מה צורה היתה לנחש בגן עדן?

ראש וראשון לבעלי החיים שאנו פוגשים לאחר השלמת הבריאה הוא הנחש: "והנחש היה ערום מכל חיית השדה אשר עשה ה' אלהים..." (בראשית ג, א). מגמתו הפולמוסית של הכתוב ברורה. הוא בא ללמדנו כי גם הנחש הוא מכלל הנבראים, כפי שמציין מפורשות גם איוב, המשרטט קווים לתהליך הבריאה: "חוללה ידו נחש בריח" (כו, יג) – וכי אין הוא ישות אלוהית עצמאית שמלחמתה באלוהים היא ראשית מעשה הבריאה, כפי שעולה מהדי המיתוס הקדמון (ראו במבוא לספר זה) הנשמעים מפי הנביא: "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים" (ישעיה כז, א).

סיפור הבריאה והחטא הקדמון שבראש התורה באים לומר כי לבריאה לא קדם דבר, וכי הנחש, חיית שדה נבראת, אכן ביקש לשבש את התוכנית האלוהית בפתותו את האדם ואת אשתו לאכול מפרי עץ הדעת ולהיות "כאלהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ה). או אז מענישו אלוהים וקובע לו את דמותו וטבעו הידועים לנו: "...על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (שם, פסוק יד). דמותו זו של הנחש וגורלו יהיו מכאן ואילך סמל לאויב שהוכנע, וראו דברי הנביא מיכה על אויבי ישראל: "ילחכו עפר כנחש כזוחלי ארץ" (ז, יז), והשוו עוד דברי ההבטחה לעם ישראל: "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפיים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו..." (ישעיה מט, כג), וכן האמור במזמור על המלך: "לפניו יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו" (תהלים עב, ט).

איזה מראה היה לו לנחש קודם שהענישו אלוהים, קודם שנצטווה ללכת על גחונו? כדי להשיב על שאלה זו מן הראוי להסב תחילה את תשומת הלב לעניין אחר, אשר קשרו לשאלה העומדת כאן על הפרק יתברר בהמשך הדברים. תחילה נעסוק בזיקה שבין גן עדן הקדום ובין המקדש, בית ה' שבירושלים, ובהקשר זה די אם נזכיר את חזון ישעיהו על ימי שלטונו לעתיד לבוא של החוטר מגזע ישי (פרק יא), חזון שמעצב עידן אידאלי של שיבה לעדן, של שלווה ושלום בין הנבראים כולם. גם לנחש יש מקום בגן החדש, ודמות לו כשל חיית מחמד אשר נועדה לשעשע עוללים: "ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (פסוק ח). הנחש לא עוד יערים ויזיק, ולפיכך "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי..." (פסוק ט), הוא מקום הגן, הר הבית, הר ה'. הנבואה בפרק ס"ה שבספר ישעיה, המצטטת מתמונת החזון שבפרק י"א, מחזקת את הקשר שבין סיפור גן עדן לתמונת הגן-המקדש שלעתיד לבוא ואף מדגישה אותו: "זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאבל תבן ונחש עפר לחמו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי אמר ה'" (פסוק כה).

ואחר שעמדנו על הקשר שבין גן עדן, נחש ובית מקדש, נתחקה אחר הנחש שהיה במקדש ואחר דמותו, וממנה נבקש להקיש על דמות הנחש הקדמוני שבגן עדן. בחזון הקדשתו של ישעיהו לנבואה (פרק ו) מגלה הנביא את אוזנינו על אודות הפמליה האלוהית: "שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" (פסוק ב). לשרפים יש אפוא כנפיים, רגליים ואף ידיים, כנאמר בהמשך החזון: "ויעוף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח" (פסוק ו). והיה כי ישאל השואל שרפים מה הם, נשיב לו מכתובים נוספים מנבואת ישעיהו: "כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" (יד, כט), ועוד: "אפעה ושרף מעופף" (ל, ו), לומר ששרפים הם נחשים מעופפים. במקדש שרואה הנביא ישעיהו סובבים אפוא נחשים בעלי כנפיים, רגלים וידיים, ודומה כי זו היתה המסורת שהכיר ישעיהו באשר למראהו של הנחש הקדמון שבגן עדן, בטרם עשאו אלוהים לזוחל עפר. זו אכן דמות הנחש שבגן העולה מספר אדם וחוה: "על גחונך תלך ידיך ורגליך תחסר לא תשאר לך אזן ולא כנף" (כו, ג). על היות הנחש קודם לחטא בעל רגליים, ידיים או כנפיים מסופר גם בספר קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו (ספר ראשון א, ד) ובמגוון מקורות חז"ל (כגון מדרש בראשית רבה כ, ה [עמ' 186]: "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'על גחונך תלך' ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו", או התרגום המיוחס ליונתן לבראשית ג, יד). גם באמנות המזרח הקדום, במצרים ובמסופוטמיה, נראים נחשים בעלי ידיים ורגליים.

על קיומו של נחש במקדש בימי ישעיהו ובימי המלך אשר מלך בימיו, חזקיהו, שומעים אנו מן המסופר על המהפכה הפולחנית שעשה המלך: "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה, וכיתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן" (מלכים ב' יח, ד). בבוא המלך חזקיהו לסלק מן הקודש דרכי פולחן שהיו בעיניו חטא, הוא משמיד את הנחש הנתפש כיצור אלוהי ממש, שאלמלא כן לא היו "בני ישראל מקטרים לו".

מי שמעיד בספר מלכים על מעשהו זה של המלך חזקיהו מקשר מפורשות בין הנחש ובין משה, ולפחות לכאורה דומה כי בדבריו הוא מתייחס אל הסיפור אשר בספר במדבר כ"א על אודות מגפת הנחשים-השרפים אשר נשכו רבים מן העם, עד שעשה משה, במצוות ה', שרף, נחש נחושת: "...וישימהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" (פסוק ט). עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות שהכתוב בספר מלכים מתייחס אל מסורת קדומה יותר, שגם סיפור המעשה בספר במדבר נלחם בה, היא המסורת הרואה בנחש מייצג של האלוהות או חבר בפמליה האלוהית. התורה, הנחרדת לראות כי בני ישראל מקטרים לנחש שבמקדש, מבהירה בסיפור שבספר במדבר כי נחש הנחושת הזה איננו יצור אלוהי-מיתולוגי, אלא אמצעי, חפץ, שקבעו ה' בעבר לשם ריפוי הנשוכים, ומשה, בשר ודם, עשאו במו ידיו. הסיפור בספר במדבר הוא אפוא ראשיתו של התהליך אשר סופו במעשה חזקיהו: הסיפור שבספר במדבר לא שירש את הסגידה לנחש, ולפיכך היה צריך חזקיהו לבוא ולעקור אותה בכוח הזרוע.

הנחתנו כי על הנחש שבגן סופר תחילה שהיה שרף בעל רגליים, ידיים וכנפיים, מעוררת רושם כי גם סיפור הגן שבספר בראשית נוטל חלק בפולמוס כנגד הנחש-השרף שהיה במקדש. סיפור גן עדן מציין כי עם הגירוש מן הגן נתמנו הכרובים, אף הם יצורים מכונפים, "לשדמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג, כד). דומה כי במהלך המהפכה הפולחנית במקדש ירושלים תפסו הכרובים המכונפים – הנזכרים בזיקה אל ארון האלוהים (שמות כה, יח-כב ועוד) – את מקום הנחשים המכונפים בתפקיד פמלייתו המעופפת של האלוהים (וראו גם יחזקאל י, א-ג ועוד).

נשוב אל סיפור הנחש בעדן (בראשית ג). סיפור זה אמנם מודה כי הנחש היה "ערום מכל חיית השדה" (פסוק א), ואין אפוא בעל חיים שיכול להשתוות אליו בעורמתו, אך צדו השני של המטבע שאין חוכמתו של הנחש חוכמה אלוהית. זאת ועוד: עורמה בהקשר של סיפורנו איננה גילוי חיובי של חוכמה (כפי שהוא למשל במשלי א, ד; שם ח, פסוקים ה, יב), אלא ביטוי של מזימה להרע, על דרך האמור בשמות כא, יד: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בעורמה..." (וראו עוד האמור בתושבי גבעון: "ויעשו גם המה בעורמה..." [יהושע ט, ד]). הנחש בסיפורנו משתמש אפוא בחוכמה שניחן בה להרע, כדי לפתות את האדם בחלקת לשונו ולהביאו לנסות ולזכות בדעת אשר תעמידנו בתחרות עם האלוהים.

הנחש הקדמון, על-פי תפישת סיפורנו, יכול לקיים שיחה, לדבר בפיו ולהאזין באוזניו לזולתו. הנחש הזיק לאדם ולחווה בלשונו, בדיבורו, וגם כאשר ניטל ממנו כושר הדיבור, הריהו ממשיך להרע בלשונו-ארסו והורג את קורבנותיו. "ראש [=רעל] פתנים יינק, תהרגהו לשון אפעה" (איוב כ, טז). על הרשעים אומר משורר התהלים: "שננו לשונם כמו נחש..." (קמ, ד), ואפשר שאת דברי קהלת "אם ישך הנחש בלוא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון" (י, יא), יש להבין כשאלה רטורית: כשם שאין הנחש נושך בלי ללחוש – פעולה שהוא עושה בלשונו, ובעזרתה הוא מכשף ומשתק את קורבנו – כן ברור כי לבעל הלשון, לחכם שכוחו בפיו, יש עוצמה רבה להרע (השווה בהשפעתה לנשיכת הנחש). עם זאת מאפשר הכתוב בקהלת גם להבינו הבנה שונה בתכלית השוני: אם נחש שאין לו לחש, היינו שאין לחש כנגדו, נושך, ברי כי אין תועלת בבעל הלשון, באדם היודע לחשים כנגד נחשים. ועוד על נחשים שאין להם לחש ראו ירמיה ח, יז: "כי הנני משלח בכם נחשים צפעונים אשר אין להם לחש, ונשכו אתכם נאום ה' ".

לפי תפישתו של מזמור נ"ח בתהלים אין ללחש שליטה בנחש לא משום חוכמה יתרה שיש בבעל חיים זה, גם לא בשל יכולתו לעמוד כנגד היודעים ללחוש, אלא דווקא משום חולשתו, ואפילו בשל מום שהוטל בו – נטילת אוזניו, חירשותו: "חמת למו כדמות חמת נחש, כמו פתן חירש יאטם אזנו. אשר לא ישמע לקול מלחשים, חובר חברים מחוכם" (פסוקים ה-ו). ומן הראוי להזכיר את עיצוב עונשו של הנחש בספר אדם וחוה, המזכיר, כאמור, כי אף אוזניו ניטלו ממנו. לחירשותו של הנחש רומז גם הנביא מיכה, המשווה את אויבי ישראל לנחשים: "יראו גוים ויבושו מכל גבורתם, ישימו יד על פה אזניהם תחרשנה. ילחכו עפר כנחש כזוחלי ארץ..." (ז, טז-יז). לתפישה זו של חירשות הנחש תכלית כפלה: יש בה גם משום זלזול בתבונת הנחש, וגם ערעור על כוחם ועל חוכמתם של בעלי הכישוף: למלחשים למיניהם אין שליטה בנחשים.

מלבד צורתו החיצונית של נחש בראשית – שהיו לו לפי המסורת הקדומה כנפיים, ידיים ורגליים, פה ואוזניים – היתה לו, כפי הנראה, בטרם נענש, גם תכונה נוספת: אף הוא, כאלוהים, חי חיי עולם. כשם שבהענקת הדעת נתן הנחש לאדם מעין מה שהיה גם לו עצמו – חוכמה, עורמה יתרה – כן אפשר שכמעט הוענקו לאדם ולאשתו בידי הנחש גם חיי הנצח שניחן בהם. ודומה שסיפור גן עדן מתפלמס גם עם תפישה זו.

הנחש כמקור חיים ובעל חיי אלמוות נזכר במיתוסים של המזרח הקדום. כך למשל מסופר בעלילות גלגמש (לוח 11, שורות 301-289) כי הנחש גנב מגלגמש צמח שהיה בכוחו לחדש נעורים, וכך מנע מן האדם את סגולת האלמוות וקנה סגולה זו לעצמו. ואולי נוצרה תפישה זו בשל האמונה כי בהשלת עורו הנחש מחדש את נעוריו: עורו מת, ואילו הוא שב וזוכה לחיים חדשים כל אימת שהוא מחליפו. חז"ל לעומת זאת מדגישים את מה שלא נאמר בתורה במפורש, כי הנחש הוא בן תמותה וכי השלת העור גורמת לו ייסורים גדולים, והיא אף אחד מן העונשים שהוטלו עליו (פרקי דרבי אליעזר יד: "ופקד עליו [האלהים] שיהא מפשיט את עורו פעם אחת לשבע שנים בעצבון גדול").

הנחש, שבטרם עונשו היה מקור חיים, מביא בסופו של דבר, לפי סיפור ספר בראשית, מוות על האדם, כדבר אלוהים בקללתו לנחש: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (ג, טו). דו-ערכיות זו ביחס לנחש, שהחיים והמוות ביד לשונו, נרמזת גם בסיפור שנדון למעלה – סיפור הנחשים-השרפים שבאמצעותם ה' מעניש את בני ישראל (במדבר כא, ד-ט): הנחש הוא מקור הצרה, אך צלמו הוא מקור הריפוי. אכן, לפי תפישתו הדתית-מונותאיסטית של המקרא, ה' הוא בעל הדין ובעל הרחמים גם יחד, אך דומה כי מתחת לפני השטח עוד רוחשת ההשקפה הקדמונית כי יסוד המוות והחיים אחד הוא – הנחש.

תמונת השרף שעל הנס – "והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" (שם, פסוק ט) – דומה עד מאוד למסורת היוונית על אל הרפואה אסקלפיוס בן אפולו, אשר ידע את סוד ההחייאה מן המתים. באמנות הפלסטית הקדומה הוא מופיע כצעיר רב און ובידו מטה שעליו כרוך נחש!

מתברר כי סיפור בראשית מתפלמס עם מסורות קדמוניות שלא נמצאו ראויות לבוא בשערי התורה. הנחש הקדמוני, יצור מיתולוגי שנלחם בבורא עולם קודם הבריאה (והשוו עוד במבוא לספר זה), הופך להיות חיית שדה ברואה כשאר נבראים, הנלחמת באלוהים מלחמת מאסף, שעה שהיא מבקשת לשבש את ההרמוניה בעידן הבריאה. היצור האלוהי הזה, נחש-שרף מכונף, בעל-ידיים ורגליים, אוזניים לשמוע ופה לדבר בו, מי שתפס מקום של כבוד בפולחן המקדש בירושלים, מאבד בסיפורנו לא רק את אבריו ואת יכולתו להפעיל את כוח הדיבור והשמע, אלא גם את חיי הנצח שלו, והריהו מגורש מעדן ומן המקדש גם יחד. אף חוכמתו האלוהית של הנחש הופכת להיות חוכמה ארצית, יחסית, ושלילית: "ערום מכל חיית השדה".

הנה ראינו שוב כיצד מסורות קדם-מקראיות מכאן, הדיו של סיפור במקרא מכאן והעיסוק בו בספרות הבתר-מקראית מכאן, מצטרפים זה לזה כדי להעמיד לנגד עינינו במלוא שיעור קומתו סיפור קדמון שכמעט נתעלם מן העין.

קראו עוד בנושא:

קיצור תולדות הנחש