עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חגים
בית מקרא


תקציר
המאמר עוסק במחזור הזמנים שבת- שמיטה-יובל ובוחן את קדמותו של המחזור ואת משמעותו החברתי. כותב המאמר מסביר שמחזור זמנים זה, לעומת מחזורים אחרים הקיימים במקרא (כמו המועדים), אינו תלוי במערכת הטבע, אלא נמצא מעבר למעגל הזמן הטבעי ולקצב הזמן ההיסטורי. שבת-שמיטה-יובל נועדו להשיב את האיזונים החברתיים הכלכלים והאקולוגיים.



שבת - שמיטה - יובל : סמיכות הפרשיות בין שבת, שמיטה ויובל
מחבר: בנימין אופנהיימר


מטרת מאמר זה לעמוד על קדמותו ועל משמעותו החברתית של מחזור הזמנים שבתשמיטהיובל, העומד בסימן המספר הטיפולוגי שבע. שלישיה זו, המתוארת בפרשיות הקשורות זו בזו על ידי זיקה ספרותית הדוקה, היא היא התשתית של קצב החיים בישראל, באשר היא יוצרת שלושה מעגלים קונצנטריים הבאים להגשים בצורה הדרגתית את רעיון השיויון בחברה הישראלית הקדומה. אמנם גם לשלושה המועדים, הם חג האביב, חג הביכורים וחג הקציר, וכן ליום זכרון תרועה וליום הכיפורים נודעת משמעות פורמטיבית; אף בפרשה על אודותם מצוי המספר שבע (ויקרא כ"ג). אך הללו מוצאים את עיקר ביטויים בתחום הפולחני; יתרה מזו, שלושת המועדים קשורים בטבורם אל עונות השנה בהיותם חגי טבע אשר במרוצת הזמן נתווספה להם משמעות היסטורית – לפסח ולסכות בתקופת המקרא, ואילו חג הביכורים היה לחג מתן תורה רק בימי בית שני1. מחזור זה אליו מצטרפים יום זכרון תרועה, הוא יום המלכת ה' בישראל (ויקרא כ"ג, כד, במדבר כ"ט, א, תהלים פ"ט, טז), מסתיים ביום הכיפורים, הוא יום עינוי הנפש, יום חשבון הנפש האישי של כל אדם ואדם ושל כל עדת ישראל כציבור (ויקרא כ"ג).

נמצאנו למדים כי המחזור "הפולחני" מוביל דרך קצב הזמן הטבעי, לזכרונות היסטוריים, להמלכת ה' בחינת מאורע החוזר מדי שנה, עד ליום הכיפורים שיש בו מימד אינדיבידואלי מובהק בצד משמעותו הציבורית – הקולקטיבית, והוא מעבר לספירה ההיסטורית.

לא כן מחזור שבת – שמיטה – יובל: החוט המחבר זמנים אלה הוא בעל אופי החברתי-כלכלי, אף כי לשבת נתווסף גם מימד ליתורגי-פולחני (בראשית ב', א-ד, שמות כ', ח-יא; לא, יב-טז ועוד). מערך זה הוא מעבר למעגל הזמן הטבעי ומעבר לקצב הזמן ההיסטורי כאחת; אף זאת, השבת בהיותו יום גמר מעשה בראשית מוביל אל הזמן הקוסמי; אך אינו תלוי במערכת הטבע, לא במעמד הירח ולא בשום סימן טבעי אחר הקשור במערכת השמים או בעונות השנה. לא כן, המספר שבע קובע באופן בלעדי את קצב הזמן של שבת ושל יתר המעגלים, היינו שמיטה ויובל. מגמתם להשתית את היחסים בין אדם לחברו ואת מבנה החברה על עקרונות סוציאליים שהם ערובה לשויון מירבי בתחום החברתי ולאיזון איקולוגי בין אדם וסביבתו, לרבות האדמה, בהמות הבית וחיות השדה.

התוקף המחייב של זמנים אלה כזה של המחזור "הפולחני" נגזר מן העובדה שהם זמני קדש, הווה אומר זמנים אשר הופרשו מן הרצף היום יומי החילוני הנתון בידי אדם והפכו כלים להגשמת מלכות אלהים בישראל (בראשית ב', ג; שמות כ', ח-יא: ל"א, יד; ויקרא כ"ה, י, יב). זמנים אלה כביכול שייכים לה', והמצוות הנוהגות בהם מתפרשות בחינת עבודת אלהים – לאו דווקא במובן הפולחני כי אם במובן סוציאלי בהיותם גורמים מכריעים בעיצוב החברה. הנה נאמר על השבת כי אלהים קדשו וברכו (בראשית ב', ג; שמות כ', יב); על כן מצווה אדם לברכו ולקדשו (שמות כ', ח, דברים ה', יא), השנה השביעית היא "שבת לה'" (ויקרא כ"ה, ג, ד); על ישראל לקדש את שנת היובל (ויקרא כ"ה, י, יב).

בניגוד לזמן הביולוגי שהוא מעגל נטול משמעות, בחינת "וזרח השמש ובא השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם... מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש" (קוהלת א', ה, ט), נוצרת כאן מחזוריות תכליתית הנעוצה ברצונו ובמצוותיו של אלהים.

נעיין תחילה בזיקה הספרותית בין הפרשיות שבת – שמיטה – יובל ובמשמעות הדבר.

א. סמיכות הפרשיות בין שבת, שמיטה ויובל

  1. הפועל שבת והשם שבת משותפים לשלושת המוסדות גם יחד; נוסף על השם שבת (ויקרא כ"ג, טו, טז) נקראים שני המוסדות האחרונים גם שבתון (שמות ל', כג) שבת שבתון (שם, ט"ז, כג; ל"א, טו; ל"ב, קרא כ"ג, ג); לשונות אלה חוזרים ונשנים במיוחד בויקרא כ"ה, כ"ו לד, לה, מג; דה"ב ל"ו, כא ועוד.
  2. יום השבת הוא קודש לה' (שמות ט"ז, כג; ל"א, יד ועוד). ה' בירך וקידש אותו (בראשית ב', ג; שמות כ', יא) ועל ישראל לקדש אותו (שמות כ', ח ועוד). שנת השמיטה אף היא נקראת שבת לה' (ויקרא כ"ה, ד), היא שבת שבתון לארץ (שם, שם ה). גם על יובל חלה לשון קדש: נאמר: וקדשתם את שנת החמישים שנה (שם, שם י), וכן: קודש תהיה לכם (שם, שם יב).
  3. היחידה המשקית שעליה חלה מצוות השבת חוזרת ונזכרת ביתר הרחבה גם בשמיטה וביובל. על מנוחת השבת מוזהרים כולם: אתה ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך (שמות, כ', ט). בדומה לכך נאמר בדברים ה', יג: אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך.
    במקביל לכך כתוב אצל שמיטה: לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך (ויקרא כ"ה, ט).
  4. מצוות מנוחת השבת מתפרשת, לפי הנוסח הקדום של עשרת הדברות, כחיקוי מעשה הבורא: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי; על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו (שמות כ', י).

לעומת זאת, בולט בדברים ה', יג-יד ההיבט הסוציאלי-היסטורי: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך; וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת.

כאמור, התחום החברתי בו נוהגת מצוות השבת הוא היחידה המשקית-החקלאית בה מועסקים בני המשפחה (אתה ובנך ובתך), עבדים (עבדך ואמתך), ושכירים וגרים, היינו פועלים שאין להם רכוש משלהם; הווה אומר, כל בני האדם וכל החי המפעילים את המשק החקלאי שוים בנוגע לזכות המנוחה וההתרעננות ביום השבת.

במקביל למצוות השבת מציינת התורה את המעגל החברתי הנהנה משנת השמיטה לאמור: לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (ויקרא כ"ה, ז) המלים "ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" אינן אלא הרחבה פרשנית של האמור בשמות כ', ט על "גרך אשר בשעריך", שכן משורותיהם של הגרים יצאו השכירים, הם הם התושבים "הגרים עמך". אך הפעם איסור העבודה החקלאית במשך שנה שלמה בא להרחיב את מעגל המנוחה, באשר הוא כולל את הארץ: ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כ"ה, ב). לשון פרסונלית זו, המעידה על יחס אינטימי כלפי הארץ, כלפי ארץ ישראל, הופכת את אדמתה לשותפה פעילה של אדם בהגשמת יעודו החברתי-דתי. היא הקיאה את תושביה הקדומים בשל גילוי עריות ועבודת אלילים שנתחייבו בהם; ועל ישראל להיזהר במצוות ה' לבל תקיא גם אותו (ויקרא י"א, כה, כח; כ', כב). בתוכחה נאמר כי בימי גלות וחורבן "תרצה הארץ את שבתותיה" (או "אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה" (שם, כ"ו, לד וכן לה, מג). משמע, האדמה נוטלת חלק בתהליך המנוחה וההתחדשות הרחבה זו של מעגל המנוחה לעומת יום השבת גונזת בחובה מוטיב שני:
"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (שם, שם ז). לשון אחר: על שויון המנוחה מתווסף שויון הצריכה למשך שנה שלמה, באשר הרשות ניתנה לכל דצריך, לרבות חית שדה, לאכל די צרכו; כלומר, ההלאמה המוחלטת של כל פירות השדה במשך שנה תמימה יש בה כדי לאזן במידה מסוימת את חוסר השוויון הכלכלי שהוא הסימן ההיכר של כל חברה אנושית. בעת ובעונה אחת מחזירה הפסקת עבודת השדה לסביבה הטבעית את איזונה האיקולוגי, שכן נוסף על מנוחת הקרקע והתרעננותה הוא מרחיב במשך שנה זו את תחום המחיה של חית השדה, ההולך ונעלם במדה שאיזורי החקלאות הולכים ומתרחבים. טעם חברתי-איקולוגי זה נזכר ברמז בלבד בכתוב הנ"ל, והוא הובא במפורש בשמות כ"ג, י-יא: והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרת תאכל חית השדה, וכן תעשה לכרמך ולזיתך.

ההקבלה הסגנונית בין שבת ושמיטה היא מפורשת:
ששת ימים תעבד ועשית כל מלכתך, ויום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ', ח-ט) שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמר כרמך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' (ויקרא כ"ה, ט). – הקבלה סגנונית זו, קושרת במפגיע את קצב שנת השמיטה בקצב יום השבת, ומה גם שבשמות כ"ג, י-יב דיני שמיטה ושבת סמוכים זה לזה בניסוחם המקביל. כל זאת בא ללמדנו כי אלו שני מעגלים קונצנטריים העומדים על רעיון משותף אשר הגשמתו הולכת ומתרחבת.

המעגל השלישי הוא שנת היובל, שהוא שבע פעמים שבע ועוד אחד:
וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים, שבע פעמים, והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה (ויקרא כ"ה, ח). הדגשה חוזרת זו של הצירוף "שבע (שבתות) שנים (שבע פעמים)" מחברת פיסקה זו עם שני המעגלים הקודמים ויוצרת מערכת הנסגרת בשנה החמישים. כך הושלמה חטיבת היובל, הכוללת חמשים שנה. היא מסיימת את קצב השבעה ואף חורגת מעבר לו: וקדשת את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יובל היא, תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (פסוק י).

המילה יובל פותחת ארבעה משפטים סמוכים המגדירים אותה מכמה צדדים:
יובל היא, תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו: (י)
יובל היא, שנת החמישים שנה, תהיה לכם – לא תזרעו ולא תקצרו וכו' (יא)
כי יובל היא, קודש תהיה לכם – מן השדה תאכלו את תבואתה (יב)
בשנת היובל הזאת – תשובו איש אל אחוזתו (יג)

אכן, תחילה מגדיר הכתוב את מהותו של יובל (פסוק י) מבחינת הזמן ומבחינת התקנות המרכזיות הנוהגות בו, והן קריאת דרור והחזרת האחוזה לבעליה הראשונים.

להלן (יא-יג) בא פירוט נוסף כאשר פסוק יא מדגיש את הלאו, היינו איסור זריעה ואיסור קצירה, ופסוקים יב-יג מפרטים את ההטבות המיוחדות הנוהגות בו, היינו הרשות לאכל מן השדה, והרשות לשוב איש איש אל אחוזתו.

כאן מגמת השויונות מגיעה לידי המחשה רחבה ככל האפשר. על מחזור השמיטה, המרחיב את שויון המנוחה על האדמה והמוסיף את שויון הצריכה ואת האיזון האיקולוגי, מתווספת עכשיו קריאת הדרור לכל אדם בישראל, גם אם לא נתמלאו לו שבע שנות עבודתו. כמו כן מתחדש השיויון היחסי בעניני קרקע; בכך חוזרים לקדמותם התנאים הראשונים שנוצרו אחרי הכיבוש כשנחלקה הארץ בין השבטים, בהתאם לגודלם.

עולה ומנצנצת כאן התפיסה הקדומה שלפיה הקרקעות נחשבו עדיין לאחוזתם הכוללת של בני השבט והמשפחה. לפיכך, יחיד שמכר שדה לא נחשבה לו מכירתו כמוחלטת; מן הדין שהשדה יחזור לאחוזת המשפחה. בני המשפחה היתה להם זכות ראשונים – יתרה מזו: חובה ראשונית – לגאול את הקרקע עוד לפני היובל. לשתי תקנות היובל, שחרור עבדים והחזרת הקרקעות ניתנו במהלך הפרשה שני נימוקים תיאולוגיים המשעבדים את שני המוסדות למערכת הכלכלית-סוציאלית של מלכות אלהים הקדומה. אשר לשחרור העבדים, על קריאת הדרור נאמר: כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם (ויקרא כ"ה, נה), כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכר עבד (שם, שם מב). ובדין מוסיפים חז"ל "עבדי הם – ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב, ע"ב).

אשר להחזרת הקרקע נאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כג). אכן, כשם שמלכי המזרח ראו עצמם כבעליהם האמיתיים של אדמות ארצותיהם ונהגו להחכיר או להעניק אותם כמתנה לנתינים נאמנים, כן ה' הוא בעליה של אדמת ארץ ישראל; המתבטא בין היתר בעובדה שהוא מחכיר אותה לשבטים, אך אינו מוציאה מרשותו.

הרקע למשמעות התיאופוליטית של שמיטה ויובל הוא האופי המשפטי-מדיני של ברית סיני כי "סגולה" הוא במקורות הקדומים של המקרא מומנח פוליטי, ומשמעותו ווסאל. לשחרור העבדים ולהחזרת הקרקע לבעליה הראשונים, שהם פועל יוצא של משטר השבטים, ניתנו בהמשך הפרשה שני נימוקים תיאולוגיים המשעבדים מערכת כלכלית-סוציאלית זו למלכות אלהים: קידוש השנה לה' ובעלותו של ה' על כל הארץ.

להמשך המאמר:
שבת-שמיטה-יובל : מקורן ומשמעותן של שבת שמיטה ויובל

הערות שוליים:
1. עיין ב, אופנהיימר, מעמד הר סיני, הנבואה ובחירת ישראל בפולמוסם של חז"ל, מולד, כרך ח', תש"מ, 108-19:110.
1א. עיין ב, אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, מהדורה ב', ירושלים תשמ"ד, עמ' 359-351.

ביבליוגרפיה:
כותר: שבת - שמיטה - יובל : סמיכות הפרשיות בין שבת, שמיטה ויובל
מחבר: אופנהיימר, בנימין
תאריך: תשרי-כסלו תשמ"ה , גליון א (ק)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית