עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות לאחר החורבןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
"חברים" ו"עמי הארץ" הם מושגים חברתיים מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. לאחר חורבן הבית, נשתנתה משמעותם של המושגים והם ציינו את החכם לעומת הבור. על המתיחות והשנאה בין חכמים לעמי הארץ, בתקופה שלאחר חורבן בית שני.



החברה היהודית : חברים ועמי הארץ


בפני הבית

"חברים" ו"עמי הארץ" הם מושגים חברתיים מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. הגדרתו של אדם, "חבר" יש בה טעם לשבח, ואילו הגדרתו של אדם "עם הארץ" - סימן לגנאי. בימי בית שני, כאשר במרכז ערכיה של האומה עמדו השמירה הקפדנית על הלכות תרומות ומעשרות וטהרה, כונו המקפידים בתחומים אלו "חברים", ואילו המזלזלים בהם כונו "עמי הארץ". החבר היה איבר מחבורה, שהתארגנה יחד למעין חיי מסדר ושבמסגרתה שמרו על הלכות תרומות ומעשרות והקפידו בחומרה יתרה על הטהרה. על החברים היה להיזהר מאותם סוגי מגעים עם עמי הארץ, שהיו עלולים להכשיל אותם בטבל (יבול שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות) או בטומאה.

לאחר החורבן

לאחר חורבן הבית, כאשר לימוד התורה תפס במידה מרובה את מקומם של תרומות ומעשרות וטהרה במרכז עולמה של האומה, נשתנתה משמעותם של המושגים "חבר" ו"עם הארץ", והם ציינו מכאן ואילך את החכם לעומת הבור. עם זאת סביר להניח, שחלק מהעילית הפרושית, שמתוכה באו החבורות של החברים, היא גם המקור לשכבת החכמים שלאחר החורבן; ואילו אותה שכבה חברתית, שהוציאה מקרבה את המזלזלים בקיום מצוות מעשרות וטהרה, היתה גם שכבת הבורים וחסרי התורה. המושגים "חבר" ו"עם הארץ" ביחס למצוות מעשרות וטהרה ממשיכים להופיע גם בהלכותיהם של תנאים מהימים שלאחר החורבן, אך שם הם משמרים בעיקר את ההלכות שמימי הבית, שנהגו בחבורות של העילית הפרושית.

עם הארץ בחברה

יש לציין, כי עמי הארץ היו רובד חברתי, שלא השתייך למעמד חברתי-כלכלי מוגדר ואף לא היה בגדר חוג נבדל או כת חברתית נפרדת. אין זהות בין עמי הארץ לבין מעמד חברתי-כלכלי של איכרים או כפריים, ועמי הארץ אף לא באו בהכרח מקרב פשוטי עם או עניים. נזכר במשנה: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג ח). מצויים היו אף אנשים עתירי ממון שהיו בגדר עמי הארץ. עמי הארץ היו מי שזלזלו בקיומן של המצוות המרכזיות ולא קיבלו עליהם בשלמות את מרותם של מוסדות ההנהגה. עמי הארץ, מחד גיסא, והחברים, או החכמים, מאידך גיסא, היו שני קצותיו של סולם המעמדות (החברתי-דתי-לאומי) היהודי. סולם זה כלל גם שכבות ביניים, אשר ככל הנראה היו רוב מניינה של האומה ואשר הילכו בדרך כלל בתלם שהתוו מוסדות ההנהגה. ידיעותינו על שכבות אלו מעטות, שכן מטבע הדברים לא היה למקורות טעם לדבר בהן הרבה.

השנאה בין חכמים לעמי הארץ

חכמים בני הדורות שלאחר חורבן הבית דיברו בחריפות רבה בגנותם של עמי הארץ:

תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם: לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור; לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות; לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה; לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות - ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר: "ארור שוכב עם כל בהמה" (דברים כז כא) [בבלי, פסחים מט ע"ב]

ברייתא זו לא זו בלבד, שהעמידה את עמי הארץ, הבורים בתורה, בתחתית סולם המעמדות החברתי, שבפסגתו ניצבו תלמיד החכמים, אלא שלא נחה דעתה, עד שגינתה את הנישואין עם בתו של עם הארץ והשוותה אותם למשכב בהמה.

השנאה כלפי עמי הארץ מצד חכמים באה לידי ביטוי לא רק במימרות, אלא גם בתחומי הלכה מובהקים, שבהם הופלה עם הארץ לעומת כל אדם מישראל:

תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ, אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך; ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו (שם).

ברייתא זו העמידה את עם הארץ במישור אחד עם אנשים חסרי אחריות ומהימנות, כגון חרש, שוטה וקטן. הרחיקה לכת הקביעה החותמת את הברייתא שאין להכריז על אבידתו של עם הארץ, אף על פי שהחזרת אבידה לבעליה היא מצווה חשובה.

רבי שמעון בן יוחיי, בן דור אושה, לא היה מוכן לזקוף לזכותו של עם הארץ מעשים טובים ותכונות נאות וקבע: "עם הארץ - אפילו חסיד, אפילו ישרן, אפילו קדוש ונאמן - ארור הוא לאלוהי ישראל" (פרקא דרבנו הקדוש, בבא דארבעה). לשיא החריפות הגיעו המימרות הבאות:

אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו; אמר להן: זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה... אמר רבי שמואל בו נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו (בבלי, פסחים מט ע"ב).

המקורות הנוגעים בהיסטוריה החברתית של הזמן העתיק מקשים על חקר השכבות החברתיות הנמוכות, שכן הידיעות עליהן באות מפיהם של אנשי העילית, המנהיגים ואנשי הרוח. הוא הדין בעמי הארץ. לעומת התמונה הרחבה למדי, הנפרשת באשר ליחסם של החכמים כלפי עמי הארץ, מועטות המסורות על יחסם של עמי הארץ כלפי חכמים. סביר להניח, שהללו החזירו להם שנאה תחת שנאה, מה גם שממילא פעלה בקרבם השנאה הטבעית של הבור כלפי המלומד. רבי עקיבה. חכם שמוצאו מקרב עמי הארץ, העיד על יחסם של עמי הארץ כלפי החכמים: "תניא אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב. אמר להן: זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם" (שם). מתברר אפוא, כי בניגוד ליחסים בין חברים לבין עמי הארץ בפני הבית, שעה שהחברים התרחקו אמנם מעמי הארץ, אולם רק עד כמה שהיה בדבר חשש טבל או טומאה, לאחר החורבן התפתחה שנאה עזה בין תלמידי חכמים לבין עמי הארץ, הבורים בתורה. חריפותם היתרה של הביטויים כלפי עמי הארץ מעוררת תמיהה, אשר לא ניתן לפרשה רק על דרך ההגזמה הספרותית. הבעיה מחריפה עוד יותר לאור העובדה שדווקא בימים שלאחר החורבן הטיפו חכמים לשוויון בין חלקי האומה.

הטעם לדחייתם של עמי הארץ

הפתרון לבעיה נעוץ במגמותיהם השונות של חכמים לאחר החורבן. כבר נזכר, כי הפעילות המרכזית של מוסדות ההנהגה בתחום החברתי-הדתי-הלאומי היתה דחייתם של הזרמים והכתות שלא השתלבו בדרך שהתוו. במרכז חייה של האומה הועמדו התורה ולימודה, וממילא כל מי שלא הצטרף לדרך זו בצורה כל שהיא ראוי היה בעיני חכמים לגינוי ולהרחקה.

המתיחות בדור אושה

השנאה, שבאה לידי ביטוי במימרות כנגד עמי הארץ, הגיעה לשיאה בקרב חכמי דור אושה. קל להבין זאת במסגרת הפעילות העיקרית של מוסדות ההנהגה באושה, שנועדה לתקן את המצב שנוצר בעקבות מרד בן כוסבה. גזירות השמד אסרו על הקהלת קהילות לשם תלמוד תורה ועל התכנסות בבתי כנסיות. גם לאחר ביטולן של גזירות אלו לא חזר לימוד התורה לכמות שהיה, שכן הארץ היתה שרויה במשבר כלכלי עמוק. חכמי אושה הבינו, כי התנאי להמשך קיומה של האומה הוא חידוש התהליך, שהוחל בו בתקופת יבנה, כלומר עשיית התורה ולימודה למצעם של החיים היהודיים. משום כך הם עודדו את הלימוד, וכבר בקריאה הראשונה, שנשלחה מטעם הסנהדרין המחודשת, נאמר: "כל מי שהוא למד יבוא וילמד, וכל מי שאינו למד יבוא וילמוד" (שיר השירים רבה ב טז). לעומת זאת גינו בכל לשון של גנאי כל מי שלא הצטרף בצורה זו או אחרת לתהליך זה וכל מי שלא דאג לפחות לשלוח את ילדיו ללמוד בבית הספר.

התמורה בימיו של רבי

תמורה מסוימת ביחסם של החכמים כלפי עמי הארץ מסתמנת בימיו של רבי יהודה הנשיא ומשתקפת במעשה הבא:

רבי פתח אוצרות בשני בצורת. אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אכל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס. אמר לו: רבי פרנסני. אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? אמר לו: לאו. אם כן במה אפרנסך? אמר לו: פרנסני ככלב וכעורב. פרנסו. אחרי שיצא היה רבי יושב ומצטער ואומר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. אמר לפניו רבי שמעון בן רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו; בדקו ומצאו; אמר רבי: יכנסו הכל (בבלי, בבא בתרא ח ע"א).

הטעם לשינוי יחסו של רבי יהודה הנשיא לעמי הארץ היה בראש וראשונה התבססותו של לימוד התורה, וכן התנאים המתוקנים, ששררו בארץ בימיו, שביטלו את הצורך לתקוף בחריפות כה רבה את עמי הארץ, שפרשו בדרך זו או אחרת מעל הציבור. מלבד זאת סביר להניח, כי התקרבותו של רבי לאריסטוקראטיה העירונית, שכוודאי נמנתה בעיקרה עם עמי הארץ, והשאת בתו לבן אלעשה, מגדולי העשירים, שחכמים לעגו לבורותו, אילצו אותו אף הן לשפר את יחסו לעמי הארץ.

בתקופת האמוראים

בתקופת האמוראים הלך ונעלם היחס השלילי כלפי עמי הארץ, והתפתחה הדעה, כי אומה בריאה מורכבת מיסודות שונים, המשלימים זה את זה וערבים זה לקיומו של זה. לשון אחר - אחדות האומה תלויה ביחסים התקינים שבין המעמדות השונים. כך מצינו, לדוגמה:

אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל, וזהו ששלחו משם: יבקשו רחמים האשכולות על העלים, שאלמלא העלים, אין מתקיימים האשכולות (בבלי, חולין צב ע"א).

מימרות ומעשים אחרים מדגישים, כי על אף בורותו של עם הארץ בתורה, ייתכן, שניחן בתכונות מעולות.

במימרות אלו נשתכחו למעשה דבריו של רבי שמעון בר יוחיי על עם הארץ, שאפילו הוא בעל תכונות נעלות, יש מקום לקללו קללות נמרצות. מתברר אפוא, כי התהליך של התקרבות מסוימת בין תלמידי חכמים לבין עמי הארץ, שראשיתו בימי רבי יהודה הנשיא, התעצם בדורות שלאחריו. נראה, שתהליך זה קשור גם בהפרדה שבין הנשיאות לבין הסנהדרין, שחלה לאחר ימיו של רבי - הפרדה אשר חיזקה את אופייה העממי של הנהגת החכמים, החלישה את מגמת התגבשותם של בעלי שררה למעמד סגור ויצרה קרבה ביניהם לבין המוני העם לכל שכבותיהם.

קראו עוד:

החברה היהודית : עלייתו של מעמד החכמים
החברה היהודית : בתי המדרשות ועולמם החברתי של חכמים
החברה היהודית : תלמוד או מעשה
החברה היהודית : החסידים
החברה היהודית : חברים ועמי הארץ (פריט זה)
החברה היהודית : עמדת חכמים כלפי שומרונים ונוכרים
החברה היהודית : עולים מתפוצות הגולה

ביבליוגרפיה:
כותר: החברה היהודית : חברים ועמי הארץ
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

1. הפריט לקוח מתוך הכרך החמישי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית