במאה ה- 17 לפני הספירה הוציא מלך בבל עמיצדק (AMIZADUKAׂ) צו מלכותי המכונה מישרום (MEASRUM) . המילה "מישרום" קשורה כנראה למילה העברית "מישרים" ובראשית הצו שלו עמצדק מצדיק את מהמהלך שלו כעשיית צדק ומישרים,
וזהו לשון המישרום:
"אשר נתן דגן או כסף כמשא (=הלוואה בריבית), לאיש אכדי או לאיש אמורי… לוחו יישבר (=חובו בטל) כי המלך שם מישרם בארץ…לא יגוש דגן וכסף לפי לוח זה…
נושא אשר ישה באכדי או אמורי לא יתבע (את החוב) ואם יתבע יומת" (סעיפים 4, 6)
(משה וינפלד, משפט וצדקה בישראל ובעמים, עמ' 98)
צו המישרום פטר קבוצות מסויימות באוכלוסיה (למשל אכדיים ואמוריים) מתשלום מיסים, והבטיח ש" "לוחתיהם יישברו" . החובות של באותם הזמנים היו כתובים על גבי לוחות טין, וההבטחה שהלוחות יישברו, אומרת בעצם שהשטר נקרע, ההסכם בין המלווה ללווה בטל.
בנוסף לביטול החובות המישרום כלל גם שחרור של עבדים.
צו המישרום של עמצדק לא היה כנראה תופעה חד פעמית, המישרום הופעל כנראה במסופוטמיה כבר בסוף האלף השני לפני הספירה. במקומות שונים נמצאו תעודות המעידות על כך המישרום הופעל גם בתקופות מאוחרות יותר.
חוקר המקרא משה ויינפלד הצביע על הדמיון שבין חוק השמיטה להכרזת המישרום במסופוטמיה. בהכרזתו של עמצדוק, אפשר למצוא הקבלה לחוק שבספר דברים, הן בסגנון הפניה, והן באסור על המלווה לתבוע את חובו לאחר שהוכרזה שמיטה.
בהשוואה בין שתי ההכרזות אנו מוצאים דמיון רב:
א. בשתיהן הפתיחה היא הכרזה על ביטול החובות.
ב. המחוקק המסופוטמי מנמק את החוק ש"המלך שם מישרום על הארץ" וכך במקרא, "כי קרא שמיטה לה'".
ג. שתי ההכרזות עושות הבחנה בין אח ורע לבן הנוכרי, במישרם השמיטה חלה על האכדי או האמורי בלבד.
יש חוקרים הסבורים שדמיון זה מלמד כי השמיטה המקראית מבוססת על נוהג המישרום המסופותמי. אחרים סבורים כי גם המישרום וגם השמיטה הושפעו מנוהג שהיה בקרב שבטים אמוריים, שנדדו מאוחר יותר לאזור מסופוטמיה והביאו לשם את מנהגיהם.
מעבר לשאלת מקורות ההשפעה, דווקא הדמיון בין השמיטה למישרום מחדד שוני מהותי. המישרום היה מאורע חד פעמי שהוכרז על ידי המלך, בעקבות מצב כלכלי קשה, או מאורע חגיגי. השמיטה לעומת זאת הוא נוהג מחזורי קבוע, החוזר על עצמו מדי שבע שנים.
אין צורך בנסיבות מיוחדות כדי לשמוט את החובות, הביטו "כי קרא שמיטה לה'" דומה לביטוי "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך" כלומר יש כאן מחזוריות קבועה. וכמו שביום השביעי אנו שובתים ממלאכה, ובשנה השביעית האדמה שובתת מיבולה, והאיכר שומט אותה לעני ולחית השדה, כך שומט הנושה את חובו מהחייב.
