הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > מוסר הנביאים
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים



תקציר
המאמר עומד על כך שהשוואת האידאולוגיה של ספר מלכים לאידאולוגיה של הנבואה מגלה שתי תפיסות של "יראת ה'". לפי ספר מלכים "יראת ה'" היא פולחן לה' לבדו. לפי דברי הנבואה "יראת ה'" כוללת בנוסף על הפולחן התנהגות חברתית ראויה. מחבר המאמר משער שהאינטרסים המעמדיים של השכבות השליטות עיצבו את תפיסתם התיאולוגית שאינה רואה בעושק הדלים חטא חמור. הנביאים מתחו בקורת חריפה על שכבה חברתית זו.



ביקורת פולחנית בספר מלכים מול ביקורת חברתית בספרי הנביאים: שתי דרכים ב"יראת ה'"
מחבר: שלמה בכר


העימות בין נביאים למלכים ביצירה המקראית הוא תופעה מוכרת. כך עמדו אליהו מול אחאב, עמוס מול ירבעם בן יואש וירמיהו נגד יהויקים וצדקיה, והדברים ידועים.

נראה, שלא ניתנה הדעת בצורה מספקת לעימות שבין הממסד השלטוני בממלכות ישראל ויהודה לבין הנביאים. העימות מתבטא במחאה כנגד פגיעה בחלשים, וגם בהתרסה ישירה כנגד אנשי הממסד (ישעיהו, א', 10; 17-15; 23; ג', 15-13; ה' 23-21; ט', 15; י', 2-1; ירמיהו, י', 21; כ"ב, 3; מיכה, ג', 103; 12-9). אחד המוטיבים בקולות המחאה כנגד אנשי הממסד הוא הטענה, ש"יראת ה' " האמיתית היא זו המשלבת התנהגות פולחנית נאותה והתנהגות חברתית ראויה.

מוטיב זה, הבא לידי ביטוי בפולמוס הנבואי כנגד ההתמקדות בפולחן במקום עשיית חסד וצדק עם השכבות העניות בחברה, מוכר לקורא בספרות הנבואה. כבר שמואל הנביא הכריז: "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמואל א', ט"ו, 22).1 כך מכריז גם הנביא הושע: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעלות" (הושע, ו', 6).

רעיון דומה משמיע ישעיהו: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (א', 11).2 ובאותה רוח מדבר גם ישעיהו השני: "הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו" (ישעיהו, נ"ח, 6).

התפיסה החברתית של "יראי ה'" שהשתייכו לשכבה השלטת

את הקבוצה החברתית, המתעלמת משכבות המצוקה, ושנגדה יצאו תוכחות הנביאים, אפשר לזהות דרך יצירות, שבהן מודגש נושא הפולחן כעניין בלעדי של "יראת ה' " ותוך התעלמות מכוונת מנושא הצדק החברתי. מחבריהן של יצירות כאלה הם הם המושא לתוכחות הנבואיות על קיפוח ועושק בחברת המלוכה הישראלית.

יצירה כזאת היא דברי הסיכום לתולדות ממלכת ישראל בספר מלכים ב', י"ז, 23-7 ובו הסבר על חורבן הממלכה (להלן – "הסיכום"). הסיכום מציג בפירוט רב את הסיבות שהביאו את האל "למאוס" בישראל, להרחיב את ארצו ולהגלות את העם לאשור:

מלכים ב', י"ז (בסוגריים, מספר הפסוק).

  1. פולחן לה' בדרך אסורה: בנו במות (9); הציבו מצבות ואשרים (10);
  2. פולחן כמנהג הגויים: קיטרו בכמות כמו הגויים ועשו מעשים רעים (11);
  3. עבדו גילולים (12); עשו עגלים ואשרה, השתחוו לצבא השמיים, עבדו את הבעל (16);
  4. העבירו את בניהם באש, קסמו קסמים וניחשו (17); הלכו בחטאות ירבעם (22).
  5. בדברי הסיכום מובאות גם טענות על סירוב העם להישמע לתביעות הנביאים: "ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביא כל חזה לאמר שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצותי חקותי... ולא שמעו..." (מלכים ב', י"ז, 14-13), אבל הטענות על אי ציות לדברי הנביאים באות בהקשר לרשימת החטאים הפולחניים שבדברי "הסיכום" בלבד, ומתעלמות מן המחאה החברתית של הנביאים! בדברי הסיכום אין ולו ביטוי אחד או אזכור לחטאים חברתיים.

כנגד ההסבר בסיכום של ספר מלכים אפשר להעמיד את ההסבר בסיכום של הנביא זכריה. נבואתו של זכריה הנביא, שחי בתקופת שיבת ציון, היא דוגמה להסבר אחר לתולדות עם ישראל, מנוגד להסבר של ס' מלכים ולהשקפתו:

"כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום וגר ועני אל תעשקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה, ז', 9-11). "ויהי כאשר קרא ולא שמעו... ואסערם על הגויים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם מעבר ושב וישימו ארץ חמדה לשמה" (שם, שם, 14-13).3

ברור מכאן, כי למחבר הסיכום במלכים ב' י"ז המתאר את הסיבות שהביאו לחורבן ממלכות ישראל ויהודה4 היה הסבר שונה ואפילו מנוגד להסבר הנבואי לאירוע.

מן הנתונים האלה ניתן להסיק שמחבר דברי הסיכום על חורבן ממלכת ישראל אכן נמנה על נאמני ה', אלא שסבר כי הפולחן הוא העיקר ביראת אלוהים. בקטעים הנבואיים המוזכרים לעיל (ישעיהו, ירמיהו ומיכה) אין הנביאים מוכיחים את ראשי הממשל על עבודת אלוהים אחרים, אלא על עוול ועושק חברתיים. נראה לכן, שמחבר התוכחה שייך לקבוצה החברתית שנגדה יצאו הנביאים במחאתם.

הטקסט המסכם את תולדות ממלכת ישראל הוא חלק מספר מלכים, וספר זה נחשב לחלק מן היצירה ההיסטוריוגרפית המקראית המכונה במחקר "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית"5. היצירה הזאת מקיפה את הספרים מ"דברים" עד "מלכים".

אפשר להבחין כי בכל היצירה הענקית הזאת יש התייחסות מועטה מאד לקיפוח שכבות המצוקה בישראל וביהודה. בספר מלכים א' מסופר על אשת בן הנביא המבקשת עזרה מאלישע, כדי שלא ישעבדו את בניה. אין בסיפור התרסה כנגד עושק אלמנות ויתומים, והרי אם התנגד המחבר לתופעות כאלה (כפי שהתנגדו הנביאים, ראו להלן) זו הייתה יכולה להיות הזדמנות להביע את דעתו. עיקר הסיפור שם הוא מעשה הנס של הנביא, והסופר אינו מסתייג מעצם השעבוד ומסיבותיו. יתרה מזו – אין המחבר רואה באירוע כזה עילה לעונש לממלכה, כפי שראו זאת הנביאים. ביצירה ההיסטוריוגרפית מצוי רק תיאור יחיד של עיוות דין – פרשת נבות (מלכים א' כ"א) – שיותר משהתכוון המספר לזעוק חמס על העושק, בא להוסיף על פשעיו של אחאב מלך ישראל. סטייה יחידה מהתנהגות חברתית-דתית תקנית בממלכת יהודה מסופרת בפרשת דוד, בת-שבע ואוריה החתי (שמואל ב' י"א), אלא שהחטא של דוד נמחל (שם, י"ב, 13) והעם והממלכה לא נפגעו בגלל הפרשה. יתרה מזו: דוד ויואב מסיימים בהצלחה את המערכה כנגד בני עמון, מערכה שבה נרצח למעשה אוריה! השוואת העונש הזה לעונש על חטא מפקד העם, מגפת הדבר שהמיתה רבים מישראל (שמואל ב', כ"ד) מורה שחטא המפקד, שהוא עברה פולחנית, נתפס על ידי המחבר ככבד יותר מן החטא המוסרי של דוד בפרשת אוריה.

תיאור מעשי יאשיהו בספר מלכים לעומת תיאורו בספר ירמיהו

השוואה מאלפת בין שתי התפיסות ב"יראת ה' " – בין תפיסות תיאולוגיות-חברתיות של האליטה השלטונית ביהודה לבין התפיסה של הנביא ירמיהו – מתגלה בתיאור מעשיו של המלך יאשיהו. כאשר מחבר מלכים ב', כ"ב-כ"ג 25, מתאר את המהפכה הדתית של יאשיהו, הוא מדגיש רק את פעולותיו הפולחניות, ואין בתיאור מעשיו כל התייחסות למצוקה הכלכלית של השכבות המרוששות או רמז להתערבות לטובתם.

עניין זה בולט במיוחד, כאשר משווים את הערכתו של הנביא ירמיהו למלך יאשיהו. בדברי התוכחה של ירמיהו כנגד יהויקים על מעשי העושק שלו ("הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו", ירמיהו, כ"ב, 13) הוא מזכיר ליהויקים את פעולותיו של יאשיהו אביו, למען שכבות המצוקה: "...אביך אכל ושתה אז טוב לו. דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה'" (שם, שם, 16-15 וראו ההמשך שם). מעדותו של ירמיהו על יאשיהו אפשר להיווכח, שיאשיהו לא הסתפק רק בטיהור הפולחן, כפי שהוא מתואר בספר מלכים, אלא שקד גם על שיפור מצבם של עשוקים ומוכי גורל, אבל מחבר הסיפור בספר מלכים התעלם מהמידע הזה ובחר להתרכז בצד הפולחני של מעשיו (מלכים ב' כ"ב 20-10).

תיאור המסר הנבואי ביצירה הדויטרונומיסטית

סיפור פעולותיהם של הנביאים בספר מלכים מצטמצם לפעולות נגד חטאים פולחניים בלבד. כך בתיאור מעשיהם ובהבאת דבריהם של אחיה השילוני (מלכים א', י"א, י"ד) ויהוא בן חנני (שם, ט"ז). גםישעיהו הנביא, הנושא דברי תוכחה חברתית בפתוס רב (ראו להלן), מוצג בספר מלכים בתכונות של "רואה", כלומר כעושה נפלאות: הוא מציל את ירושלים ואת חזקיהו מיד סנחריב (מלכים ב', י"ט, 36-20), משנה את כיוון הצל ב"מעלות אחז" (מעשה נסים כנגד חוקי הטבע, שם, כ', 911) ומרפא את יחזקיהו מחוליו בעזרת דבלת תאנים וכך מוסיף לו חמש עשרה שנות חיים (מלכים ב', כ', 12-1).

מחבר(י) ספר מלכים רואה (רואים) בחטאות מנשה את האשמה העיקרית בחורבן יהודה. החטא הוא כה גדול, שגם צדיקותו הגדולה של יאשיהו לא תמנע את חורבן ממלכת יהודה:

"וכמהו (כמו יאשיהו) לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמהו. אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה" (מלכים ב', כ"ג 26-25), השוו שם, כ"ד, 3, וירמיהו, ט"ו, 4-1). מה היו חטאי מנשה, לפי ספר מלכים? חטאי מנשה מופיעים במלכים ב', כ"א, 18-1. התיאור מונה שורה ארוכה של חטאים פולחניים, ורק בסוף הרשימה נאמר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' " (שם, שם, 16). החטאים הם פולחניים, וגם כאשר מוזכר חטא "דם הנקי" הכוונה היא, כנראה, לרצח חפים מפשע6 ולא למצוקה כלכלית של שכבות דלות אמצעים.

גם ספר דברים, הנחשב לספר המכונן של האסכולה המשנה-תורתית, מזכיר את הנביאים רק בשני נושאים: האחד הוא בעניין הדחת העם לעבודת אלוהים אחרים (דב', י"ג, 6-2) והשני הוא שאלת האמינות של הנביא (שם, י"ח, 22-15). אין הוא מביא את המסר הנבואי החברתי.

המוצא החברתי של מחברי היצירה המשנה-תורתית

הטקסטים האלה מובילים למסקנה ברורה: בעל ספר מלכים (וכנראה האסכולה שעיצבה את היצירה הדויטרונומיסטית) התעלם דווקא מתופעות העושק, מעיוות הדין ומהמצוקה הכלכלית שעליהם התריעו הנביאים.

במה מתאפיינים כותבי ההיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית?

הנחת היסוד המקובלת היא שיודעי קרוא וכתוב – כותבים וקוראים – השתייכו לאחת האליטות השלטוניות: כוהנים ו"סופרים" המכונים לפעמים גם "חכמים". אליטת הסופרים הייתה השכבה המשכילה שניהלה את הממלכות במזרח הקדום.7 אנשיה השתייכו למעמד השליט וכל טענות הנביאים כנגד אנשי השלטון הלמו גם אותם. ספר מלכים נכתב מתחילה על ידי יודעי קרוא וכתוב ליודעי קרוא וכתוב, כלומר משדרי המסר וקהל היעד שלו השתייכו לאותה השכבה החברתית. דברי הנביאים, לעומת זאת, נאמרו בכל מיני התכנסויות לכל העם, ורק אחר כך הועברו למדיום כתוב. כלומר, קהל היעד שלהם לא הצטמצם לאליטה משכילה-שלטונית, אלא העם כולו.8

לקט מדברי הנביאים על התנהגותם של אנשי השלטון ימחיש את אופיים ואת האינטרסים שלהם. ישעיהו מכנה אותם: "קציני סדום... עם עמורה" (ישעיהו, א', 10). ובהמשך הוא מטיח בהם בלשון בוטה: "ידיכם דמים מלאו... רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" (ישעיהו, א', 17-15). בהמשך הוא חושף את מעשיהם: "שריך סררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמונים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (יש', א', 23). "הוי החקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו. להטות מדין דלים ולגזל משפט עניי עמי להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבזו" (שם, י', 2-1).9

לענייננו, חשובים במיוחד טענותיו של ישעיהו כנגד החכמים: "הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. הוי גברים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר. מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו". (שם, ה', 21-23). גם נביאים אחרים התריסו נגד פקידי השלטון: "כי נבערו הרעים ואת ה' לא דרשו על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה" (ירמיהו, י', 21. ראו גם ישעיהו, ג', 15-13; מיכה, ג', 3-1; 12-9; יחזקאל, כ"ב, 16-6; מן השכבה החברתית הזאת יצאו גם כותבי ספר מלכים. להם היה עניין לשמור על מעמדם הכלכלי ולכן פירשו את האירועים ההיסטוריים בדרך שונה מפירוש הנביאים. הנביאים טענו כי העיוותים החברתיים הם הגורמים להתקפות העמים הזרים: הארמים, האשורים והכשדים, ואילו כותבי ההיסטוריה הדויטרנומיסטית, מספר שמואל ועד ספר מלכים, הסבירו את ההתקפות האלה כעונש על החטאים הפולחניים של עם ישראל (ראו לעיל: מלכים ב', י"ז; שופטים, ב', 23-11; מלכים א', י"א; ט"ז 32-29 ועוד רבים).

האינטרס המעמדי של הסופרים נשקף גם מספרי מקרא אחרים שיצאו מבית היוצר של ה"סופרים". יצירה אחת כזו היא ספר משלי, הספר בה' הידיעה של האליטה החכמתית.10 רובו של ספר משלי נכתב מנקודת מבטם של בעלי שררה ושל אנשים אמידים. גישתם האליטיסטית באה לידי ביטוי גם ביחסם לאנשי מעמדם וגם ביחסם לאנשים קשי יום. מפתגמי הספר עולה שהעוני נובע מעצלות: "אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם" (משלי, כ', 13); "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה" (כ"ד, 31-30)11 וכאשר הוא מתייחס לקשי יום נחשפת גישתו המעמדית. כך למשל: "בדברים לא יוסר עבד כי יבין ואין מענה" (שם, כ"ט, 19). "מפנק מנער עבדו ואחריתו יהיה מדון" (שם, כ"ט, 21).12 גם כאשר יש להציל את העשוק, צריך לעשות זאת משיקולים תועלתניים ולא מתוך הזדהות ואמפתיה: "אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא כי גאלם חזק הוא יריב את ריבם אתך". (משלי, כ"ג, 10).13

גם ספר דברים, הספר המכונן של היצירה הדויטרנומומיסטית, נושא אופי מעמדי. למרות החמלה שהוא מגלה לחלשים בחברה ("הגר היתום והאלמנה") הוא משלים עם המצב: "אפס כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (ט"ו, 11). בכל המצוות החברתיות הנמען הוא האיש העשיר. כך, ט"ו 4, 7, 13; כ"ג, 20; כ"ד 6, 7; 22-10; כ"ה, 15-13.

יתרה מזאת:מילוי המצוות הפולחניות נתון בידי כל אדם מישראל אבל מילוי המצוות החברתיות נתון כמעט כולו בידי בעלי הנכסים בלבד.14 כך, חוק השמיטה (דברים, ט"ו, 11-1) חוק הנשך (שם, כ"ג, 21-20) חוק העבוט (שם, כ"ד, 13-10) וחוק הלנת שכר (שם, שם, 15-14). אבל ספר דברים, שלא כממשיכיו האידיאולוגיים, אינו מתעלם מנושאים חברתיים ומנסה לתת להם פתרון לפי הבנתו: פתרון של גמילות חסד.

התפיסה החברתית של "יראי ה' " מן הזרם הנבואי

הזרם התיאולוגי הנבואי, השונה מן הגישה הדויטרונומיסטית, מחה גם הוא כנגד הפולחן האלילי, (עמוס, ד', 4, ה', 20; מיכה, א', 5; ה' 11-10; ישעיהו, ב' 8; ירמיהו, י"ז, 27-21; כ"ג, 13; יחזקאל ו' ועוד רבים), אך ראה בעושק השכבות הדלות חטא חמור לא פחות. הריבוד החברתי ששרר בתקופת המלוכה המאוחרת בישראל וביהודה גרם לתופעות כלליות-חברתיות קשות. איכרים נושלו מאדמתם (יש' ה' 8; מיכה ב' 2-1) וחלקם נמכר לעבדות כדי להחזיר חובות (מלכים ב', ד',7-1; עמ' ב', 7-6; ח' 6). נביאים כמיכה וירמיהו התריסו כנגד עושקי העם שנחשבו בעיני עצמם ל"יראי ה' ": "ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' ישענו לאמר הלוא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו הרעה" (מיכה, ג', 11). גם ירמיהו מתריס כנגד יראי ה' שליראתם היה ביטוי פולחני בלבד: "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו..." (ירמיהו, ז', 10-9).

עמוס, נביא הכתב הראשון מכריז, כי "על מכרם בכסף צדיק" (עמוס, ב', 6) "גבור לא ימלט נפשו" (שם, שם, 14) בעת מלחמה.15 על ענישה בהגליה ובחורבן בגלל פשעים חברתיים מכריזים גם ישעיהו (א', ג' 13, 14, ה' 8); ירמיהו (ב' 34, ה' 28, כ"א 12, כ"ב 13, 14); ויחזקאל (י"ח 12, 17, כ"ב 29).

לזרם התיאולוגי-חברתי שייך גם מחבר איכה ד': "לא האמינו מלכי ארץ... כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים. מחטאת נביאיה עונות כהניה השפכים בקרבה דם צדיקים" (פס' 13-12).

שתי התפיסות ביראת ה', הפולחנית והנבואית, מתקיימות גם בתקופת גלות בבל ובראשית ימי בית שני. ישעיהו השני מוחה באוזני העם כי הם מעדיפים פעולה פולחנית כצום על יחס של חמלה לעשוקים ולמנוצלים (יש' נ"ח). מעצם הפנייה ברור כי הנמענים הם מעשירי העם ולא מענייו.16

גם "החורים והסגנים" בקהילה היהודית ביהוד של התקופה הפרסית הואשמו על ידי נחמיה בפגיעה בשכבות המצוקה: "ויאמר לא טוב הדבר אשר אתם עשים, הלוא ביראת ה' אלהינו תלכו מחרפת הגוים אויבינו" (נחמ', ה', 9). בספרי עזרא ונחמיה אין קובלנה על עבודת אלוהים אחרים ומכאן שהחורים והסגנים היו יראי ה' והתנהגו על פי הנורמות המקובלות של יראת ה'. אף על פי כן נמנעו מלעזור למי שנקלעו למצוקה כלכלית. נראה לפיכך, שמושג "יראת ה' " לפי הבנתם הצטמצם בהתנהגות פולחנית בלבד. נחמיה, הוא שנזעק לעזרת השכבות האלה, כפה על עשירי העם לשמוט את חובותיהם ולשחרר את בניהם ששועבדו בגלל חובות הוריהם, וכל זאת במסגרת הבנתו את המושג "יראת אלוהים" כמתפרש מה'.

סיכום

היצירה המקראית אינה מקשה אחת, וכלולים בה רעיונות וזרמים שונים ואף מנוגדים. בנושא החברתי ראינו כיצד האינטרסים המעמדיים של השכבות השליטות עיצבו את תפיסתם התיאולוגית. עשירי העם ואנשי השלטון התייחסו למושג "יראת ה' " בדרך מצומצמת, כאמונה באל שהוא פטרון העם והארץ ובעיקר – כאל שאסור לנוטשו ולעבוד אלוהים אחרים. השקפתם באה לידי ביטוי ביצירות מספר דברים ועד ספר מלכים וכן בספר משלי. התפיסה המנוגדת בוטאה על ידי הנביאים, שהבינו את המושג "יראת ה' " בצורה מרחיבה, הכוללת גם דאגה למי שנקלעו למצבי מצוקה.

לא יהיה זה רחוק מן האמת אם נאמר, שתיאור המצב החברתי בפי הנביאים בתקופת המלוכה וההתרסה כנגד מי שנחשב לאחראי לכך – הממסד הפוליטי – מתאים גם לימינו. נראה שגם בימינו אין רואים את הממסד הפוליטי-דתי מתגייס לתיקון העוול החברתי, אלא מתמקד בנושאים פולחניים, כשמירת השבת או מכירת חמץ בפסח בפרהסיה.

הערות

  1. פסוק זה בס' שמואל אינו מתייחס לנושא חברתי, אלא להמעטת הערך הפולחני ביראת ה'.
  2. ר' גם עמוס ה' 24-21.
  3. יש חוקרים הסבורים שהקטע אינו משל זכריה, אך לענייננו אין זה משנה. ברור שהוא יצא מבית היוצר של הנבואה.
  4. ממלכת יהודה על פי התוספות בפס' 13 ו-19. זכריה לא מציין כנגד מי מהממלכות נאמרת נבואתו.
  5. הרעיונות המצויים בספר דברים שוקעו בספרים יהושע-מלכים. המחקר העכשווי רואה בהיסטוריה הדויטרונומיסטית יצירה שנכתבה בסוף ימי בית ראשון ובגולת בבל, כדי להסביר את הגורמים שהביאו לחורבן ממלכות ישראל ויהודה. על היצירה הדויטרונומיסטית, ראו לאחרונה: נ. נאמן, העבר המכונן את ההווה: עיצובה של ההיסטוריה המקראית, ירושלים תשס"ב.
  6. הספר אינו מפרט על מה שפך מנשה "דם נקי". יש המסבירים את התנהגותו במאבק כנגד תומכי הרפורמה של חזקיהו, שמנשה ביטלה (מלכים ב', כ"א, 11-3).
  7. על הסופרים-החכמים נכתב רבות. ראו למשל: ר' מ' וינפלד, "הסופרים החכמים בתקופת המקרא", מכמנים 10 (תשמ"ו), עמ' 17-7.
  8. ראו למשל את תיאור תהליך העברת נבואת ירמיהו בחצר בית ה' ממסר דבור למסר כתוב (יר', ל"ו).
  9. ראו גם: "...והיו מאשרי העם הזה מתעים..." (ישעיהו, ט', 15).
  10. ראו מ. וייס, הסיפור על ראשיתו של איוב – ניתוח ספרותי, עיונים למדריך, ירושלים תשכ"ט, עמ' 4. ש' בכר, "השתקפות ס' איוב בס' משלי ומשמעותה", בית מקרא פ"נ (חוברת ב' תש"ם).
  11. ראו גם: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. מעט שנות מעט תנומות מעט חבק ידים לשכב. ובא כמהלך ראשך ומחסרך כאיש מגן" (משלי, ו', 11-9, השווה כ"ד, 33, 34). "תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות" (שם, כ"א, 25). "ידע תדע פני צאנך שים לבך עדרים" (שם, כ"ז, 23). "אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו. כי סבא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה" (שם, כ"ג, 20, 21). "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" (שם, כ"ד, 3, 4).
  12. ראו גם: "הון עשיר קרית עזו מחתת דלים רישם" (משלי, ט', 15, השוה שם, י"ח, 11). "טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם" (שם, י"ב, 9). "גם לרעהו ישנא רש ואהבי עשיר רבים" (שם, י"ד, 20). "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד" (שם, ט"ו 15). תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד" (שם, ל"א, 6, 7).
  13. ר' גם: "הן צדיק בארץ ישלם אף כי רשע וחוטא" (י"א 31). "חטאים תרדף רעה ואת צדיקים ישלם טוב" (י"ג, 21). "שמר מצווה שמר נפשו בוזה דרכיו יומת (ימות). מלוה ה' חונן דל וגמלו ישלם לו" (י"ט, 17-16). "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (כ"א, 21). "עשק דל להרבות לו נתן לעשיר אך למחסור" (כ"ב, 16). "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב את ריבם וקבע את קבעיהם נפש" (כ"ב, 23-22). "טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל" (כ"ב, 9). "אל תארב (רשע) לנוה צדיק אל תשדד רבצו. כי שבע יפל צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה" (כ"ד, 15). "מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון" (כ"ט, 14).
  14. להוציא את החוק: "כי תבוא בכרם רעך" וגו' (דברים, כ"ג, 26-25).
  15. ד; ה' 11; ה' 25-23; ו' ח' 4; ראו גם: מיכה, ד' 12-11.
  16. בנבואה אחרת של ישעיהו הוא מוכיח את עשירי זמנו שגם עשקו את העניים וגם עזבו את ה'. נ"ט 12-1 הוא מחאה חברתית ובנ"ט 13 אומר הנביא: "פשע וכחש בה' ונסוג מאחר אלהינו דבר עשק וסרה הרו והגו מלב דברי שקר". נראה שזוהי אחת הנבואות היחידות שבהן מאשים נביא את שכבת העלית בשתי האשמות: גם פולחנית וגם חברתית. ראו גם יח' כ"ב, אבל הנביאים ("נביאי השקר" מואשמים בחטאים חברתיים בלבד, בגלל היותם נביאי ה', אם כי הם "...קסמים להם כזב אמרים כה אמר ה' וה' לא דבר" (יח', כ"ב, 23).

ביבליוגרפיה:
כותר: ביקורת פולחנית בספר מלכים מול ביקורת חברתית בספרי הנביאים: שתי דרכים ב"יראת ה'"
מחבר: בכר, שלמה
תאריך: דצמבר 2004 , גליון 20
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית