הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > פולחןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > עשרת הדיברות
י"ל מאגנס


תקציר
המאמר מתאר את התפתחות המסורת של עשרת הדיברות במקרא מרגע קבלתן ושבירתן במדבר סיני ועד הקראתן בימי בית שני במקדש. המאמר בוחן את מוטיב שבירת הלוחות על ידי משה לאור השוואה להפרת חוזים והסכמים המוכרים מהמזרח הקדום. המאמר בוחן כתובת של חוקי יסוד שנמצאה במקדש באסיה הקטנה המעידה, לפי דעת כותב המאמר, על מנהג ששורשיו נעוצים במזרח, לפיו החוקים הבסיסיים נרשמו לעיני כל במקדש. כותב המאמר סבור שלוחות הברית ועשרת הדיברות שימשו באופן דומה, ולאחר שנעלמו הלוחות ונגנז הארון המשיכו להקריא את עשרת הדיברות בעצרות חגיגיות ובשחרית של כל בוקר בבית המקדש.



עשרת הדיברות - ייחודם ומקומם במסורת ישראל : מסורת עשרת הדברות במהלך הזמנים
מחבר: פרופ' משה ויינפלד


אם מנסים אנו לשחזר את התפתחות המסורת של עשרת הדברות, נראה, שאפשר לשער מהלך התפתחות כדלקמן:

  1. בשחר ההיסטוריה הישראלית במדבר סיני נתקבלו עשרת הדיברות בניסוחם הקצר והמקורי כמגילת-יסוד של עדת ישראל, שנחרתו או נכתבו על שני לוחות אשר כונו לאחר מכן "לוחות הברית" או "לוחות העדות".83 הלוחות שימשו עדות על התחייבותם של בני ישראל לשמירתן ולקיומן של המצוות שנחרתו עליהם. לוחות אלו הושמו בארון הברית, אשר יחד עם הכרובים סימל את משכן האל. הכרובים נחשבו כיסא האל והארון שמתחתיהם נתפס כהדום רגליו.84 ואכן ידוע לנו היום מתעודות חתיות בנות זמנו של משה, כי את תעודות הברית נהגו העמים לשים לרגלי האל, דהיינו לרגלי הפסל, בדתות של אומות העולם בזמן הקדום.85

    אנאלוגיה זו לנוהגי בריתות בימים ההם מסבירה לנו את סיבת שבירת הלוחות על-ידי משה כאשר ראה את בני ישראל סוגדים לעגל הזהב. מעמי המזרח הקדמון, ובעיקר ממיסופוטאמיה למדנו, כי שבירת הלוח פירושה ביטול ההתחייבות. הביטוי הקלאסי המיסופוטאמי לעניין זה הוא tuppam hepû 'שבר את הלוח'86 (השווה tabulae novae ברומא, שכתבו לאחר ביטול חובות קודמים). מסתבר אפוא, שמשה לא עשה זאת מתוך חולשה או כעס, כי אם במחשבה תחילה.87 הפרת ההתחייבות הראשונה שבעה"ד (עשיית פסל ומסכה) גררה בהכרח ניפוץ הלוחות שעליהם חרותה ההתחייבות, ותפס זאת אל נכון ראב"ע בפירושו לשמ' לב, יט: "ומרוב קנאה משה שבר הלוחות שהיו בידיו כמו שטר עדות והנה קרע שטר התנאים, וזה היה לעיני כל ישראל כי כן כתוב" (כלומר בדב' ט, יז "ואשברם לעיניכם").
  2. יש להניח, כי את עשרת הדיברות קראו במקדשים88 בטקסי חידוש ברית ובכל פעם היו מתחייבים מחדש לציית לכל האמור בהם, כפי שניתן ללמוד מהנוהג המקובל במזרח הקדום לחדש בריתות מדי שנה.89 מזמורים נו-פא אמנם מלמדים על טקסים מסוג זה, כפי שניסינו להראות לעיל, ולדעתנו נערכו טקסים אלו בחג השבועות, הוא חג מתן תורה.
  3. בימי בית שני קראו את עשרת הדיברות במקדש מדי יום ביומו יחד עם "שמע" סמוך להקרבת קרבן התמיד של שחרית (משנה תמיד ה, א), ובפאפירוס נאש שנמצא במצרים מצאנו את עה"ד ולאחריהם את פרשת שמע, שניהם בטקסט המשקף נוסח תפילה.90 בתפילין שנמצאו בקומראן91 מצאנו גם כן את עשרת הדיברות לצד "שמע", ולפי עדות היירונימוס, נהגו מנהג זה בבבל עד לתקופה מאוחרת.92 יוסף בן מתתיהו מעיד על אופן קריאת עה"ד "כי לא מורשה לנו לאומרם במפורש מלה במלה" (קדמוניות ג 90), ונראה שנתכוון לומר, כי אסור לבטאם במפורש כאשר הקורא נמצא בנסיבות בלתי הולמות את קדושתם.
  4. על דרך היווצרותו של המנהג הדתי שאנו דנים בו ניתן ללמוד משהו, בדרך השוואה מדרכי הפולחן בעולם הקדום. במקדש פרטי מפילדלפיה שבאסיה הקטנה מהמאה הראשונה לפנה"ס נמצאה כתובת יסוד של המקדש.93 שבה מפורטים הצווים של האלה אגדיסטיס, שלה הוקדש המקום. האיש אשר יזם את חקיקת הכתובת, דיוניסיוס שמו, בחלומו זכה כביכול להתגלות זבס, שמסר לו את המצוות שנרשמו על הכתובת. המצוות מחייבות את כל באי מקדש זה או את השייכים לבית (οΐκος) זה, ובאי המקדש נשבעים על קיומן. הציוויים הם:94

לא להשחית עובר ולא להשתמש באמצעים להפלת ולדות.95
לא לגזול.96
לא לרצוח.97
לא לגנוב דבר.
להיות נאמן (εύνοεĩν) 97 למקדש.
אם מישהו יעשה (עבירה) או יתכנן (לעשות), לא ירשו לו ולא ישתקו, כי אם יגלו זאת98 ויענישו אותו.
לא ישכב איש עם אישה זרה זולת אשתו... לא עם נער ולא עם בתולה.

בהמשך דברי הכתובת נאמר, כי 'איש או אישה אשר ביצעו אחת העבירות האלה לא ייכנסו למקדש הזה, שכן כאן יושבים (על כסאם) אלים עצומים אשר משגיחים על עבירות אלו ולא יסבלו עוברי עבירה...99 האלים יחונו את המצייתים ויתנו להם ברכות, ואת אלה שיעברו (על המצוות) ישנאום ויטילו עליהם עונשים גדולים...100 איש ואישה הבטוחים ביושרם יגעו במצבה הכתובה.101 מדי חודש ושנה בשעת הקרבת קרבנות...'

בלי לקשור את הדברים לעשרת הדיברות, הישווה נוק102 את הכתובת הזאת למסופר באיגרת פליניוס לטריינוס103 על הנוצרים אשר קמים בעלות השחר (ante lucem) כדי לשיר זמירות בחילופים (invicem – מעין חזן וקהל).104 ולאחר מכן מקבלים על עצמם בשבועה (sacramentum). 105 לא לגנוב, לא לנאוף, לא להפר אמונים ולא לכחש בתשומת-יד,106 אחריו העלו את ההנחה, שבאיגרת פליניוס מדובר בעשרת הדיברות,107 ואכן כידוע קריאת "עשרת הדיברות" ו"שמע" מדי בוקר נחשבו כקבלת עול מלכות שמים, שהיא מעין התחייבות בשבועה.108

אף-על-פי שהמקדש מפילדלפיה שבאסיה הקטנה הוא מן המאה הראשונה לפנה"ס, אין ספק שהנוהג שנתגלה בו שורשים לו במסורת דתית עתיקה שבמזרח,109 ונוהג עתיק זה עשוי לסייע להבנת התהוותה של מסורת עשרת הדיברות בישראל. רשאים אנו להניח, שראשיתה של מסורת עה"ד נעוצה במציאות מעין זו שמצאנו בפילדלפיה שבאסיה הקטנה. העדה בסיני הייתה מלוכדת מסביב לארון שבו הונחו לוחות הברית. שני הלוחות כללו את עשרת הדיברות, שהמאמינים הושבעו על שמירתם ואשר נמסרו בהתגלות למשה, מייסד העדה ופולחנה. דיוניסיוס במקדש מפילדלפיה ממלא אפוא תפקיד מקביל לזה שמילא משה בישראל.

לוחות הברית ועשרת הדיברות שעליהם היוו אפוא מעין מגילת יסוד המחייבת את עדת ישראל. לאחר שנעלמו הלוחות ונגנז ארון הברית נפסקה זיקתם של עה"ד לסמלים המוחשיים, שהיו צמודים להם קודם לכן, אבל בעצרות חגיגיות ובשחרית של כל בוקר נהגו בבית המקדש לקרוא את עשרת הדיברות, והנוכחים היו מקבילים אותם עליהם ב"ברית" וב"שבועה".110

כתוספת לחשיבות מעמד הלוחות הכתובים, כמובא במסורות הנידונות בזה, ראוי להזכיר כאן גם את סיפורו של פאוזאניאס על מקום קדוש ביוון (ארכדיה) שבו עמדו שתי אבנים, שביניהן הונחו הספרים הקדושים (השווה ספר התורה שהושם "מצד ארון הברית", שבו הונחו לוחות הברית, דב' לא, כו), והמאמינים היו נשבעים באבנים אלו (2, 15, VIII).

על אף הדמיון ברקע החיצון שבין מסורת עה"ד לבין שבועת המאמינים במקדש פילדלפיה, יש לציין את ההבדל הפנימי העמוק שבין מעמדם של עה"ד בישראל לבין מעמדם של הצווים הדומים להם, כביכול, אצל אנשי מקדש פילדלפיה. בניגוד לתפיסה הישראלית הרואה את עה"ד כמערכת חובות המוטלת על כל איש בישראל בכל מקום שהוא, הרי במסורת הפאגאנית מדובר בחובות לבאי המקדש, החייבים לשקוד על טהרתם כדי שלא יחללו את קדושת המקום. מבחינה זו בלבד דומים אפוא הדברים על תנאי הכניסה של באי המקדש בישראל לתנאים שהיו נהוגים במזרח הקדום, שהזכרנום לעיל (עמ' 15).

כמו כן יש לצין שההקבלה בין עשרת הדברות ובין הצווים שבכתובת מפילדלפיה מצטמצמת רק בחמשת הדברות האחרונים, המזהירים מן העבירות בתחום המוסר והמשפט הפלילי. ואמנם, חז"ל כבר הבחינו בין חמשת הדברות הראשונים, שנתייחדו לישראל ועל כן נזכר בהם שם "הויה", לבין חמשת הדברות האחרונים, שנועדו גם לאומות העולם ואין שם "הויה" נזכר בהם, כמרומז במדרש: "אדריינוס, שחיק טמיא, שאל את ר' יהושע בן חנניא אמר לו, - - - חמשה דברות הראשונות שנתן ברוך הוא לישראל – שמו מעורב בהם - - - חמשה דברות האחרונות שנתן לאומות העולם אין שמו מעורב בהם". (פסיקתא רבתי פכ"א "עשר דברים", מהדורת איש שלום עמ' צט).

לחלקים נוספים של המאמר:
עשרת הדברות : חיוב פורמאלי בסיסי בדת ישראל
עשרת הדיברות : חידוש ההתחייבות- עה"ד בפולחן
עשרת הדיברות : מסורת עשרת הדברות במהלך הזמנים (חלק זה)
עשרת הדיברות : מעמד הר סיני וחג מתן תורה

הערות שוליים:

83. 'ברית' ו'עדות' מקבילים: השווה 'ארון העדות' / 'ארון הברית'. המלה עדות זהה מבחינה אטימולוגית עם עדן הארמי, adê' האכדי. שמשמעם ברית; ראה מאמרי 'ברית', Theologisches Woerterbuch zum Alten Testament I, 1972, 781 ff.
84. ראה מ. הרן, הארון והכרובים, א"י כרך ה (ספר ב. מזר), עמ' 87-88.
85. כך, למשל, קוראים אנו במכתב של רעמסס השני למלך מירה בצפון: 'ראה, כתב הברית [אשר עשיתי] בשביל מלך חת הגדול הונח לרגלי אל (הסערה), האלים הגדולים יהיו עדים לכך... וראה כתב הברית אשר [מלך חת] הגדול עשה עבורי הונח לרגלי האל רע, האלים הגדולים יהיו עדים לכך' B. Meissner, ZDMG 72 (1918) p. 58 = Kbo I. 24 Rs. 5 ff למראי-מקום נוספים ראה V. Korosec, Hethitische Staatsvertraege 1931, pp. 100 f
86. ראה Chicago Assyrian Dictionary vol. 6 H. pp. 171-172 נראה לי, שמכאן מקורו של המונח 'שבר' בספרות חז"ל. בהוראת ביטול כוחם של שטר-חוב או כתובה. במקומות מסוימים עדיין ניתן לפרש אצל חז"ל 'שבר' פשוטו כמשמעו כגון: 'אם אמרה טמאה אני, שוברת כתובתה ויוצאת' (סוטה א, ה). שוברת את החרס שעליו נכתבה הכתובה. במרוצת הזמן, כאשר התפתח המנהג של כתיבת קבלות על פירעון, ציינו קבלה זו המבטלת תוקפה של ההתחייבות כ'שובר' ויצרו דינומינאטיב: 'שבר' במובן כתיבת קבלה; ואז נתגבש הביטוי לשבור על כמו 'שוברת על כתובתה' כמו בתוס' כתובות פ"ד יא. פ"ט, א. כידוע, המינוח לתעודות במשנה, כגון גט, שטר וכיו"ב, לקוח מהאכדית ואכמ"ל.
לאחר שעמדתי על מקורו של המונח שובר (ראה מאמרי בהגות במקרא לזכר ישי רון כרך ב' תשל"ז, עמ' 116, הע' 17), ראיתי, גי א. גולק בספרו Das Urkundenwesen im Talmud 1935, p. 148 n.1 הניח אותה הנחה, אף-על-פי שעדיין לא היו בידיו אסמכתאות מתחום הספרות האכדית.
87. השווה אצל חז"ל 'דרש משה מקל וחומר: מה אם פסח שהיא מצוה יחידית נאמר בו "כל ערל לא יאכל בו", התורה שכל המצוות כלולות בה על אחת כמה וכמה' (ירוש' תעניות פ"ד ה"ז, סח, ע"ג ומקבילות) ושם 'תני ר' ישמעאל הב"ה אמר לו שישברם'.
88. מזמור נ' נאמר בירושלים, כפי שמעיד פס' ב'. לעומת זאת שייך מזמור פ"א למסורת צפונית (השווה 'עדות ביהוסף' בפס' ו') ומקורו כנראה באחד המקדשים שבצפון: על מזמורים צפוניים, כולל מזמור פ"א, שהועברו לירושלים לאחר חורבן שומרון ראה N.M. Sarna, 'The Psalm Superscriptions and the Guilds', Studies in Jewish Religion and Intellectual History, presented to A. Altmann on the occassion of his Seventieth Birthday, 1980, pp. 288ff
89. ראה הערה 81 לעיל.
90. ראה מ.צ. סגל, 'הגמא של נש', מסורת וביקורת, אסופת מאמרים בחקר המקרא, הוצאת קרית ספר, תשי"ז, עמ' 227-236.
91. ראה י. ידין, א"י, כרך ט, תשכ"ט, עמ' 60 ואי'.
92. ראה א.מ. הברמן, א"י כרך ג, תשי"ד, עמ' 174 ואילך.
93. O. Weinreich, Stiftung und Kultsatzungen eines Privatheiligtums in Philadelphia in Lydien, Sitzungsberichte der Heidelberger Akademic der Wissenschaften, phil-histor, Klasse, 1919, Abhandlung 16
94. על מקבילה להוראות אלו בתורת י"ב השליחים (Didache) ראה מאמרי 'המתת עובר – עמדתה של מסורת ישראל בהשוואה לעמדת עמים אחרים'. ציון, מ"ב, תשל"ז. עמ' 142-129.
95. לעניין זה ראה מאמרי הנזכר בהערה הקודמת.
96. מבוסס על השלמה Μ[η άρπαγμόν μή ] φόνον. אולם במהדורה של סוקולובסקי F. Sokolowski, Lois sacrées de l'Asie mineure, 1955, no. 20, 11, 20ff
Μ[η άλλο τι παιδο ] φόνον ואם כן, כל המשפט קשור לרצח ילדים, אולם בדרך כלל נתקבלה הקריאה, כפי שהוצעה על-ידי קייל-פרמרשטיין שעליהם מתבסס ויינרייך במחקרו המקיף (לעיל הערה 93). וראה גם A.D. Nock, 'Early Gentile Christiaity and its Hellenistic Background', Essays on the Trinity and the Incarnation, ed. A.E.J. Rawlinson, 1928, pp. 72ff (=A.D. Nock. Essays on Religion and the Ancient World, ed. Z. Stewart I, 1972, pp. 65ff)
97. להבנתו של פועל זה כנאמנות ראה מאמרי בשנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, כרך א, תשל"ו, עמ' 57-56.
98. לסעיפים על הסגרת מפירי ברית ומסיתים בתעודות ברית (השווה דב' יג) ראה מאמרי כנ"ל (הערה קודמת) עמ' 62-63, וכן בנוסח אנגלי מורחב של מאמר זה ב: Ugarit Forschungen 8 (1976), pp. 389-390
99. השווה בעה"ד: 'אל קנא פקד עוון...', 'כי לא ינקה ה'...', וכן ביהוש' כד, יט: 'כי אלהים קדשים הוא, אל קנוא הוא לא ישא לפשעכם ולחטאותיכם'.
100. השווה ברכות וקללות בסיומי בריתות במקרא, וראה במאמרי בשנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, כרך א, תשל"ו, עמ' 70 ואילך.
101. זוהי מעין 'נקיטת חפץ' בשעת שבועה, המקובלת במזרח הקדום וביוון, ראה מה שכתבתי בלשוננו, לח (תשל"ז), עמ' 232 והערה 5 שם.
102. A.D. Nock, Classical Review, 38 (1924), pp. 58 ff. במאמרו המסומן לעיל (הערה 96) מציין נוק, כי כבר לפניו ראה O. Casel, Jahrb. f. Liturg, IV, 285 no. 261 את המקבילה מאיגרת פליניוס.
103. Ep. Ad Traianum x, 96, 7 האיגרת הינה משנת 112 לספירה, ראה A. N. Sherwin-White, Pliny, 1966, pp. 327ff
104. לדעתי, מדובר כאן במעין "פסוקי דזמרה" הנאמרים לפני קריאת שמע וברכותיה, דהיינו ברכת המאורות וקבלת עול מלכות שמים (עה"ד וקריאת שמע). ראה מאמרי ב"תרביץ", מה, תשל"ו, עמ' 23 ואילך. דוגמה יפה למענה הקהל בזמירות הבוקר הוא מזמור קמ"ה מקומראן, שאחרי כל כתוב במזמור מוצאים אנו את המענה 'ברות ה' וברוך שמו לעולם ועד'. ראה במאמרי הנ"ל ב"תרביץ", מה, עמ' 25-24.
105. לסקראמנטום במובן שבועת אמונים בהקשר דתי ראה מאמרי בשנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, כרך א תשל"ו עמ' 78-79.
106. ne furta, ne latrocinia, ne adulteria committerent, ne fidem fallerent, ne depositum apellati abnegarent.
107. C.J. Kraemer, Classical Philology 29 (1934), pp. 293ff; S.L. Mohler, Class, Philol, 30 (1935), pp. 167ff; C.C. Coutler, Class. Philol. 35 (1940), pp. 60ff שני הפריטים האחרונים חופפים כנראה את שני הדיברות האחרונים: 'לא תענה ברעך עד שקר' ו'לא תחמד'. במרקוס י, יט בא אמנם במקום 'לא תחמד' μη άποσερήσς. שפירושו 'לא תעשוק' שמצאנו בויק' יט, יג ביחידה שברקעה עומדים עשרת הדיברות, והשווה ויק' ה, כא, שם מדובר בכחש בפיקדון או בתשומת-יד, וראה לעניין זה גם, C.C. Coutler, Class. Philol., 35, pp. 60ff.
108. ראה מאמרי בשנתון א' (ראה הערה 105), עמ' 71 ואילך.
109. וראה אצל A.D. Nock, 'Early Gentile Christianity etc/' (ראה הערה 96 לעיל), עמ' 74 ואילך. על תודעת החטא הכרוכה בוידוי אצל אנשי המזרח באסיה, ראה, R. Pettazzoni, 'Confession of Sins and the Classics', HThR, 30 (1937), pp. 1-14 ועל הוידוי במצרים ראה במאמרי ב"תרביץ". מח (תשל"ט), עמ' 197-196. הערה 56, וכן במאמרי 'Instructions for Temple Visitors', הנזכר בהערה 57.
110. "אמת ויציב", שנאמר במקדש אחרי עה"ד וקריאת שמע, היא מעין התחייבות בשבועה למלא אחר התביעות הכלולות בעה"ד וב"שמע". ראה לעניין זה מאמרי בשנתון למקרא, כרך א', עמ' 81 ואילך.

ביבליוגרפיה:
כותר: עשרת הדיברות - ייחודם ומקומם במסורת ישראל : מסורת עשרת הדברות במהלך הזמנים
מחבר: ויינפלד, משה (פרופ')
שם  הספר: עשרת הדיברות בראי הדורות
עורך הספר: סגל, בן ציון
תאריך: תשמ"ו
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הערות: 1. האוניברסיטה העברית. סדרת ספרים לחקר המקרא מיסודו של ס"ש פרי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית