עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החברה המקראית
החברה לחקר המקרא בישראל


תקציר
קיימים הבדלים בין החוק המקראי לבין חוקי המזרח הקדום בנוגע לאופן שבו מסתימת עבדות. ההבדל הבולט הוא בחוק העוסק בבריחת עבד.



השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : איך ומתי מסתיים הקשר של עבדות?
מחבר: פ. קורנגרין


חסול קשר העבדות בא בשלש דרכים: 1) מרצון הבעל, 2) על ידי בריחת העבד ו-3) עם חלוף משך הזמן החוקי.

1) אדון העבד יכול לשחרר אותו מרצונו הטוב, ולשלחהו לחפשי. העבד רכושו – "כי כספו הוא". זה רכושו -, הוא יכול "להשליך את כספו" אם רצונו בכך ואין בידי אדם להפריע לו. דבר זה מקובל על כל החוקים הקדמונים, בלי יוצא מהכלל. הבעל יכול לעשות עם העבד ככל העולה על רוחו. אבל יש מקרים שהבעלים חייבים לשחרר את עבדם. הזכרנו כמה מקרים פליליים אשר בהם העבד "יוצא חפשי בעבור אזנו", "יוצא חפשי בעד שינו". אך בתורת משה מצויים מקרים אחרים שהם מענינים לא פחות. הראשון הוגדר בסעיפים הבאים:

שמות כ"א, ז-יא: "וכי ימכר איש את בתו לאמה – לא תצא כצאת העבדים. אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי – לא ימשל למכרה בבגדו בה; ואם לבנו ייעדנה – כמשפט הבנות יעשה לה. אם אחרת יקח לו – שארה כסותה וענתה לא יגרע. ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף.

המקרה השני שהוא לא פחות מוזר אנחנו מוצאים בדברים כ"א, י-יב: - כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידיך, ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה, - והבאת אל תוך ביתך, וגלחה את ראשה, ועשתה את צפרניה, והסירה את שמלת שביה, וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר-כך תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה.
שם, יד: והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר ענית אותה".

לא נמצא דבר בדומה לזה בשום חוק עתיק. אצל המורבי אנחנו מוצאים דבר הקרוב לזה בסעיף 171 האומר: ואם לא יאמר האב בחייו אל הבנים אשר האמה ילדתם: בני אתם ואחר ילך האב בדרך כל הארץ, - בני האמה את נחלת בית האב עם בני הגבירה לא יחלקו. דרור יקרא לאמה ולבניה, ובני הגבירה לא יתעמרו בבני האמה להעבידם.

2) הדרך השניה לחדול להיות עבד – היא פשוטה: העבד בורח. בחוקי בבל, אשור והחתים, מטילים עונשים חמורים על כל האנשים העוזרים ומחביאים עבד בורח ואינם מסגירים אותו לבעליהם. על דבר העונשים הנוגעים לעבדי-המלך דברנו כבר, אבל גם בקשר עם בריחת פרטיים יש חומרות בסעיפים כדלקמן:

סעיף 17: כי ימצא איש עבד בורח, או אמה בורחת, בשדה והביאו אל אדוניו – בעל העבד יתן לו שני שקל כסף.

סעיף 18: אם לא יגיד העבד ההוא את שם אדוניו – ינהגנו אל היכל (המלך) ודרשהו וחקרהו ואל אדוניו ישיבוהו.

סעיף 19: אם יכלא את העבד הזה בתוך ביתו, ואחרי כן נמצא העבד בידו – האיש ההוא מות יומת.

סעיף 20: אם יברח העבד מיד תופשו, יישבע האיש ההוא לבעל העבד לפני אלהים ויהיה נקי.

חוקי החתים עושים גם בנקודה זו הבדל בין עבדים חתים טהורים או לוביים. הסעיפים הם:

לוח 1, 20: איש חתי כי יגנב עבד חתי מארץ לוביה ומובילנו לארץ החתים ובעלו ימצא אותו – עליו לשלם 12 שקלי כסף ואשמתו תכופר.

שם, 21: אבל אם מישהו יגנב עבד לובי מארץ לוביה, ומובילנו לארץ חתים, ובעלו ימצא אותו – רשאי אדונו לקחת בחזרה את עבדו זה – ואין עליו פצויים.

שם, 22: אם יברח עבד, ומישהו מחזירו לבעליו – אם לוקח אותו לעבדו שוב – יגמל לו בנעלי עור, אם (תפסו) מעבר מזה לנהר ישלם לו 2 שקלי כסף, ואם מעבר לנהר 3 שקלי כסף.

שם, 23: אם ברח עבד והלך לארץ לוביה, ישלם למי שמחזיר אותו 6 שקלי כסף – אבל אם ברח העבד לארץ האויב רשאי מי שמחזירו להחזיק בו לעצמו.

שם, 24: אם עבד, או אמה בורחים, על בעליו (אשר משרותו לוקח אותם) לשלם בתור שכירות גבר 12 שקלי כסף עבור שנה, ובעד אשה רק 6 שקלי כסף לשנה בתור שכירות.

גם בחוקי אשור נשאר לנו רק סעיף מיוחד הקשור עם בריחת העבדים והוא:

הלוח השלישי, סעיף א: כי יקח איש עבד, או אמה, שלא מדעת בעליהם – השיבם לבעליהם... ואם מכר הלוקח את העבד ואת האמה לאיש שני.. דין... (עבד בעד עבד)... ככרי אנך – אמה בעד ארבעה ככרי אנך לבעליהם יתן ואם יאמר הלוקח: לא ידעתי... לפני אלהים ישבע, וככסף אשר קבל מיד הלוקח – בעל העבד והאמה יקח לו.

בתורת משה הדבר פשוט בתכלית. ב"דברים" כ"ג, טז, יז נאמר: לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו.

דבר מעין זה לא נמצא בחוקים של ימי קדם – כשם שאין בה דבר הדומה לפסוקים הבאים:

ויקרא כ"ה, לט-מב: וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבדת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך – עד שנת היובל יעבד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב. כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד.

שם, מד-מז: ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם – מהם תקנו עבד ואמה. וגם מבני התושבים, הגרים עמכם, מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לאחוזה. והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, לרשת אחוזה לעלם, - בהם תעבדו, ובאחיכם בני ישראל, איש באחיו לא תרדה בו בפרך.

שם, מז: וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב עמך, או לעקר משפחת גר... (אז יגאל על ידי אחיו או דודו או בן דודו או שאר בשרו).

שם, נד-נה: ואם לא יגאל באלה, ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו. כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם.

3) האופן השלישי בו נגמרת העבדות, הוא עם חלוף משך הזמן החוקי, - או עם התהוות עובדות, אשר החק נותן להם חשיבות מיוחדת לשחרור העבד או האמה. בנידון זה צריך קודם כל להזכיר שמות כ"א, ב-ג: "כי תקנה עבד עברי – שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם. אם בגפו יבא בגפו יצא – אם בעל אשה ויצאה אשתו עמו". – הוראות אלו אושרו על ידי דברים ט"ו, יב-יד: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך", - וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם, "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו" ודברים ט"ו, יח: "לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר-שכיר עבדך שש שנים".

סעיף דומה לשמות כ"א, ב, נמצא גם בחוקת המורבי (117) האומר: "כי ילחץ חוב את איש, ומכר את אשתו, או בנו, או בתו בכסף, או נתנתם בגשי, שלש שנים יעבדו בבית הקונה אותם, או בבית היובל, ובשנה הרביעית ישלחם לחפשי". ההבדל בין הסעיף הזה ובין שמות כ"א, ב, הוא אמנם לטובת המורבי, במה שנוגע לזמן העבדות, אבל כנגד זה מצמצם המחוקק הבבלי את טובתו רק למקרה של מכירת אשה, בן ובת, בו בזמן שהחוק הישראלי הוא כללי – ונוגע לכל עבד עברי ואמה עבריה. אך לא חסרים גם בחוקת המורבי סעיפים הומניים מאד, כמו:

סעיף 118 האומר: "כי יתן עבד או אמה בגשי ושלחו (הוציאו) הסוחר (מביתו) ומכרו בכסף – אין ערעור (תרעומת) בדבר" אבל –

סעיף 119: כי ילחץ חוב את איש ומכר את אמתו אשר ילדה לו בנים – בכסף, ישקל בעל האמה את הכסף אשר שלם לו הסוחר ואת אמתו יפדה. אי לזאת שומר המורבי על נתיניו בני מדינתו כלהלן:

בסעיף 280: איש כי יקנה עבד איש (אחר), או את אמתו, בארץ נכריה והיה כי יבא אל ארצו והכיר בעל העבד, או האמה, את עבדו או אמתו, - אם העבד או האמה ילידי הארץ הם – לחפשי ישלחם בלא כסף.

והסעיף 281: ואם ילידי ארץ אחרת הם, הקונה יגיד לפני האלהים את מכסת הכסף אשר שקל, ואדון העבד, או האמה, ישיב את הכסף אשר שקל לקונה, ועבדו או אמתו יקח לו.

הסעיפים הללו אופיניים מאד. בשעה שהמחוקק העברי שומר על העבד – הבבלי דואג לאדוניו.

אחרי שעברנו על כל החמר אשר נתנו לנו כל ארבע החוקות, והשוינו את חוקי תורת משה עם חוקי בבל, (ארם), אשור, וחתים – ניתן להסיק אלו מסקנות בנוגע לזמן אשר בו הוחקו חוקים אלה שנהגו אצל שבטי ישראל.

בשלשה ענינים נבקש להעיר אי אלו הערות: א) הכנוי – "עבד עברי" ו"אמה עבריה" – שמות כ"א, ב, ודברים ט"ו, יב, הם המקומות היחידים בכל התורה אשר בהם נזכר העבד העברי, בשאר המקומות נאמר "אחיך מבני ישראל"; "אחיך ישראל"; "עבד מבני ישראל" ולא "עבד עברי. מאז ומתמיד סברו שאין כאן לאלא נוסח-ניגוד ל"עבד כנעני". אך תוך עיון בתשומת לב נראה שבכל התורה, מראשיתה עד סופה, לא נזכר המושג "עבד כנעני", הואיל ולא היה כזה. נהפוך הוא בחינת Contradictio in adicto – כי כוונת התורה ב"עבד כנעני" היא על דרך השלילה, שהרי הכתוב מצווה על בני-ישראל להכרית ולהשמיד את כל הכנענים; בכל הוראה, בכל נאום ובכל פנייה של משה אל בני ישראל נאמר כי במקרה מלחמה עם עמים רחוקים, את הגברים יש להרוג, ואלו הנשים והילדים ילקחו בשבי, אך באשר לשבעת העמים הקטנים בארץ, - החתי, האמורי, הכנעני והפריזי, החיוי והיבוסי והגרגשי, - את אלה יש להשמיד, ולהרוס את בתי מקדשיהם, וממילא אי-אפשר "להעבידם", ואין המושג "עבד כנעני" נזכר בתורה. רק לאחר מכן מופיע במשנה "עבד כנעני". מוזר, שמושג זה שם נוהג בזמן שלא היו כנענים עוד בארץ-ישראל. חיסול היחסים בין בני ישראל והיהודים מצד אחד, לבין הכנענים מצד שני, נסתיים עוד בימי הבית הראשון. מובן שבני-ישראל לא עשו כמצוות משה ולא השמידו את כל הכנענים, אם מפני שלא יכלו, או מפני שלא רצו, ותחת להשמידם התחתנו בהם. בימי המשנה לא היה, על כן, זכר לכנענים, היינו, אותם עמים שבני-ישראל מצאו אותם בזמן התנחלותם בארץ. המושג "עבד כנעני" במשנה משמעותו עבד לא יהודי.

העיר כבר הפרופסור ד. אלט בספרו: Die Urspruenge des israeliti schen Rechtes (דף 21, 22). בהסתמכו על ספרו של פרופסור “Jirku” Die Wanderungen der Hebraeer im 3. und 2. Jahrtausend v. Chr. שהמושג "עברי" הוא רחב הרבהיותר מהמושג "בני-ישראל". – עברים אלה זהים עם ה"חבירו", אותם שיצרו כבר באלף השלישי מדינה על הנהר "חבור", בארם נהרים, ושרתו בתור חיילים כמעט אצל כל מלכי ארם-נהרים. עמים רבים יצאו מהם, כ"כ גם ישראל; הללו קדומים יותר מבני-ישראל. ושפתם היתה שפת עבר.

הלשון העברית בימי משה היתה נחלת חמשה עמים לפחות: בני ישראל, הישמעאלים, העמונים, המואבים ובני-אדום. רק מאוחר מאד – בזמן כבוש הארץ – התארגנו בני-ישראל בתור אחד העמים העבריים. אבל בתקופת "עמרנה" (בערך 1360) נחשבו עדין בני-ישראל בעיני עמים אחרים בתור "עבריים" – ("חבירו"), ובאותה תקופה עצמה כבשו בני ישראל, תחת הנהגתו של יהושע, את הרי הארץ, התחילו להתפשט בכל הארץ ולאיים על הערים והעמקים.

המלה "עבד עברי" בחוקה הישראלית תשמש לנו ראיה, שאינה מוטלת כספק אודות קדמוניותה ועתיקותה של החוקה, או לפחות, של אותם חוקים הדנים בדיני עבדים.

העבדות היא מוסד עתיק ביותר, וזכר "העבד העברי" מראה שאותו כלל בשמות כ"א, ב, היה כלול במשפט בני-ישראל בתקופה קדומה מאד. במאה השמינית, או השביעית, לפנה"ס לא היה שוב עוד זכר ל"חבירו"; אז היה כבר קיים "עם-ישראל", או "יהודים".

הוכחה שניה למסקנתנו היא, שבדיני העבדות בתורת משה, אין מוזכרים כלל "עבדי המלך", לפי שבמתן חוק-העבדות לא היה מלך בישראל ולא מדינה.

הוכחה שלישית היא: בקשר ההדוק בין רמת התפתחותה של החברה – ובין היחס לעבדים. דבר טבעי הוא שכל שהחברה יותר מפותחת, ומגובשות בה שכבות מעמדיות יותר גבוהות, - גדל המרחק בין השכבה העליונה לבין העבד. בעלי הלטיפונדיות הגדולות ברומא לא ראו בחייהם את עבדיהם העובדים כבהמות, כשרגליהם כבולות בשרשראות וגרים במדורי העבדים, המרחק בין בעלי האניות הגדולות לבין העבדים שהיו רתוקים לספסלים וחתרו במשוטים בתחתיות האניה – היה גדול מכדי שייוצרו רגשי הבנה בין האדון והעבד. ומאידך, כל שהחברה פחות מפותחת, הבדל זה בין השכבה העליונה ובין השכבה הנמוכה קטן יותר והמרחק ניכר פחות. (הכל מכירים את ההבדל בין פועל שעובד אצל פרדסן עשיר, ובין פועל שעובד אצל אכר-פלח ביחס אל בעליהם. אצל הפרדסן – הוא פרולטרי, בעוד שאצל הפלח הוא יושב אל אותו שולחן, ואוכל לפעמים מאותה קערה.- לפיכך המדרגה הגבוהה של יחסים אנושיים, מצויה אצל המדרגה הנמוכה בהתפתחות הסוציאלית של החברה. החברה האידיאלית ליצירת יחסים אנושיים בין הבעלים והעבדים היא חברה המבוססת כולה על גדול צאן. אצל רועי הצאן אין הבדל באופן ובטיב העבודה, בין השיך ובין האיש ששומר את הבקר. גם השיך עצמו שומר את הבקר, גם אשת השיך חולבת את הפרה. כולם חיים באותם אהלים, אוכלים אותו אוכל בערך – ואין תהום מפרידה בין הבעל המגדל את הצאן ובין עבדו, שאיננו כלוא, או כבול בשרשרת, כי עבודתו היא כעבודת אדוניו ודורשת חופש התנועה. אין הבדל סוציאלי גדול בינו לבין הבעל, אשר כמוהו הוא רכושו של אבי המשפחה. שניהם משתווים בהמשך הזמן ונעשים ל"ילידי בית". המה והגבירה חיות אותם החיים – ביחוד לאחר לדתן ילדים; משנעלם ההבדל הסוציאלי נעלם גם ההבדל החוקי. עוד בימי אברהם אבינו מכניסים את העבד בברית, הוא נעשה בן-בית, משיאים לו שפחה בתוך הבית ויחד עם בעליו ומשפחתו הם מהווים משפחה אחת גדולה. זה הוא היסוד הכלכלי והסוציאלי להבדל בין חוקת שבטי-ישראל לבין חוקות שאר העמים בסביבתם. כששבטי-ישראל כבשו את כנען הם לא מצאו בה מדבר, כי אם ישוב עירוני גדול עברי וכנעני, המדבר עברית. כל הערים, שנחפרו ע"י הארכיאולוגים בעת האחרונה – לכיש, גזר, מגידו, ירושלים, - נבנו, בתחלת האלף השלישי לפסה"נ בערך, על ידי "שמיים המערביים", כלומר על ידי עברים וארמיים, ולא על ידי הכנענים שהופיעו בארץ-ישראל רק כ-1600 שנה לפסה"נ, התבוללו סמוך לבואם בתוך העברים והארמיים תושבי הארץ שהקדימום באלף שנים.

העמים אשר שבטי ישראל מצאו בארץ ובסביבה היו מכבר עובדי אדמה – השכבה החברתית הנמוכה, כובשים, חילים, מלחים ופירטים בשכבותיהם העליונות. הם התרכזו בערי הבירה שלהם אשר שםש נמצאו אליליהם ומלכיהם. וחוקיהם משקפים בבהירות תרבות עירונית. בנגוד לכך באו בני ישראל אל הארץ כרועי צאן נוודים שנשארו גם אחרי הכבוש במשך מאות שנים מגדלי צאן. בצפון הקדימו יותר השבטים לעבור לעבודת אדמה, בדרום הארץ נגמר תהליך זה רק בתקופת שאול ודוד המלך. התקופה ההיסטורית של שבטי ישראל, אשר בה היווה גדול צאן הענף העיקרי של כלכלתם, נמשכה לא פחות מחמש מאות שנה.

לכשנסקור את החוקה הישראלית הנוגעת לעבדות, ניווכח שחוקי תורת משה אינם מתאימים לחיים ששררו בכל הסביבה לפני כבוש הארץ על ידי שבטי-ישראל. בזמן הכבוש, - וגם אצל בני ישראל ויהודה זמן רב אחרי הכבוש. מראשיתם עד סופם מתאימים החוקים לחיי רועי צאן. אין ספק אם כן, שחוקים אלה נוצרו בהתאם לאופן החיים לפני הכבוש, בתקופת הכיבוש וזמן מה אחריו, כלומר, בדיוק באותה תקופה היסטורית המסופרת בתורה, ולא מאות שנים אחרי כן, כשבני ישראל ישבו וחיו חיי חברה בדומה לעמי הסביבה.

גם ניתוח של שאר חוקי תורת משה, בהשוואתם עם חוקי הסביבה תאשר לנו אותה מסקנה עצמה.

לסיום נביא עוד הערה קצרה: בכל הנוגע לחוקי העבדות – לא מצאנו הבדל בין החוקים הנכללים בשמות או בויקרא ובדברים. כמו כן, לא ראיתי שום התפתחות בין החוקים אשר המבקרים סוברים שהם עתיקים ובין אלה שמיחסים אותם למאות ה-6, 7, 8, או ה-9, כזמן חקיקתם. אלמלא היו חוקים אלה חוקה אחת, כפי שאני סבור, - כי אם פרי התפתחות תנאי החיים במרוצת הדורות – היה הדבר מפליא מאד. ואם נזקקנו במאמרנו זה גם להבחנה היסטורית, או סוציולוגית שהיא, לא באה זו אלא לצורך הבלטת הרקע הסיבתי לחוקות הנידונות.

לחלקים נוספים של המאמר:
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : באיזה אופן נוצר הקשר של עבדות?
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : היחס בין העבד ואדוניו
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : היחס בין העבד ובין שאר בני האדם מלבד בעליו
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : איך ומתי מסתיים הקשר של עבדות? (פריט זה)

ביבליוגרפיה:
כותר: השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : איך ומתי מסתיים הקשר של עבדות?
מחבר: קורנגרין, פ.
שם  הספר: פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל : ספר י' : לזכר צבי קארל ז"ל
עורך הספר: וייזר, אשר
תאריך: תש"ך
בעלי זכויות : החברה לחקר המקרא בישראל
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל; קרית ספר
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית