מקורות מקבילים לעשרת הדיברות : א

כל דיבר מעשרת הדיברות, מלבד הדיבר האחרון "לא תחמד" (ועוד נדון בכך), מופיע בצורה זו או אחרת במקומות אחרים בתורה. איסור עבודה זרה, שבועת שווא, רצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר, וכן הצווים על שמירת השבת וכיבוד אב ואם מופיעים שוב ושוב בחוקים אחרים בתורה. כך, למשל, כבר באוסף החוקים העתיק ביותר המכונה "ספר הברית", אשר בא מיד לאחר עשרת הדיברות (שמות כ' 22-כ"ג 24), מצאנו איסורים על עבודה זרה המופיעים בתחילת האוסף ובסופו (שמות כ' 23; כ"ג 24). באוסף זה מצאנו חוקים אחרים החופפים חלק גדול מעשרת הדיברות: שמירת השבת (כ"ג 12), כיבוד אב ואם (כ"א 15, 17), איסורי רצח (כ"א 12), גניבה (כ"א 16; כ"ב 4-1) ועדות שקר (כ"ג 1). להלן נסקור בקצרה את השתקפויותיהם של הדיברות בקבצי החוקים בתורה.

הלאווים של הדיברות הראשונים: "לא יהיה לך אלהים אחרים", "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" מקבילים מכמה היבטים לצווים דומים המופיעים בכל קבצי החוקים האחרים. ב"ספר הברית": "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ' 23), "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם" (שם כ"ג 24). ב"ספר הברית הקטן": "לא תשתחוה לאל אחר" (שם ל"ד 14) – צו אשר מתלווה אליו הנימוק: "כי ה' קנא שמו, אל קנא הוא". נימוק זה יש להשוותו לאמור בדיבר השני: "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא" (שמות כ' 5 = דברים ה' 9. השןן דברים ו' 15; יהושע כ"ד 19). ב"ספר הקדושה": "אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא י"ט 4), "לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם" (שם כ"ו 1).

הצימוד של "פסל" עם "תמונה" משותף אך ורק לעשרת הדיברות ולספר דברים. אולם ראוי להבחין כי בנוסח שמות של עשרת הדיברות שני ביטויים אלה מאוחים באמצעות ו"ו החיבור: "פסל ותמונה", ובכך הוא מתרכז בביטויים הקונקרטים עצמם וההכללה נוצרת מתוך העמדתם בקבוצה. כנגד זאת נוסח דברים מציב את שני הביטויים בסמיכות: "פסל כל תמונה" (והשוו "פסל תמונת כל" בדברים ד' 16, 23, 25), ובכך הוא נחלץ מן הקונקרטיות ויוצר מושג מופשט, הנשען על הרעיון התיאולוגי שלפיו "לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש" (דברים ד' 15).¹

מן הראוי לציין כי האיסור להשתחוות ולעבוד "אלהים אחרים" מתייחס הן לישויות אלוהיות נוספות על ה' וכן ל"פסל ותמונה", כלומר לעבודת פסילים (ראו למשל: מלכים ב י"ז 41; תהלים צ"ז 7; דברי הימים ב ל"ג 7). הפולמוס המקראי כנגד פטישים מבוסס על ההנחה שהפסל זהה עם האל שהוא מייצג אותו.²

הדיבר השלישי מקביל לחוק מתוך "ספר הקדושה": "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא י"ט 12) וכן לחוק כוהני נוסף: "ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה" (שם ה' 22). אולם חוקים אלה דנים בשבועהבשם ה' הנוגעת בדיני נזיקין ובפגיעה ברכוש (כמשתמע מהקשרם), בעוד עשרת הדיברות מתייחסים למקרה כללי יותר של נשיאת שם ה', דהיינו כל הצהרה בשם האל.

הדיבר הרביעי על שמירת השבת יש לו מקבילות רבות במיוחד. ב"ספר הברית": "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ג 12). משפט ההנמקה של חוק זה קשור ישירות למשפט ההנמקה שהוסיף נוסח דברים של הדיבר הרביעי (דברים ה' 15-13). ב"ספר הברית הקטן": "ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת, בחריש ובקציר תשבת" (שמות ל"ד 21). ההתייחסות לשבת בולטת במקראות שונים השייכים לספרות הכוהנית, ובעיקר לאלה השייכים לרובד המכונה "אסכולת הקדושה": "את שבתתי תשמרו ... ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם ... ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת" (שמות ל"א 15-13); "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת" (שמות ל"ה 3-1); "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו, שבת הוא לה' בכל מושבתיכם" (ויקרא כ"ג 3). ראו גם שמות ט"ז 30-22; ויקרא י"ט 3, כ"ו 2; במדבר ט"ו 36-32 (והשוו ירמיה י"ז 27-21; נחמיה י' 32). הצווים הכוהניים דומים מבחינה סגנונית לעשרת הדיברות, ודמיון זה ניכר במספר מטבעות לשון משותפים, כגון: "מלאכה" כמונח המתאר עבודה בשבת; "לשמור את השבת" וכן "לקדש את יום השבת".

הדיבר החמישי על כיבוד אב ואם מופיע בתורה בניסוחים חיוביים מעין "איש – אמו ואביו תיראו" (וי רא י"ט 3), וגם בניסוחים שליליים מעין "מכה אביו ואמו מות יומת ... מקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כ"א 15, 17), "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" (ויקרא כ' 9), "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כ"ז 16). כפי שעוד נראה בהרחבה, המושג "כיבוד אב ואם" מנוגד באופן סימטרי למושג "קללת אב ואם". השורש כב"ד קשור ב"כובד ראש", כלומר התייחסות רצינית ואחראית, וכנגדו השורש קל"ל קשור ב"קלון" וב"קלות דעת", דהיינו התנהגות מזלזלת.³ בניגוד לעברית החדשה, פירושו הבסיסי של קל"ל במקרא הוא לזלזל או להתייחס בבוז (וזו אחת מהוראותיו של הפועל האכדי המקביל qullulu.⁴ )הוראה זו בולטת בסיפור נבות היזרעאלי (מלכים א כ"א; אמנם בסיפור זה ננקטת לשון סגי נהור: בר"ך ממיר את קל"ל בפסוקים 10, 13), שאין בו הטחה מילולית של דברי גידופין אלא הוא מתרכז בחילול כבודם של האל ושל המלך. שימוש לשון דומה מצוי בכתבי כת קומראן בנוגע לבוגדים: "כי יהיה באיש חטא משפט מות ויברח אל תוך הגואים [= הגויים] ויקלל את עמי את בני ישראל" (מגילת המקדש ס"ד 10-9 [מהדורת קימרון, עמ' 89]), ואין הקללה כאן אלא בזיון האומה וחילול כבודה.

הדיבר השישי שעניינו רצח נזכר אף הוא לא פעם בקבצי החוקים השונים: "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כ"א 12); "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כ"ד 17). חוקים שונים מתייחסים למקרים ספציפיים יותר: "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרצח" (במדבר ל"ה 30); "וכי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת" וגו' (דברים י"ט 13-11).

הדיבר השביעי האוסר על ניאוף נזכר בעיקר בספרות הכוהנית: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה" (ויקרא י"ח 20); "ואיש אשר ינאף את אשת איש, אשר ינאף את אשת רעהו, מות יומת הנאף והנאפת" (שם כ' 10). אבל גם ספר דברים מתייחס לעניין זה: "כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם האיש השכב עם האשה והאשה" (דברים כ"ב 22). גם חוק הסוטה (במדבר ה' 30-11), הדן באשה שרק נחשדה בניאוף, קשור כמובן לעניין זה.

את הדיבר השמיני האוסר על גניבה ניתן להשוות לצו הקצר והנמרץ "לא תגנבו" (ויקרא י"ט 11), ודיני גניבה מפורטים למיניהם כלולים ב"ספר הברית" (שמות כ"ב 12-1).

הדיבר התשיעי (עדות שקר) קשור בחוק "לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס" (שמות כ"ג 1). פיתוח קזואיסטי של חוק זה נעשה בידי ספר דברים: "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה ... ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר, העד שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים י"ט 19-16). הזיקה בין שני חוקים אחרונים אלה ניכרת מתוך השיתוף בביטויים "עד חמס", "לענות ברע/באח".

תשעה דיברות מתוך העשרה פזורים אפוא בניסוחים שונים לאורך החומש בקבצי החוקים השונים. אולם ההקבלה בין עשרת הדיברות לבין יחידות ספרותיות נוספות איננה מתמצה בהקבלה אקראית ומבודדת לחוקים כאלה ואחרים. קיימים מיבשים שלמים – במקרא ומחוצה לו – שהושוו במחקר לעשרת הדיברות, ולהשוואות אלה יש חשיבות מיוחדת, משום שהן עשויות לקרב אותנו לקראת הבנתן של אותן תכונות אשר מייחדות את עשרת הדיברות מכל מקבילותיהם. נפנה אפוא לבחינתם הביקורתית של מיגבשים מקבילים אלה.

לחלקים נוספים של המאמר:
מקורות מקבילים לעשרת הדיברות: א (פריט זה)
מקורות מקבילים לעשרת הדיברות: ב
מקורות מקבילים לעשרת הדיברות: ג
מקורות מקבילים לעשרת הדיברות: ד
מקורות מקבילים לעשרת הדיברות: ה
מקורות מקבילים לעשרת הדיברות: ו
מקורות מקבילים לעשרת הדיברות: ז

הערות:

לדיון נרחב יותר בהבדלים אלה ובמשמעותם ראו הדיון הפרשני על הדיבר השני בפרק ד להלן.
א"ו הורוויץ, "עשה לך פסל", בית מקרא, מ (תשנ"ה), עמ' 347-337.
H.C. Brichto, The Problem of "Curse" in the Hebrew Bible, Philadelphia 1963
מלים וביטויים באכדית מובאים בתעתיק, ולצידם הפניה לערך המתאים במילון האנגלי CAD (העשיר בציטוטים מן המקורות האכדיים). מכיוון שלא כל כרכיו של מילון זה יצאו לאור, בהיעדר הכרך המתאים תובא הפניה למילון הגרמני AHw. ההפניה מורכבת מקיצורו של שם המילון, הכרך המתאים (לכל אות יש כרך או מספר כרכים המוקדשים לה), הערך (לפעמים בציון הוראה ספציפית), העמודים. כך למשל לגבי CAD, Q, s. vqalālu (3-4) p.56: qullulu.