עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > אלישעעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראי
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
ניתוח ספרותי של מלכים ב פרק ד. הסיפור המקראי אודות נס פח השמן שמחולל אלישע לאישה האלמנה. המאמר מראה כיצד סיפור פשוט וקצר מכיל מסרים רבים.



אמנות הסיפור המקראי : מלכים ב' ד' 1-7
מחבר: עבי קלדרון


לכאורה סיפור פשוט שבפשוטים, כל ילד יגיד לנו מיד: יש אישה שיש לה בעיה, והנביא פותר את הבעיה באמצעות כד השמן של חנוכה – יופי, נס גדול היה פה! על מה יש לדון בכלל? אני מבטיח, שאם ניגש לכל סיפור מקראי בעיניים פקוחות לרווחה, בלי שום דעות קדומות, ונשים לב לכל מילה, הסופר המקראי יפתיע אותנו על כל צעד ושעל, ויסיר מאתנו את כל הדעות הקדומות שיש לנו לגבי התנ"ך. העובדה שזהו ה"בסט סלר" הגדול ביותר בעולם אינה אומרת שקוראים אותו באופן הטוב ביותר בעולם.

בהסתכלות קרובה יותר על הטקסט נגלה שהסיפור מורכב הרבה יותר ממה שהוא נראה ממבט ראשון. למשל, אם נשאל את השאלה: מיהו הגיבור של הסיפור, התשובה שנקבל לכאורה תהיה הנביא, לא? הוא זה שמחולל את הנס, אבל האם אנחנו לא מקפחים את האלמנה? היא מופיעה בצורה ישירה או עקיפה בכל פסוק בקטע. בסיפור הבא האישה הגדולה משונם אצילה ואסרטיבית הרבה יותר מהנביא, שכמעט נכשל בתפקידו. אולם בעוד בסיפור שלנו הנביא פאסיבי בביצוע הנס, ורק מחלק הוראות, הרי בסיפור הבא הוא חייב להפעיל את כל גופו לקיום הנס. ואולי הגיבור האמיתי הוא אלוהים? נשאיר את השאלה פתוחה.

נתחיל בפולקלור. לפנינו הצצה לשאריות דיאלקט צפוני, אולי בהשפעה ארמית: הסיומת של יוד: שכניכי, בניכי, אתי (השווה שבולת/סבולת בסיפור יפתח).
פסוק 1: בלי שום רקע והקדמות מיותרות מזנק הסיפור ישר לעניין ונותן לאישה לפתוח בדיבור ישיר. המספר המקראי מחליט לא לספר את הסיפור בעצמו בגוף שלישי, אלא נותן מיד לאישה את זכות הדיבור (ואל יהי הדבר קל בעיננו, בפרק הראשון בתנ"ך נותן המספר המקראי לאלהים לחכות שני פסוקים עד שהוא מרשה לו לפתוח את הפה). מדוע החליט המספר לעשות זאת? משום שעל ידי כך נוצרת הזדהות עמוקה יותר של הקורא עם כאבה של האישה. הסיפור דרמטי מאוד והאישה פותחה בצעקה – שזהו המינוח המקראי לדרישה לעשיית צדק (דרך אגב, כדאי לשים לב שאין בתנ"ך שיחת חולין – small talk: שניים שיושבים על כוס קפה ונרגילה ומפטפטים על הא ועל דא).

יש כאן תמונה של אלמנה, המוקפת גברים שכמעט כולם גורמים לה צרות צרורות. בעלה מת והשאיר אחריו חובות אדירים, ובעקבות זאת יבוא הנושה לקחת את הרכוש היחיד שנותר לה, שהוא כוח העבודה של שני בניה. קטסטרופה אחת – מותו של הבעל, גורמת להתפרצות של קטסטרופה שנייה – הבנים יהפכו לעבדים. האישה נמצאת במצב איום ונורא. ומכיוון שבעלה היה "חבר הסתדרות הנביאים" (בני הנביאים), היא פונה ליושב ראש ההסתדרות, מר אלישע. בעלה היה אביהם של הילדים, ואלישע הוא אביהם הרוחני של הנביאים ("אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" מלכים ב', ב', 12). היא מבקשת מהאב הרוחני שימלא את מקומו של האב האמיתי שמת. האב היה עבדו של אלישע, ועכשיו בניה יהפכו לעבדים ממש. זוהי סימטריה מפחידה. האישה נמצאת בין המלחציים האלה של עבדות בעבר של הבעל, ושל עבדות בעתיד של בניה. בפסוק 2 היא מכנה את עצמה "שפחתך".

אחד החושים החשובים שאיבדנו במשך השנים הוא חוש השמיעה. אוזנינו הפכו חלודות. סיפורי המקרא, ובעיקר הסיפור שלנו, שהוא קצר וקדום, לא נועדו לקריאה אלא להאזנה. אנו צריכים לתאר לעצמנו את המשפחה או את החמולה יושבת בלילה מסביב למדורה, ומקשיבה לזקן השבט מספר סיפור. באמצעות מילים מצליח אדם לתרגם חוויה, להפנט ולכשף קבוצה שלמה, ולהעביר אותם לעולמות אחרים.

נשים לב לממד האקוסטי. כבר בפסוק הראשון המספר משתעשע במצלול: אשה מנשיי הנביאים שאישה (=בעלה) מת, והנושה עומד לקחת את שני ילדיה פונה לאלישע. האישה פונה לאלישע – מלשון אלי-יושיע, והשאלה היא באמת האם אלי יושיע או שאלישע יושיע? בפסוק האחרון של הסיפור – פסוק 7, כשהוא מושיע, הוא נקרא "איש האלהים" ויש פה משחק מילים נוסף: אלי-שע – איש האלוהים.

הסיפור המקראי הוא שלד. הסופר המקראי איננו "מאכיל את הקורא בכפית", אלא דורש מהקורא שיפעיל את דמיונו. יש לשים לב גם לממד החזותי. אף על פי שהסיפור קצר מאוד, מנצל המספר בצורה מרבית את המרחב ויש בו שילוב של הסטטי ושל הדינמי. השמן נשפך בצורה אנכית והכדים מוזזים בצורה אופקית. יש תנועה בלתי פוסקת של דלתות נפתחות ונסגרות. האישה כל הזמן במצב דינמי, פעמיים היא באה אל הנביא וכן היא יוצאת ונכנסת אל השכנים, והנביא במצב סטטי, כשלאורך כל הסיפור הוא אינו זז ולו מילימטר אחד.

מי האישה הזאת? לחז"ל אין ספקות שהאישה היא אשתו של עובדיה. כיצד הם הגיעו למסקנה זו? פסוק 1: "ועבדך היה ירא את ה'..." במלכים א', י"ח, 3, 12 נאמר: "ועבדך היה ירא את ה'...". קיים גם דמיון בין השם לתפקיד: עובדיה-עבד יה-עבדך. איך בעלה נכנס לחובות אדירים שכאלה? על עובדיה מסופר שכילכל מאה נביאי ה' בלחם ובמים (מלכים א', י:ח, 4).

מתן זהויות לדמויות אנונימיות הוא בריחה מן האנונימיות – האנונימיות מפחידה. דוגמאות נוספות: מיהו מן האלמנה הצרפתייה? "עתה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת" – יונה בן אמיתי. בסיפור הבא בנה של האישה הגדולה משונם: "למועד הזה את חובקת בן" (מלכים ב', ד', 16) – חבקוק.

פסוק 2: "מה אעשה לך?". לפני הפתרון קיימת השעייה, המגבירה את המתח. הבעיה של אלישע איננה חוסר יכולתו לבצע נס. את זה הוא יכול לעשות בעיניים עצומות ובידיים קשורות. הבעיה היא, שבמצב החוקי שהיא מתארת לפניו הוא אינו יכול לעשות דבר. אדם שנכנס לחובות הופך לעבד. אנחנו לא נמצאים במדינת רווחה של המאה ה-20, עם רשת של ביטוח לאומי ועובדים סוציאליים, אלא בעולם השלישי. נכשלת? חפש את החברים שלך, ובמקרה הזה דווקא יש לאישה הרבה חברים ושכנים טובים שיעזרו לה. החוק בשמות, כ"ב, 26-21, הוא אוטופי לגמרי, ולכן אלוהים עצמו צריך להעניש את הנושה (אנו עדים לכך גם בנחמיה, ה', 5-4). לדבר עם הנושה זה כמו "לדבר אל הקיר". אלישע מחליט, שהנס לא יהיה מידת הדין כלפי הנושה, אלא יהיה מידת החסד והרחמים עם האלמנה ועם בניה.

"מה יש לך בבית?" כשאנו צופים בהופעה של קוסם, הדבר הראשון שאנו רואים הוא פועלי במה המעלים ארגז גדול ובתוכו כל אביזירי הקוסם: צעיפים, יונים, ארנבים, כדורים, טבעות וכדומה. אולם במקרה שלנו אלישע נמצא בבעיה קשה, אין לו כלי עבודה, הבית ריק, יש רק פח אחד בתוך הבית. הוא צריך לעשות נס בתוך נס, כמעט יש מאין. אבל לקוסם טוב יש כושר המצאה ואלתור יוצא מן הכלל, והוא מבקש מהאישה לאסוף כלים מהשכנים. על ידי כך הוא מאפשר לה לצאת מהפאסיביות, ולהיות שותפה בשינוי גורלה.

בפסוקים 5-4 אלישע מבקש מהאלמנה לאסוף כלים מהשכנים, לסגור את הדלת ולשפוך שמן מהכד הקטן לשאר הכלים. היא מבצעת את הוראותיו בדקדקנות ובלי ויכוחים מיותרים. היא שמעה כנראה מבעלה על כוחו המופלא של איש האלוהים.

מדוע מבקש אלישע לסגור את הדלת? באופן כללי, כשאנו רואים קוסם בפעולה, מעלים על הבמה קופסה גדולה וסגורה שבה מתרחש הקסם: חותכים אישה לחלקים, או נמר שהופך ליפהפייה. היופי של הקוסם הוא הסוד והמסתורין. הצופה שואל את עצמו: מה באמת מתרחש בקודש הקודשים? ובסיפור שלנו ניתנת לנו הצצה מאחורי הפרגוד. אולם נשאלת שאלה לוגית: מאין יודע המספר מה מתרחש מאחורי הפרגוד? התשובה היא שזו אקסיומה של המקרא. הסופר הוא כל יודע. איך? אל תחקור במופלא ממך, אחרת כל האוטוריטה עלולה להתמוטט. הסופר המקראי יודע מה התרחש לפני בריאת האדם, הסופר יודע מה קורה בפמליה של מעלה ואפילו בלבו של האלוהים. ובארץ, הוא יודע מה מתרחש בחדר סגור כשאח אונס את אחותו (אמנון ותמר). הסופר הופך את הקורא ברצונו או שלא ברצונו (בסיפור דוד ובת שבע ובסיפור אמנון ותמר – ודאי שלא ברצונו) למציצן: אפשרות שהוא לא נותן אפילו לשכנים האדיבים. ובסיפור שלנו קיימות שתי אפשרויות:

  1. סגירת הדלת היא חלק אינטגרלי של הפעולה הכישופית. השמן חייב לזרום ברציפות בלי הפרעות מהשכנים ("והמלא תסיעי").
  2. בביצוע הלכה למעשה של מתן בסתר – כדי לא לבייש את האלמנה שביתה ריק. ואנו נזכרים בחוק האוסר על הנושה להיכנס לביתו של הלווה כדי לקחת משכון. אלא עליו לעמוד בחוץ (דברים, כ"ד 10).

ואולי מלמד כאן אלישע לקח את רבו, אליהו, שהודח מתפקידו: כשעושים נס אין צורך בתופים ובמחולות (מלכים א', י"ח). יש לעשותו בצנעה, בחדרי חדרים. וניתן את דעתנו שהסיפור התחיל כמעט באלימות מילולית – צעקה, והנס עצמו נעשה בקילוח בלתי פוסק של השמן הזורם ב"קול דממה דקה" (מלכים א', י"ט, 12). כמו כן, אליהו שהביא את הבצורת, אוכל כל הזמן, ואילו אלישע מרפא את המים (מלכים ב', ב' 19-22) ומחלק אוכל לאלמנה ולעם (מלכים ב', ד', 42).

מדוע דווקא שמן? בתקופת המקרא שמן הוא סימן לשפע ולברכה אלוהית: "דשנת בשמן ראשי" (תהלים, כ"ג, 5), בשמן מושחים מלכים, וראו גם את המזמור הנפלא תהילים קל"ג (הסדר בתהילים שמן ומים, הוא הפוך באופן כיאסטי לסדר במלכים: במלכים ב', ג', 11, אלישע יוצק מים על ידי אליהו, וכאן הוא מורה לאלמנה לצקת שמן).

שמן ואש מייצגים שני פנים של האל. השמן הוא מידת החסד והרחמים של האל והאש (שהיא הצורה הנפוצה ביותר של התגלות האלוהים) היא מידת הדין. המשותף לשניהם הוא שאין להם צורה מוגדרת, אולם בעוד השמן (שהוא הנוזל החלקלק ביותר שקיים) מוכן לקבל את צורת הכלי שאליו הוא נשפך, אלה תוכן וצורה שמשלימים זה את זה, הרי את אש האלהים קשה וכמעט בלתי אפשרי לרסן, אם לא נזהרים בכבודו של האל.

הנס מסתיים במילים: "ויעמוד השמן". השמן שהוא האביזר העיקרי בנס. מקבל חיים משלו (האנשה) ובכך מתעצם הרושם שמותיר הנס (השווה יונה: "והאניה חשבה להשבר", "וישתוק הים מעלינו", "ויעמד הים מזעפו"). המספר מדלג על השלב שבו האישה מתדפקת מדלת לדלת ומבקשת כלים מהשכנים. בסיפור אחר, שבו אין כוונה להחזיר את הכלים היקרים, זה מוצג כנס אלוהי (שמות ג', 22-21; י"א, 2). המספר מדלג על שלב השאלת הכלים כדי לא להפוך את השכנים לגיבורי הסיפור, וכדי לא לשעמם את הקורא בפעולה המונוטונית הזאת. זה פער שבקושי שמים לב אליו, והקורא יכול למלא אותו בכוחות עצמו. המספר עובר מיד לנס, משום שזהו הדבר שבו הוא רוצה להתרכז. זהו לב לבו של הסיפור.

לאורך רוב הסיפור המספר מסתתר מאחורי הדמויות, ונותן להם לדבר בגוף ראשון, אולם כשהמספר מגיע לשלב העיקרי – הנס, מחליט המספר ליטול את המושכות לידיו ולספר את הנס בעצמו.

הנס מורכב משתי פעולות שמתרחשות בו-זמנית (סינכרוניות) ונמשכות זמן רב. קיים שיתוף פעולה בין האם לשני בניה: האם יוצקת שמן בלי הפסקה ובניה ממלאים את הכדים ומעבירים אותם למקום הנכון בתזמון מדויק. היא עושה את הפעולה הדורשת דיוק, והם עושים את הפעולה הדורשת כוח (השווה חלוקת העבודה בין יצחק לבנו בסיפור העקידה, אברהם סוחב את החלקים המסוכנים ויצחק את החלקים הכבדים). הנס נמצא במרכז הסיפור, וכדי שתשומת לבו של הקורא תהיה מופנית אך ורק לנס. מזקק המספר את הנס זיקוק מרבי: "הם מגישים אליה והיא מוצקת" הם מגישים: כלים-צורה והיא יוצקת: שמן-תוכן. המספר נפטר מכל מטען עודף: מהמושא – כלים ושמן ואפילו מהנושא – אישה וילדים.

קיימים בטקסט שני פרדוקסים הקשורים ב"יש" ו"אין", ובאי נוכחות. בהתחלה האישה אומרת שיש לה כלי אחד, אולם ערכו של הכלי מבחינה כספית הוא אפסי; ולבסוף היא מבקשת מבנה שיגיש לה כלי נוסף, והוא אומר שאין. אולם ה"אין" פירושו שהבית מלא בשמן שערכו לא יסולא בפז. ה"יש" הוא "אין" וה"אין" הופך ל"יש". אולם הפרדוקס המדהים יותר הוא, שגם אלוהים וגם אלישע שאחראים לנס, אינם בחדר. אלוהים בוודאי נמצא שם, אולם קשה לקורא להצביע איפה בדיוק. וגם אלישע איננו בחדר. כיצד הוא יודע שההוראות שנתן לאלמנה יתבצעו הלכה למעשה בצורה נכונה? הטקסט שומר על שתיקה. ואולי לפעמים אלוהים משפיע בצורה החזקה ביותר דווקא כשהוא איננו.

כפי שציינו נותן המחבר לקורא זכות מיוחדת להיות נוכח באירוע שמתרחש מאחורי דלתיים סגורות, ואז מתגלה לעינינו תופעה מדהימה שנוגדת את חוקי הטבע: פח קטן המכיל אולי חצי כוס שמן, ממלא שורות שורות של כדים בליטרים של שמן, ומסרב להפסיק לזרום. מדוע המספר עושה זאת? כדי שנתעלף מהתרגשות ותצא מפינו הקריאה: יש אלהים! ואולי יש אלישע?

הסיפור הזה עורר חוסר נחת לפחות אצל סופר מקראי אחד. באופן כללי ניתן לומר שספרות גדולה נכתבת מתוך כאב בטן גדול. כבר הסיפור הראשון בתנ"ך היא ריאקציה לסיפור הבריאה המסופוטמי, וכך גם סיפור המבול. כשאנו קוראים את סיפור בני האלהים ובנות האדם (בראשית ו', 4-1) או את סיפורי שמשון, אנו שואלים איך בכלל סיפורים מיתיים כאלה נכנסו לתנ"ך. שמשון הוא "בריון כפרי מגודל" שאין לו אינטיליגנציה גבוהה: "בלחי החמור חמור חמורתיים הכיתי אלף איש" – אינשטיין!

איך סיפור כזה נכנס לתנ"ך? If you cannot beat them join them. המספר אומר לעצמו שאי אפשר להתעלם מהסיפורים האלה משום שהם מוכרים. אולם עדיף שישמעו את הסיפורים האלה ממני כפי שראוי לספר אותם מאשר בצורתם האלילית. לכן כוחו של שמשון איננו תוצאה של הרמת משקולות, של אימונים מפרכים ושל סטרואידים; אלא בגלל נדר לה', וכשהוא מאבד את כוחו, זה בגלל הפרת הנדר, וניצחונו האחרון הוא במגרש הביתי של הפלשתים – מקדש דגון.

את הסיפור שלנו קרא מי שכתב את מחזור "סיפורי אליהו", והוא שואל את עצמו, ככה כותבים סיפור? השתגעת? ואיפה אלוהים? (ואמנם יש קצת אלהים. הנס נעשה משום שהבעל הוא ירא ה', אלישע אינו נוכח במקום הנס, ואלישע מכונה בסוף איש האלוהים, אבל אין זה מספיק).בסיפורי אליהו (מלכים א', י"ז) כבר בהתחלה יש הכרזה של האלוהים, שציווה אישה אלמנה לכלכל את אליהו. ואם לא הבנת במועד א', הוא חוזר על כך במועד ב': "כי כה אמר ה'..." (פסוק 14) ויש גם מועד ג': "כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו" (פסוק 16).

אותה התופעה של העברת סיפור מהתלמיד למורה חוזרת בצורה בולטת יותר בסיפור החייאת בן השונמית (מלכים ב', ד', 35-33), ששם סימני הכישוף בנס בולטים, ואילו אצל אליהו עיקר הנס הוא תפילה לאלהים.

הסיפור שלנו קדום, קצר וראשוני. הוא מתחיל בפתאומיות ומסתיים בפתאומיות. המספר אינו טורח לדווח על ביצוע ההוראות של אלישע על ידי האלמנה, אין תשואות, ואיננו יודעים מה קרה בסוף, העשתה חיל בעסקי השמן? אפשר לנתק את הסיפור מסיפורי אלישע ואיש לא ישים לב (הסיפור קשור אסוציאטיבית לסיפורים שלפני ואחרי: בן-בנים-בן, מוות-חיים, "מה אעשה לך", סגירת הדלת, כינוי האישה "שפחה"). לעומת זאת סיפור אליהו עבר עיבוד ספרותי מאוחר, נכנס לשרשרת חיי אליהו וקשה לנתק אותו ולוותר עליו.

הפסוק האחרון של הסיפור (פסוק 7) מיותר. כשכתוב "ויעמד השמן" היה צריך לעמוד גם הסיפור. הסיפור מתחיל בצעקה של האישה, אולם כדי שלא יהיה צל של ספק מיהו הכוריאוגרף, המפיק והבמאי, המילה האחרונה שמורה לאיש האלוהים.

הסיפור התחיל בצורה כמעט אלימה, באמצעות הצגת בעיה קורעת לב ומזעזעת שכמעט איננה ניתנת לפתרון. כדי שהנס יהיה מושלם, חייב המספר לחזור ולאזן את ההרמוניה ואת השלמות בנפשו של הקורא. הדבר נעשה קודם כל באמצעות הנס עצמו, שעומד במרכז הסיפור. הזרימה החרישית והבלתי פוסקת של השמן יוצרת רוגע, שלווה ומנוחה בנפשו של הקורא (וזה מזכיר את הטיפול ההודי של טפטוף קבוע של שמן על מצח המטופל).

המספר יוצר את ההרמוניה באמצעות שרשרת של סימטריות ושל איזונים. המספר שתיים דומיננטי בסיפור: שני בנים, בעל-נושה, אלמנה-אלישע, כדים-שמן. הסיפור מתחיל באיום לקיחת הבנים על ידי הנושה ומסתיים במכירת השמן על ידי האישה. פעמיים פונה האלמנה אל הנביא ובשתי הפעמים לשון ההוראה דומה: "לכי שאלי" (פסוק 3) "לכי מכרי" (פסוק 7).

הסיפור מתחיל בבית ריק שיש בו כלי אחד בלבד ומסתיים בבית מלא כלים, שאין בו מקום לכלי נוסף. הסיפור מתחיל במוות בפסוק הראשון, ומסתיים בחיים בפסוק האחרון.

והמסקנה? אם חשבנו שלפנינו סיפור קצר ופשוט, אנו מגלים מספר מתוחכם הגורם לכך שכל חלקי הסיפור ינועו ויפעלו ביעילות של שעון שוויצרי יקר ומדויק. הפשטות היא תוצאה של מיומנות באמנות הסיפור, ואולי זהו נס נוסף.

הערה:
* הרעיון לקוח מ: FOKKELMAN J.P. - READING BIBLICAL NARRATIVE LOUISVILLE,KENTUCKY pp 9-99 2001 עם שינוים ותוספות.

ביבליוגרפיה:
כותר: אמנות הסיפור המקראי : מלכים ב' ד' 1-7
מחבר: קלדרון, עבי
תאריך: דצמבר 2004 , גליון 20
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית