כדי לפשט את דברינו נשוב ונסכם עתה את עיקרם: ירושלים לא הייתה מן הערים המקודשות לישראל בתקופה הישראלית שקדמה לימי דוד. בתקופה זו (ימי השופטים, שמואל ושאול) עבדו בני-ישראל את אלוהיהם בשכם, בבית-אל, בחברון ובדן, ותלו את קדושת המקומות הללו בימים עברו, בימי אבותיהם.
לאחר שדוד הופך את ירושלים – מקום נייטרלי שזה עתה כבשו – לבירתו, ושלמה עושה אותה למקום מקדשו, כורכים את קדושתה בהצלת העם כולו מן המגפה בימי דוד, בונה המזבח במקום. עם הפילוג, כאשר חוזרים שבטי הצפון לעבוד את אלוהיהם במקדשים המקובלים עליהם (נגד רצונו של בית-דוד המגנה את דרכם), מתגבשות ביהודה מסורות על התקדשות ירושלים בימי אברהם אבי העם כולו, וזאת באמצעות שילוב תוספות בסיפורים קיימים, שדבר לא היה להם במקורם עם ירושלים.
בימי שיבת ציון שבה הקדושה ונתלית בדוד, הן משום הנטייה להיבדל מן השומרונים, והן משום השאיפה להוכיח שהר המוריה הוא מקום הפולחן שבירושלים, ואין לזהות, חלילה, בין המוריה לבין אלון מורה היא שכם.
לחלקים נוספים של המאמר:
המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : א
המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : ב
המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : ג
המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : ד
המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : ה (פריט זה)
