולוגיה, מוטוריקה, תזונה וכו'). בישראל, לעומת זאת, עוסק מספר קטן למדי של ספורטאים נכים בשיפור היכולת המקצועית כדי להתמודד ברמה האולימפית הגבוהה, כולל אימונים יום-יומיים והסתייעות במדעי הספורט.

ב. השינוי בשיטת הסיווג - בעבר סווגו הספורטאים הנכים לקטגוריות על-פי מהות הנכות, כדי להשיג שוויוניות בין המתחרים השונים. בשל ריבוי הליקויים באיברי התנועה, היו 31 קטגוריות של נכויות מוטוריות בחלק מן הענפים. פועל יוצא מריבוי הקטגוריות היה רמת הישגים לא גבוהה, משום שהמאגר שמתוכו נבחרו הטובים ביותר היה קטן באופן יחסי. לאחר תחרויות הנכים ב - 1988 הוחלט על שינוי שיטת הסיווג מן השיטה הרפואית לשיטה התפקודית, והיא הונהגה בפעם הראשונה בכמה ענפים במשחקי 1992. שיטת סיווג זו הביאה לידי צמצום משמעותי במספר הקטגוריות (בשחייה, למשל, מ - 31 לעשר) והדבר העלה את רמת התחרות, הגדיל את מספר הספורטאים המתחרים בכל קטגוריה ובאופן טבעי הביא לידי ירידה משמעותית במספר המדליות שבהן יכולים לזכות נציגי המשלחות השונות.

ג. גידול במספר המדינות המחתרות - עם השנים גדל מספר המדינות המשגרות נציגים למפעלי ספורט בין-לאומיים לנכים. הדבר מעלה את רמת התחרויות ומקשה על נציגים ממדינות קטנות כמו ישראל להשיג מדליות ולשבור שיאים.

ד. מאז שנות ה - 70 ועד היום, ספורט הנכים ההישגי בישראל נשען יותר ויותר על ספורטאים נכי צה"ל. במערכות המשחקים האולימפיים האחרונות למעלה משני שלישים של חברי הסגל משתייכים לקבוצה זו. עובדה זו היא לרועץ בכל הקשור לרמת ההישגים משום שכדי להגיע לסטנדרטים גבוהים יש לטפח ספורטאים מגיל צעיר מאוד. רוב מדינות העולם מטפחות ספורטאים ילדים ובני נוער, ואילו נכי צה"ל מתחילים לרוב את העיסוק בספורט הישגי לאחר פציעות בגיל מאוחר למדי. מעבר לכך, לא נעשה ניסיון משמעותי לאתר ולגייס כישרונות צעירים מקרב אלפי ילדים ובני נוער נכים ברחבי הארץ, וההתמקדות היא בעיקר באוכלוסיית היעד של שני מרכזי הספורט של איל"ן ברמת-גן ובקריית-חיים.

עם כל זאת, בשנים האחרונות אפשר להבחין גם במגמות מעודדות. ההתאחדות הישראלית לספורט נכים החלה לקבל תקציבים ממועצת ההימורים וממשרד המדע, התרבות והספורט (בפעם הראשונה תוקצבו ההכנות למשחקי סידני בשנת 2000 מטעם גופים אלה), הוועד האולימפי הישראלי החליט על צירוף נציגי ספורט הנכים לשורותיו, והמודעות הציבורית בישראל לאתגרים הניצבים בפני הספורטאים הנכים מתחזקת בהתמדה.

סיכום

למרות הירידה היחסית בהישגיהם של הספורטאים הנכים בעשור החולף, ראויים לציון הישגיהם המרשימים עד כה בכל הטורנירים הבין-לאומיים שהשתתפו בהם. יותר מכל דבר אחר, הם מעידים על יכולתם של מי שהצליחו בזכות תעצומות הנפש להתגבר על מגבלות המהירות, התנועה והזמן ולנסוק מתחתיות שברון הגוף והייאוש אל פסגות ההגשמה האישית והניצחון.

מקורות

- המקור המרכזי שעליו נשען המאמר הוא: מ' רשקס, הנידונים לתהילה, תל-אביב 1995.
פרסומים נוספים העוסקים בספורט הנכים בישראל:
- י' אורן, 'בעיית המוגבל בגופו מנקודת מבט פסיכו-חברתית והספורט כאמצעי שיקום', החינוך הגופני והספורט, 1 (ינואר-פברואר 1969), עמ' 28.
- ר' בולוטין, 'ספורט הנכים לאחר סידני - על פרשת דרכים', החינוך הגופני והספורט, נ"ו, 2 (דצמבר 2000), עמ' 27-26.
- ג' הוברמן, 'הספורט כגורם נכבד בשיקום הנכה', החינוך הגופני והספורט, 1 (ינואר-פברואר 1966), עמ' 11-10.
- ג' הוברמן, 'ספורט נכים והשלכותיו על התרבות והחברה', א' בראנד-אורבך וא' זמרי (עורכים), תרבות הגוף והרפואה, ירושלים ונתניה 1976, עמ' 64-57.
- א' תשובה, 'הם הגשימו את התקוות', החינוך הגופני והספורט, 3 (ינואר 1989), עמ' 6-3.

D.T Gudrun, "Disability Sport", J. Riordan and A. Kruger (eds.), The International politics of Sport in the twentieth Century, London 1999, pp. 177-190

ביבליוגרפיה:
כותר: ספורט הנכים בישראל
מחבר: קרייטמן, מיכאל
שם  הספר: תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים
עורכי הספר: קאופמן, חיים  (ד"ר) ; חריף, חגי  (ד"ר)
תאריך: תשס"ג
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה; מכון וינגייט
הערות: 1. סידרת עידן ; 22.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית