הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה עתיקה [מערבית]
פרידמן, ש.


תקציר
פילוסוף יווני חשוב שחי במאה ה-4 לפני ספירת הנוצרים. אפלטון הקים את האוניברסיטה הראשונה בעולם. ידוע בספרים שחיבר ונקראים "דיאלוגים", אשר בהם יש דיאלוגים בנושאים פילוסופיים שונים. בדיאלוגים מופיע, בין השאר, סוקרטס.



אפלטון
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(347-427 לפני סה"נ לערך). בנם של אריסטון (Ariston) ופריקציונה (Perictione), נולד באתונה וחי בה את חלק הארי של שמונים שנות חייו. אף-על-פי שהוריו הועידוהו לפעולות מדיניות, ואף הוא עצמו גילה ענין בפעילות זו, התמסר לבסוף למחקר, ללימוד, לעיון ולהוראה. אחד הגורמים לכך היה שאט - הנפש שאחזו נוכח הרמה הנמוכה של הפעילות המדינית בזמנו; הוא מצא כי הכוונה הרעה, העוול והאנוכיות הצינית נפוצים עד מאוד, וכי הטוב והצדק אינם יכולים לעמוד כנגדם. תקוותה היחידה של המדיניות היתה, לדעתו, לייסד בית-ספר ולעצב בו אופי מדיני מסוג חדש.

הסיבה העיקרית להסתלקותו מן העשייה המדינית היתה כנראה פרשת סוקרטס. הוא הושפע עמוקות מקסם הגותו המגנטית והחקרנית של סוקרטס, וזועזע עד עמקי נשמתו כאשר בהיותו בן 27 חזה בחריצת דינו של סוקרטס למיתה, על סמך האשמה חסרת שחר של השחתת הנוער ואי-אמונה באלי העיר. אפלטון השאיר אחריו תמונה נפלאה, אף כי בלתי מדוייקת מבחינה היסטורית, של הגנת סוקרטס, מאסרו והוצאתו להורג, בכתביו "התנצלות", "קריטון" ו"פיידון" (Apology, Crito, Phaedo).

לאחר אסון זה עזבו רוב ידידיו של סוקרטס את אתונה לזמן-מה; בתקופה זו סייר אפלטון במושבות היווניות בסיציליה ובדרום איטליה, רכש לעצמו ידידים-חוקרים ומדינאים - והרחיב את אופקי השקפותיו על האדם ועל המחקר. לבסוף, בשנת 385 לערך, חזר לאתונה וייסד ליד קברו של הגיבור אקדמוס (Academus) מה שעתיד היה להיקרא אחר-כך "אקדמיה" - מוסד שאפשר בהחלט להתייחס אליו כאל האוניברסיטה הראשונה בעולם. הוא קיבץ סביבו מספר תלמידים אשר התארגנו ב"מוסיאון", חברה המתמסרת לגבירות הרוח והמוסיקה-המוסות. חברי האקדמיה, שהיו כנראה מעטים מאד ועשירים מאד (בהשוואה לתלמידי אוניברסיטאות כיום), שהו בה עשרים שנה ויותר, השתתפו בלימודים משותפים, בתרגילים דתיים ובארוחות. מטרתה המעשית האחרונה של חברה זו היתה - להחזיר לערים יווניות שלטון ראוי לשמו. אחדים מן המשתתפים נטשו לאחר זמן-מה את האקדמיה ונכנסו לחייה המדיניים של אתונה. אחרים, לרבות אפלטון עצמו, כתבו עצות מדיניות לידידיהם באשר הם שם. ברם, הלימודים עצמם היו רחוקים מלהיות מעשיים בלבד. אפלטון סבר, כי חידושו של שלטון ראוי לשמו מחייב יסוד איתן של ידע עיוני, ולפיכך ביקש להניח את היסוד הזה - עמוק ויציב ככל האפשר. הלימודים שטופחו על-ידיו ניראו איפה בעיני האדם ברחוב כמעורפלים ובלתי-מעשים. מספרים, כי כאשר פירסם באחד הימים שהוא עומד להשמיע הרצאה פומבית "על הטוב", בא הקהל להאזין לדבריו מתוך תקווה לשמוע משהו על האושר, אך תחת זאת שמע דברים שניראו לו כמנה גדושה של מתמטיקה גבוהה. ובאמת המתמטיקה זכתה לתפוש את המקום השני אחרי הפילוסופיה, מבחינת החשיבות שיחסו לה בלימודי האקדמיה.

מאחר שאפלטון לא נשא אשה מעולם (כתביו רומזים שלא היה לו כל עניין מיני בנשים) היה באפשרותו להקדיש את כל חייו לאקדמיה; דומה כי הוא עשה כן במשך ארבעים שנות חייו האחרונות. עם זאת היו לו יחסים חשובים ביותר עם העולם החיצוני בשני מישורים: התערבויותיו במדיניות של סירקוז ופירסום כתביו.

במסעיו התיידד אפלטון עם דיאון (Dion), מאנשי חצר המלכות בסירקוז. בשנת 367 ביקש דיאון מאפלטון לבוא אל חצר סירקוז ולחנך את השליט החדש, דיוניסיוס הב' (Dionysius 2), אשר בהיותו צעיר לימים ובעל כוונות טובות, היה סיכוי לעצב בו את טיפוס המדינאי החדש, כפי שאפלטון תיארו לעצמו. אפלטון חשב שחובה עליו להיענות ונסע לסירקוז, אף כי תקוותו לממש את האידיאל שלו בדיוניסיוס היתה קלושה ביותר, וכנראה שבמשך הזמן שחלף עד אז איבד את מרבית להיטותו אחרי העיסוק בעשייה מדינית. מכל מקום, התוצאות היו גרועות ביותר. וזאת לא משום שהתלמיד לא גילה עניין במורו או בפילוסופיה. אדרבא, הוא התקשר מאוד אל מורו ואל הנושא. מקור הרעה היה בכך, שדיוניסיוס החל חושד בדיאון, שכל רצונו לצבור כוח מדיני רב ככל האפשר. אין ספק, שחשד זה טופח על-ידי אויביו של דיאון בחצר המלכות. לא חלפו שישה חדשים מאז בואו של אפלטון לסירקוז ודיוניסיוס הגלה את דיאון בהאשימו אותו באירגון קשר נגדו. הנאמנות והיושר הכריחו את אפלטון לתמוך בדיאון ולתבוע את החזרתו לחצר המלכות, בה בשעה שקינאה וחשדות הביאו את דיוניסיוס לידי נסיונות להפריד בין דיאון לבין אפלטון. דיוניסוס לא הירשה עוד לדיאון לשוב לסירקוז, ואילו לאפלטון לא הירשה במשך זמן-מה לצאת את העיר. שש שנים לאחר מכן, בשנת 361, ביקש דיוניסיוס מאת אפלטון לשוב לסירקוז, תוך הבטחה כי דיאון יוחזר אל חצר המלכות. אולם כשהגיע אפלטון לסירקוז, לא זו בלבד שדיוניסיוס לא החזיר את דיאון, אלא אף החרים את כל רכושו. אפלטון עצמו נאלץ לנצל את השפעתו של שליט שכן, כדי שיוכל לצאת את העיר.

הקנאה ראשיתה באמונות בלתי-נכונות, אלא שהפועל מתוך קנאה הופך את הבלתי-נכון לנכון: דיאון הפך עתה לאויבו בנפש של דיוניסיוס. הוא פלש לסירקוז בעת 357 סילק את דיוניסיוס מן השלטון, שלט במקומו במשך ארבע שנים - ונרצח לאחר - מכן, קרוב לוודאי כי לרוצח היו יחסים עם אפלטון, שכן נמנה עם חברי האקדמיה. מעשה זה היווה מהלומה נוראה לאפלטון.

כל כתביו של אפלטון נשתמרו עד היום והם מהווים יחדיו כחמישה כרכי אוקטאבו מודרניים. כתבים אלה אינם רק יצירה פילוסופית דגולה, אלא גם אחת היצירות הגדולות ביותר בספרות העולם. זוהי פילוסופיה (par exellence) ואם ישאל מישהו פילוסופיה מהי, כי אז התשובה הטובה ביותר היא: "קרא את אפלטון". שכן הוא היה האיש שהכניס לשימוש את המילה "פילוסופיה" - והוא-הוא אשר המציא והנהיג את הלימוד והמחקר הקרויים כיום פילוסופיה. כל האומר כי יצירה עיקרית משל אפלטון מכילה פילוסופיה מוטעת בלבד, נכשל בסתירה עצמית; או שטענתו תבטא שינוי שרירותי ומוטעה במשמעות המילה. הפילוסופים הקרויים פרה-סוקרטיים, ואפילו סוקרטס עצמו, לא היו בעצם פילוסופים במלוא מובן המילה, אף כי - אין ספק שהישרו מרוחם על אפלטון.

את חיבוריו של אפלטון, אף כי אין אנו יודעים את תאריכיהם המדוייקים, ניתן ליחס במידה רבה של ודאוות לאחת משלוש תקופות-המוקדמת, האמצעית והמאוחרת. היצירות הקדומות מהוות תיאור מרשים של דמות סוקרטס.

כל החיבורים הללו, פרט לאחד, הם דיאולוגים; עובדה זו היא חלק בלתי-נפרד מתפיסתו של אפלטון את הפילוסופיה ומן המקוריות שביצירתו הספרותית. הפילוסופיה במהותה היא טיפוס מסויים של לוגוס (Logos); את המושג האפלטוני של "לוגוס" ניתן לנתח במונחים מודרניים כ"שימוש תבוני במילים תוך כדי חשיבה". השימוש התבוני במילים כרוך בחשיפתן לביקורת של אחרים ובדיקתן על פי המשתמע מתוכן; ולשם כך דרוש הדיאלוג. הדיאלוג האפלטוני הטיפוסי מן התקופה המוקדמת חושף את כל המשתמע מתוך משפט מסויים, כדי לבחון את מידת עקיבותו עם עצמו ועם משפטים אחרים הנדונים באותו זמן. על השאלה אם לאמץ לנו משפט מסויים או לא, אין לענות אלא לאחר שנבהיר לנו מה משתמע מאותו משפט ומה מתקשר עמו. ומאחר שהשתמעויות נוספות עשויות להתברר בעתיד, הרי מוטב בדרך כלל לאמץ לעצמנו השקפה באורח זמני, עד שמישהו ישכנע אותנו אחרת, על ידי טיעון טוב יותר.

בדיאלוגים מהתקופה האמצעית מגלה אפלטון מידת-מה של חוסר שביעות רצון ביחס למהלכים הסוקרטיים - המהלך השלילי והמהלך על תנאי - ומביע תקווה כלשהי למצוא נקודת ראשית בלתי מותנית, שעליה אפשר יהיה לבסס וודאות אינטואיטיבית ומדיניות טובה. הוא סבר, שנקודת ראשית זאת אפשר למצוא - אם בכלל - רק בתוך שדה דיון המתוחם על-ידי הקביעות הבאות: בתוך הריבוי והקשת הרב - גוונית של מעשים, אנשים ומצבים בלתי צודקים בעולם הזה, קיים רק צדק אחד ואי-צדק אחד. וכך הוא הדבר לגבי כל תקבוצת אחרת של דברים, אשר להם מיוחס תואר אחד, כדוגמת ה"יפה" או ה"טוב" וכיוצא באלה. יהיו הדברים היפים רבים ושונים ככל שיהיו - בכל זאת ישנו רק יופי אחד. יכולים אנו להבחין בין הדברים הרבים שהם יפים לבין היופי האחד כשלעצמו. יופי זה מוכרח להיות בנמצא, שאם לא כן לא יהיה כל מובן לכנות משהו יפה.

היופי האחד איננו רק מובחן ומובדל מכל הדברים היפים. הוא גם נפרד ומנותק מהם, שכן מן ההכרח שהוא יהיה יפה בתכלית, היפה בטהרתו, היפה הבלתי-משתנה; והרי שם דבר מהדברים היפים איננו כזה. רעיון זה יתברר יותר אם נתייחס אל השוויון האחד כשלעצמו, שכן ברור שאין בעולם הזה שני דברים שווים לחלוטין; קרוב לוודאי כי לעולם לא יימצאו שני מקלות שווים לחלוטין, ואם ימצאו - הרי לא יוכלו מדידותינו לאשר את הדבר. אנו מגיעים איפוא למסקנה מדהימה : קיים עולם אחר, שונה מעולם הדברים הנראים, המורכב מן ה"אחד"-ים כשלעצמם, שכל אחד מהם הוא מושלם, טהור ונצחי, עולם הנראה רק על ידי הרוח עצמה. כלומר, אם להתבטא בלשון מדוייקת יותר, אין זה עולם נראה לעין אלא עולם ניתן להבנה, הנתפס אך ורק על-ידי התבונה הטהורה תוך שימוש במילים גלויות.

כלום יתכן שנכון הדבר? הבה נחזור לאותו עניין מתוך גישה שונה במקצת. סוקרטס גיבש למעננו את הגישה של העמדת שאלות בדבר טיבו ומהותו של כל דבר. הוא שאל מהו האומץ , מהי המידה הטובה, מהי הידיעה. והוא דחה כל תשובה כגון: "הסתכל בלאכס (Laches) אם רצונך לדעת אומץ מהו, שכן הוא אדם אמיץ". תגובתו של סוקרטס לשאלות מעין אלו היתה, שאין הוא מעונין באדם אמיץ זה או אחר, אלא באומץ האחד, באומץ כשלעצמו. ואין ספק שהצדק עמו. השאלה "האומץ מהו"? מבטאת מעשה אפשרי שאיננו זהה עם המעשה של צבירת דוגמאות. החיפוש הסוקרטי אחר "הגדרות" היה למעשה חיפוש אחר זה או אחר מבין ה"אחד"-ים החמקניים אך ההכרחיים. מן ההכרח כי "אחד"-ים אלה יהיו בנמצא, כדי להעניק מובן לעולמנו ולדיבורנו; ברם, בצורותיהם ניתן להבחין רק באמצעותה של "עין הנפש". זהו העולם התבוני של ה"צורות" או של ה"אידיאות".

מובנה של המלה "אידיאה" לגבי אפלטון הוא קודם כל צורה הניתנת לראייה - ושנית, צורה בכלל. לפיכך מתייחסת משמעותה של המילה אל משהו אובייקטיבי. אפלטון לא ראה בה מעולם את המשמעות הסובייקטיבית שיש לה היום. מכל מקום בעיני אפלטון כמעט ולא היתה יותר מאשר תווית זיהוי ל"אותו דבר אחד, שהוא כשלעצמו שלם, טהור ונצחי"; וביטוייה מצידו אינו אלא הזיקוק שעשה אפלטון מחיפושיו של סוקרטס אחר הגדרותיהם של שמות כלליים. יוצא איפוא שצורות אלו, שנתגלו לנו באופן בלתי-צפוי, אף כי בפשטות, הן שמהוות את נקודת הראשית הדרושה, הן לגבי העשייה הטובה והן לגבי העיון הטוב ; בעצם זוהי גם נקודת הראשית לדת נוסח אפלטון, שכן הוא מכנה צורות אלה כ"אלוהיות". להאמין בהן ולצעוד במסלוליהן - פירושו להיות פילוסוף; זוהי ההגדרה העמוקה ביותר של הפילוסופיה ושל הרדיפה אחר החוכמה; מי שאיננו מאמין בהן ומי שמתעלם מהן כשמראים לו אותן (ולמרבה הצער, זהו מצבו הרגיל של האדם), לפי מהותו איננו פילוסוף; הכרתן היא הסוג האפשרי הראשון של ההכרה. ואם ננקוט לשון קפדנית, הרי זהו סוג ההכרה היחיד, באשר רק הבלתי-משתנה ניתן להכרה ורק הצורות הן בלתי-משתנות. אם תאמר שהירח מלא ולאחר מכן יתכסה בחלקו בעננים, כי אז אי-אפשר לומר בבירור ובוודאות, כי ידעת שהירח מלא. רק מה שישנו בתכלית היישות ,ניתן להכרה שלמה. קיים הבדל של סיווג בין ההכרה, שמושאה הן הצורות, לבין הסברה, שמושאה הוא העולם המטושטש של ההשתנות. מכל מקום, הצורות הן ההסבר של היקום הנראה - לעין, עד כמה שעולם זה הוא בר-הסבר. היקום כפי שהוא מתגלה לפנינו הוא תערובת של רוח והכרחיות; ולפיכך הדיווח שלנו על אודותיו איננו יכול להיות יותר מאשר סיפור שהוא קרוב לוודאי. עם זאת, אץ ספק בכך שמידת הממשות המצוייה ביקום הנראה-לעין מקורה בצורות, שבהן עולם זה נוטל חלק. ספה הנראית לעין לוקחת חלק בספה כשלעצמה או מחקה אותה, ועל כל פנים היא עומדת ביחס מסויים כלפיה וגוזרת את מחצית-ממשותה ממנה. אנו רשאים להניח שבצד עולם הצורות ועולם הדברים הנראים-לעין מצוי רובד שלישי המקיים בתוך עצמו את כל המתהווה ויחסו אל הצורות כמו יחס האם אל האב; זהו מקומה או מושבה של ההתהוות, הנתפסת באמצעות איזו תבונה מזוייפת.

כל השקפה היא לקויה, אך לא כל ההשקפות לקויות במידה שווה. אדרבא, אלה המכירים את הצורות יהיו בעלי השקפות מבוססות יותר אודות העולם מאשר אלה שאינם מכירים אותן. זהו המפתח לגיבושה של מדיניות טובה, שכן מתוך כך משתמעת המסקנה שהמלכים-השליטים צריכים להיות פילוסופים. המימשל היחיד שהוא טוב הוא מימשלם של היודעים, ופירוש הדבר הוא - שליטה בידי אלה המכירים את הצורות. העיר האידיאלית תהיה איפוא פילוסופוקרטיה.

ספק רב הוא אם עיר כזאת תוכל אי-פעם לבוא לכלל קיום, אך עם זאת ברור כיצד היתה מקיימת את עצמה אילו באה לידי קיום. הפילוסופים-השליטים היו מקפידים על כך, ששלטונם יהיה מוחלט ובלתי-מוגבל על-ידי חוקים שאינם ניתנים לשינוי או על-ידי הצבעה עממית, והם היו דואגים להעברת השלטון אך ורק לידי פילוסופים מלומדים ומוכשרים באותה מידה, תוך הבטחת מציאותם של יורשים מתאימים על ידי חינוך נאות של מיטב האנשים. החינוך נועד להיות החלק החשוב ביותר של העשייה. אלה אשר ייבחרו לקבל את החינוך הפילוסופי, יהיו בראש וראשונה בניהם של השליטים; ברם, בחירה קפדנית וחסרת משוא פנים תסלק את הבלתי-מתאימים ותוסיף לקהל המובחר ילדים כשרוניים ביותר מבני המעמדות האחרים. אותו סוג של חיפוש חסר-פניות אחר הטובים ביותר, אשר יתעלם מכל מנהגים חסרי-תועלת - ויהיו יקרים ככל שיהיו - יעמיד לרשות החברה בצידם של המושלים - הגברים גם נשים שליטות, אשר יתעמלו בגוף עירום ממש כמותם, תוך ביטול חיי המשפחה בקרב המושלים והחלפתם במערכת של הורים משותפים וצאצאים משותפים. כל אלה, יחד עם שותפות ברכוש, ימזגו את מעמד המושלים כולו לשלמות מאוחדת ונעדרת אנוכיות, שאחיזתה בשלטון לא תהיה מוטלת בספק לעולם.

חינוכם היסודי של שליטים לא יהיה שונה באופן בולט מן החינוך שקיבל אפלטון עצמו. עם זאת, יהיה זה חינוך מאורגן על-ידי הציבור ומועצם יותר. ההתעמלות והחינוך הפיסי יהיו צבאיים יותר באופיים. שני ההבדלים הגדולים ביותר יהיו; ראשית, הסיכון המתמיד של כישלון בבחינה הבאה, דבר שיגרור אחריו את החזרת הנכשל אל מעמד ההמונים, ושנית, טיהורם המוחלט של המוסיקה והשירה מכל יסודות העשויים לגרום לשחיתות או לתוצאות מבישות, כדוגמת קביעותיו של הומרוס שבמקרים מסויימים אין האלים מסוגלים לרסן את צחוקם, שכן כל דברי-הספרות הנקראים בשנות - העלומים נחרתים במעמקי הנשמה, ובייחוד כאשר המדובר בריסון עצמי או התמסרות עצמית.

אלה אשר יעמדו בכל המבחנים עד גיל עשרים, מובטח להם מקום במעמד-המושלים לכל החיים; ברם, אם מקום זה יהיה אי-פעם גבוה יותר ממעמדו של טוראי בצבא - דבר זה תלוי בהצלחה בלימודים, בתרגילים ובבחינות בחמש - עשרה השנים שלאחר מכן. כאן נוקט אפלטון עמדה מוזרה, שכן מה שהוא מציע כהכשרה מתאימה למי שעתיד למלא תפקידים בצבא, במינהל ובמימשל, הוא לימוד מתקדם במתמטיקה ובעקבותיו מחקר מופשט של עולם האידיאות, עד למטרה הסופית של אידיאת הטוב. הוא אינו אומר דבר על היסטוריה, מדיניות או כלכלה. הוא מנמק זאת בכך, שמי שמבקש לקיים מדינה טובה ככל האפשר, חייב קודם כל ומעל לכל לדעת ולהכיר את הטוב המוחלט כשלעצמו. לצורך זה יש לדעת את טיבן של כל שאר הצורות המוחלטות כשלעצמן, ולמטרה זו יש צורך בידיעה קודמת של המתמטיקה. המתמטיקה היא איפוא מעין גשר בין העולם החושי לבין העולם התבוני, שכן במתמטיקה אנו אמנם משרטטים משולשים וריבועים, אך בעצם אנו מתעניינים במשולשים ובריבועים תבוניים. אנו משתמשים בנראה-לעין בתורת ביטוי לתבוני, דבר המוליך אותנו בהדרגה אל התשוקה ואל הכוח ללמוד ולחקור את התבוני כשלעצמו, באמצעות מילים בלבד ובלא להיזקק למראות נלווים - כמעשהו של הפילוסוף הבקי והמנוסה.

רק אלה אשר יצעדו ויתמידו במסלול זה לכל אורך הדרך יהיו שליטים במדינה האידיאלית שלנו. עד אז יגיעו לפחות לגיל חמישים. אחת התוצאות המוזרות של חינוך זה תהיה, שהשליטים יבחלו בשלטון. כל הווייתם תעמוד בסימן התשוקה אל הצורות, אשר עמהן ירצו להימצא ללא הפסק. ברם, מצב זה איננו חיסרון; אדרבא, אהבת הכוח משחיתה את דמות המנהיגים; ואילו השליטים הבוחלים בשלטון ישלטו בכל זאת ברצון משום שהם אנשים ישרים המכירים בצדקת הטענה שעליהם לגמול למדינה על החינוך העילאי שנתנה להם. מלבד זאת יהיה להם שפע של זמן פנוי כדי שיוכלו להתמסר להגותם המופשטת.

המדינה האידיאלית קאליפוליס (Callipolis) האוטופיה הראשונה שהגיעה לידנו וללא ספק המעניינת ביותר, הולכת ונבנית לנגד עינינו בדיאלוג הנפלא של אפלטון "המדינה" - שהוא אחד מעשרת הספרים הטובים ביותר בספרות העולם. זהו חיבור מתקופת בגרותו של אפלטון וגיבושו הספרותי הוא שיא כוחו הפילוסופי. בתקופה מאוחרת יותר של חייו כתב שני דיאלוגים נוספים שבהם מתגלה שינוי בתחום ההתעניינות. אולם בספרו זה עודנו סבור שהידיעה היא הבסיס הצודק היחיד למימשל, שהידיעה בתורת שכזו איננה נזקקת לחוקים וכי חיי השיתוף הם החיים הטובים ביותר. אך דומה, כי הוא סובר שהידיעה וחיי השיתוף כמעט אינם בבחינת אפשרויות מעשיות, ולפיכך שומה עלינו לעשות כל מאמץ כדי למצוא את המעשה הטוב ביותר שיש לעשות בהעדרם של הללו. אפלטון אינו מטיל ספק בכך, שבהעדר ידיעה וחיי שיתוף עלינו לפנות אל שלטון החוק. החוק, אף-על-פי שהוא נחות ביחס לאדם היודע ומכיר את הטוב, הוא בכל זאת השליט הטוב ביותר לגבינו-בני-אדם בורים ובעלי מזג נפסד; לפיכך, עלינו לקדש את שלטון החוק. התוצאה היא, שכאשר הוא מתכנן לעת זקנתו מדינה אידיאלית אחרת, הקרויה בפיו מאגנסיה (Magnesia) מתמצה תיאורו בדיונים מדוקדקים על פרטים משפטיים, והדיאלוג המתאר את מאגנסיה נקרא "החוקים".

הפילוסופיה במובנה הצר מתבטאת בניתוחם של מושגים; זהו החידוש העיקרי בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון. כאן אנו מוצאים בשפע את אותה התרכזות קפדנית במושגינו כשלעצמם, את אותם הגיגים והגיונות המאפיינים גם את הפילוסופיה הבריטית במחציתה השניה של המאה הכ'. טענה זו נכונה; כן גם נכון הדבר שהדיאלוגים המאוחרים של אפלטון מהווים חומר למחשבה בימינו אנו, אך בכל זאת עלינו להסתייג בשתי נקודות. ראשית, אפלטון עצמו לא הבחין מעולם כהלכה ברפלכסיה בתורת שכזו; הוא המשיך להתייחס אל הפילוסופיה העיונית שלו כאל חקר העולם, יותר מאשר כאל חקר האדם, כאל מטפיסיקה יותר מאשר כאל תורת-הגיון ותורת-הכרה. שנית, התוצאות שהושגו אינן תמיד בעלות ערך רב; מצויות שם זרויות מטפיסיות רבות, המייגעות במידה רבה גם כשהן נקוטות בידי אפלטון עצמו, וההופכות לבלתי-נסבלות כשהן מוסברות על-ידי תלמידיו-מעריציו. עם זאת אין לשכוח שדיאלוגים מאוחרים אלה, או ליתר דיוק הפעילות באקדמיה, אשר לה שימשו כביטוי ספרותי, עיצבו את המוח האנליטי המוצלח ביותר שידעה האנושות אי-פעם - מוחו של אריסטו (Aristotle).

הטובים ביותר מבין הדיאלוגים המאוחרים הם שני הראשונים - "תיאיטיטוס" (Theaetetus) ו"פרמנידס" (Parmenides). המאבק בין השקפות מנוגדות, הטבעי לכל דיאלוג, מגיע לשיאו ב"פרמנידס", המורכב משני חלקים. החלק הראשון נראה כאילו הוא הורס את תורת-הצורות של אפלטון עצמו, באמצעותם של טיעונים מבוססים היטב שאינם ניתנים להפרכה. השני נראה כאילו הוא מין הבל מטפיסי ארוך להפליא ומשעמם; הדובר הראשי מתאר דיאלוג זה כ"משחק מייגע", והדיאלוג עצמו מסתיים במילים: "יעמוד איפוא מאמר זה, וייאמר כמו כן כי מתקבל הרושם שבין אם יש אחד ובין אם אין, גם הוא וגם אחרים זולתו הינם ואינם כלפי עצמם ואהדדי, וכן הם נראים ואינם נראים להיות הכל ולהיות בכל דרך שבעולם - אמת לאמיתה". בין אם זוהי הלצה או אמת סופית או משהו בתווך, ברור כי הדיאלוג מהווה הישג יוצא מגדר הרגיל ובעל ערך מוזר משלו. הדיון באידיאות, התופס את החלק הראשון של הדיאלוג, הוא בסיכומו של דבר גילוי ברור של הטעמים ההופכים את התיאוריה לבלתי אפשרית, והדיון הוא לכן דוגמה מובהקת של ביקורת עצמית.

מוזר מאד ש"פרמנידס" מכיל דוגמא קיצונית של גילוי - לב אינטלקטואלי בצד דוגמה קיצונית של מיסטיפיקציה.

הדיאלוג "תיאיטיטוס" הוא החיבור המוצלח ביותר של אפלטון בפילוסופיה אנליטית טהורה. המושגים המנותחים הם התחושה, הידיעה, הסובייקטיביות, האמת, השינוי, הטעות, הלוגוס והפשטות, וכן - על דרך ההשתמעות - ההגדרה. אפלטון מביא כאן את ההשוואות הקלסיות של הנפש ללוח שעווה ולשובך יונים ושל השיחה הסוקרטית למלאכת המיילדות. מסקנות הדיאלוג הן לרוב שלילית וחסרות ערך כשלעצמן: "הידיעה אינה תפיסה; אף אין היא סברה אמיתית; אף אין היא סברה אמיתית עם לוגוס. הטעות אינה מתבטאת בכך שחושבים דבר אחד במקום דבר אחר, אף איננה ייחוס מוטעה של מה שאני רואה או מה שאני יודע, אף איננה שימוש מוטעה בידיעה המצויה ברשותי; יקשה להבין כיצד היא מתרחשת בכלל". עם זאת, כל מי שיילמד ויקלוט את הדיאלוג הזה, ייטיב להשכיל.

אחרי ה"תיאיטיטוס" וה"פרמנידס", הרי ה"סופיסט" (Sophist) הוא החיבור המאוחר החשוב ביותר של אפלטון. דיאלוג זה הוא שורה של נסיונות להגדיר את הסופיסט על-ידי חלוקות עוקבות של סוג מסויים, כאילו הוגדר הדייג על-ידי חלוקת הסוג "אמנות", שאליו הוא שייך, לאמנות רוכשת ואמנות יוצרת, ועל-ידי הצבת הדייג תחת אמנות רוכשת. לאחר מכן, נוכל להמשיך ולחלק את האמנות הרוכשת לאמנות רוכשת מתוך הסכמה ואמנות רוכשת מתוך שימוש בכוח ושוב להציב את הדייג לחצי שאליו הוא שייך. אילו היינו ממשיכים בחלוקות אלה במידה מספקת, היינו מגיעים לבסוף אל קבוצה בעלת ההוראה של דייג, וקבוצה זו תהווה את הגדרת הדייג. תהליך זה של הגדרה על-ידי חלוקה בולט בדיאלוגים המאוחרים. דומה כי אפלטון קיווה במשך זמן רב שתהליך זה יספק דרך וודאית לבניית הגדרות, בניגוד לחיסול בלבד של הגדרות, כפי שנגרמה על-ידי הטכניקה הסוקרטית. אולם אריסטו הראה שאין בתהליך זה שום יסוד של וודאות, שכן כל צעד בו הוא בבחינת קביעה בלתי מבוססת בלבד. התלבטותו של תהליך זה בדיאלוגים המאוחרים היא סיבה עיקרית לאי-פוריותם היחסית של דיאלוגים אלה.

למרבה המזל, מכיל "הסופיסט" מלבד שישה חלקים ארוכים, קטע ארוך נוסף בעל חשיבות גדולה הרבה יותר. בקטע זה חתר אפלטון מן ה"תיאיטיטוס" אל החידות שבמושגי האין, הלא-ישות, הטעות והשקריות. בהמשך מגלה אפלטון חידות לא פחות רבות במושג הישות. כן הוא מגלה קשיים במושג הישות כריבוי ובמושג הישות כאחדות בלבד. הוא מגיע אל המסקנה שבמאבק הענקים בין האידיאליסטים והמטריאליסטים, אף צד איננו יכול להגן על עצמו. אם נאמר שהממשי הוא זה שאפשר לנו לאחזו בידינו, כי אז נכחיש את קיומם הברור של הצדק, החוכמה והנפש. לעומת זאת, אם אנו אומרים שרק האידיאות הן ממשיות, אנו מכחישים שהממשי מסוגל לחיות, לנוע או לחשוב.

אפלטון סבור שיש בידו פתרון לכל הקשים האלה. הפתרון הוא בניתוח הדרך שבה אנו מחילים שמות רבים על אותו הדבר (בעוד שתורת - האידיאות התגבשה כתוצאה מניתוח הדרך שבה אנו מחילים שם אחד על עצמים רבים). מן העובדה שאנו יכולים לכנות את אותו האדם גם לבן וגם נמוך וקצר ואמיץ, מפתח אפלטון את התורה שזוגות מסוימים של דברים מתקשרים זה עם זה בעוד שזוגות אחרים אינם מתקשרים כך, וכי דברים מסיימים מתקשרים אל הכל, בה בשעה שרוב הדברים אינם מתקשרים כך. בין הדברים המתקשרים אל הכל מונה אפלטון את הזהה ואת האחר, שכן כל דבר זהה עם עצמו ושתה מכל דבר אחר. אולם, להיות אחר ממשהו אחר, פירושו לא להיות אותו משהו אחר. אחרות היא לכן סוג מסוים של לא-ישות וסוג זה של לא-ישות הוא נוכח בכל, שכן כל דבר הוא אחר מכל דבר אחר; זהו אמנם סוג "מכובד" של לא-ישות, לא כדוגמת הלא-ישות שהתקשינו להבינה, שכן אין שום דבר מתמיה בהיות דבר אחר מזולתו. טיפוס זה של לא-ישות איננו ניגוד לישות אלא משהו שונה מן הישות. הלא - ישות קיימת איפוא בבירור והיא בעלת טבע משל - עצמה, למרות שאבא פרמנידס (Permanides) אסר עלינו לומר זאת.

לא זו בלבד שהלא-ישות קיימת, אלא שגם המחשבה, והמשפט נוטלים חלק בה, ולכן יכולים הם להיות כוזבים. העניין מתברר כך; משפט פשוט מורכב משם עצם ומפועל. כדוגמת המשפט "אדם לומד", ואיננו יכול להיות מורכב ממשהו פחות מסובך. המשפט הוא בהכרח בעל נושא ובהכרח הוא אמיתי או כוזב. הוא כוזב אם מה שהוא אומר על נושאו הוא אחר מישות נושאו; כיוון שיכול משפט לומר על נושא קיים משהו באמת אחר, ולא - כן כאילו היה כן, יכול המשפט להיות באמת כוזב. משפט שקרי הוא באפשר. לכן גם מחשבה שקרית היא באפשר שכן מחשבה איננה אלא משפט פנימי חרישי.

פעם אחת בתקופת זקנתו שב אפלטון לנושאים המוסריים של סוקרטס ושוב עשה את סוקרטס לדוברו העיקרי. הדבר קרה ב"פילבוס" (Philebus) דיאלוג מאכזב, אך בכל זאת חריף ומועיל. הדיאלוג מתחיל בקביעה אחרונה של מתודת החלוקה שלו, הקביעה הבלתי-מובנת והבלתי-פורייה ביותר שבכולן. לאחר מכן, מוקדש הדיאלוג למה שנראה כפתרון לבעיה שנשארה פתוחה שנים רבות לפני כן ב"מדינה", היינו, הטוב מהו? הטוב מוכרח להיות מושלם, תואם ונרצה על-ידי כל המכירים אותו. המתחרים העיקריים לכתר הטוב הם התענוג והידיעה. איש לא היה בוחר באחד מבין השניים אילו יכול היה להשיג את שניהם; אך השאלה היא-איזהו טוב יותר? סוקרטס מפתח מין מוזר של הדברים-מוגדר, הלא-וגדר, תרכובת של השניים וסיבת התרכובת, ומחליט שהתענוגות שייכים לקבוצת הדברים הלא-וגדרים ואילו הרוח שייכת אל סיבת התרכובת. המשך הדיאלוג הוא ניתוח ארוך ומדוקדק של ההנאה. ההנאה נגרמת על-די התחדשותו של העצם החי, אולם, ישנן גם הנאות רוחניות שבצפייה. ההנאות מלוות לעתים קרובות על-די סברות כוזבות ועשויות בעצמן להיות מזויפות. כמו-כן ישנו בנמצא מצב של אדישות - לא של הנאה ולא של כאב; וההנאה עצמה איננה סתם העדר כאב. ההנאות והכאבים הגדולים ביותר מתרחשים בתוך מצבים גרועים של הגוף או של הנפש ולא במצביהם הטובים. מצבי הנאה, המעורבת עם כאב, עשויים להתרחש באופנים אחדים. אך ישנן בנמצא גם הנאות אמיתיות ומוחלטות. ההנאה אינה יכולה להוות את הטוב, כיוון שהיא תהליך של שינוי וקיימת לכן למען משהו אחר מעצמה. במהלכו של הניתוח הפסיכולוגי הארוך של ההנאה, מעיר אפלטון הערות אחדות מועילות על התפיסה, הזיכרון, התשוקה, הדמיון, הקנאה, הקומדיה והצחוק.

בהמשך הוא מציע ניתוח קצר הרבה - ותר של הידיעה. הוא מעיר שאומנויות אחדות מדויקות יותר ומתמטיות יותר מאחרות. הוא מבחין בין האריתמטיקה העממית והפילוסופית. הדיאלקטיקה היא האמנות המדויקת ביותר, אף-על-פי שיתכן שאינה המועילה ביותר. לבסוף, חוזר הדיאלוג אל הטוב. הטוב איננו יכול להיות לא הידיעה ולא ההנאה בלבד, וכיוה שאף אחת מהן אינה מושלמת, מן ההכרח הוא שהטוב יהיה תערובת של הטוב שבשתיהן, כך שתכלול את כל המדעים, ואת אותן ההנאות שהן טהורות והכרחיות בתוך תערובת זו. החלק היקר ביותר הם היופי, הסימטריה והאמת, וזאת היא הסיבה לטוב של התערובת. כל אחד משלושת אלה קרוב יותר אל הידיעה מאשר אל ההנאה לכן קרובה הידיעה יותר לטוב מאשר להנאה. לבסוף נוכל להכריז על סדר-ערכים זה: מידה, יופי, שכל, מדע, הנאה טהורה.

דיאלוג אחר מתקופת זקנתו של אפלטון הוא ה"טימאוס" (Timaeus) המוקדש לעולם הפיסיקלי והמציע קוסמוגוניה מעובדת היטב, קוסמולוגיה, פיסיקה, כימיה, פיסיולוגיה של האדם, פתולוגיה ורפואה, וזאת תוך הצהרה ברוח הדיאלוגים האמצעיים, שמדעים בעניינים כאלה אינם אפשריים כלל. במשך זמן רב קרא העולם המערבי רק את הדיאלוג הזה של אפלטון, ולכן קיבל רושם בלתי-מדויק מאוד על תורתו. אך בכל הזמנים נטו רוב קוראי אפלטון לקחת את הפחות טוב שבו ולנטוש שני שלישים מהטוב ביותר שבו. הם נטו לקחת ממנו את המדיניות האוטוריטרית, את הדת המיסטית על האידיאות ואת נטייתו לאירציונלי. אך מתוך הטוב ביותר שבו לקחו רק את היופי הספרותי, זנחו את קדימתו הרבה בניתוח מושגים, היינו, את העובדה שהמציא את הפילוסופיה במובן הצר. כן זנחו את האידיאל המופלא של החשיבה והעשייה התבוניות. אידיאל זה בא לידי ביטוי באישיותו של סוקרטס, אך הוא מוצג לפנינו רק בכתביו של אפלטון.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: אפלטון
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית