עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי בימי מלחמת העולם הראשונהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי בימי מלחמת העולם הראשונה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
ב- 5 בדצמבר 1912, נחנך היישוב הראשון בנגב, מאז חידוש ההתיישבות בארץ-ישראל. על הקמתו של היישוב, והתלאות הרבות שעמדו בדרכו: הסכנות מצד הבדווים, מחסור בכסף ובמים, מכות הארבה והכיבוש ע"י הבריטים, אשר הביא לסיום הפרק הראשון בתולדותיה של רוחמה בסתיו 1917.



רוחמה - היישוב היהודי הראשון בנגב (1917-1912)
מחבר: אליהו כנעני


בשנת 1911 נרכשה הקרקע הראשונה בצפון הנגב, 6,000 דונאם, במחיר של 8 פראנק הדונאם. רכשוה המשרד הארץ-ישראלי וחברת 'הכשרת היישוב', לאחר שנתקלו בקשיים משפטיים, שכן החוק התורכי לא התיר העברת קרקע בטאבו על-שם נתיני חוץ-לארץ. רק לאחר התערבות אצל פקידים גבוהים בקושטא, יצאה ההעברה הרשמית אל הפועל, והשטח עבר לידי המשרד הארץ-ישראלי. כך נרכשה אדמת ג'ממה - הקרקע היהודית היחידה באזור באר-שבע עד מלחמת העולם הראשונה.

גם לאחר שהוסר המכשול המשפטי, לא היה אפשר להיאחז מיד באדמות ג'ממה. עדיין חסרו האמצעים הכספיים כדי לשלם פיצויים לאריסי המקום, ובאין חזקה על האדמות, דומה היה שהן יישמטו מידיים עבריות. בשלהי 1911 אמנם נחרשה האדמה כדי לקבוע עובדה בשטח, אבל רק בשנת 1912 החלה פעולה של ממש.

אגודת 'שארית ישראל' ממוסקבה היתה באותו הזמן אחת האגודות להתיישבות בארץ, ובין חבריה היו אחדים מראשי התנועה הציונית ברוסיה, כגון ד"ר יחיאל צ'לנוב ושמעון ווליקובסקי.

באגודה היו כמאתיים חברים, ועלה בידם לאסוף כמאתיים אלף רובל. את ההסכם להעברת קרקעות ג'ממה לידי האגודה ערך עורך-הדין יצחק גרינבוים, העסקן הציוני הנודע מווארשה (ולימים שר הפנים הראשון של מדינת ישראל).

המתיישבים חויבו בשורה של עקרונות לאומיים: '... חובת עיסוק עובדים עבריים - - - הקמת שכונות פועלים - - - מסירת 10% מכלל האדמות ומן העיבודים לטובת פועלי המושבות - - -', לפי הצעתה של 'שארית ישראל' ובהסכמתו של מנהל החווה, צבי הירשפלד, נקרא היישוב החדש 'רוחמה', על-פי הכתוב בספר הושע: 'וזרעתיה לי בארץ וריחמתי את לא רוחמה'.

ההתחלות היו קשות. מעט מאוד פיתוי, אם בכלל, היה בהתיישבות בסביבה מדברית זאת, תוך הירתמות למשימה הקשה בתנאים המדיניים, האקלימיים והחברתיים ששררו אז בארץ-ישראל. על אף הקשיים קם והיה היישוב.

תחילה הוקמה החצר, ועל-פני שטח של 250  200X מ' נבנו בנייני קבע ומבני ארעי. מלבד זה הוחל בטיוב הקרקע ובשמירתה מפני הסחף. ביוזמת הירשפלד ניטעו חורשות אקליפטוס, ועמל רב הושקע ביישור השטח ובחפירות תעלות ניקוז.

ביום א' חנוכה תרע"ג, 5 בדצמבר 1912, נחנך המושב רשמית - היישוב הראשון בנגב, מאז חידוש ההתיישבות בארץ-ישראל. '. . .הדלקנו נרות חנוכה ופגשנו את הנס הלאומי בתרועת גיל ושמחה. כל אחד ואחד מאתנו הביע את רגשותיו לחנוכת המושב החדש, והנרות עוררו בנו רגש נעים מאוד. - - - כל הלילה בילינו בשמחה רבה . . .' – כפי שציין הירשפלד ביומנו.

באביב 1914 כבר הנצו עצי השקדים ולובן פריחתם סינוור את העיניים. האביב הביא עמו גם את בשורת המים, שנמצאו בעומק של 38 מטר. הבאר סיפקה כארבעים מ"ק לשעה לצורכי משק ובית, וכך השתחררה החווה מתלותה בבאר של ג'ממה ויצאה למרחב. בתנופת הפיתוח נבנתה בריכת מים בקיבול 40 מ"ק בגבעה המתרוממת כ - 300 מטר מצפון-מערב לחצר, והונחו צינורות שהובילו את המים מן הבריכה אל שטח ההשקיה.

היישוב מנה עתה קרוב לחמישים נפש וידע שגשוג. בפרט יפתה רוחמה באביב. 'אדמת רוחמה הוצפה בפרחים, כאילו היה מרבד הדור. בצאתי לשדה הייתי שיכורה מן הבושם, הריחות החריפים שנישאו באוויר. כל החדרים מלאו פרחים, שהתגוללו בכל פינה - על-יד סירי הבישול, בצלחות ובכוסות ועל אדני החלונות' (עדותה של ציפורה זייד - ב'ספר העלייה השנייה').

בשנים 1914-1912 הושקעו במקום אלפי פראנקים ורובלים בהכשרת הקרקע, בקידוחי מים ובמיתקני שרברבות, במשק החי ובמבני משק שונים. ביוזמת הירשפלד ועוזרו, אליהו אבן-טוב, הוזמנו למקום אגרונומים לתכנון שטחים נוספים למטע שקדים. כן הוקמו חדר-אוכל, מרפאה ומטבח פועלים, בהנהלתה של ציפורה זייד. המטבח שכן בצריף עץ בלא רצפה, אך בחדר-האוכל הונחה רצפת בטון. נוסף על כך נבנתה מאפייה, שכן הבאת לחם מקסטיניה (באר-טוביה), היישוב העברי הקרוב ביותר, היתה כרוכה בקשיים רבים ולעיתים אף בסכנת נפשות.

בסבך יחסי שכנים

כבר מראשית ימיה של החווה עמדו אנשי רוחמה על הצורך להיאבק על קיומם הפיסי ועל מעט רכושם. בסוף ימי השלטון העות'מאני היו ההתנכלויות למתיישבים דבר יום ביומו. במציאות של כל דאלים גבר היתה שדידת רכושו של הזולת בבחינת מעשה גבורה, בעיקר בעיני הערבי הבדווי. השוד היה בו כדי להקנות כבוד לאיש המדבר, הלועג לחוק ולמשמעת. בלית-ברירה נאלץ המתיישב היהודי לאחוז בנשק. לעיתים רק כדי להרתיע, אך לא אחת כדי להשתמש בו ממש. תנאים אלה שררו בכל אזורי התיישבות היהודית הצעירה, קל וחומר בסביבת רוחמה. ברדיוס של עשרות קילומטרים לא היתה נקודה יהודית שכנה, שאנשיה יכלו לחוש לעזרה בשעת מצוקה, וכנופיות השודדים ניצלו את הדבר. גבולה של ההתיישבות היהודית בדרום היה בקסטיניה, ומדרום לה לא גרו – עד הקמת רוחמה - אלא משפחות יהודיות יחידות בכפר ברייר (לימים הוקם באזור זה קיבוץ ברור-חיל), בעזה ובבאר-שבע.

כנגד הסכנות מצד הבדווים, לא נשקפה בזמן ההוא סכנה מצד עובדי-האדמה בסביבה. אריסי ג'ממה ידעו, שמכירת האדמות למתיישבים החדשים אינה פוגעת בהם. הכפר עצמו נשאר על תלו, ולא נלקחו ממנו שטחי מחיה. מתוך רצון לטפח יחסי שכנות טובה, התירו אנשי החווה את רעייתם של עדרי הכפר בשדות השלף, בעיקר בשנות בצורת. אדמות רוחמה נרכשו מאפנדים בחוץ-לארץ, שביקשו להיפטר מן השטחים המבותרים של ג'ממה וקיבלו תמורתם כסף מלא. היה ידוע לכול, שאם מישהו דואג לאריסים העלובים, הרי אלה מתיישבי רוחמה, ולפיכך שררו יחסי שלום ביניהם, כן היו יחסי כבוד הדדי בין אנשי רוחמה ובין רבים מן השיח'ים שבאזור באר-שבע. אף היו נכבדים ערבים שביקשו לפעול בעצה אחת עם היהודים, כדי לסכל במשותף מזימות של השלטונות התורכיים נגד האוכלוסיה המקומית. השלטונות המקומיים הביטו בעין רעה על נסיונותיהם של יוזמי הידידות בין הערבים ליהודים ועודדו את הבדווים למעשי שוד ואף לפרעות.

מתוך ביטחון שהשלטונות לא יפגעו בהם לרעה, יצאו הבדווים נגד רוחמה. אנשי החווה נערכו לקראת ההתנפלויות, ובצד מאמצים לכונן יחסי שלום החליטו גם להפגין כוח. במשך לילות רבים ניסו הבדווים לחדור אל החצר, אלא שהונסו פעם אחר פעם. ההתנפלויות הלכו ותכפו, ואף היו נסיונות להתנכל לעובדים בשדה. בעוד שלא חדלו המאמצים לפייס את השכנים בדרכי שלום, החליטו אנשי רוחמה למסור את השמירה לידי אגודת 'השומר'. כוח-העמידה של השומרים החדשים עשה את שלו, ובסופו של דבר נפסקו ההתנפלויות כליל ואף נכרתה ברית בין מוכתר רוחמה ובין השיח' הבדווי, ובמשך תקופת-מה שררו יחסים של שכנות טובה בין שני הצדדים.

יחסי עבודה

בזכותם של צבי הירשפלד ואליהו אבן-טוב, עוזרו הנאמן, נשמר בקפדנות עקרון העבודה העברית. מדי פעם, אמנם, נתגלעו סכסוכים - קצתם מדומים - בין מנהלי החווה לבין העובדים, אלא שאלה לא מנעו את התפתחות החווה. עם זאת התלבטו כל הצדדים בשאלת עתידה של רוחמה. הירשפלד עצמו לא היה שלם עם משטר האפוטרופסות מיסודו של הבארון. אמנם הוא ראה במשק הצעיר רכוש פרטי, שנועד להביא רווחים - אף כי קטנים - למשקיעי-ההון חברי האגודה, אך עם זאת מצא דרך לשיתוף-פעולה עם הפועלים. העובדים במקום השתייכו ברובם למפלגות הפועלים הפועל הצעיר ופועלי-ציון, והביאו לארץ להט פועלי חלוצי, ובחלקם אף התנסו במלחמת המעמדות במזרח- אירופה ולמדו לעמוד בתוקף על זכויותיהם. בלכתם לרוחמה ראו את עצמם לא רק ככובשי עבודה, כי אם גם כחלוצי המעמד. ה'בועזים' (כפי שכונו האיכרים בפי אנשי תנועת העבודה) שבדרום הארץ, בניגוד לנותני העבודה בגליל, ראו בפועלים היהודים מכשול בשאיפותיהם לשלוט בשוק העבודה ולקבוע את סדרי החיים בארץ. לא ייפלא אפוא, כי בין שני הצדדים היתה איבה נסתרת, ופעמים אף גלויה, והדבר הביא למתח מתמיד.

הירשפלד לא נתפס לדרך נואלת זו, מתוך הכרה שארץ-ישראל תישא את שמה בצדק רק אם יעבדוה פועלים יהודים. מנהל רוחמה היה נאה דורש ונאה מקיים בתחום זה.

באביב 1914 נפגש הירשפלד במוסקבה עם ראשי 'שארית ישראל', ובפגישה זו הועלו שאלות-היסוד של קיום רוחמה. וכך מספר הירשפלד: '--- במוסקבה מסרתי למייסד האגודה שמעון וועליקובסקי דו"ח מפורט ממעשינו--- מן הצורך למסור להם (לפועלים) בתשלומין לשיעורין שטח של אדמה, ולהלוות להם סכומים מצערים שיהיה להם האפשרות לבנות בתים, להכין צורכי משק כמו בהמות, ורק באופן כזה יתגשם הרעיון של יישוב קבע, מפני כי עכשיו הכל בבחינת ארעי - - - עלינו להקציב רק 500-400 דונאם וליישב בעשרים משפחות'.

על אף העתיד המעורפל, הוחלט על המשך הפיתוח, שכן מייסדי רוחמה ראו בו מקום-מקלט ל'שארית ישראל', תרתי משמע. וכך הוחלט:

א. לקנות לפי שעה את שטח האדמה ליד רוחמה, שהציע בשעתו סגן-הקונסול של בריטניה .
ב. להוציא אל הפועל את הרעיון בדבר ייסוד מושב פועלים ולמכור להם 400 דונאם מאדמת רוחמה בתשלומים בשיעורים ארוכי מועד.
ג. להתחיל בהקמת בתים לפועלים ולהנהלה, ולהביא לכלל פתרון את שאלת הטחנה שהחכיר המשרד הארץ-ישראלי.

האגודה הבטיחה להוסיף ולהשקיע כסף ברוחמה. הירשפלד חזר מלא תקווה, ואמונתו גברה בראותו את המשק עוטה ירוק של עלי טבק, שיבולי תבואה ושקדים מרהיבי-עין. ניכרה התנופה הרבה בבניית מגורי קבע בידי פועלים מקצועיים, והחצר הפנימית שקקה חיים.

באי-כוח מפלגות הפועלים הקימו סניפים במקום, והשתקפו בו כל גוני הקשת הפוליטית של היישוב העברי. התארגנו חוגי קריאה, ועד פועלים מקומי, ועד מטבח ואפילו ועד לשיעורים בעברית ולספרות.

על ערנותם הרבה של הפועלים תעיד העובדה, שלמרות הניגודים האידיאולוגיים ביניהם, פעלו המוסדות השונים מתוך הרמוניה. כך למשל החליטו, על ייסוד קופת-חולים, ומהקופה המשותפת שילמו בעד העיתונים שהגיעו למקום : 'הפועל הצעיר', 'האחדות', 'החקלאי', 'מולדת', 'החרות', 'הצופה', 'השילוח', ואף עיתון ביידיש, 'פריינד'.

הפעולה הציבורית הגיעה לשיאה בהקמת סניף של 'הסתדרות פועלי יהודה', שבראשו עמד ועד נבחר בן שלושה חברים.

לקראת השתלבותם של אנשי רוחמה בציבור פועלי יהודה, הם שלחו ציר לוועידת ההסתדרות החקלאית הרביעית בראשון-לציון. בזמן ההוא מנתה ההסתדרות 977 פועלים בשש מושבות ובשתי חוות, מהם 194 פועלות. ברוחמה היו אז 15 פועלים.

פגעים מידי הטבע

מלחמת העולם הראשונה פגעה פגיעה קשה ביישוב העברי, וגם על רוחמה המבודדת לא פסחה.

ימי אביב 1915 היו ימים טובים לשדותיה של רוחמה. ריחוקה מדרך המלך היה יתרון חשוב, שכן היה אפשר לתכנן את המשק ולפתחו בלא חשש מפני פורענויות המלחמה. מסביב הוריק הכול, בעיקר נטיעות השקדים. אלו נקלטו יפה והקיפו את המושב בחצי-גורן עגולה על שטח של כ - 1,500 דונאם, מדרום למקום היישוב של ימינו. על המטע פיקחו טובי האגרונומים בארץ באותו הזמן. בעקבות ההצלחה תכננו הנוגעים בדבר את הגדלת החלקות, ואף את שיעור ההכנסות חישבו מראש.

והנה לפתע, בעיצומן של הכנות אלו, ירדה על היישוב מכת הארבה, שהתקיף את החווה בשני גלים ופגע פגיעה קשה בגידולים למיניהם. השעורה הבשילה, וגם החיטה המעטה הזהיבה. הכול גויסו להביא את התבואה הגורנה, כדי לאפשר את שידוד האדמה, שכן הארבה כבר הספיק להטיל את ביציו. אמצעי הלחימה היו פרימיטיביים : הועלו מדורות, נחפרו תעלות מסביב לנטיעות, העובדים רמסו את המזיק ככל שיכלו, ואף חיילי הדיוויזיה התורכית ה - 51, שחנו בשערי רוחמה, סייעו במלחמה במשחית. ואכן, הודות למאמצים המשותפים ניצלו חלקות רבות מהשמדה : אלא שהיתה זו הצלחה לשעה קלה בלבד, כי לפתע הופיעו מחנות אדירים וחדשים של ארבה, שכיסו את פני השמים כעננים וירדו על הנטיעות. תוך זמן קצר 'היה גן-עדן שלנו לשממה' (הירשפלד), ולא נשאר ממנו ולו גם עלה ירוק אחד. יושבי המקום התהלכו אבלים על האסון שפקד אותם. מרבית הנטיעות אבדו, ולנוכח מצב המלחמה שהכבידה והקשיים הכספיים במשק כירסם הספק אם יהיה אפשר לשקם את היישוב.

פגעים מידי אדם

לאחר טיפול מסור התאוששו האילנות והעצים כוסו ניצנים. החווה שקקה חיים. והנה, עתה באה המכה מידי האדם. אלפי חיילים פשטו בשדות ושלחו ידם בביזה. איש לא העז למחות לפני מפקדיהם. הקצינים עשו יד אחת עם ערביי הסביבה נגד 'המוסקובים' [כינוי ליהודים שעלו מרוסיה] הכופרים ועשו בשדות ובמטעים כבתוך שלהם.

ואכן, הקצינים הרגישו ברוחמה כבני-בית. הממונים על החווה נאלצו לקבלם בסבר-פנים ולספק להם את כל מחסורם ; ואם התמהמו בכך, איימו עליהם 'אורחיהם' להשתמש בכוח. העבודה הסדירה הופרעה, העגלונים על עגלותיהם גויסו לעבודות כפייה, טחנת הקמח הוחרמה, ואף באר המים לא נשכחה : על אנשי רוחמה הוטל להפעיל את המנוע בכל האמצעים ובלא עזרת השלטונות. תוך זמן קצר היתה רוחמה לתחנת מעבר לגייסות, מעין סניף של הממשל הצבאי התורכי. על המשק העיקו ההוצאות הרבות שהיו כרוכות בקבלת 'האורחים' - הספקת מזון לחיילים ומספוא לסוסים - אך לא פחות מכך הכבידו מסי המלחמה הרשמיים, העונשים התכופים על דברים של מה בכך, וכמובן, מעשי השוד.

אך עדיין לא מלאה סאת הייסורים. בזמן ההוא גברה חשדנותם של השלטונות כלפי הנתינים הזרים, אשר נחשבו לאויבי האימפריה העות'מאנית. בקרב היישוב העברי היו אזרחים זרים לרוב, והיחס השלילי כלפיהם היה בלא אבחנה. ער מהרה החלו השלטונות לשים את ידיהם על כל מי שלא היה נתין עות'מאני. רבים נעצרו, נחבשו בכלא, והיו שהוגלו לעזה או לבאר-שבע, ואף לביירות הרחוקה. גורל זה פקד גם חלק מעובדי רוחמה. אחרים הצליחו לקבל נתינות תורכית ואף התגייסו לצבא השולטאן. למרות כל זאת התנכלו פקידי המחוז לרוחמה, ובמשך תקופה ארוכה נאסר על כל תושביה, הזמניים והקבועים, לעזוב את החווה. פלוגות חיילים נשלחו לשמור על יושבי המקום, ועל הנהלת המשק הדל היתה מוטלת כלכלת השומרים על 'האסירים'. הוראות באו והוראות בוטלו, וכל קצין נהג בשרירות לבו. בסיוע 'בקשיש' וחנופה ניאותו בעלי השררה להקל במידת-מה על הקו הנוקשה, ואם התירו לכמה אנשים להישאר בביתם, עשו זאת לא מטעמים הומניטאריים כי אם משום שהמטה נזקק לחווה, שהיתה הנקודה היחידה ברחבי הנגב הצפוני שבה יכלו להחיות את נפשם.

היתה זו שעת משבר קשה למשק, שעמד ככל יכולתו על נפשו. לכך נוספה הפסקת הקשרים עם אגודת 'שארית ישראל' במוסקבה. כתוצאה מכך פסקה כליל העזרה הכספית. לפני שהחלו מעשי האיבה בין רוסיה לתורכיה עדיין הגיעו למשק סכומי כסף, אף כי זעומים למדי. ההכנסות הדלות הוצאו ברובן לסייע לאסירים, לשחרר גולים ולא אחת להושיט עזרה לפליטים שישבו בעזה ובבאר-שבע בחוסר-כול. ביוזמת צבי הירשפלד וחבר עובדיו הוקם ועד להצלת האומללים. לרגל המצב הוחלט לצמצם את היקף העבודה. הירשפלד, שזנח את משקו בראשון-לציון כדי לטפל ברוחמה, מישכן את רכושו, ואת הכסף שקיבל השקיע בחווה. במכתב להנהלת החברה במוסקבה, ששלח מביירות באמצעות ידיד בארצות-הברית, כתב בין היתר: '. . . אני בביירות בענייני בתי החורגת רוחמה. מבקש אני אותך להודיע לווליקובסקי במוסקבה, שישלח לי כסף. אני מכלכל את בתי ומשכנתי את נחלתי לטובתה. לולא כך היתה גוועת זה כבר. . .'

אשראי של בנק אפ"ק

העזרה לפליטי החרב שעברו דרך רוחמה בבורחם מן התורכים נמשכה, אף-על-פי שהחווה עמדה על סף התמוטטות כלכלית, ואולי גם חברתית. הן המנהלים והן הפועלים חסכו מפיהם כדי לעזור לנצרכים. גם למתים דאגו, ולאחר שקיבלו רשיון לכך הקימו ברוחמה בית-קברות והביאו בו לקבורה את המתים מקרב הפליטים. היום קשה לאתר את מקומות הקברים. לפי עדויות שונות היו הקברים ממזרח למשק, אולי ליד החורשה העתיקה, בקרבת בית-העלמין של הקיבוץ (דפים ספורים מפנקס הקבורה שמורים בארכיון הקיבוץ).

בינתיים נמשכו החיים במקום, למרות שהשלטונות הצבאיים הוסיפו להתנכל ליישוב בדרכים שונות. כך למשל החרימו את בהמות העבודה ואת סוסי השמירה וגייסו את המחרשות והעגלות ליחידות הצבא ; הקצינים חמסו מצרכי מזון ותמורתם נתנו 'קבלות' על סכומים זעומים.

באין מוצא החליטה הנהלת החווה להעביר חלק מן המשק החי ומאמצעי-הייצור לקסטיניה. הייאוש אחז בכול. אט-אט חדרה ההכרה, שקשה לקיים את רוחמה בלא סיוע כספי קבוע. עתיד המקום הועלה לדיון עם באי-כוח המשרד הארץ-ישראלי ועם אחרים.

בדין-וחשבון שנכתב לאחר ביקורם של אליעזר הופיין, יהודה גרזובסקי ואחרים במשק נאמר, בין היתר:

באנו כולנו לידי דעה והחלטה אחת, שאם נפסיק את העבודה, אז מלבד שאנחנו גוזרים כליה על ממון, הון עצום של ישראל, אנו ממיתים בידינו רעיון הגון וחשוב - יישוב הנגב, בו בזמן שהאדמה שמה נתנה תקוות טובות ועתיד מזהיר, ועל כליון מושב עברי אין לנו שום רשות לחשוב. אנו היושבים פה בארץ מרגישים ויודעים עד כמה רעיון כזה אפילו במחשבה חטא ועוון הוא לנו ולארצנו, ומי יודע אם אחר-כך נוכל לשוב ולחונן את ההריסות, מה שנהרס עכשיו בידינו. להפך, אנו צריכים להתאמץ בכל האפשרות להחזיק קיומה, בתקוותנו שסוף-סוף השלום קרוב לבוא . . .

בהמלצתם של הופיין וגרזובסקי נתן בנק אנגלו-פלשתינה אשראי למשק, וכך יכלה רוחמה להתאושש מעט, הנטיעות חודשו לאחר שפקד אותן הארבה שנית, והבתים תוקנו. לאחר מסע שידולים של מנהל החווה הוחזרו למשק בהמות העבודה שהוחרמו, ואף נרכשו בהמות חליבה כדי להבטיח מוצרי חלב למקום. בתקופה האמורה היו ברוחמה כמה משפחות, ולהן ארבעה ילדים. עידוד חשוב למשק היו קווי הטלפון והטלגרף שנמשכו מעזה. לצורכי הצבא הוכנה תוכנית להמשיך את מסילת הברזל מאבו-ג'בר עד רוחמה, אך במהרה נתברר, שלא היו אלה סנוניות שבישרו את האביב. בקיץ 1916 הופיעו בסביבת רוחמה כ - 20 אלף חיילים תורכים והקימו שם את אוהליהם, נוסף על אלה של גדודי הצבא שחנו באזור. כקודמיהם, פלשו לכל פינה, בפרט למקומות שמצאו צל, ולפיכך לא היתה תקומה למטעי השקדים ולשדות המזרע שנפגעו בשעתם. עד היום אפשר לזהות את מקומות התנורים שהתקין הצבא בקרבת טחנת הקמח ואת החפירות שחפר בסביבת המטעים, שהשתרעו על הגבעות שמעל לבאר העתיקה.

עומס ההוצאות לעומת ההכנסות המעטות סיכל כל מאמץ להגיע לאיזון משקי. עם זאת, על אף פגעי האדם והטבע לא חלה הפסקה גמורה בהתפתחות המקום, והתושבים נטעו, זרעו, דשו ובנו, שכן האמינו בזכות קיומה של רוחמה ובעתידה. ואולם, לא רק הגורמים האובייקטיביים היו בעוכרי המשק. יש יסוד רב להנחה, כי לא פחות נתנה אותותיה הדרך שבה בחרו ליישב את המקום, דהיינו יישוב הנתון לאפוטרופסות ומבוסס על עבודה שכירה. ייתכן שגוף שיתופי בעל יוזמה חלוצית היה יכול להתמודד עם הקשיים. מכל מקום, למנהליה של חוות רוחמה ולעובדיה חסרה ההכרה שעליהם ליטול על עצמם את גורל המשק בצורה קולקטיבית ולחלצו מן הניוון. החווה הלכה והידלדלה, עד אשר הונחתה עליה המהלומה האחרונה, עם גילוי הרשת של אנשי קבוצת ניל"י המחתרתית.

'השומר' ו'המגן'

בשלהי 1916 הגיעו לרוחמה אנשי 'השומר', וקיבלו על עצמם את השמירה על המקום וכן אחדות מעבודות המשק. בהביאם עמם גם את הרוח המיוחדת וההווי של 'השומר', חיזקו אחת משתי המגמות שהתנגשו ברוחמה זה זמן רב. המגמה האחת היתה שאיפת הבעלים לצבור רווחים ככל האפשר, למרות מגבלותיו הכלכליות של המקום - מחסור במים, קרקע סחופה, מיעוט משקעים, קשיי תובלה ועוד - ולהסתמך לשם כך על עבודה שכירה, ולימים עבודה זולה של ערבים. המגמה השנייה היתה התוכנית להקים במקום מושב של פועלים. מגמה זו לא היתה מוגדרת בבירור, אלא היתה רצופה פקפוקים ולבטים. היו אף עובדים שחששו מפני סטיות 'זעיר-בורגניות' הטמונות בהקמתו של מושב הפועלים. למרות זאת לא מנעו חששותיהם מלנקוט צעדים ראשונים בדרך להגשמת התוכנית. כך, למשל, קיימו קשרים עם הסתדרות פועלי יהודה, שנציגיה ביקרו במקום וניהלו שיחות על הקמת המושב (משק עצמי) או יישוב פועלים עם משקי-עזר.

בעקבות ויכוח פנימי על דרכי תגובה למאבקם עם שוללי העבודה העברית והשמירה העברית פרשו אחדים - ובראשם יוסף לישנסקי - מארגון 'השומר' והקימו אגודה נפרדת ושמה 'המגן'. לאחר מאבק ממושך על זכות השמירה בדרום, עלה בידי אנשי 'המגן' לחדור גם לרוחמה. שומרים אלה קיימו קשרים עם ארגון 'הגדעונים', ארגון של צעירי המושבות. השקפת שני הארגונים היתה, כי פחיתות כבוד היא ליהודי בארץ להיות פועל או חקלאי פשוט. היהודי הוא אדון הארץ, ועליו לשלוט בילידים הערבים בכוח הונו ושכלו. הוא הדין לגבי השמירה, שיש למסרה לערבים, אשר ימלאו את התפקיד הזה בפיקוחם של יהודים.

בין מתיישביה של רוחמה לבין בדווי הסביבה מעולם לא שררו יחסי ידידות, ולא אחת ניסו הבדווים להטיל אימה על אנשי החווה ואף לתקוף אותם. עם בואם של אנשי 'המגן' לסביבה הלכו ורבו ההתנגשויות וגברה המתיחות. אנשי 'המגן' ראו את עצמם שליטים על הכול, ובהתאם להשקפה זו קבעו את יחסם לערבים. הם נקטו שיטה של הטלת פחד על ערביי הסביבה, בלי לנסות לטפח יחסי שכנות ושלום. לא אחת התערב השיח' של שבט אל-עטאונה וביקש להרחיקם מרוחמה, שכן 'לאחר מעשיו [של לישנסקי] הוא יעזוב לבסוף את המקום ולא ישאיר אחריו אלא שנאה ומהומה בינינו ובזאת תהיו אשמים . . .'. את דבריו סיים בתביעה להרחיקו 'למען תשרור האהבה העולמית בינינו. המכבדכם והדורש בשלומכם, אל-עטואנה'.

לורנס מבקר ברוחמה

כיצד חדרו אנשי 'המגן' לרוחמה ? בהיותו חבר 'השומר' שמר יוסף לישנסקי ברוחמה, ולאחר פרישתו מן הארגון נשאר במקום כנוטר מטעם 'המגן'. בסיועו נכנסו למקום עוד חברים מן האגודה החדשה. הקלה עליו העובדה, שארגון 'השומר' התקשה להעמיד שומרים בכל מקום, בשל הצמצום שחל בכוח-האדם שלו מאז פרוץ מלחמת העולם. בזמן ההוא היה מרכז 'המגן' בקסטיניה, והקירבה הגיאוגראפית בין שתי הנקודות תרמה אף היא לחיזוק הקשרים בין 'המגן' ובין הנהלת החווה.

לימים נתברר, כי בעיני לישנסקי היתה לשמירה ברוחמה חשיבות יתרה. הימצאותו כאן הקלה עליו לפעול במסגרת ניל"י, מחתרת הריגול היהודית, שקמה בארץ בשנת 1915 לעזרת הכוחות הבריטיים שחנו במצרים. מרוחמה, שהיתה מלאה קצינים וחיילים תורכים, היה אפשר לעקוב אחר פעולות המטה התורכי, שישב בעזה. כך, למשל, ניצל אהרן אהרונסון, מראשי המחתרת, את תפקידו בהדברת הארבה בנגב כדי להסתובב במחנות של הגייסות התורכיים. ברוחמה מצא בסיס נוח לפגישות עם נעמן בלקינד, חברו למחתרת, ממש מתחת לאפם של מפקדי החזית. הדבר עורר את חשדם של התורכים, והללו הגבירו את ערנותם והחלו לחשוד גם באנשי רוחמה עצמם. הם לכדו את אבשלום פיינברג בצאתו לראשונה למצרים וכלאו אותו בבאר-שבע. יוסף לישנסקי וחבריו תכננו את הברחתו ממקום כלאו, ובתוכניתם היה לרוחמה תפקיד חשוב.

יש מקום להניח, שהירשפלד עמד על הסכנה שנשקפה לחווה מפעילותם של אנשי המחתרת, והשתדל להרחיקם. בכך הצטרף לעמדת רוב היישוב העברי כלפי ניל"י. אך רוחמה היתה חיונית מדי לקבוצת הריגול מכדי שיזנחוה בלא מאבק, ואהרונסון, בלקינד ואחרים לחצו על הירשפלד שיעלים עין מן הפעולות שבתחום החווה. נראה כי הנושא הגיע עד למטה חילות בריטניה במצרים. לאחר כמה ימים הפגישו את הירשפלד עם לורנס הידוע, איש הביון הבריטי : '- - - בוקר אחד מופיע לפני השער של המשק "בדואי" אחד, שמבקש עבודה מן המנהל. לחינם אומר לו המנהל שאין עבודה. הוא ממשיך לבקש ולהתחנן ומערבב מלים אנגליות לתוך דיבורו הערבי בניב בדווי של מחוז באר-שבע. המלים מעוררות את תשומת לב המנהל, והוא מכניס אותו אל הבית' ('ניל"י' - יערי-פולסקין).

לאחר הפגישה בין השניים גברה פעולת ניל"י בתחומי החווה. הירשפלד ביקש שהפעולה תהיה חשאית לחלוטין, אלא שלא היה קל לקיים סודיות מוחלטת בקרב אנשים שהכירו זה את זה היטב. ואכן, במרוצת הזמן נוצרת מתיחות בין אנשי ניל"י לבין דרי המקום. לבסוף גברו החששות לשלום רוחמה והירשפלד פיטר את לישנסקי, האחראי לשמירה. פיטורים אלה בישרו גם את ניתוק הקשרים עם אגודת 'המגן' בכלל, מתוך נימוק, ש'מפני המצב השורר במדינה אי-אפשר לנו להתקשר אתכם על דבר שמירת רוחמה לשנת תרע"ז...'.

ענייני רכש

בשלהי מלחמת העולם הראשונה גברה המתיחות ביישוב העברי. את הארץ הציף גל רדיפות אנטי-יהודיות. תחילה נפגעו מושבות הדרום, שכן צבאות תורכיה וגרמניה התכוננו לסגת מן הנגב המערבי אל צפון הארץ. כאשר ראו חברי ניל"י שדרום הארץ נכבש והולך בידי הבריטים, העבירו את פעולתם צפונה והתרכזו בעיקר בזכרון-יעקב ובתחנת הנסיונות החקלאית של עתלית.

לאחר ניתוק הקשר עם שומרי 'המגן', נפלה מעמסת השמירה על עובדי רוחמה עצמם. מעמסה זו הכבידה שבעתיים לאחר שפעולות הריגול של ניל"י גרמו למאסרם של רבים מבני היישוב, וביניהם גם מאנשי רוחמה. בגלל המחסור בעובדים נתמעטה העבודה, ונשקפה סכנה לקיום החווה. למרבה המזל נחלצה לעזרתה הסתדרות הפועלים החקלאיים וגייסה מתנדבים. כך הגיעו לרוחמה איש 'השומר' יעקב פת, בנימין מונטר, שנפל אחר כך בתל-חי, ואחרים. המתנדבים קיבלו על עצמם הן את עבודות המשק והן את תפקידי השמירה, ועד מהרה נרתמו גם להספקת נשק ל'השומר'. בכך נסתייעו כ'גימנזיסטים' - תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב, ובראשם אליהו גולומב ודב הוז, שהתארגנו ב'הסתדרות המצומצמת', במגמה 'לשרת את העם בכל הדרכים ובכל האמצעים'.

בשלבים הראשונים של פעולות הרכש הועסקו בהעברת הנשק עגלונים יהודים שעבדו אצל הצבא התורכי, קצתם כשכירי-יום ובחלקם כעובדי-כפייה, אך האחראים מטעם 'השומר' לא רוו נחת מן העגלונים . קרה שאחדים מן העגלונים שעבדו בעבודות הצבא עם מבריחי הנשק הלשינו על חבריהם לפני הממונה הגרמני, והיה הכרח להחליפם באנשים מתאימים יותר לתפקיד אחראי זה. אנשי 'השומר' וה'גימנזיסטים' החלו לעבוד בעצמם כעגלונים, וכאשר עברו ליד רוחמה מסרו חלק מהנשק ליעקב פת.

בסיס של 'השומר'

בשנים 1916 - 1917, התנהלה פעילות צבאית ענפה בחזית עזה-רפיח. מתחנת הרכבת בתל-אבו-ג'בר שממזרח לרוחמה, לאורך כ - 30 ק"מ, זרם ציוד מלחמה רב לעזה. בדרך זו השתרכו הלוך ושוב שיירות למיניהן. בין אנשיהן היו גם צעירים, ועמם חמורים עמוסים סלי ירקות. בתחתית הסלים הוסתרו רימוני 'מילס', שנקנו במשיכה ממחסני תחנת-הרכבת, על אף שמירתם של החיילים התורכים. עגלות על מטעניהן חנו לשעה קלה בחצר החווה בדרכן לעמדות עזה, וליד הגדר נפשו השומרים, שנהנו מבקשיש ראוי לשמו - שכר העלמת עין. באותה שעה טיפלו 'הגימנזיסטים' ואנשי 'השומר' בנשק. בחדרו של אליהו אבן-טוב, סגן מנהל החווה, איש סודם של אנשי 'השומר', נפגשו הרוכשים עם הממונים על אספקת התחמושת.

הנשק נרכש גם בדרכים אחרות, לאו דווקא מקובלות. בדווי הסביבה נהגו לאסוף את רוביהם של חללי החזית, וביוזמתו של יעקב פת, שהצליח לקשור קשרים עמם, נקנו חלק מהרובים במחצית המחיר. תחילה הובאו הנשק והתחמושת לחצר החווה, ומשם הועברו לאחסון זמני במקומות שונים - באורווה, מסביב לחווה, שם היו מקומות סתר לרוב, ובמיוחד היתה נוחה החציבה בקירות הוואדיות, העשויים אבן כורכר : '. . . יצאתי ברכיבה לוואדי, הקרוב כמה עשרות מטרים מהחומה. ואדי זה עומקו כ - 4-3 מטרים. במרחק-מה מתחילתו מצאתי קיר תלול. סימנו את המקום והחלטנו לחפור עם חשיכה כעין שוקת בתוך הקיר, כדי להטמין בה את הרובים' (יעקב פת - 'דרכו של אדם').

שוב שקקה רוחמה חיים. בין כותלי המושב נשבה רוח 'השומר'. אך יצאו אחרוני הז'נדארמים וכבר באו בשערי החווה מגיני היישוב, כגון אליהו גולומב, חיים שטורמן, בנימין מונטר, יעקב פת, רחל ינאית וחבריהם. באחד החדרים המטים לנפול, לאור הנר, נפגשו קציני צבא מקרב 'הגימנזיסטים' – שהתגייסו בזמנם לבית-ספר לקצינים תורכים ועתה שירתו בחזית עזה - כדי לדון עם אנשי 'השומר' על החזרת מניה וישראל שוחט מגלותם בקושטא, לערוך תוכנית להגנת הדרום ולקליטת פליטי חרב שיישארו לאחר הגירוש ההמוני מן הארץ. במאמציהם להחזיר את מניה וישראל שוחט החליטו אנשי 'השומר' להיעזר בד"ר בוריס בנימיני, רופא צבאי ששירת בדרום הארץ ושביכולתו היה להגיע לקושטא. בין הנוסעים לשדל אותו היתה גם רחל ינאית, וסיפורה על הטלטולים בדרך אל הרופא עשוי לזרוע מעט אור על סביבות רוחמה בימים ההם. וכך היא מספרת :

מסע זה אינו נסיעה רגילה. מגדרה עד קסטיניה אנו עוברים בדרך המלך ואילו השבילים מקסטיניה לרוחמה אבלים, רק זעיר פה וזעיר שם תבחין העין בבדווי או פלח. אנו רוכבים בטוחות - נשקנו עמנו. הנסיעה היתה ערב ההתקפה הבריטית במרחב עזה. הסביבה גועשת וריח אבק-שריפה עולה בכל האזור. עלינו למהר כל עוד הדרך פתוחה, אומר יעקב פת בדאגה.

למרות אי-השקט וחוסר הביטחון בסביבה נמשכו החיים האזרחיים בחווה, אף שבלטו למדי סימני העזובה : 'רוחמה היא הנקודה היישובית האחרונה בדרום, יושבת על גבעה שאדמתה חמרה נוקשה. החצר מוקפת חומה, ובחומה בנויים החדרונים של החווה, צרים ואפלים למחצה. מחוץ לחומה כרמי שקדים. כמה תקוות נתלו באילנות אלה? מפותחים ומגודלים עצי השקדים, אך כעצי סרק הם אינם נושאים פרי. אין זאת שחוסר מים גורם לכך' (רחל ינאית - 'אנו עולים').

במחצית השנייה של 1917, לאחר גילויה של רשת ניל"י, צומצמה זמנית פעולת הרכש. השלטונות נזכרו כי לישנסקי שמר בשעתו במקום, ואנשי הבולשת פקדו את המקום לעיתים קרובות. הלחץ גבר שבעתיים בהתקרב הנסיגה מחזית עזה.

רק ריחוקה של רוחמה מדרך-המלך שמר על קיומה הפיסי בימים הקשים של 1917.

סופה של רוחמה הראשונה

בסתיו 1917, עם התקדמות הבריטים, היה אפשר להניח כי רוחמה תהיה היישוב העברי הראשון שיכבשו בדרכם צפונה מסיני. יושבי החווה חשו חובה להתכונן למאורע זה.

מספר יעקב פת : '- - - אותו ערב, בסיירנו את החווה, הרבינו לשוחח על המצב. היה נראה בעליל שרוחמה, הדרומית ביותר, תיכבש לראשונה על-ידי האנגלים, וככל שהעמקנו בבעיה הגענו למסקנה כי עם נסיגת התורכים או התנפלות הערבים נעמוד בנשק המצוי בידינו עד שתגיע עזרה מהאנגלים ומהיישוב'.

אין ספק כי הביון הבריטי ידע על קיומה של רוחמה, שהרי בשעתו ביקר בה לורנס, ובוודאי עמד על טיבה. אך ידיעה לחוד ומעשה לחוד, ויושבי החווה החליטו כי מוטב שלא יסתמכו על הזולת.

בסתיו 1917 נפרצה החזית, ובדרכים השתרר תוהו-ובוהו. באזור שוטטו שודדים שגויסו בשעתם למאמץ המלחמה, ובתור שכר על נאמנותם התירו להם התורכים ליטול מן החללים את נשקם ולפרוע במושבות היהודיות. בעת ובעונה אחת גברו המאסרים והגירושים. ב'השומר' נפלה ההכרעה : 'לא לזוז מן הארץ'. 'הנשארים' שהתרכזו בפתח-תקוה וברחובות, יהוו קבוצות מאורגנות להגנה פעילה ויאחזו בנשק אם יהיה צורך בכך. אנשי רוחמה חשו, שעליהם להצדיק את המאמצים שהושקעו במקום ואת התקווה שנתלו בו.

הכול היה מוכן לרגע המיוחל, וכבר נראו הפטרולים הבריטים הראשונים. והנה, דווקא עכשיו איתרע מזלה של רוחמה, והיא ספגה את הגדולה שבמכות שניתכו עליה מאז היווסדה. שוטרי-חרש תורכיים הטרידו את תושבי המקום בחיפושיהם אחר אנשים שהיו להם קשר עם יוסף לישנסקי ומשפחת אהרונסון, וידם הקשה - בבית, בחצר ובכל מקום אחר. העובדים אמנם המשיכו במלאכתם, אך הכול חשו כי אין זה אלא שקט שלפני סערה. ביום י"ד בחשוון תרע"ח (30 באוקטובר 1917), באו ז'נדארמים תורכים ואסרו את כל העובדים, בתואנה של חיפושים אחר לישנסקי (מסמכים מאוחרים מעידים, שבאותו הזמן לישנסקי כבר היה בידם) - האסורים נכבלו בשרשראות והובאו לבאר-שבע, מקום שם צורפו לאסירים יהודים ממקומות אחרים בארץ.

בדווי הסביבה ואריסי ג'ממה ניצלו את ההזדמנות ופשטו על החווה. לא רק את הגרעינים במחסן שדדו, אלא גם את כלי-העבודה, הרהיטים וחפציהם האישיים של העובדים.

ישיבתם של אנשי רוחמה בכלא לא ארכה, שכן בינתיים הגיעו האנגלים. אחדים מן האסירים ניצלו את התוהו-ובוהו ונמלטו, ובחלקם חזרו לרוחמה. בבואם למשק מצאו שם רק חבר אחד, שהסתתר בבאר עד שנדמו היריות האחרונות.

רוחמה עמדה שדודה. תם פרק ראשון בתולדותיה. אבל להתיישבות היהודית ברוחמה עוד נכונו עלילות, אלא שאלו כבר פרשות אחרות.

ביבליוגרפיה:
כותר: רוחמה - היישוב היהודי הראשון בנגב (1917-1912)
מחבר: כנעני, אליהו
שם  הספר: יישוב הנגב, 1900-1960 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: 1985
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. ‫סידרת עידן ; 6.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא חבר קיבוץ רוחמה. כתב את הספר 'רוחמה - היישוב היהודי הראשון בנגב'. הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"א.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית