עמוד הבית > אחר > חינוך גופני וספורטעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויות > ערבים
יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה


תקציר
מאמר זה סוקר את ההתפתחות ההיסטורית של הכדורגל הערבי-הפלסטיני בישראל, תוך ניסיון להבין מדוע לא נעשו יציעי הספורט, ובמיוחד הכדורגל, במה המכוננת ומבטאת גאווה לאומית פלסטינית.



הכדורגל הפלסטיני בישראל: לאומיות שנאלמה
מחבר: ד"ר תמיר שורק


אחת המגמות הבולטות ביותר בכדורגל הישראלי בעשור האחרון היא הצלחתן המרשימה של הקבוצות הערביות. פניהן של הליגות הולכות ומשתנות בהדרגה, וקבוצות מערים יהודיות קטנות ובינוניות הולכות ומפנות את מקומן לקבוצות המייצגות יישובים ערביים. למגמה זו יש ביטוי כמותי ברור: מ - 291 קבוצות בוגרים שהיו רשומות בהתאחדות הכדורגל הישראלית בעונת 1997/1998, 124 קבוצות (כ - 42%) ייצגו יישובים ערביים או שכונות ערביות בערים המעורבות.

הצלחתם של מיעוטים לאומיים בענפי ספורט מסוימים הופכת לעתים קרובות את ענפי הספורט הללו לזירה מרכזית של ביטוי רגשות לאומיים. ביציעיהן של קבוצות כדורגל ידועות מתנופפים דגלי לאום המבטאים את זהותם הלאומית הנפרדת של האוהדים. 'סלטיק' בגלזגו, המייצגת את המיעוט האירי הקתולי בעיר, 'אתלטיקו בילבאו' (המיעוט הבסקי בספרד) ו'ברצלונה' (הקטלנים בספרד), או 'וחדאת' - הקבוצה הפלסטינית בירדן, מספקות לאוהדיהן הזדמנות להביע את זהותם כמיעוט לאומי. הבריטים השתמשו בענפי הספורט שייבאו אל הארצות שכבשו בתור כלי לקואופטציה של האליטות המקומיות. אך במקרים רבים נעשו ענפי הספורט שאומצו על-ידי האוכלוסייה המקומית דווקא זירה לניסוח רגשות אנטי-קולוניאליים. זה היה גורלו של משחק הקריקט בהודו,1 וגורלו של הכדורגל במצרים2 בתימן3 ובזימבבווה.4 על רקע הדוגמאות הללו, התפקיד שממלא הכדורגל בעבור אזרחיה הפלסטינים של ישראל מעלה כמה תהיות.

ה'פלסטיניות' של הערבים אזרחי ישראל הוצנעה בעשורים הראשונים לקיום המדינה.5 היעדרה של המנהיגות שגלתה, ושנים רבות של חשש מזרועות השלטון ומתגובת הרוב היהודי, דחקו גילויים של לאומיות פלסטינית אל הזירה הפרטית. בתוך בתים פלסטיניים רבים בישראל קישטו את הקירות סמלים לאומיים כמו מפת פלסטין או דגלה. לעומת זאת, הניסיונות הבודדים לגילויים ציבוריים של זהות לאומית, כדוגמת ההתארגנות הפוליטית של קבוצת אל-ארד בראשית שנות ה - 60, נעצרו על-ידי בתי המשפט, דבר שהגביר את נדירותם בשנים שלאחר מכן. עם זאת, מאז אירועי 'יום האדמה' ב - 1976, וביתר שאת מפרוץ האינתיפאדה בשנת 1987 ובשנת 2000, גילויי לאומיות ערבית ופלסטינית אינם זרים עוד לשיח הציבורי של הערבים בישראל. בלוח השנה הקולקטיבי נמצאים 'מועדי זהות לאומית' - 'א-נכבה' ו'יום האדמה', המצוינים בעצרות ובהפגנות, ובהם מונפים דגלי פלסטין ומושמעים שירים לאומיים. אנדרטות לחללים, אבן יסוד בהבניית הזהות הלאומית האירופית (ובעקבותיה הציונות), הוקמו ביישובים ערביים - בשפרעם לחללי ה'נכבה' ובסכנין לחללי 'יום האדמה'. במקצת בתי הספר הערביים אף מתקיימים 'סיורי מורשת' מאורגנים אל הכפרים הפלסטיניים ההרוסים, סיורים המדגישים את הגורל הקולקטיבי הפלסטיני יותר מאשר את גורלו הפרטי של הכפר שחרב. כמו כן, מאז חתימת הסכמי אוסלו, סמלים לאומיים פלסטיניים כבר אינם מחוץ לחוק, ולכן הנפת דגל פלסטין היא אקט נפוץ בהפגנות פוליטיות של הערבים בישראל.

על רקע זה היה אפשר לצפות כי הפוטנציאל של משחק הכדורגל כזירה לביטוי דרמטי של קונפליקטים בין קבוצות חברתיות יהפוך את יציעי הכדורגל לזירה שבה תודגש הזהות הלאומית של המיעוט הערבי-הפלסטיני, אך לא כך הם פני הדברים. למרות הנתח המשמעותי שתופס הספורט בכלל והכדורגל בפרט בתרבות הפנאי של הערבים בישראל (לפחות של הגברים), הכדורגל רחוק מלהיות מוקד להזדהות לאומית. דגלי פלסטין אינם נראים ביציעי קבוצות הכדורגל הערביות. השירים, קריאות העידוד והקללות לקוחים ברובם מהרפרטואר המילולי של כלל אוהדי הכדורגל בישראל, והם נעדרי ייחוד לאומי. התפרצויות של אלימות אינן נפוצות יותר במשחקי ערבים-יהודים מבמשחקים אחרים. כמו כן, הכוכבים הערבים המצטיינים במסגרת הליגה הישראלית מנסים להצניע את לאומיותם ולהדגיש בעיקר את זהותם המקצועית. אף שקו החלוקה הלאומי הוא השסע העמוק והמרכזי ביותר בחברה הישראלית, תהליכי הפלסטיניזציה שעברו על החברה הערבית בישראל מאז 1967, ושהואצו מאז ראשית האינתיפאדה, נעצרו בגבולות יציעי הכדורגל.

מאמר זה סוקר את ההתפתחות ההיסטורית של הכדורגל הערבי-הפלסטיני במדינה המנדטורית ובהמשך, במדינת ישראל, תוך ניסיון להבין מדוע לא נעשו יציעי הספורט, ובמיוחד הכדורגל, במה המכוננת ומבטאת גאווה לאומית פלסטינית. כדי לנתח את התופעה עלינו להבין את הדרך שבה נבנתה התשתית המוסדית של הספורט הערבי בישראל. הספורט הפלסטיני, שהחל לפרוח בשנות ה - 40, ספג מכה אנושה במלחמת 1948, בדיוק בשלב קריטי בהתפתחותו. בגלגולו המחודש לאחר הקמת המדינה, התפתח הספורט בהנחיה ובפיקוח של השלטון, ואילו ה'תשתית הפרשנית' שקשרה לו את המשמעויות הלאומיות בעבר נאלמה עקב המלחמה. בהמשך, התפתחויות פוליטיות וכלכליות שאירעו בצמתים היסטוריים קריטיים בלמו את הפוטנציאל הלאומי של הכדורגל, והאנרגיות המושקעות בזירה זו תועלו לאפיקים המאשרים את הסדר הקיים ולא קוראים עליו תיגר.

שנות ה-30: התעוררות מאוחרת

הכדורגל, ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם, אמנם הובא לפלשתינה על-ידי מהגרים אירופים, יהודים ואחרים, עוד בראשית המאה ה - 20, ועסקו בו ערבים ויהודים בערים הגדולות, אך תהליכי מיסודו של המשחק מתחילים עם הכיבוש הבריטי. בתי הספר הממשלתיים שהקימו הבריטים, ובהם שיחקו כדורגל, היו גורם תרבותי מתווך בעל חשיבות רבה להפצתו של המשחק בקרב תושבי הארץ. ב - 1921 התארגן בירושלים ה- Sport club , מועדון ספורט של פקידי הממשלה הבריטית, אשר גם יהודים וערבים שותפו בו, ובמסגרתו נערכו משחקי גביע סדירים. היזמה להקים התאחדות כדורגל רשמית בפלשתינה שתסונף לפיפ"א (התאחדות הכדורגל הבין-לאומית), הייתה של הסתדרות 'מכבי'. אף שב'מכבי' ראו בהקמת ההתאחדות חלק בלתי נפרד מהתחדשות העם היהודי בארצו וכלי לטוויית קשרים בין-לאומיים בעבור המפעל הציוני, הרי שלאור מדיניות פיפ"א לקבל לשורותיה רק התאחדויות המייצגות מדינות, הוקמה ההתאחדות כגוף של המדינה המנדטורית. לכן נאלצו ראשי 'מכבי' להזמין לא רק את קבוצות 'הפועל', אלא גם קבוצות ערביות. בישיבה הראשונה של הנהלת ההתאחדות, ב - 14 באוגוסט 1928, נכח, לפיכך, נוסף על 14 נציגי 'מכבי' ו'הפועל', גם נציג ערבי ממשפחת נוסייבה, שייצג את 'א-נאדי א-ריאצ'י אלאסלאמי' (מועדון הספורט האסלאמי) מירושלים. מלבד בישיבת היסוד, לא מופיע שמו של נוסייבה בין המשתתפים בשום ישיבה שנערכה אחר כך. אף-על-פי-כן, בשנים הראשונות לקיומה של ההתאחדות שיחקו בה גם קבוצות ערביות. בדוח שהגישה לפיפ"א 'האגודה הספורטיבית המזרחית' ב - 1929, מסופר על מבנה הליגות בארץ: עשר קבוצות בליגה הראשונה, 20 בליגה השנייה (מהן חמש קבוצות ערביות) ו - 39 בליגה השלישית (מהן שש ערביות).6

אף שבאופן רשמי ייצגה ההתאחדות את כל תושבי הארץ, הדומיננטיות הציונית בה הייתה מוחלטת. דומיננטיות זו באה לידי ביטוי לא רק בהרכב ההנהלה ובמספר הקבוצות, אלא גם בהישגים ובייצוג המדינה המנדטורית כלפי חוץ. חוץ מהאליפות בשנת 1932, שבה זכתה קבוצת המשטרה הבריטית, זכו הקבוצות היהודיות בכל האליפויות. הערבים החרימו את נבחרת פלשתינה, שהשתתפה בתחרויות בין-לאומיות, ובמשחקים הבין-לאומיים נוגנה 'התקווה' לצד ההמנון האנגלי. לא מפליא אפוא שנכונותם של הערבים לשמש כעלה תאנה להתאחדות הניטרלית להלכה, אך הציונית למעשה, לא ארכה זמן רב. בשנת 1934 הוקמה 'התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית', על-ידי פעילי ספורט ערבים אשר הדומיננטיות הציונית בהתאחדות לא הייתה לרוחם. התאחדות זו פעלה לא רק לארגון משחקי כדורגל, אלא קיימה גם תחרויות ספורט בכלל, ואיגדה תחתיה התאחדויות ספורט של ענפים שונים. התוצאה המידית של הקמת מסגרת זו הייתה שקבוצות הכדורגל הערביות נטשו את ההתאחדות הכללית ועברו לשחק במסגרת התאחדות הספורט הערבית.

בשנות ה - 30 מתחילים דיווחי הספורט לקבל מקום קבוע בעיתונות הפלסטינית. במיוחד מדווח על תחרויות ספורט של בתי ספר. הנפת הדגל הערבי7 בתחרויות ומתן שמות לקבוצות הנוער - שמות של מצביאים ערבים ומוסלמים ידועים מן העבר הרחוק כדוגמת ח'אלד בן אלוליד וצלאח א-דין אלאיובי - מלמדים על המשמעויות הלאומיות והכוחניות שניתנו לתחרויות הספורט. גולת הכותרת של שלוש שנות פעילותה של ההתאחדות (1937-1934) הייתה פסטיבל הספורט שנערך ביפו ב - 1935. בפסטיבל השתתפו יותר מ - 5,000 ספורטאים ערבים, והם התחרו באתלטיקה קלה, בסיוף וברכיבה על סוסים.8

המרד נגד השלטון הבריטי שפרץ ב - 1936 הביא לידי פירוקה של התאחדות הספורט הפלסטינית. בתום המרד נותרו הכדורגלנים הערבים ללא מסגרת ארגונית, והדבר מסביך את בקשתן של כמה קבוצות ערביות לשוב ולהצטרף להתאחדות הכללית בשנת 1941. קבוצות אלה פרשו סופית מההתאחדות בסוף שנת 1943.

1947-1944: תנופה ארגונית

במאי 1944 יזם 'מועדון הספורט הלאומי' ביפו את הקמתה של התאחדות ספורט ערבית. נציגים של 21 מועדונים התכנסו על-פי ההזמנה ביפו והחליטו 'להקים התאחדות בשם "התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית". ההנהלה בהתאחדות זו תהיה ערבית טהורה - תהא אשר תהא האזרחות של הקבוצות השייכות אליה'.9 כמו כן הוחלט להקים ועדה מכינה שתכין נוסח לחוקה, והוחלט לקרוא לכל המועדונים הערביים לשלוח את הצעותיהם לחוקה. ב - 22 ביולי באותה שנה התכנסה ישיבת היסוד של 'התאחדות הספורט הערבית הפלסטינית' ביפו, ונכחו בה נציגי 14 מועדונים מכל רחבי הארץ. להתאחדות היו ועדות נפרדות לענפי הספורט השונים, ובמסגרתה פעלו, נוסף על הענף הדומיננטי ביותר, הכדורגל, גם אגרוף, טניס שולחן, כדורעף, הרמת משקולות, שחייה, אתלטיקה וכדורסל (מקצת הגופים, כדוגמת התאחדות טניס השולחן, פעלו עוד לפני הקמת ההתאחדות הכללית). ההתאחדות פעלה על בסיס שש התאחדויות אזוריות: אזור ירושלים, יפו, חיפה, עזה, שכם והגליל. ב - 1945 העריך מדור הספורט של 'פלסטין' את מספר הספורטאים הפעילים ביותר מ - 10,000. שמונה חודשים לאחר הקמתה הרשמית היו בהתאחדות 45 מועדונים מעכו ועד באר-שבע, וב - 1947 כבר היו בה 65 מועדונים.

בשנה הראשונה לפעילות ההתאחדות הוקמה ליגת כדורגל כלל ארצית אשר פעלה על בסיס אזורי. האלופה בכל אחד מששת האזורים עברה לשחק ב'אליפות פלסטין'. נראה שכלקח מהדומיננטיות הציונית שהושגה בהתאחדות הכדורגל, וכביטוי לאיבה המחריפה בין שני הציבורים, אסרו חוקי ההתאחדות הערבית איסור חמור על שיתוף שחקנים יהודים. הספורט קיבל הכרה גם מההנהגה הערבית, ומנהיגים מקומיים וארציים כיבדו בנוכחותם תחרויות ספורט חשובות. למשחק הגמר של אליפות פלסטין בכדורגל (הראשונה מאז הקמת ההתאחדות החדשה), שנערך במגרש 'אלבצה' ביפו ב - 3 ביוני 1945, נתן את חסותו אחמד חילמי באשא (לימים ראש ממשלת 'כל פלסטין' שהוקמה בעזה ב - 1948). להתמודדות זו, בין 'מועדון הספורט האסלאמי ביפו' לבין 'האיחוד האורתודוקסי בירושלים', הוזמנו כל ראשי הערים הערביות בפלסטין ונכבדי הערים והכפרים. כ - 10,000 צופים ראו את המועדון היפואי מנצח 0:2 וזוכה במגן כסף שתרם בנק האומה הערבית. מדובר באותו בנק שתמך במפלגת 'אסתקלאל' הפלסטינית, בעלת האוריינטציה הלאומית-החילונית, ותמיכתו בכדורגל מלמדת על זהות הכוחות באליטה הפלסטינית שניסו לקדם את הספורט. למשחק קדמו שתי דקות דומייה, ובהן עמדו השחקנים והקהל לזכר קרבנות המלחמה בסוריה ובלבנון.10

הסולידריות עם סוריה ולבנון לא הסתכמה בטקסים בלבד. התאחדות הספורט ארגנה תחרויות אגרוף, הרמת משקולות והיאבקות, והכנסותיהן הוקדשו לנפגעים הערבים במרד נגד הצרפתים בסוריה ובלבנון.11 בסוף יוני 1945 אף החליטה הוועדה המרכזית של ההתאחדות לשלוח סיוע כספי לנפגעים, דרך ההתאחדות הסורית, ואף פנתה למועדונים וביקשה מהם לסייע בתרומות.12

למרות המניעים ההומניטריים שבוודאי עמדו בבסיס ההתגייסות של התאחדות הספורט למען המדינות השכנות, לא נעדרו ממנה גם שיקולים פרגמטיים. בשנים אלו פעלה ההתאחדות ליצירת קשרים בין-לאומיים, וספורטאים ערבים פלסטינים יצאו לתחרויות בין-לאומיות במצרים, בעבר הירדן, בסוריה, בלבנון ובאירן. אך פעילות זו נתקלה בבעיות פוליטיות, במיוחד בתחום הכדורגל. ההתאחדות הכללית, אשר ייצגה באופן רשמי את פלשתינה בפיפ"א, הטילה וטו על משחקים של נבחרות לאומיות נגד הנבחרת שהקימה ההתאחדות הערבית. לכן ניסתה הנהלת ההתאחדות הערבית לגייס לעזרתה את ההתאחדויות במצרים, בלבנון (הוקמה ב - 1933) ובסוריה (הוקמה ב - 1936) במאבק למען לגיטימיות בין-לאומית. ב - 15 במרס 1945 נכתב במדור הספורט של 'פלסטין':

משלחת ספורט בראשות התאחדות הכדורגל הערבית הפלסטיני צפויה לצאת למצרים על מנת לסכם עריכת משחקים בין מצרים ופלסטין בראשית החודש הבא. אנו מבקשים ממנה לדון בסוגיית התאחדות הכדורגל הפלסטינית, שאינה ערבית, ומוכרת מבחינה בינלאומית ומייצגת אותנו על אפנו ועל חמתנו. כמו כן אנו מבקשים ממצרים שתשתדל עבורנו ותדרוש יחד עמנו את ביטולה. היא אינה מייצגת אלא את עצמה ואת עדתה ולא את העם הערבי הפלסטיני. ואם הדבר אינו אפשרי כעת, אנו מבקשים שני שליש ממושביה ולה יישאר שליש על פי חוקי הממשלה בארץ. התאחדות זו הוקמה בשנת 1922 [הטעות במקור, צ"ל 1928, ת.ש.] וייצגה את פלסטין מבחינה בינלאומית בזמן שהמשחק בקרב הערבים עדיין היה בהתהוותו. בהתאחדות חברים שנים-עשר אנשים, כולם אינם ערבים ומרכזה בתל-אביב ועד ימינו אלה היא מייצגת את פלסטין.

יהיה זה עוול אם התאחדות זו תמשיך לייצג את פלסטין הערבית מבחינה בינלאומית בזמן שמשחקינו וההתאחדות שלנו התארגנו, ובין צעירינו יש חזקים מהם, טובים מהם, ומקצועיים מהם. הקבוצות המצריות לא יכולות לבקר בפלסטין ולשחק עמנו אם ההתאחדות הלא חוקית הזו אינה מסכימה ומצרים נאלצת להסכים לכך על מנת לשמור על הסדר והחוקים הבינלאומיים הנהוגים בשאר הארצות. כל עוד לא יסתיים המצב החריג והיוצא דופן הזה, יש להשקיע מאמצים במצרים על מנת לייסד 'התאחדות ספורט מזדחית', שתחל לפעול מיד.

במקביל ניסו הספורטאים הערבים פתרונות נוספים. למשל, הועלתה האפשרות שהכדורגל הפלסטיני יסופח להתאחדות הסורית, אך הצעה זו ירדה מהפרק מסיבות לא ברורות. לעומת זאת, התאחדות מרימי המשקולות הוכפפה בפועל להתאחדות המצרית.

ב - 1946 פנתה ההתאחדות הערבית, בתמיכת ההתאחדויות במצרים ובלבנון, לפיפ"א, ודרשה באופן רשמי להתקבל בתור התאחדות כדורגל נפרדת (או להקים בארץ התאחדות בלתי תלויה, על-פי גרסה אחרת). עקב בקשה זו מיהרה ההתאחדות הציונית לשוב ולהזמין בנובמבר 1946 את הקבוצות הערביות להצטרף לשורותיה, מחשש לאבדן הלגיטימיות הבין-לאומית. ההתאחדות הערבית ניסחה בתגובה מכתב סירוב אחיד, וכל הקבוצות הערביות נתבקשו לשלוח אותו אל ההתאחדות הציונית.

בינתיים נדחתה בקשת הקבלה של ההתאחדות הערבית לפיפ"א, עקב מאמץ דיפלומטי של התאחדות הכדורגל הציונית.13 אך הדחייה הובילה לכינוסה של ועידה משותפת להתאחדויות הערביות באזור, ועידה אשר הביעה את מחאתה ודרשה מפיפ"א לשוב ולדון בבקשה. ואכן, בקיץ 1947 קיבל הוועד הפועל של פיפ"א החלטה להציע לכנס הבא לכונן בפלשתינה התאחדות 'ניטרלית' שבראשה יעמדו אנשים שלא ישתייכו לשני 'הגזעים' (כך במקור, על-פי הנוסח המופיע בפרוטוקול ההתאחדות).14 בפועל, כשנערך הכנס, כבר הייתה הארץ שרויה עמוק בתוך הקרבות, ולכן לא נתקבלו כל החלטות משמעותיות.

שנות ה - 50 וה - 60 היטמעות במסגרות הציוניות

הספורט הפלסטיני התפשט ברחבי הארץ בשנות המנדט מתוך הערים הגדולות אל הפריפריה. הוא החל לעמוד על רגליו באמצע שנות ה - 40 ופיתח תנופה ארגונית מרשימה, אך מלחמת 1948 קטעה את התהליך בשלב שבו תהליכי המיסוד של הספורט בפריפריה היו עדיין בחיתוליהם. פלסטין המודרנית והמשכילה, ובעיקר האליטה החדשה שקמה בערים הגדולות והייתה הכוח המניע מאחורי הקמת התשתית הספורטיבית - קרסה. לאחר המלחמה לא שרדה כמעט שום תשתית ספורטיבית ערבית עצמאית, ולתוך הוואקום הארגוני שנוצר נכנסו כוחות חדשים, אשר השתמשו בספורט בתור כלי פוליטי, על-פי צורכיהם.

בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל הייתה רוב הפעילות הספורטיבית הערבית לא ממוסדת, והשתתפותם של ספורטאים ערבים במסגרות הכלליות, כדוגמת ההתאחדות לכדורגל, הייתה נדירה. אפשר להזכיר בהקשר זה קבוצות ספורט שייצגו מוסדות דת נוצריים, כדוגמת טרה סנטה ביפו והמועדון האורתודוקסי בחיפה, וכן את קבוצות הכדורגל של 'הברית'15 בנצרת ובחיפה. אך אט-אט החלה להופיע פעילות ספורטיבית מאורגנת גם במקומות שהיא לא הייתה מוכרת בהם לפני המלחמה.

שני גורמים מרכזיים משפיעים על התפתחות הספורט הערבי ביישובים הערביים בשנות ה - 50 וה - 60: א. השינוי במבנה התעסוקתי ב. האינטרסים החופפים של הממשלה וההסתדרות. המבנה החברתי של הכפרים הערביים עבר שינוי מרחיק לכת לאחר 1948. הפקעת הקרקעות המסיבית מחד גיסא16 והתלות הגוברת במשק היהודי מאידך גיסא, הביאו לתהליכי פרולטריזציה מואצים בחברה הערבית.17 לכך היו כמה השלכות הנוגעות לפעילות הגופנית. ראשית, עבודה בשכר יוצרת הבחנה ברורה יותר בין זמן העבודה לזמן הפנוי. למעשה, 'הפנאי' הוא תוצר של ספירת שעות העבודה בחברה התעשייתית.18 לכן תהליכי עיור ופרולטריזציה נוטים להביא בעקבותיהם עיסוק בפעילות ספורטיבית. למעבר החד מחברה חקלאית בעיקרה לחברה המתפרנסת מעבודה בשכר הייתה גם השפעה שפגעה בערכים החברתיים ובמרקם החברתי בכפר הערבי, שנותק מחיי הכפר המסורתיים ומהמחזוריות היציבה יחסית של השנה החקלאית. ההתארגנויות המקומיות להקמת מועדוני הספורט היו ניסיון לארגן מחדש את החברה סביב מוקדים חלופיים המותאמים למצב שהשתנה. יוזמי הפעילות היו בעיקר הצעירים, ואילו המנהיגות המסורתית בכפרים הערביים בשנות ה - 50 וה - 60 התייחסה אל הפעילות הספורטיבית בחשדנות מהולה בבוז. המראה של גברים צעירים חשופי גוף מתרוצצים אחרי כדור ללא מטרה, נחשב בעיניהם במקרה הטוב בזבוז זמן, ובמקרה הגרוע פעילות 'לא גברית' מופקרת.

הצעירים הערבים שביקשו תמיכה חומרית לפעילותם הספורטיבית מצאו אוזן קשבת אצל אנשי המחלקה הערבית של ההסתדרות. בארכיון ההסתדרות אפשר למצוא מכתבים רבים של תושבי הכפרים הערביים, ובהם בקשות מן ההסתדרות לסייע גם לכפר שלהם להקים מועדון ספורט. פקידי ההסתדרות הציגו עצמם לפני הצעירים בכפרים הערביים כמי שמבינים לרוחו של הדור 'המודרני', המתוסכל מעימותיו עם הכוחות המסורתיים.19 מינוי לתפקיד מתאם הפעילויות הספורטיביות בחסות ההסתדרות היה תגמול אפשרי, אחד מני רבים, שיכלה ההסתדרות להציע לצעירים ערבים שהיו מוכנים לשרת את האינטרסים שלה ביישובים הערביים.20 'המחלקה הערבית' הייתה בפועל כלי פוליטי חשוב של מפא"י, והיא השתמשה בו לצבירת עצמה פוליטית בקרב הציבור הערבי.21 ההשקעה בכפרים הערביים נגזרה מעובדה זו. על-פי שיקולי עלות מול תועלת הייתה ההשקעה בהקמתם של מועדוני ספורט והכשרתם של מדריכי ספורט זולה ויעילה, לעומת מוסדות אחרים שהקמתם נועדה לגייס תמיכה פוליטית. באמצע שנות ה - 50 החלה ההסתדרות לקיים קורסי הכשרה למדריכי ספורט ערבים.22 כמו כן מוקמות בתקופה זו קבוצות 'הפועל' בכדורגל בלוד ובג'לג'וליה, וקבוצות אלו מצטרפות למשחקי ההתאחדות לכדורגל.

אך השינוי המשמעותי מתרחש בשנת 1959, כאשר ההסתדרות מחליטה לפתוח את שעריה בפני האזרחים הערבים.23 מכאן ואילך לא מדובר עוד בהיענות נקודתית לצרכיו של יישוב זה או אחר, אלא במדיניות כוללת. בראשית שנות ה - 60 מוקמים עשרות סניפים של 'הפועל' ביישובים הערביים. הקבוצות שהתארגנו בכפרים השונים קיבלו את השם 'הפועל'. במקרים בודדים, הקשורים במערכות יחסים מקומיות ואישיות, הצטרפו קבוצות גם למרכז 'מכבי' (בפוריידיס ובמעיליא). ב - 1964 שיחקו בשורות ההתאחדות קבוצות 'הפועל' מנצרת, כפר-כנא, טירה, כפר-קאסם, ג'לג'וליה, טייבה, עכו, כפר-יאסיף, תרשיחא, מג'ד אלכרום, ומעיליא, קבוצות 'מכבי' מפוריידיס וממעיליא, ושלוש קבוצות מחוץ לאיגודים.

הפעילות ההסתדרותית זכתה לתמיכה נדיבה מידי ממשלת ישראל. מבט על הפעילות המשולבת של ההסתדרות והממשלה בשנות ה - 50 וה - 60 מגלה קו מדיניות ברור, שעיקרו יצירת תלות של האזרחים הערבים בתשתית הספורטיבית שמספקת המדינה. מצד אחד ניכר עידוד פעיל של פעילות ספורטיבית במסגרות המוסדיות המקובלות, ומצד שני נמנעה פעילות ספורטיבית ערבית עצמאית. המעורבות הממשלתית וההסתדרותית בפיתוח הספורט הערבי קיבלה ביטויים מגוונים. החל ב - 1959 ארגן משרד החינוך בימי העצמאות תחרויות ספורט אזוריות לבתי הספר הערביים. בפסטיבלים הללו נישאו נאומי חג שהדגישו כי זו דרכם של הערבים בישראל להביע את שמחתם בחגה של המדינה.24 החל ב – 1960 מופיע מדור ספורט בעיתון 'אליום', אשר פעל במימון משותף של ההסתדרות ולשכת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.25 כמו מדור הספורט של 'פלסטין' בתקופת המנדט, גם במדור זה ניכרת הנטייה לראות בספורט כלי חינוכי, אלא שהפעם הכיוון שונה. המדור מדווח בעיקר על משחקי הליגה הלאומית בכדורגל וכן על משחקיהן של קבוצות ערביות, גם במסגרת ההתאחדות וגם מחוצה לה, ולעתים קרובות מודגש תפקידו החיובי של הספורט כמקרב בין העמים. מיולי 1964 מופיע המדור כמוסף שבועי בן שני עמודים (מתוך ששת עמודי העיתון). עורך המדור, נעים זלח'ה, יהודי יליד עירק, האמין כי לספורט תפקיד חשוב בשיפור היחסים בין יהודים לערבים, והטור האישי שכתב, כמו גם הנימה הכללית ששלטה במדור, ביטאו זאת. זלח'ה אף נשלח על-ידי המחלקה הערבית של ההסתדרות ליישובים הערביים כדי להרצות על חשיבותה של הפעילות הספורטיבית, שכאמור לא נתקבלה אז בברכה על-ידי המנהיגות המקומית בכפרים. במאי 1963 מתחיל 'קול ישראל' לשדר תכנית שבועית בערבית, וכעבור שנה שודרו כבר שלוש תכניות שבועיות. מדי שנה, בתום עונת הכדורגל, היה נערך משחק בין קבוצה ערבית בכירה לבין 'נבחרת הכוכבים הערבים' משאר הקבוצות. יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים וראש המחלקה הערבית של ההסתדרות היו אורחי כבוד קבועים באירועים אלו. ההסתדרות סייעה בהקמת המגרשים ביישובים הערביים, תוך שהיא מגייסת לעזרתה מימון מכספי הווקף האסלאמי ומיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. ההסתדרות קיימה גם סדנאות הכשרה רבות למדריכי ספורט ערבים, ובמימונם השתתף גם משרד החינוך והתרבות.

הקבוצות הערביות שקמו והצטרפו להתאחדות ביטאו את הדואליות הקיימת בניסיונות של מיעוט לאומי לקנות לו עמדה בתוך מוסדות המזוהים עם המדינה. מצד אחד היה בניסיונות האלה פוטנציאל לגיבוש מוקד הזדהות למיעוט הערבי בישראל, אך מצד שני הן ביטאו הכרה בממסד ושיתוף פעולה עמו, בימים שבהם הממשל הצבאי עדיין הכתיב את אורחות חייהם של האזרחים הערבים.

הדוגמה הבולטת לפן הראשון של ההשתלבות הייתה קבוצת הכדורגל של הפועל בני נצרת, שהצטרפה לליגה ג' של ההתאחדות בשנת 1960. ב - 16 במרס 1964 מדווח עיתון 'הבוקר' כי הקבוצה הייתה מעורבת בתקרית אלימה בין אוהדיה ושחקניה לבין אוהדים ושחקנים של קבוצת הפועל מגדל העמק. הדי התקרית נשמעו הרבה מעבר למגרש הכדורגל. עקב התקרית קראה המפלגה הקומוניסטית לשביתה כללית, כדי למחות על ה'אלימות נגד המגזר הערבי'. ואמנם, למחרת לא הגיעו מאות העובדים מנצרת למגדל העמק. העיתון מציין כי 'תקרית השבת האחרונה אינה אלא התפרצות ספונטאנית שביטאה, בצורה קיצונית, את מצב היחסים המעורער השורר בין אוכלוסיית נצרת למגדל העמק'. רדיו קהיר אף הפסיק את שידוריו כדי לדווח על 'מארב מזוין שהוטמן לקבוצת ספורט ערבית מנצרת על-ידי קבוצת ספורט יהודית'.

חודשיים לאחר מכן, במאי 1964, כבר חגגה העיר נצרת את עלייתה של הקבוצה לליגה א' (אז הליגה השנייה). במשחק העלייה נגד בית"ר קרית-שמונה נכחו למעלה מ - 6,000 צופים מנצרת והסביבה, והם ראו את נצרת מנצחת בתוצאה 0:8. כשהסתיים המשחק נהרו אלפי האוהדים ונשאו את שחקני הקבוצה על הכתפיים ברחובות נצרת לקול מצהלות התושבים.26

לאורך כעשור ומחצית הייתה הפועל בני נצרת הקבוצה הערבית הדומיננטית ומקור גאווה לרבים בציבור הערבי.

בשנות ה - 60 אף מופיעים לראשונה שחקנים ערבים בליגה הבכירה. חסן בוסתוני (אחיינו של חבר הכנסת ממפ"ם, רוסתום בוסתוני) החל לשחק בשורות מכבי חיפה בשנת 1963. ב - 1967 עלה עלי עות'מאן, נער צעיר מבית צפאפא, לשחק בגיל 15 בשורות הקבוצה הבוגרת של הפועל ירושלים. נוכחותם של עות'מאן ובוסתוני הביאה למשחקים של קבוצותיהם ברחבי הארץ אוהדים ערבים רבים שהזדהו עמם. לעומת בוסתוני, החלוץ הזריז של חיפה, שעורר הזדהות בעיקר בשל השערים שהבקיע, לעלי עות'מאן המגן יצא שם של שתקן נוקשה וקשוח, 'גבר' שאינו מוותר לאיש. הדימוי הזה והפופולריות שלו בקרב אוהדי הכדורגל הערבים חיזקו זה את זה, ולאורך יותר מעשור סימל עלי עות'מאן בעבור ערבים רבים את דמותו של הערבי הלוחם והנאבק, השונה כל-כך מהדימוי העצמי הערבי הקולקטיבי שעוצב על-ידי המלחמות ב - 1948, ב - 1967 ובימי הממשל הצבאי. בהזדהות עם עות'מאן הייתה טמונה האופציה לחזק את הכבוד העצמי הגברי הלאומי, בלי להסתכן בסנקציות שעלולות לבוא בעקבות הזדהות עם גיבורים אחרים, כדוגמת תנועת הפתח, שהחלה לצבור תנופה באותן שנים ממש.

מצד שני, הקשר שבין קבוצות 'הפועל' שקמו לבין ההסתדרות ומפא"י הקנה להן דימוי ממסדי והציב אתגר בפני גורמים פוליטיים בעלי תודעה לאומית. בתוך הכפרים הערביים קמו בשנות ה - 50 וה - 60 קבוצות עצמאיות שנשאו שמות ערביים (אלאהאלי, אבנאא' אלבלד). במשולש פעלה בראשית שנות ה - 60 ליגה ערבית עצמאית שכללה קבוצות מטירה, מקלנסואה, מכפר קאסם ומטייבה. בהפעלתם של מועדוני הספורט העצמאיים הייתה מעורבת תנועת אל-ארד. לאחר שנתקלה בקשיים להתארגנות פוליטית כלל ארצית, ניסתה התנועה לאמץ את מועדוני הספורט כתשתית ארגונית וסמלית. ניסיונות אלו מסבירים ככל הנראה את התערבותו של הממשל הצבאי בשנת 1964 לביטול תחרויות ספורט עצמאיות ולמעצר של הפעילים המארגנים, מתוך חשש כי מדובר בהקמת תשתית להתארגנות חתרנית.27 ההתארגנות העצמאית הייתה אמורה לפתור את דילמת 'שיתוף הפעולה', אך התגובה של הממשל הצבאי הבהירה את הגבולות המבניים שבהם יכולים הערבים בישראל לעצב את זהותם הקולקטיבית. סברי ג'רייס, מאנשי תנועת אל-ארד שגלה מישראל בעקבות פעילותו הפוליטית, כותב על כך בספרו:

ואכן, אל-ארד 'הואשמה' בכך, וברצינות גמורה, שנתנה את ידה להקמתם של אי אלו ממועדוני הספורט העצמאיים, שנוסדו בכמה כפרים ערביים בתקופה האחרונה; והמושל הצבאי לאזור התיכון הכריז פעם על אחד מכפרי המשולש, כאזור סגור, לשם מניעת עריכתה של התחרות כדורגל, בהשתתפות נבחרות מהגליל ומהמשולש - כי חטא בל יכופר הוא, בממלכת הממשל הצבאי ושותפיו, להקים ארגונים כאלה בקרב ערביי ישראל. וכי מה הצורך בהקמת מועדוני ספורט עצמאיים? הרי מזמן הוחלט שרק למחלקה הערבית של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים, הנתונה לשליטתה המוחלטת של מפא"י, 'מותר' להקים מועדונים בכפרים הערביים ורק אותם מועדונים 'רשאים' להקים נבחרות כדורגל. הם, ורק הם, יורו לך כיצד לשחק כדורגל, מתי ועם מי. 28

שמואל טולדאנו, שהיה יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים בשנים 1977-1965, מאשר כי ממשלת ישראל מנעה במכוון את הקמתם של מועדוני ספורט ערביים עצמאיים.29 לעומת זאת היא תמכה במי שביקש להשתלב במסגרת המדינתית המפוקחת. תמיכה זו, אליבא דטולדאנו, השיגה שתי מטרות: (א) ביטול הוואקום המסוכן של הזמן הפנוי, שאליו עלולים להישאב שני סוגים של איומים על היציבות: פשיעה ותודעה לאומית ערבית. (ב) חסימת החלופה - קבוצות ספורט עצמאיות שעלולות להתפתח לבסיס כוח פוליטי או ארגוני.

בלי קשר לכך גילו במרכז 'מכבי' כי ההתארגנות של 'הפועל' בקרב הערבים מעניקה ל'הפועל' יתרון פוליטי בהתאחדויות הספורט השונות (בהתאחדות לכדורגל ובאיגודים נוספים נקבע גודל הייצוג בהנהלות על-פי מספר הספורטאים הפעילים).30 כמו כן, קבוצות 'הפועל' ביישובים הערביים לא יכלו לספק את הצרכים של ספורטאים צעירים רבים שלא נקלטו בשורותיהן. לכן החלו באמצע שנות ה - 60 לקום קבוצות ספורט רבות הקשורות במרכז 'מכבי: ביישובים רבים נעשתה החלוקה בין 'מכבי' ל'הפועל' בקבוצות הכדורגל על-פי הקואליציות של החמולות בכפר, בריתות פוליטיות וקווי חלוקה מעמדיים. האופי התחרותי וההישגי, והסימון הברור בין שני מחנות מובחנים שמאפשר משחק הכדורגל, אפשרו לקבוצות שונות בתוך היישובים לתת ייצוג דרמטי לקונפליקטים ביניהן. דפוס שחזר על עצמו בכמה כפרים, כדוגמת סח'נין, כפר-כנא ואום אל-פחם ג'דידה, היה החלוקה המעמדית. קשה לקבוע מבחינה היסטורית באיזו מידה המשפחות החזקות מבחינה כלכלית הן שהתקרבו אל הממסד הציוני, ובאיזו מידה התקרבות זו תרמה לשיפור מצבן הכלכלי, אך ברור שברבים מן היישובים הערביים נוצר יחס הפוך בין היכולת הכלכלית לבין עומק הקשרים עם פקידי הממשלה וההסתדרות. לכן הייתה קבוצת 'הפועל' מזוהה לעתים קרובות עם החמולות העשירות יותר, ואילו 'מכבי' הייתה לקבוצת ה'עמך'.31 במישור הפוליטי, הדימוי הממסדי של 'הפועל' משך ל'מכבי' קבוצות חברתיות בתוך הכפרים אשר נטייתן הפוליטית הייתה לאומית יותר.

אך עם כל חשיבותן של היריבויות בין 'הפועל' ל'מכבי', נשארה זו יריבות בתוך כללי המשחק של המדינה. הניסיונות להקים מסגרת ערבית עצמאית נפרדת חדלו לאחר הניסיון הכושל של 1964, והם יופיעו שוב רק כעבור שני עשורים, עם הקמת הליגה האסלאמית.

שנות ה - 70 וה – 80: ייצוג המדינה ומסחור המשחק

ממשלת ישראל ערכה בשנת 1974 דיון בנושא הספורט הערבי בישראל, וקיבלה את המלצת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים כי יש לעודד את פעילות הספורט במגזר הערבי, אך לא במסגרות עצמאיות.32 בכך ניתן תוקף רשמי למדיניות אשר יושמה למעשה ב - 15 השנים שקדמו להחלטה. עם או בלי קשר להחלטה זו נמשך בשנות ה - 70 התהליך ההדרגתי של השתלבות קבוצות ערביות בליגות הכדורגל. גם במישור האישי דרך כוכבם של שחקנים ערבים, ובמשחקים האולימפיים במונטריאול אף ייצג לראשונה כדורגלן ערבי (רפעת טורק) את ישראל בזירה הבין-לאומית.

רבים מבני הדור החדש שהגיעו לעמדות הנהגה ברשויות המקומיות הערביות בסוף שנות ה - 70 ובראשית שנות ה - 80, היו שחקני כדורגל בראשית שנות ה - 60. לעובדה זו הייתה השפעה על מדיניות הספורט של הרשויות, והן החלו להיות נדיבות יותר בתמיכתן בקבוצות הכדורגל. כתוצאה מכך החל דור חדש של כדורגלנים צעירים לתת את הטון בקבוצות הערביות בראשית שנות ה - 80. נדמה היה שמסתמנת תקופה של הישגים לקבוצות הערביות, שעתידה להניב אפילו 'קבוצת דגל' ערבית. אך ראשיתן של שנות ה - 80 היא גם תפנית בהיסטוריה של הכדורגל בישראל - מזירה שמשמעויותיה החברתיות נעו בתחום שבין בידור לפוליטיקה, החל הכדורגל להיתפס יותר ויותר כסוג של סחורה.33 חוקי השוק, אשר לעתים קרובות אינם מתחשבים בגבולות לאומיים ואתניים, הכתיבו במידה גוברת והולכת את הדינמיקה שניתבה כדורגלנים בין הקבוצות השונות. קבוצות יהודיות בעלות ייחוד אתני, שעד אז זכו להישגים (מכבי יפו 'הבולגרית', שמשון תל-אביב 'התימנית' ועוד) הלכו ודעכו, והכסף הגדול החל לדבר. כללי השוק קבעו כי הצלחתה של קבוצה תלויה בעיקר בהיקף חוג האוהדים שלה. ואכן, מאז 1983, עת זכתה מכבי נתניה באליפות, זכו באליפות רק קבוצות שייצגו אחת משלוש הערים הגדולות. בקנה מידה גדול, החל להסתמן קשר ברור בין גודל היישוב לבין רמת הליגה שבה הוא מיוצג. העובדה שאין עיר ערבית גדולה בישראל (בנצרת, העיר הערבית הגדולה בישראל, כ - 65,000 נפש, והיא העיר ה - 20 בגודלה בישראל), מבטלת מראש את האפשרות לייצוג ערבי מתמשך בליגה הבכירה. כישרונות צעירים שצומחים ביישובים הערביים או ביישובים יהודיים בגודל דומה מאותרים במהרה על-ידי המועדונים הבכירים ועוברים לשחק במועדונים אלו, שהעתיד הכלכלי והיוקרה החברתית בהם נראים מבטיחים. חוקי השוק, שהחלו להיות דומיננטיים בכדורגל, מנעו את האפשרות להתגבשותה של קבוצה ערבית מצליחה עם חוג אוהדים בעל מסורת כמו הקבוצות הגדולות בישראל. גם בליגות הנמוכות גבר בשנות ה - 80 זרם דו-סטרי של שחקנים בין הקבוצות היהודיות לערביות. שחקנים יהודים משחקים בתור שחקני חיזוק כמעט בכל קבוצה ערבית ששואפת לעלות ליגה, גורם שמפחית אף הוא מהיכולת לגבש גאווה לאומית סביב קבוצות אלה.

לעומת אי-התגבשותה של 'קבוצת דגל ערבית', התחזק מעמדם של השחקנים הערבים כבודדים. התופעה בעלת ההיבט הסמלי המובהק ביותר הייתה הנוכחות הדומיננטית של שחקנים ערבים בנבחרת ישראל. בשעה שייצגו את מדינת ישראל, סימלו רפעת טורק (34 הופעות בין-לאומיות) וזאהי ארמלי (28 הופעות בין-לאומיות) את המתח והסתירה המלווים את האזרח הערבי במדינה היהודית. אף שגם לפני כן ייצגו ספורטאים ערבים את ישראל בזירה הבין-לאומית, היה זה בענפים שוליים (אגרוף, הרמת משקולות), שלא מקבלים תשומת לב ציבורית כמו זו שהכדורגל זוכה לה. הנוכחות של ארמלי וטורק הציבה בפני אוהדי הכדורגל היהודים והערבים בארץ שאלות בסיסיות אשר למשותף ולמפריד ביניהם. בשורה התחתונה, נכונותם של ארמלי וטורק לייצג את מדינת ישראל כמעט לא עוררה נגדם ביקורת בקרב הציבור הערבי. גם הרחקתו מהנבחרת של בלם נבחרת ישראל, שלמה קירט, בעקבות התבטאויות גזעניות כלפי טורק וארמלי, הבהירה כי נבחרת ישראל בכדורגל ממלאת תפקיד מכיל ולא מדיר כלפי אזרחיה הערבים של המדינה. טורק וארמלי, כמו גם כוכבים ערבים נוספים ששיחקו בקבוצות הצמרת בליגה הבכירה בישראל, היו מודל להזדהות בעבור צעירים ערבים רבים. אלה ראו בכדורגל נתיב ניעות אפשרי ואמצעי להיחלץ מהעמדה השולית של אזרחים ערבים במדינה היהודית.

תהליכים אינטגרטיביים אלו לא יכלו שלא לעבור ללא ראקציה מסתגרת. בעבור התנועה האסלאמית, שהחלה לפרוח באמצע שנות ה - 80, ההשתלבות המוצלחת בשדה הספורט הייתה איום כפול: פעם בשל האוריינטציה החילונית של המשחק,34 המאיימת על הזהות האסלאמית, ופעם בשל התפיסה ששדה הכדורגל הוא זירה של ישראליזציה של הערבים בישראל. בתור תשובה לנהירת הנוער אחר משחק הכדורגל הקימה התנועה האסלאמית בשנת 1986 את 'הליגה האסלאמית'.

ההתאחדות לכדורגל לא ראתה בעין יפה את הקמתה של הליגה האסלאמית הנפרדת, וגם בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת הועלו חששות מההשלכות של ההתארגנות החדשה. אך מה שהיה אפשרי מול תנועת אל-ארד בשנות ה - 60 תחת הממשל הצבאי, כבר לא היה אפשרי באווירה הציבורית של ישראל באמצע שנות ה - 80, והליגה האסלאמית יצאה לדרכה.

ליגה זו אינה ליגה מקצוענית, וכל הפעילות בה נעשית בהתנדבות. לכן אין בהקמתה יומרה להיות חלופה אטרקטיבית למשחקים המנוהלים על-ידי ההתאחדות. שחקני הליגה האסלאמית הם ותיקי הקבוצות או שחקנים שלא הצליחו להשתלב בליגה הרגילה מסיבות שונות. לעומת זאת, אנשי הליגה האסלאמית רואים עצמם כמי שמציעים 'חלופה מוסרית'. מטרתה המוצהרת של הקמת הליגה הייתה לכונן מסגרת ספורטיבית שבה יישמרו ערכי האסלאם. מקימיה טענו כי משחקי הליגה הרגילה אינם מאפשרים לשמור על מוסר נאות. תקנון הליגה האסלאמית משקף את הדגש שניתן להיבט המוסרי. בצד הניקוד הרגיל שמקבלות הקבוצות על תוצאות המשחקים, מופיעה תמיד 'טבלת המוסר', ובה מדורגות הקבוצות על-פי הוגנות השחקנים. שתי הטבלאות אינן בלתי-תלויות. ציונים נמוכים במיוחד בטבלת המוסר משפיעים על הניקוד בטבלת המשחקים. המשחקים נפתחים ומסתיימים בקריאה משותפת של שתי הקבוצות במרכז המגרש 'אללה אכבר', השחקנים לבושים במכנסי ספורט ארוכים המסתירים את הרגליים, ולעתים, תלוי בשעת המשחק, מתקיימת תפילה מאורגנת בראשית המשחק או בהפסקת המחצית. לליגה האסלאמית יש נבחרת אשר כבר שיחקה נגד קבוצות ממזרח ירושלים, משטחי הרשות הפלסטינית ומירדן.

שנות ה - 90 - התפתחות מואצת

כאמור בראשית המאמר, בשנות ה - 90 פורחות הקבוצות הערביות. בעונת 1996/1997 אף הופיעה בפעם הראשונה קבוצה ערבית בליגה הבכירה - הפועל טייבה. העפלתה של טייבה עוררה בקרב אוהדי כדורגל ערבים רבים גל של תקוות לנוכחות ערבית קבועה בליגה זו. לצערם, טייבה נשרה לליגה השנייה כעבור שנה אחת בלבד, בין היתר בשל היעדר מגרש ביתי ראוי.35 אך סיפורה של הפועל טייבה, שהגיע אל עמודי השער בעיתונים, הוא רק קצה הקרחון של תופעה רחבה - יותר ויותר קבוצות ערביות מעפילות לליגות הביניים. בעונת 1999 /1998 שיחקו בליגה הארצית (הליגה השנייה אז) ארבע קבוצות ערביות (רבע מהליגה), והמגמה קיימת גם בליגות הנמוכות יותר. כפי שמעיד הלוח שלהלן, בעונת המשחקים 1976/1977, אשר בה נוסדה מתכונת ליגות הכדורגל שנשארה בעינה עד שנת 1999 (שתי ליגות עליונות כלל-ארציות, ומתחתן ליגות אזוריות בכמה רמות), שיחקו בשמונה הליגות העליונות (לאומית, ארצית, שתי ליגות א' וארבע ליגות ב'), שמונה קבוצות ערביות בלבד. ב – 1992 שיחקו בליגות אלה 21 קבוצות ערביות, וכעבור שבע עונות בלבד מספר כמעט כפול – 40 קבוצות. הישגיהן של הקבוצות הערביות בולט במיוחד אם מביאים בחשבון את הקשר ההדוק הקיים בין גודל היישוב לבין ייצוגו בליגות הגבוהות. מכיוון שהערבים בישראל מפוזרים ביישובים קטנים יותר, בהשוואה ליישובים היהודיים, נקודת הפתיחה שלהם בדרכם לליגות הבכירות נמוכה יותר. לשם המחשה, מספר התושבים החציוני של יישוב המיוצג בליגה הלאומית הוא כ - 154,000. בליגה הארצית החציון הוא כ - 36,50,000 ובליגה א', כ - 37.29,000 לעומת זאת, הקבוצות הערביות מייצגות יישובים קטנים בהרבה. בליגה הארצית יוצגו בעונת המשחקים 1997/1998 שלושה יישובים ערביים, ומספר תושביהם נע בין 15,000 ל - 25,000. בליגה א' יוצגו עשרה יישובים, ומספר תושביהם החציוני הוא כ - 13,000. להצלחה הקבוצתית מתלווה גם הצלחה אישית - יותר ויותר שחקנים ערבים משתלבים בקבוצות הבכירות בישראל ואף בנבחרות הלאומיות. לאחר כעשור שבו לא היו שחקני כדורגל ערבים בנבחרת הלאומית, שבו והצטרפו שניים, נג'ואן גרייב ווליד בדיר, לנבחרת ב - 1998. גרייב ובדיר הפכו לגיבורי תרבות ברחוב הערבי. העיתונות הערבית בישראל עוקבת אחר הצלחתם באינטנסיביות ומקרוב, הם מככבים במסעות פרסום של חברות מסחריות, ואפילו תינוקות נקראים על שמם.

במקביל התפתחה גם עיתונות ספורט ערבית רחבה, המסקרת את משחקי הקבוצות הערביות ואת פועלם של השחקנים הערבים. מדורי הספורט בעיתונים הערביים רבי התפוצה (כל אלערב, א-סינארה, אל-אתחאד) דווקא מנסים לתרום להבנייתה של זהות לאומית ערבית-פלסטינית באמצעות מדורי הספורט, אך בפועל, קהל חובבי הספורט הערבים מעדיף לקרוא את עיתונות הספורט העברית, וכך מתחזק מעמדו של הכדורגל כזירת השתלבות.

היבט חשוב של הפופולריות הגואה של משחק הכדורגל בקרב הציבור הערבי בשנות ה - 90 הוא מאבקן של נשים להשתתף בו. בסוף שנות ה - 90 נסדקה מעט הבלעדיות הגברית על המשחק. בליגת הנשים שהוקמה בישראל משתתפת קבוצה ערבית - אח"י נצרת, וביישובים רבים נוספים יזמו נשים הקמה של קבוצות כדורגל בעבורן. למרות זאת, חשוב לציין שהתעניינותן של נשים במשחק מוגבלת בדרך כלל לכלי התקשורת, ונוכחותן הפיזית ביציעי הכדורגל ביישובים הערביים נדירה ביותר, גם בהשוואה לנוכחותן הצנועה של נשים ביציעי הקבוצות היהודיות.

הכדורגל הערבי והלאומיות האילמת

דרך ארוכה עבר הספורט הפלסטיני מאז הוקמה 'התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית' בשנת 1934, מהימים שבהם החרימה ההתאחדות הערבית את הספורטאים היהודים, ועד לשער שכבש נג'ואן גרייב במדי נבחרת ישראל מול ארגנטינה, לקול מצהלות מאות אלפי יהודים וערבים מול הטלוויזיה בערב אביבי של אפריל 38.1998

הלאומיות הפלסטינית המתעצבת השתמשה בספורט בתור כלי לבניית האומה, אך תחת השלטון הישראלי נעשה הספורט בכלל, והכדורגל בפרט, כלי אינטגרטיבי ואסימילטיבי, המצניע את הזהות הלאומית של המיעוט הערבי בישראל. ז'אן מארי ברום, סוציולוג ספורט בעל השקפה מרקסיסטית, טוען כי בספורט טמונה תמיד הבטחה אופטימית להישגים, והוא יוצר אשליה של היעדר מגבלות מבניות. בכך מספק הספורט אישור ולגיטימציה לסדר החברתי הקיים ומעניק יתרון פוליטי למי שמספק אותו. כפי שהראיתי בראשית המאמר, אין זה התפקיד ההכרחי שעל קבוצות כדורגל של מיעוטים לאומיים למלא. במקרה הישראלי-פלסטיני פעלו כמה גורמים שהפרידו בין הספורט לבין הלאומיות של המיעוט, ובראשם פערי העצמה האדירים שבין המדינה לבין חברה שאיבדה את האליטות שלה.

כאשר תמה מלחמת 1948, עדיין לא היה הכדורגל בחברה הפלסטינית משחק עממי מושרש בקנה מידה רחב. בזיכרון הקולקטיבי של הערבים בישראל לא קיים הספורט הפלסטיני שקדם ל - 1948, בעיקר בשל העובדה שהאליטה שארגנה אותו גלתה מן הארץ. הקמתה של תשתית מוסדית בשנות ה - 50 וה - 60 בעזרת גורמים מדינתיים ומדינתיים למחצה מחד גיסא, ומניעת התארגנות עצמאית מאידך גיסא, יצרו קישור אסוציאטיבי בין המשחק לבין הסטטוס קוו הפוליטי. הכדורגל בישראל מזוהה על-ידי הערבים עם ה'ישראליות', והיא נתפסת בתורה כסותרת את הלאומיות הפלסטינית.39 הכדורגל נתפס, לפיכך, כהזדמנות לשילוב, בעוד שגילויים של לאומיות פלסטינית בזירה זו נתפסים כמאיימים על ההזדמנות הזאת. מבחינת לוח הזמנים החברתי-הכלכלי ההיסטורי, ההצלחה הערבית בכדורגל חלה מאוחר מכדי שתוכל לשמש זירה לאומית. כאשר החלה התשתית הספורטיבית של הכדורגל ביישובים הערביים להניב פרות, בראשית שנות ה - 80, השתנו כללי המשחק בכדורגל הישראלי, וחוקי השוק פגעו ביכולתן של קבוצות בעלות זהות אתנית או לאומית, או של קבוצות המייצגות יישובים לא גדולים, להגיע להישגים בולטים. הישגי הקבוצות הערביות בשנות ה - 90 הושגו למרות התפתחויות אלה, ושנתה הבודדת של הפועל טייבה בליגה הלאומית היא בגדר היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. בהיעדר 'קבוצת דגל', השחקנים הערבים המצטיינים נטמעים בקבוצות היהודיות ה'גדולות', והאוהדים הערבים מצטרפים לקהל האוהדים היהודי באהדה משותפת לקבוצות אלו.

הערות

  1. A. Appadurai, 'Playing with Modernity: The Decolonization of Indian Cricket', A. Appadurai (ed.), Modernity at Large, Minneapolis 1996, pp. 89-112.
  2. S. Wagg, Giving the Game Away – Football, Politics and Culture on Five Continents, London 1995.
  3. T.B. Stevenson and A. Alaug, 'Football in Yemen: Rituals of Resistance, Integration and Identity' International Review for the Sociology of Sport, 32, 3 (1997), pp. 251-265.
  4. O. Stuart, 'Players, Workers, Protestors: Social Change and Soccer in Colonial Zimbabwe', J. MacClancy (ed.), Sport, Identity and Ethnicity,Oxford 1996.
  5. לדיון על אודות סוגיית תיוגם של הפלסטינים כ'ערביי ישראל' ראו: ד' רבינוביץ', 'נוסטלגיה מזרחית: איך הפכו הפלסטינים ל"ערביי ישראל"', תיאוריה וביקורת, 4 (1993), עמ' 150-141. לדיון על אודות מגמות 'ישראליזציה' ו'פלסטיניזציה' ראו: ס' סמוחה, 'הישראליזציה של הזהות הקיבוצית והאוריינטציה הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל - בחינה מחדש', א' רכס (עורך), הערבים בפוליטיקה הישראלית: דילמות של זהות, תל-אביב 1998, עמ' 53-41.
  6. ארכיון מכון וינגייט 1.21/15 AD (אוסף נחום בית הלוי), פרוטוקול ישיבת הנהלת ההתאחדות לכדורגל מיום 24 באוגוסט 1946, חוזר מס' 8 .
  7. הכוונה לדגל ירוק-אדום-שחור-לבן שהונף בימי המרד של חסיין בחג'אז בעת מלחמת העולם הראשונה ונחשב בין המלחמות דגל כלל-ערבי. הוא אומץ בהמשך על-ידי התנועה הלאומית הפלסטינית כדגלה.
  8. פלסטין, 17 ביוני 1945.
  9. פלסטין,10 במאי 1944.
  10. פלסטין, 5 ביוני 1945.
  11. פלסטין, 8 ביוני 1945. הכוונה לתגובת הכוחות הצרפתיים למרד שפרץ נגדם בסוריה ובלבנון. בהפצצת דמשק מן האוויר ב - 31-29 במאי 1945 נהרגו כ - 400 בני אדם. בקרב הפלסטינים נראתה התקוממות זו מהדורה חוזרת של ההתקוממות שלהם בשנים 1939-1936.
  12. פלסטין, 28 ביוני 1945.
  13. פרוטוקול הנהלת ההתאחדות לכדורגל, ארכיון וינגייט 121/1 AD.
  14. שם.
  15. ברית פועלי ארץ-ישראל הוקמה על-ידי ההסתדרות כגוף משותף ליהודים ולערבים. בפועל הייתה זו התשתית הארגונית למה שלימים התפתח ל'מחלקה הערבית' של ההסתדרות.
  16. ס' ג'רייס, הערבים בישראל, חיפה 1966, עמ' 86-60.
  17. E. Zureik, The Palestinians in Israel – A Study in Internal Colonialism, London 1979. pp. 130-133.
  18. j. Walvin, Leisur and Society 1830-1950, London 1978.
  19. א' לוסטיק, ערבים במדינה היהודית, חיפה 1985, עמ' 213.
  20. שם.
  21. Z. Rosenhek, 'The Origin and Development of a Dualistic Welfare State: The Arab Population in Israeli Welfare State' , Ph.D. dissertation, Hebrew University of Jerusalem, 1995.
  22. צעירים רבים ביישובים ערביים נעדרי התשתית הספורטיבית פנו ביזמתם אל ההסתדרות וביקשו עזרה. במכתב שנשלח ממחלקת הארגון של ההסתדרות ב - 30 ביוני 1955 מוזמנים מועמדים להכשרה כמדריכי ספורט מן היישובים יפו, לוד, שפרעם, טירה, טייבה, ג'לג'וליה, ערערה, פרדיס, מזרעה, וכפר-יאסיף.
  23. M. Shalev, Labor and the Political Economy in Israel, New York 1990.
  24. ראו: אליום, 16 במאי 1960; אליום, 15 במאי 1961.
  25. ארכיון המדינה ג- 6312 220/0400/10/3 - פרק מדין וחשבון של מבקר המדינה על משרד ראש הממשלה לשנת הכספים 1963/1964 - 'היחידות לענייני בני המיעוטים'.
  26. אליום, 25 במאי 1964.
  27. לוסטיק (לעיל, הערה 19), עמ' 135-134. ראו גם: העולם הזה, 1390 (29 באפריל 1964), וכן 1407 (26 ביולי 1984).
  28. ג'רייס (לעיל, הערה 16), עמ' 124-123.
  29. ריאיון עם שמואל טולדאנו, 3 באפריל 2000.
  30. N. Reshef, and J. Paltiel. 'Partisanship and Sport: The Unique Case of Politics and Sport in Israel', Sociology of Sport Journal, 6 (1989), pp. 305-318.
  31. זאת בניגוד לאידאולוגיה המוצהרת של המפלגות העומדות מאחורי ארגוני הספורט - 'הפועל' שקמה כארגון הספורט של תנועת הפועלים, ו'מכבי' שהוקמה על-ידי המיעוט האזרחי-הליברלי הלא-סוציאליסטי בתנועה הציונית.
  32. החומר בנושא זה עדיין חסוי. דברים אלה מבוססים אף הם על עדותו של שמואל טולדאנו, שהיה אז יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.
  33. A. Ben-Porat, 'The Commodification of Football in Israel', International Review for the Sociology of Sport, 33,3 (1998), pp. 269-276.
  34. ראו דיון בנושא ב –A. Guttmann, From Ritual to Record: The Nature of Modern Sport, New York 1978.
  35. תיאור מפורט של שנת נוכחותה של הפועל טייבה בליגה הלאומית אפשר למצוא אצל א' בן-פורת, בילאדי בילאדי: הפועל טייבה בלאומית, תל-אביב 2001.
  36. החישוב כולל רק יישובים אשר הקבוצה המייצגת אותם בליגה היא הקבוצה הבכירה ביישוב (למשל, קבוצות תל-אביביות לא נחשבו בליגה הארצית כי העיר מיוצגת בליגה הלאומית).
  37. כנ"ל.
  38. ב - 8 באפריל 1998 נערך משחק רעים בין-ארצי בכדורגל בין ישראל לבין ארגנטינה. ישראל ניצחה 1:2, ובהרכבה שולבו שני שחקנים ערבים. אחד מהם, נג'ואן גרייב, כבש, כאמור, את השער הראשון לזכות ישראל.
  39. ע' בשארה, 'הערבים בישראל: עיונים בשיח פוליטי שסוע', ע' בשארה (עורך), בין האני לאנחנו, ירושלים 1999, עמ' 177-175.
ביבליוגרפיה:
כותר: הכדורגל הפלסטיני בישראל: לאומיות שנאלמה
מחבר: שורק, תמיר (ד"ר)
שם  הספר: תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים
עורכי הספר: קאופמן, חיים  (ד"ר) ; חריף, חגי  (ד"ר)
תאריך: תשס"ג
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה; מכון וינגייט
הערות: 1. סידרת עידן ; 22.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית