למשמעותו החברתית של בכור במקרא : בכור אב

מן המקרא עולה שייחודו העיקרי של בכור-אב הוא בזכויות הירושה. המחקר האנתרופולוגי מעלה אפשרות של שלושה סוגי ירושה: ירושת רכוש, ירושה משרה וירושת ייחוס¹⁰. כל סוגי הירושה יכולים להימסר ליורש יחיד או להתחלק בין יורשים שונים. הדבר תלוי בהכרעה שכל חברה עושה בין הדילמות דלהלן: ראשית, האם ההורשה נורמטיבית או שרירותית. אם היא נורמטיבית קשה למוריש לקבוע לרצונו את היורש, כי הנורמות מגבילות אותו. אם ההורשה שרירותית, יכול המוריש לקבוע את היורשים ובכך הוא מוסיף עוצמה לתפקידו. מחד עשויים היורשים לציית ולהחניף לבעל הרכוש כדי לזכות בירושה; מאידך, עשויים להתעורר מתיחויות בין היורשים הנאבקים על גילוי הנאמנות למוריש. יש חברות שחלק מהירושה עובר בהן באופן נורמטיבי וחלק באופן שרירותי ובכך נימצא פתרון חלקי לדילמה. שנית, האם לחלק את הרכוש בין היורשים או לרכזו בידי יורש יחיד. בכל מקרה השאלה היא לפי איזה קנה מידה יחולק הרכוש או ירוכז. הפתרון המקובל הוא לקבוע קריטריון של מין (זכרים, או שני המינים) ושל סדר לידה (הבכור, הצעיר, כולם יורשים בשווה). אם ההכרעה החברתית היא לחלק את הרכוש, הרי שיש בהכרעה זו כדי למנוע חלק מהסכסוכים בין היורשים, אך ההכרעה מביאה לפיצול הנחלה ליחידות קטנות. גם נחלה גדולה מאוד תתפורר בחלוקה-אחר-חלוקה במשך הדורות. אם ההכרעה היא ריכוז הרכוש בידי איש יחיד, עלולים להתרבות הסכסוכים בין היורשים, אך הנחלה הגדולה נשמרת. יש שיטות הקובעות את הבכור כיורש, כיון שבכורה היא קטיגוריה קבועה. יש שיטות שקובעות את הצעיר כיורש, אף שזו קטגוריה משתנה (כי עשוי להיוולד בן צעיר יותר, מאם זו או מאחרת, שיסכל את תקוות הקודם לירושה), אם הבן הצעיר מתחייב להחזיק בהורים מעת פרישתם מעבודה ועד למותם. יש שיטות אחרות, לפיהן האב מעדיף להנחיל רכושו לבן המוכשר ביותר מקרב בניו. בכל מקרה של ריכוז הרכוש בידי אחד הבנים מפצים את היורשים האחרים בממון או במשרות. אם ההכרעה היא לכיוון של חלוקת רכוש, יש לקבוע האם החלוקה תהיה שווה בין כל היורשים או חלוקה לא שווה¹¹. דין תורה מכריע לכיוון של חלוקת הרכוש עם העדפה לבכור¹².

בכל מקרה נראה שאין לתלות את חוקי הירושה רק במסורת או בהשפעת הסביבה. לגורמים אלה יש ודאי חשיבות רבה בהבנת נורמות הירושה, אך נורמות הירושה הן בעיקר תוצאה של המבנה החברתי ושיטות ייצור המזון שלה ¹³. כאשר התנאים דומים, עשויים לעלות פתרונות דומים גם בתרבויות שאין ביניהן מגע תרבותי; כאשר התנאים אינם דומים, גם במקומות קרובים עשויים לעלות פתרונות שונים. לפיכך, נדון להלן בסוגי הירושה השונים תוך בדיקת הקשר למבנה החברתי.

1. ירושת רכוש

על דין ירושת הרכוש של הבכור במקרא אנו למדים מהפסוקים הבאים: "והיה ביום הנחילו את בניו אשר יהיה לו, לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר. כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר-ימצא לו, כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה" (דברים כ"א, טז-יז)¹⁴. לפי דין זה, האופייני לחברה חקלאית דוגמת החברה הישראלית בתקופת המלוכה, מקבל הבכור שתי מנות בירושה בעוד שאחיו (ולא אחיותיו וגם לא אמו) מקבלים מנה אחת. כנראה, שעל האב לנקוט פעולה פורמלית כלשהי כדי להעניק לבנו את הזכות הזאת ("יכיר")¹⁵. הווה אומר, שלא די בעובדת הלידה כדי לקבוע את הבכורה, יש ללוות זאת במעשה הכרה פורמלי, אף שלא נתפרש מה על האב לעשות. הכרה זו נדרשת מפני שאם "ראשית אנו" הוא בן פילגש¹⁶ לא הוכר זה כבכור-אב לירושה למרות היותו בכורו הביולוגי. רק הבן שהוכר על ידי אביו כבכור, כולל בן פילגש וקיבל על כך אישור חברתי, הוא הממלא את תפקידי הבכור. על האפשרות שאכן הדברים עשויים להיות כך, ניתן ללמוד מהשוואה לנהוג בתקופת האבות. אברהם הכיר בישמעאל שהיה בן פילגש, כבכור-אב לירושה, אבל הודח ממעמדו זה לאחר שנולד בנו יצחק שקיבל את מעמד הבכור. יעקב נעשה לבכור באופן רשמי לאחר שיצחק נתן לו ברכתו ובכך "הכיר" בו למרות שהדבר נעשה במרמה. הדין המקראי הנזכר בא, איפוא, לאסור הדחת בן-בכור ביולוגי מזכויות היתר של הבכור בירושה. ברם, מן המקרא יוצא שאיסור הדחת הבכור ממעמדו מגן על האם השנואה, ומונע הדחתה ממעמד של אשה ראשונה. אפשר שבמקרה שהבכור אינו בן-שנואה, אך איננו בעל כישורים להיות יורש, ניתן להעדיף בן צעיר, או בן אשה שניה על פניו¹⁷. מכל מקום נראה שאם היו מקרים של הדחת בן בכור מירושה, הן בישראל והן בעמים, אזי היה חלק הבכור בירושה גדול משל אחיו, או שהיה יורש בלעדי.

כשנבדוק את דרכי ההסתגלות לסביבה של החברה המקראית, נבין כמה מהתופעות במקרא הקשורות למאבק על הבכורה. האבות מתקיימים כחברת רועים. חברת רועים אינה מטיפוס אחד, יש בתוכה שוני ברמת הניידות ובמידת המגע עם חברה חקלאית, שוני שמשפיע על היקף בית האב והמשפחה ועל טיב הארגון החברתי. הנוודים ה"טהורים", כמו בידואים ואנשי מדבר אחרים, תלויים בלעדית בגמל לצורך קיומם ובאים במגע מועט עם יושבי הקבע. הגמלים מסוגלים להתקיים בסביבה שחונה וצחיחה ומספקים אמצעי קיום לאוכלוסיה בסביבה מבודדת. מהיות הנוודים מבודדים אין הם מתנגשים עם בעלי זכויות קרקע, אך מתפלגים למשפחות קטנות ועצמאיות. חברה המתנחלת בשטח פורה וגשום יותר יכולה להוסיף עזים וכבשים על הגמלים. בהמה דקה דורשת מים ומרעה ולכן עולה חשיבות הבריתות בין היחידות המשפחתיות, כדי להגן על מקורות המים והמרעה. ככל שגדל העושר גדלה התלות ההדדית המבוססת על יחסי שארות, אך גדלה גם התחרות בין היחידות המשפחתיות הללו על המקורות הכלכליים. הסתירות המבניות הללו עשויות להביא לפיצול למרות הצורך באיחוד. ואכן, יש שיחידות מתפצלות ועוברות לישוב קבע (ראה הפילוג בין לוט ואברהם). כאשר מוסיפים בקר למשק הבית מתחסלת למעשה הנוודות הטהורה והחברה עוברת בהדרגה לישוב קבע. יש שימשיכו בנוודות עונתית ויש שיעברו לחקלאות. יחידות חברתיות מצליחות עשויות לדחות את הפחות מצליחות אל המדבר¹⁸.

אצל האבות יצרו תנאי ההסתגלות השונים, סוגים שונים של מבנים חברתיים וסוגי הורשה שונים. לאברהם היה "צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים" (בראשית י"ב, טז) שבגללם היה עליו להאבק על זכויות מים לעדריו (שם כ"א, כה), וכנראה שלא עסק בחקלאות. אברהם יכול היה לחלק את נכסיו בירושה בין בניו. אבל ישמעאל, שהיה בכורו של אברהם, נשללה ממנו זכות הבכורה והודח מהירושה ("כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", בראשית כ"א, י), בגלל הדומיננטיות של שרה, ישמעאל נדחק למדבר והתקיים למחייתו כנוודי המדבר. לבני הפלגשים האחרים של אברהם "נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (שם כ"ה, ו). יצחק היה היורש היחיד שקיבל בלעדית את כל רכושו של אברהם לאחר ששולחו מפניו בני הפלגשים (שם כ"ד, לו; שם כ"ה, ה).

כנראה שגם יצחק התכוון להוריש נכסיו רק לבן אחד, אבל מסיבה אחרת. יצחק שהיה רועה אבל עסק גם בחקלאות (בראשית כ"ו, יב-יד) לא רצה לגרום לפיצול הרכוש הקרקעי. אצל בעלי קרקעות בחברה חקלאית גוברת הנטייה שלא לפצל את הרכוש בחלוקת הירושה, כי אדמה שנתחלקה קשה לצרף אליה חלקות חדשות, כאשר רוצים להרחיב את שטחה, אם בני המיצרא אינם מעוניינים למכור את אדמותיהם. כשהנחלה אינה מועברת בשלמות, היא תלך ותקטן בחלוקה אחר חלוקה של היורשים. יצחק רצה, איפוא, להורישה בשלמותה לבן יחיד. יעקב עשה עסקה עם עשו אחיו לקבלת זכויות הבכורה (בראשית כ"ה, לא)¹⁹ ללא ידיעת אביהם, כי הרי קביעת הבכורה היא עניינו של האב ולא של הבנים. הזכות עמדה להתממש רק לאחר מות יצחק בלי לקבל את "ההכרה" ממנו, כי הרי יעקב מציג עצמו לפני יצחק כ"אנכי עשו בכרך" (שם כ"ז, ט) וכך מציג עשו את עצמו בפני אביו (שם שם, לב). רק מאוחר יותר מגלה עשו לאביו "את בכרתי לקח" (שם שם, לו). עשו השלים עם עובדת מכירת בכורתו אך לא רצה לוותר על זכות אחרת הקשורה בבכורה והיא זכות "ברכת הבכור" ("את בכרתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי"). ברם, בברכה שברכו יצחק אישר בדיעבד את זכויות הרכוש של יעקב "הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים" (שם שם, לז). מכאן ראייה שהבכור לא אמור היה ליטול מנה גדולה יותר בירושה, אלא לרשת את כל הנחלה. לעשו לא נותר דבר אלא "על חרבך תחיה" (שם שם, לט). יצחק האריך ימים למרות שעשו ציפה בזמנו למותו הקרוב, כדי לנקום ביעקב (שם כ"ז, מא). כשיעקב שב לכנען היה עוד יצחק בחיים (שם ל"ה, כט) והתגורר בחברון (שם שם, כז), כך שלא היתה אפשרות הן בידי עשו והן בידי יעקב לממש את הירושה. מאוד ייתכן שיצחק עזב בסופו של דבר את קרקעותיו ליד באר-שבע, שם גר בעת שיעקב עזב את הבית (שם כ"ח, י), ועבר לגור בחברון. עשו התגורר רחוק ממנו בשעיר, וכאמור ויתר, כנראה, על חיי חקלאי; יעקב, שכל ימיו בחרן היה רועה צאן, מצליח, לא חזר לחקלאות. הוא היה עתה בעל נכסים בעצמו, אבל לא בעל קרקעות אלא בעל עדרים. בחזרתו לכנען הוא מרגיע את עשו על ידי שליחים, שאין סכנה בחזרתו: הוא לא בא ליטול מירושתו כי עתה הוא עצמו בעל רכוש "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך" (שם ל"ב, ו) ומסתבר שכך הדבר. כי אם יעקב מאיים על הירושה למה יתרצה לו עשו? כנראה, שבסופו של דבר ויתר עשו שהיה "איש שדה" על חיי קבע של חקלאי ועבר מאיזור באר-שבע, מקום מושבו של יצחק, אל הר שעיר כרועה נייד (בראשית ל"ב, ד; ל"ג, טז)²⁰.

כיון שיעקב היה רק רועה צאן ולא בעל קרקעות, השתנו אצלו סדרי הירושה: כל הבנים יורשים ולא רק בן יחיד. כאשר אין בעלות על קרקע, אלא רק רכוש נייד, קל יותר לחלק רכוש ונמנעת מתיחות בין האחים. לאחר חלוקת הרכוש יכול כל יורש להרבות רכושו, שלא כברכוש קרקעי שלא ניתן תמיד להרחבה בחלקות סמוכות. נתקבל גם עיקרון שהבכור נוטל שתי מנות ושאר האחים מתחלקים בשווה כפי שמקובל גם בקרב בעלי קרקעות. ואולי היתה זו הכנה לקראת מדיניות של ישיבת קבע במצרים. בחיי אביהם מנהלים בני יעקב משק-בית משותף במסגרת משפחה מורחבת ("וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם", בראשית ל"ב, יב). גם למצרים יורדים כמשפחת רועים מורחבת. אך הם נחשבים ליוצאי דופן בין המצרים העוסקים בחקלאות (שם מ"ו, לד). יעקב מנהיג ירושה כפולה לבכור, אלא שהבכור אינו ראובן, הבכור הביולוגי, הוא מנושל מירושת הבכור בגלל מעשה בלהה (בראשית ל"ה, כב; שם מ"ט, ד; והשווה דבהי"א ה', א-ג). יעקב מאמץ את בני יוסף, מנשה ואפרים, כבניו ובכך מכפיל את חלק יוסף בנחלה כאילו היה בכור (בראשית מ"ח, ה). יחד עם זאת הוא מעניק את הבכורה דוקא לאפרים הצעיר (שם שם, יד)²¹.

החשיבות המיוחסת לבכור מרמזת שתפקידיו היו בעלי חשיבות. ואכן כך הדבר בחברות שבהן מתפקדת המשפחה הגרעינית בתוך המסגרת המורכבת של בית האב. הבכור מסייע לאביו בעיסוקיו העיקריים ומשמש כמשנה לו, הן בתוך הבית והן כנציגו מחוץ לבית. הוא ממלא מקומו בהטלת משמעת על בני הבית הצעירים ("וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים. ויחר אף אליאב בדוד ויאמר: למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר", שמו"א י"ז, כח) ומשמש כנציגו של בית האב באירועים ציבוריים וכיוצא בהם תפקידים הנותנים לו מעמד ציבורי²². כדי למלא תפקידים אלה חייב הבכור להיות בעל כישורים מסויימים. אם לא יצליח בהם, סביר שיוחלף על ידי אביו. אנו מוצאים כמקרה הזה גם בתקופה שכבר נהג הדין המקראי שאסר לבכר הצעיר על הבכור": "ולחסה מן בני מררי בנים, שמרי הראש, כי לא היה בכור, וישימהו אביהו לראש" (דבהי"א כ"ו, י)²³. כלומר, שמרי נתמנה לראש אחיו למרות שלא היה בכור.

כאמור, בכור הנולד לפילגש עשוי להיות מודח ממעמד של בכור ואפילו כבן רגיל אינו יורש, אם אביו או אחיו, או אשת אביו כבמקרה של שרה, אינם מוכנים להכיר בו כיורש. אלמלא נולד יצחק לאברהם, היה ישמעאל מקבל הכרה כבן בכור לגטימי וזוכה בירושה²⁴. גורל דומה פקד את יפתח שאחיו גרשוהו מנחלת אביו כי היה "בן אשה אחרת" (שופטים י"א, יב). הוא היה בנה של זונה ולא בן פילגש, אבל בן בכור לאביו שלא הוכר על ידי אחיו.

2. ירושת משרה

יש שהבן יורש הנחלה יורש גם את המשרה או המשרות של אביו. אך לא תמיד יורש הנחלה הוא גם יורש המשרה. כשמדובר בחברה החקלאית שבה הקרקע היא רכוש הציבור או רכוש המשפחה כולה, אין היחיד יורש כלל נחלה, אבל משרותיו של האב מתחלקות בין בניו. בחברה שמורישה קרקע והנחלה מועברת רק לבן אחד, מתחלקים הנותרים במשרות²⁵. הדוגמא הבולטת במקרא להורשת משרה היא הורשת משרת המלך לבכור: "ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור", ואחיו קבלו רכוש "לכסף, לזהב ולמגדנות עם ערי מצרות ביהודה" (דהי"ב כ"א, ג)²⁶. עם זאת הרשות ביד המלך למנות יורש למלוכה מקרב בניו האחרים, הן מסיבות מדיניות והן משום רצונו שעל כסאו ישב הראוי ביותר לתפקיד. מסיבות שונות אין דוד ממליך את אדוניה הגדול, אלא את שלמה הצעיר ממנו (מל"א א', ה-ו; שם שם, ל; שם ב', כב); ורחבעם מכין עוד בימי חייו את אביה ליורש הממלכה ("ויעמד לראש רחבעם את אביה בן מעכה לנגיד באחיו, כי להמליכו", דבהי"ב י"א, כב). אולי השתתפו בני ראובן במחלוקת קורח נגד משה ואהרן (במדבר ט"ז, א), בגלל היותם מייצגים בית-אב בכור.

כשיורש הוא בכור, מאציל לו אביו סמכויות על אחיו עוד בחייו. כשבן שאינו בכור יורש המשרה, הוא עשוי לקבל סמכויות מהמוריש ובתוכן כלולה גם אחריות על אחיו הצעירים, כשם שרחבעם העמיד את אביה ל"נגיד באחיו"²⁷. ראובן בתוקף תפקידו כבכור קיבל על עצמו אחריות על יוסף (בראשית ל"ז, כט; שם מ"ב, כב) ומבקש לקבל אחריות גם על בנימין (שם מ"ב, לז), אך ראובן מאבד את סמכותו אצל יעקב, ויהודה אחיו מקבל את האחריות (שם מ"ג, ד-יג) ובשם סמכות זו הוא פועל אצל יוסף (שם מ"ד, לב).

בגלל מעמדו המיוחד של הבכור יש שהאחים מתייחסים על שמו ("אחי יפת הגדול", בראשית י', כא)²⁸, מהיותו ממשיך בית האב ועומד בראשו לאחר מות האב. יש חברות שבהן ממשיכים האחים לנהל משק-בית משותף גם לאחר מות אביהם תחת חסות הבכור עד שמגיע רגע הפיצול²⁹. על מקומו המרכזי של הבכור כמקשר בין האחים אפשר ללמוד גם מבני איוב המתכנסים בבית אחיהם הבכור (איוב א', כו).

3. ירושת ייחוס

כל מערכת שארות או יחסי קרבה (kinship) מורכבת מיחידות חברתיות בעלות תכונות מבניות שונות. אנו מוצאים בה את המשפחה הגרעינית המורכבת מבעל, אשה וילדיהם שעוד לא עזבו את הבית. משפחה גרעינית היא זמנית, היא מגיעה לסופה עם עזיבת חבריה או מותם. יחידה שניה במערכת היא יחידת קרבת המשפחה (kindred) שבתוכה מונים הקרובים של "אני" מסויים מצד האב ומצד האם. לכל "אני" יש מערכת קרבה עצמאית, שאינה דומה לשל אחרים. רק לאחים ולאחיות מאב ומאם יכולה להיות מערכת קרבה זהה. יחידת הקרבה גדולה בהיקפה מהמשפחה הגרעינית, והיא כוללת מערכת של התחייבויות הדדיות לפי הריחוק הגיניאולוגי. התרבות קובעת מהו היקף הקרבה הגורר התחייבויות כאלה. גם יחידה זו מתחסלת עם הזמן כי היא הרי מוגדרת תמיד ביחס ל"אני" ועם מותו היא מתחסלת. היחידה השלישית, יחידת הייחוס או הצאצאות (descent unit), אינה נקבעת ביחס ל"אני" מסויים, אלא ביחס לאב קדמון או לאב מייסד משותף. אם היא כוללת את ילדי הגברים בלבד היא תהיה יחידה פטרילינאלית (patrilineal), אם היא כוללת את ילדי הנשים בלבד היא תהיה יחידה מטרילינאלית (matrilineal). כאשר בחברה מתייחסים הן לקו האב והן לקו האם אזי מדובר בייחוס כפול, או בצאצאות כפולה (double descent). יחידת הייחוס אינה מתחסלת כי אינה תלויה באני מסויים. אין בה היררכיה של חברות ואין בה דרגות של זכויות וחובות. כל אחד קרוב לאחרים באותה מידה. אין זהות היחידה תלויה בפרט מפרטיה ועל כן היא בעלת קיום מעבר לחיי חבריה. במנין הדורות אין חשיבות למעמדו, עושרו או תפקידו של היחיד³⁰.

בחברה המקראית בתקופת האבות, וכנראה גם בתקופת ההתנחלות והמלוכה, היוו מספר משפחות גרעיניות יחידת קרבה של בית-אב. כאשר אב ובניו הנשואים ניהלו משק בית משותף היה זה מה שאנו מכנים כיום משפחת אב מורחבת. אבל בית-אב עשוי לכלול יותר מאשר משפחה מורכבת. על אותו בית-אב עשויות להתייחס מספר משפחות מורחבות, ואז, זו יחידת קרבה גדולה יותר. לבית-האב וליחידת הקרבה יש משמעות בתחום העזרה ההדדית ותחום ההתחייבויות היומיומיות הכלכליות, המשפטיות והפוליטיות, הן כלפי משפחת הבעל והן כלפי משפחת האשה. כאשר מספר בתי-אב מתייחסים בקו זכרי אל אב קדום משותף, אזי מופעלת יחידת הייחוס שיש לה משמעות של מתן זהות וסטטוס למתייחסים אליה. הבכור לייחוס מייצג את רצף השושלת ומשמש סמל קישור בין הדורות³¹.

לכאורה, סביר להניח, שהבכור הביולוגי יהיה תמיד הבכור לייחוס ואין לו תחליף בבכור חברתי. ממשיך קו הייחוס הגיניאולוגי של אביו יכול להיות כל בכור ואפילו לא יצלח לתפקידים אחרים. חברה המקפידה על רצף הייחוס תקפיד לתעד אותו. ואכן, עדות לחשיבות הייחוס הן רשימות הייחוס שבמקרא (למשל: בראשית פרק י'; דבהי"א פרק ב' ועוד). יש משפחות שהיו רושמים ייחוסיהן ב"ספר היחש" (נחמיה ז', ה). אולם, למעשה, גם הבכור לייחוס אינו בהכרח בכור ביולוגי, הוא עשוי להיות גם בכור חברתי. כבר שיער ברין, שאם בנות הקדימו להיוולד לפני הבנים, ייחשב הזכר הראשון שנולד אחרי הבנות לבכור. זאת, מפני שברשימת היחס במקרא באים תמיד בנים. על פי חוקי ההסתברות הפשוטים לא ייתכן שכל הנולדים הראשונים יהיו בנים, כי הרי במחצית המקרים, בערך, יש לצפות לבנות. לכן, בין הבנים ממשיכי היחס יהיו גם בכורים שהוכרו חברתית למשרה זו, ולאו דוקא בכורים ביולוגיים. אמנם, כאשר מצוי בכור ביולוגי יהיה כנראה תמיד בכור זה ממשיך קו היחס. ברשימת הייחוסים במקרא יש מעין נוסחה מיוחדת לבכור ביולוגי המדגישה סטטוס זה של הבכור: "בני לאה: בכור יעקב – ראובן" (בראשית ל"ה, כג, וכן שם מ"ו, ח; שמות ו', יד; במדבר כ"ו, ה וברשימות הגיניאולוגיות בדבהי"א)³². אפילו אם הודח הבכור מירושת הרכוש או המשרה, עדיין הוא מחזיק בתואר בכור כפי שהיה אצל ראובן³³. לעומת זאת, שמרי בן חוסה שהזכרנו אותו לעיל, מונה ל"ראש" אך לא כונה בכור³⁴.

במקרה אחד בכור לייחוס הוא מלכתחילה בכור חברתי ולא ביולוגי, וזאת במקרה של בן הנולד לאשה מנישואי יבום. דין היבום מצביע על חשיבות הבכור כממשיך שושלת האב (דברים כ"ה, ה-י). כשמת אדם ללא בנים, כלומר, כשהבכור הביולוגי אינו מצוי, אזי הבכור הנולד ליבמה נושא את שם בעלה המת ולא את שם אביו מולידו ("יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל")³⁵. הווה אומר, שהבעל המת הוא אביו החברתי של הילד, והלז הוא בכורו החברתי, בעוד שאביו הביולוגי אינו נחשב לאביו. קו הייחוס של המת נמשך דרך בן המוכר באופן חברתי כבנו. תופעה דומה לזו ידועה גם מתרבויות אחרות המחשיבות את קו הייחוס הפטרילינאלי. אצל הנואר, שבט במזרח אפריקה, מקובלים "נישואי רוחות" (Ghost marriage). לפי הנוהג מתייבמת אשת המת לאחד הגברים בני גילו של הבעל (לאו דווקא ממשפחתו). הילדים הנולדים מנישואים אלה נחשבים לילדי הבעל המת, שעקרונית היא ממשיכה להיות נשואה לו או לרוחו³⁶.

כיון שהנחלה מרכזית כל-כך בזהות המשפחה במבנה חברתי כזה, לכן שאלת היורש היא מרכזית וממילא יש לכך השלכה על מעמד הבכור. על חשיבות ההיבט הזה אנו למדים גם מדינו של אדם שמת ללא בנים והותיר אחריו בנות. כיון שעם נישואיהן הן עוברות לבית-האב של הבעל, הרי שאם הן יורשות את הנחלה תעבור זו כולה מבית-האב של אביהן לרשות בית-האב של בעליהן ונמצא שיחידת הייחוס המשפחתית מפסידה מנחלתה. הפתרון במקרה זה הוא במתן זכות ירושה לבת, בתנאי של נישואים בתוך בית האב, כפתרון שנמצא לבנות צלופחד (במדבר כ"ז, א-ח; שם ל"ו, א-ט). כך גם נהגו בנות אלעזר שנישאו לבני קיש בן-דודן (דבהי"א כ"ג, כב). פתרון אחר נמצא לששן שלא היו לו בנים כי אם בנות. "ולששן עבד מצרי ושמו ירחע, ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה ותלד לו את עתי" (דבהי"א ב', לא-לו). במקרה זה נבלע העבד חסר הזהות המשפחתית וחסר הייחוס בתוך בית אבי האשה ומקבל את שמו ונחלתו. שאר הבנות נישאות ואינן מקבלות חלק בנחלה³⁷.

לחלקים נוספים של המאמר:
למשמעותו החברתית של בכור במקרא : סוגי בכורה במקרא
למשמעותו החברתית של בכור במקרא : בכור אב (פריט זה)
למשמעותו החברתית של בכור במקרא : בכור אם
למשמעותו החברתית של בכור במקרא : עקרון הבחירה לקדושת המקדש

הערות שוליים:
10. הראשון שערך הבחנה זו הוא Willam H. Rivers, Kunship and Social Organization, London, 1914. הוא מבחין בין inheritance (ירושת רכוש), succession (ירושת משרה) ו-descent (ירושת ייחוס). ראה גם ספרו Social Organization, London, 1924, pp. 85-88 , ברין בדיסרטציה שלו, הבכור בישראל (הערה 2), דן בירושת רכוש וירושת מלוכה, אלא שהדברים לא הגיעו אצלו להכללה עקרונית. ועוד: ירושת מלוכה הוא מקרה פרטי של ירושת משרה.
11. סקירה על עקרונות הירושה ראה: S.P. Murdook, Social Structure, New York, 1949; J. Goody, "Kinship: Descent Groups, "International Encyclopaedia of Sciences" Vol 8, 1968, pp. 401-407; N.Y. Rheinstein, "Inheritance" Encyclopaedia Britanica, Macropaedia, Vol 9, 1974, pp. 585-595.
12. כך הדבר גם בחוקי אשור, ראה: G. R. Driver and J. C. Miles, The Assyrian Laws,Oxford, 1935 לוח ב' סעיף 1, עמ' 295, 427, ובחוקי חמורבי סעיפים 170-171, ראה: G. R. Driver and J. C. Miles, The Babylonian Laws, Oxford, 1932-1955, Vol. 1 pp. 350-351; Vol. 2, pp. 65-67
13. תנאי הקיום משפיעים על המבנה של החברה והמשפחה בתוכה. חברה המתקיימת על לקט פירות וירקות, על ציד ודיג, אינה מייצרת מזון אלא מלקטת אותו מסביבתה. תהיה בה משפחה קטנה הכוללת אב, אם וילדים בלבד ללא קרובים נוספים, כי היא זקוקה לשטח פריסה גדול למחייתה. פעמים מספר משפחות משתפות פעולה במסגרת חבורה (band). זו צורת חיים ללא רכוש וללא מאבקי רכוש וירושה. חברת רועים מגדלת בעלי חיים מבוייתים, לרוב צאן ובקר, היא ניידת בחיפושיה אחר מרעה. יש חברת רועים חצי ניידת המוסיפה חקלאות לפרנסתה. חברה חקלאית מעבדת אדמותיה באינטנסיביות ועל כן יש בה רמה טכנולוגית מפותחת יחסית של השקאה, בנין טרסות, זיבול ודישון. בחברות של רועים וחקלאים מתגוררת משפחה רחבה של אב ובניו הנשואים במשק-בית אחד וענייני הרכוש והירושה הם מרכזיים באורח חייהם. חברה עירונית, מאופיינת בטכניקות מפותחות ובמדע, בחלוקת עבודה גוברת ובתלות כלכלית הדדית. המשפחה היא קטנה והירושה בדרך כלל נוטה להתחלק באופן שווה. מקורות לעניין ראה בהערה 4.
14. דיון על ירושת הבכור ראה במקורות שבהערות 1 ו-2. על משמעות ה"פי שנים" ראה בן-דוד (הערה 1) עמ' 86.
15. כך גם פירש הבבלי את העניין: "דתניא: 'יכיר' – יכירנו לאחרים (בבא בתרא קכ"ז, ע"ב). על זה סמך כנראה אבן עזרא בפירושו לפסוק: "יעשה לו הכרה, או שיודע לאחרים שהוא בכור".
16. בחברת רכוש וייחוס, כשמשיאים ילדים בגיל צעיר, אין נותנים בידי בני הזוג את הבחירה, אלא נציגי המשפחות משתדכים ביניהם. הסדר זה ידוע כ"נישואי שידוך" (בניגוד ל"נישואי בחירה"). בדרך כלל, אשה שנשתדכה בדרך זו יכולה להיות אשה לגיטימית שיש לה מלוא הזכויות ולבניה יש זכויות ירושה. גברים בעלי עמדה כלכלית עצמאית, שאינם נזקקים יותר לתמיכת המשפחה, עשויים לקחת פילגש. הפילגש אינה עניין להסדר נישואים בין המשפחות ואין לילדיה מעמד של יורשים. ראה עוד על מעמד הפילגש במקרא: ז. פלק, "פילגש", אנציקלופדיה מקראית, ירושלים, תשל"ב, כרך ו' עמ' 457-456 הנ"ל, "נשואין", אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תשכ"ח, כרך ח' עמ' 32. על דחייתם של בני פילגשים ובני נשים משניות מן הבכורה, ראה: ג. ברין, "בכור לאב ובכור לאם במקרא" (הערה 2); עמ' 46-45
17. דוגמא מעניינת לעקיפת בכור יש במשנה בבא בתרא ח', ה'. זו דוגמא מתקופה מאוחרת, אך עיקרון העקיפה דומה: "האומר: 'איש פלוני בני בכור, לא יטול פי שניים...' – לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה". אבל "המחלק נכסיו לבניו על פיו (אלבק: על פי צוואתו, שאין הוא רוצה שיחלקו כולם בשווה בתורת ירושה), רבה לאחד ומעט לאחד, והשוה להן את הבכור – דבריו קיימין". ראה גם תוספתא בבא בתרא ז, י"א ובבלי בבא בתרא קכ"ט, ע"א. ברם, לדעת נויפלד, לא הועברו זכויות הבכור לבן אחר בכל מקרה. אלו היו זכויות בלעדיות לבכור. ראה: E. Neufeld, Ancient Hebrew Marriage Laws, Laws, London, 1944, p. 263.
18. הספרות האנתרופולוגית משופעת בדוגמאות רבות. מעניין במיוחד הוא ספר שדן בקשר שבין טכסי המעבר והמבנה החברתי: K. E. Paige and J. M. Paige, The Politics of Reproductive Ritual, Belkely, 1981. ראה במיוחד עמ' 139-122.
19. עשו שהיה "איש ידע ציד איש שדה" לא היה מעוניין, כנראה, באורח החיים של "ישב אהלים" שהוא, כנראה, אורח חיים חצי-נוודי של חקלאות ומרעה. השווה "ישב אהל ומקנה" (בראשית ד', כ).
20. למרות האמור בבראשית ל"ו ו-ח, כאילו המעבר של עשו לשעיר היה לאחר חזרת יעקב לכנען.
21. ראה גם ירמיהו ל"א, ט: "כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכרי הוא", והרי גם ישראל (יעקב) וגם אפרים לא היו בכורים. גם בפנייה לפרעה נאמר: "בני בכרי ישראל" (שמות ד', כה). ראה ספר היובלים ב', כ; שם י"ט, כט; וכן בן-סירא ל"ו, יז על שימוש מושאל בשם בכור. דיון מפורט על כך אצל ג. ברין, הבכור בישראל בתקופת המקרא, (הערה 2), עמ' 19.
22. חומר אנתרופולוגי מתרבויות שונות מצביע על מעמד דומה של הבכור בחברת רועים או בחברה חקלאית. ראה למשל, בשתי עבודות קלאסיות: R. Firth, We, The Tikopia, London, 1936. M. Fortes, The Web of Kinship among the Tallensi, London, 1945. הבכור בישראל ראה בנדור (הערה 1) עמ' 87.
23. בכור נקרא במקרא גם "ראש" והבא אחריו "משנה". ראה דבהי"א ה', יב; שמו"א י"ז, יג; שמו"ב ג', ג.
24. השווה לחוקי חמורבי (הערה 12 לעיל) סעיפים 147-146. ראה E.A. Speiser, Genesis, The Anchor Bible, New York, 1964, p. 17.
25. באנגליה היה נהוג עד שנות ה-20 למאה הנוכחית שהבכור יורש נחלה, ואילו תוארי אצולה, משרות בכנסיה, בצבא וכיו"ב היו מתחלקות בין הבנים. ראה: Rheinstein, "Inheritance" (הערה 11 למעלה).
26. השווה דבהי"ב כ"ב, א. ראה גם מל"ב ג', כז על מלך מואב שהקריב למולך את "בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו".
27. השווה בראשית כ"ז, כט "הוה גביר לאחיך" ושם שם, לז "הן גביר שמתיו לך".
28. ראה גם בראשית כ"ב, כא; שם כ"ח, ט.
29. כך היה נהוג בחברה החקלאית הערבית בארץ ישראל עוד בעבר הקרוב. ערך אחדות המשפחה היה גדול מאוד, ואם היה הכרח להתפצל היו מאשימים את הנשים בטענה שהגיסות אינן מסתדרות. אין זה לגיטימי שאחים בני משפחה אחת מצויים במתח, אך יש הצדקה שגיסות שמוצאן ממשפחות שונות תהיינה במתח שיצדיק פירוד. ראה ה. רוזנפלד, הם היו פלחים, הקיבוץ המאוחד, 1964, עמ' 88-87. על אפשרות כזו בחברה המקראית ראה בנדור (הערה 1), עמ' 86.
30. על שארות וייחוס ראה: B. Farber, Concepttuons of Kinship, New Yoek, 1981; R. M. Keesung, Kin Groups and Social Structuer, New York, 1975.
31. קצר המקום מלהיכנס כאן להוכחה מפורטת של הדברים, אולם הוכחה ברוח זו ימצא הקורא אצל בנדור (הערה 1) עמ' 44-25, בהבחנתו בין בית-אב, משפחה ושבט.
32. ראה ג. ברין "מעמדו של הבכור ברשימת היחס" (הערה 2) עמ' 256.
33. רשב"ם לבבא בתרא רכ"ג ע"א ד"ה 'ולא להתיחש' אומר: "לא שיקרא בכור נתנה לו [ליוסף] הבכורה, דלעולם ראובן קרי בכור ישראל אלא ליטול שני חלקים כבכור".
34. ראה דיון על כך אצל ברין, "מעמדו של הבכור ברשימת היחס" (הערה 2).
35. ראה גם: "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו" (בראשית ל"ח, ט). על חשיבות השם בהמשכת השושלת ראה: J. Pederson, Israel, Its Life and Culture, London, 1926, I-II, pp. 254-259. וכן בנדור (הערה 1), עמ' 102 הערה 8, וביבליוגרפיה נוספת שם.
36. E. E. Evans-Pritchard, Kinship and Marriage among the Nuer, Oxford, 1951. על הסברים אחרים ליבוס ראה בנדור (הערה 1), עמ' 108, הערה 22. המקרא לא מצאתי תפקידים נוספים לבכור לייחוס. ייתכן שעיקר התפקידים הקשורים במעמד זה הם תפקידים טכסיים, כמו הזכות להיות מוזכר ראשון הגיניאולוגיה המשפחתית, או להסב ליד האב, או לשבת בראש השולחן בהעדר אב. כמו כן יש משמעות לבכור בתרבויות שונות בכל הקשור בפולחן הדתי ובפולחן אבות. ראה למשל M. Fortes (הערה 22 למעלה).
37. פתרון דומה נמצא בחברה המסורתית של אירלנד החקלאית גם בתקופתנו. בדרך כלל בוחר האב את המוכשר מבניו ומוריש לו נחלתו בחייו ועל שאר הבנים לעזוב את הבית. הבן היורש נשאר כפוף לאביו עד מותו. כשאין לאיש אלא בנות משיא האב את אחת מבנותיו לגבר שמסכים לשנות את שמו לשם אבי האשה ותמורת זאת הוא מקבל את הנחלה וממשיך את שם אבי אשתו. ראה : C. N. Arensberg and S. T. Kimbal, Family and Community in Ireland, Cambridge, Mass., 1940.