אנו פגשנו בסתירות וכפילויות בדיני העבד. אפשר למצוא דוגמאות רבות נוספות מעין אלה בספרות החוק, בסיפור המקראי ואף בהיסטוריוגרפיה: סיפור הבריאה מופיע בשתי גרסאות הסותרות זו את זו, ואף בסיפור נח והמבול יש כפילויות, יוסף נמכר לישמעאלים וגם למדיינים, בני ישראל כובשים את ירושלים פעמיים ועוד דוגמאות רבות.
חוקרי המקרא גילו מאפיינים נוספים המבדילים בין קטעים רבים בספר דברים לבין חלקים בספר שמות ובין שני מקורות אלה ובין רובו של ספר ויקרא. ככל שחוקרי המקרא העמיקו בהשווואות אלה הם הגיעו למסקנה כי לא מדובר בסתירות מקומיות אלא בתופעה שיטתית וכי התורה מורכבת ממקורות שונים שחוברו על ידי מחברים שונים. על פי גישה זאת, "גישת המקורות", היו בעם ישראל בעבר כמה מקורות נפרדים עד שעורך או עורכים בימי הבית השני הפכו אותם לספר אחד. חשוב לשים לב שהגלוי הזה לא התייחס לכל אחד מחומשי התורה כספר קדום כזה. החוקרים לא טענו שבמקור היה בספר "שמות" בנפרד וספר "ויקרא" בנפרד למשל, אלא הם טענו שכדי לזהות את הספרים הקדומים עלינו להתעלם מהחלוקה הקיימת של התורה ולשחזר מחדש חלוקה אחרת שעקבותיה טושטשו בטקסט המופיע לפנינו. לדעתם ספרות החוק בתורה מורכבת פחות או יותר מארבעה ספרי חוק שונים:
- ספר הברית - שמות פרקים כא-כג מורכב משני מקורות עממיים קרובים בזמנם וברוחם אותם סימנו חוקרי המקרא באותיות J,E. לדעת ראשוני החוקרים מקורות אלה חוברו במאה התשיעית לפני הספירה.
- ספר דברים - דברים יב-כו מקור זה חובר לדעת ולהאוזן וממשיכיו במאה השביעית לפני הספירה. החוקרים מסמנים מקור זה באות D.
- ספר הקדושה - ויקרא יז-כו, מקור זה מובלע בתוך ספר הכוהנים (ראו להלן) וגם הוא חובר כנראה על ידי כוהנים אולם יש לו מאפיינים ייחודיים. ספר זה סומן באות H וחובר לדעת החוקרים במאה הששית לפני הספירה.
- ספר הכוהנים - שמות כה - במדבר לד (חוץ מויקרא יז-כו) קובץ זה סומן באות P. לדעת ולהאוזן וממשיכיו מקור זה חובר במאה החמישית לפני הספירה. (קובץ זה שונה מהקבצים הקודמים בכך שאינו קובץ רציף, אלא חוקים הפזורים בספרים).
האותיות הלטיניות שניתנו לכל מקור רומזות למאפיין בולט של המקור: מחברי הקובץ על פי השערת ולהאוזן, או מאפיין (אידאולוגי או סגנוני) בולט של הטקסט, או האופן שבו מוזכר שם האלהים ברובד. כך למשל P נגזר מהמילה הגרמנית Priesterkodex - חוקי כוהנים, ו-E מהשם "אלוהים", המאפיין את רובד E.
אותו אדם שערך את המקורות לספר אחד עשה פעולות שעורכים עושים, הוא הוסיף קטעי קישור בין הספרים, וניסה להפוך את הספרים האלה ליצירה שלמה ואחידה. למרות זאת מכיוון שהוא חיבר יחד ספרים שהיו מקודשים הוא השתדל לא לפגוע בטקסטים המקוריים וכך עיון מדוקדק בטקסטים המקראיים האלה חושף סתירות וכפילויות בין הכתובים.
החידוש של חוקרי המקרא היה נעוץ בכך שהם אפיינו את המקורות השונים ולמדו מהם על ההשקפות, המונחים והסגנון הייחודיים לכל אחד מהקבצים. לאחר שהיו בידיהם מאפיינים אלה הם יכלו לעיין במקומות שונים במקרא - ולזהות את המקורות השונים המרכיבים אותם. וכך למשל אפשר לזהות טביעות האצבע של מחברי חוקי הכהונה בספר ויקרא בכמה מסיפורי ספר בראשית ואת הסגנון המיוחד של מחברי ספר דברים בקטעים מספר יהושע.
ולהאוזן היה סבור שכל אחד מהמקורות שזיהה הכיר את המקורות שקדמו לו והיה מבוסס עליהם. מדוע אם כן מחברי מקור D שפעלו במאה השביעית ראו לנכון לחבר תורה חדשה ולא הסתפקו במה שהשאירו להם מחברי ספר הברית? לדעת ולהאוזן למחברי מקור D הייתה אידאולוגיה ייחודית שהייתה בכמה מהתחומים שונה מהאידאולוגיה של מחברי ספר הברית, הם יכלו לקבל רק חלק ממה שכתוב בספר הברית ועם חלקים אחרים הם לא הסכימו וכך הם החליטו לחבר לעצמם תורה שהייתה זהה בנקודות מסויימות מספר הברית ובנקודות אחרות הייתה שונה ממנו. באותו האופן לדעת ולהואזן פעלו מאתיים שנה מאוחר יותר מחברי מקור P שקיבלו דברים מסוימים שהיו כתובים במקור D אבל לא קיבלו דברים רבים אחרים.
 |
האם יש כאן מעשה רמאות? |
על פי תורת המקורות התורה חוברה הרבה יותר מאוחר מכפי שהיא מעידה על עצמה. החוקים וסיפורי המדבר ויציאת מצרים חוברו לדעת המקדימים במאה התשיעית לפני הספירה כלומר כמאה שנה אחרי ימי דוד ושלמה, ולדעת המאחרים במאה החמישית בימי עזרא ונחמיה.
האם מה שחוקרי המקרא מנסים לטעון הוא שיש מעשה של רמאות בתורה? האם לדעתם במאה החמישית לפני הספירה ישב מר כהן באחד הכפרים לייד ירושלים וחיבר את ספר הכהונה תוך השמעת צחקוקים מרושעים?
ייתכן שכמה מחוקרי המקרא הראשונים שהיו נוצרים פרוטסטנטיים ראו כך את פני הדברים. כמה מחוקרי המקרא הראשונים פעלו מתוך אידאולוגיה שרצתה לקעקע את סמכות התורה ולגמד אותה בהשוואה לברית החדשה. אולם חוקרים רבים אחרים שבאו אחריהם לא הונעו על ידי אידאולוגיה כזאת. בקרב החוקרים המקבלים את "תורת המקורות" יש חוקרים רבים הרוחשים כבוד רב לספרי התורה ואף מייחסים להם קדושה. זיהוי מקורות מאוחרים המרכיבים את ספרי התורה אינם מחייבים גישה מזלזלת בטקסט המקראי.
"תורת המקורות" אינה טוענת כי אדם אחד בודד ישב בנקודת זמן מאוחרת כל שהיא והמציא את התורה או את מקור J P או D. מקורות אלה הם תוצר שהתהווה על ידי דורות רבים של הישראלים הקדומים. אפשר לדמות את את התהוות המקורות האלה להתגבשות של סלעים.במשך מאות שנים סופות חול סוחפות גרגרים שנצמדים זה לזה מתקשים ומתגבשים. ואז בנקודות זמן שונות קם מישהו ועושה משהו עם הסלע, דוחף אותו למקום חדש,מגלף בו קצת, סולל עליו כביש קטן, או בונה ממנו בית. כך גם המקורות האלה התגבשו במשך מאות שנים מתוך שטף החיים, האמונות,הפחדים והתקוות של הישראלים הקדומים ומדי כמה דורות קמו אנשים שחשו צורך לעצב את התוצר הזה אספו את המקורות, העלו אותם על הכתב,ערכו אותם ויצרו טקסט אחד. במשך הזמן התהוו כמה יצירות כאלה ועורך מאוחר החליט לצרף אותם יחד ולהפוך אותם ליצירה שלמה. למזלנו עורך זה נתן כבוד רב לעורכים שקדמו לו והותיר את חותמם הייחודי בכתובים. הוא היה יכול אם היה רוצה להשאיר רק חוק עבד אחד ללא סתירות וללא כפילוית אולם הוא העדיף לשמר עד כמה שאפשר את הקולות הרבים היוצרים את היצירה המיוחדת הזאת. וכך יש בידינו כיום עדויות לריבוי הקולות של הדורות הרבים שקדמו לנו.
|
ביקורת על הגישה ההתפתחותית |
לפי ההסבר שמציע ולהאוזן אנו יכולים לשחזר בעזרת הטקסטים שבידנו את כל הנתונים שהובילו לסתירות ולכפילויות ביניהם. לדעתו אנו יודעים מה היו הטקסטים שעמדו בספרייתו של מחברי ספר הכהונה, ומה היו הטקסטים שעמדו לרשותו של מחבר ספר הקדושה, ומה היו הספרים בספריה של מחבר ספר דברים. אנו יודעים גם שלדעתו אפשר לסדר את כל המקורות האלה על פני ציר היסטורי כאשר האחד קודם לאחר. אפשר לדמות את היחס שבין המקורות השונים על פי שיטת ולהאוזן לבבושקות רוסיות. כאשר בכל בובה כלולה בובה קטנה יותר ומעט שונה. בתוך הבובה של ספר הקדושה כלולה בובה קטנה של ספר דברים, ובתוך הבובה של ספר דברים בובה קטנה של ספר הברית. הבבושקות של ולהאוזן אמנם שונות זו מזו לאחת מטפחת אדומה ולאחרת מטפחת ירוקה, לאחת עגילים ולאחרת שפם, אולם יש זיקה ברורה בינהם, הם כולם נובעות זו מזו. גישה זאת אינה מקובלת על כל החוקרים. חוקרים רבים ובראשם יחזקאל קויפמן התנגדו להסבר הזה של ולהאוזן וממשיכיו. קויפמן קיבל את התפיסה הבסיסית של מבקרי המקרא לפיה יש כמה מקורות המרכיבים את הטקסט המקראי אולם לא קיבל את את מודל הבבושקות. לדעתו לא הייתה זיקה ישירה בין המקורות השונים של החוק. מחברי ספר הקדושה לא כתב את ספרו לאחר שעיין בספר דברים אלא חיבר חיבור עצמאי. כיצד על פי גישה זאת אפשר להסביר את הדמיון הרב בין החוקים? לדעת קויפמן וממשיכיו מחברים אלה התבססו כולם על מקור או מקורות שקדמו להם ואינם מצויים לפנינו. לדעת חוקרים אלה יש משהו נאיבי ופשטני בתפיסה של ולהאוזן לפיה מתוך עולם של הגות שהתפתח במשך מאות שנים שרדו ואף נמצאים בידינו כל המקורות הדרושים כדי להסביר איך נוצרה התורה. קויפמן וממשיכיו ערערו גם על התיארוכים של המקורות שהציע ולהואזן. לדעת קויפמן התורה כולה נוצרה בימי הבית הראשון וספר הכהונה למשל קדם לספר דברים בניגוד לדעת ולהאוזן. לדעת חוקרים אחרים כל המקורות התפתחו פחות או יותר באותו הזמן במאה השביעית לפני הספירה. תחום זה של תיארוך חיבור המקורות השונים נשען על ראיות קלושות מאוד ומתבסס במידה רבה על השערות והנחות של החוקרים. לעומת זאת הזיהוי של המקורות השונים וההבדלים הרעיוניים שביניהם מבוססים הרבה יותר.
מחקר המקרא עבר מאז ימי ולהאוזן התפתחויות רבות. במשך השנים קמו חוקרים שזיהו רבדים נוספים בטקסט המקראי, ושחלקו על חלק מהזיהויים שהציע ולהאוזן, אולם התשובה העקרונית שנתן ולהאוזן לשאלת הכפילויות והסתירות במקרא נותרה תשובה שחוקרים רבים מאמצים עד היום.
