עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאות
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על החיים בירושלים והקרבות שהתנהלו בה בימי מלחמת השחרור.



ירושלים במצור ובקרב
מחבר: אריה חשביה


שעות מעטות אחרי שהעצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות אישרה ברוב של יותר משני-שלישים (שלושים ושלושה בעד, שלושה-עשר נגד, עשרה נמנעים ואחד נעדר) את תוכנית החלוקה של ארץ-ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - נורו היריות הראשונות במלחמתם של הערבים נגד הקמתה של מדינת ישראל. אוטובוס יהודי, שנסע מנתניה לירושלים, נקלע למארב בפאתי הכפר הערבי פג'ה, הסמוך לפתח-תקווה (ליד צומת כפר-סירקין של היום). חמישה יהודים נהרגו, תשעה נפצעו.

זו היתה תקרית-דמים סמלית: הערבים פגעו באזרחים (לא כלובשי-מדים יהודים - נוטרים או שוטרים) ; הם פגעו בתחבורה ; והם פגעו בדרך לירושלים. אף-על-פי שבמלחמת העצמאות אמרו ביישוב היהודי: 'כל הארץ - חזית' - ניטש המאבק המר והעקוב-מדם ביותר - על ירושלים.

אמנם, על-פי תוכנית החלוקה, היתה ירושלים בין-לאומית - לא יהודית ולא ערבית. אך ירושלים קדושה לשלוש דתות - היהדות, האיסלאם והנצרות - ובתש"ח היו בה 99,300 יהודים (כשישית מכלל האוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל !) ו-65,000 לא-יהודים (33,700 מוסלמים, 31,300 נוצרים, רובם ערבים). שני הצדדים, היהודים והערבים, לא יכלו להתעלם מקיומה של אוכלוסיה כה גדולה. כמו כן שוכנת ירושלים בהרים, והרים סביב לה. השולט בהרי ירושלים - חולש על הסביבה כולה. נודעה לה, אפוא, גם חשיבות צבאית רבה.

גם היהודים וגם הערבים לחמו, אפוא, על ירושלים בחירוף-נפש. הלחימה החלה כבר למחרת ההצבעה ההיסטורית באו"ם, ב-29 בנובמבר 1947. ההתקפה הערבית הגדולה הראשונה נערכה על המרכז המסחרי היהודי בירושלים, ב-2 בדצמבר, כשהוועד הערבי העליון הכריז על שביתה כללית לשלושה ימים, בתגובה על אישורה של תוכנית החלוקה. המון פרוע, בראשותם של מנהיגים-מסיתים, העלה באש בתי-עסק יהודיים, רצח ופצע יהודים שנפלו לידיו, וגרם לסילוק היהודים מן המרכז המסחרי.

למחרת ההתפרעות הערבית במרכז המסחרי בירושלים, הצית אצ"ל את קולנוע 'רקס' בירושלים. זו היתה פעולת-הגמול היהודית הראשונה במלחמת העצמאות. גם צורות-לחימה אחרות 'נחנכו' בירושלים, או לבשו בה צביון חריף במיוחד:

צליפות - שאפיינו את הלחימה בערים המעורבות, עד שנכבשו בידי הכוחות היהודיים. חומת העיר העתיקה שימשה לערבים עמדת-צלפים נרחבת, והיו להם עמדות רבות אחרות בעיר, שהיתה מחולקת לשכונות יהודיות ושכונות ערביות, שלובות ומעורבות אלה באלה.

מכוניות-תופת הפילו חללים רבים בירושלים, בשני הצדדים. ב-1 בפברואר 1948 פוצצו עריקים בריטיים את בניין מערכת העיתון 'פלסטיין פוסט' (נעשה מאמץ עליון, ולמחרת בבוקר הופיע העיתון, למרות הפגיעה הקשה). ב-22 בפברואר התפוצצו מכוניות-תופת ברחוב בן-יהודה בירושלים העברית. יותר מחמישים בני-אדם נהרגו ועשרות רבות נפצעו. נגרם נזק רב לבניינים בשני צדי הרחוב. ב-11 במארס הוחדרה מכונית-תופת לחצר המוסדות הלאומיים בירושלים. בהתפוצצות נהרגו שנים-עשר בני-אדם ועשרה נפצעו. ב-23 בחודש התפוצצה מכונית-תופת ליד גדר שכונת ימין-משה. נגרם נזק רב לרכוש.

התקפות על שכונות עירוניות - בירושלים החלו ההתקפות הללו בתחילת פברואר 1948, כאשר ערבים תקפו את מקור-חיים ואת ימין-משה. ההתקפה על ימין-משה היתה עזה. באחד מקטעי קו-ההגנה הצליחו הערבים לחדור לשכונה, אך נהדפו בידי מגיניה. מצבה של שכונה זו היה חמור, כיוון שעד לסיום המנדאט ממש, באמצע מאי 1948, חצצו 'אזורי-הביטחון' הבריטיים בינה לבין מרכז היישוב העברי בירושלים.

גם מקור-חיים - ששכונת קטמון הערבית, הנישאה והחזקה, חלשה עליה - והרובע היהודי בעיר העתיקה סבלו מאוד בחודשי המלחמה הראשונים. הוא הדין במובלעת הר-הצופים (האוניברסיטה העברית ובית-החולים 'הדסה'), שהיתה מנותקת על-ידי השכונה הערבית שיח'-ג'ראח ; בקיבוץ רמת-רחל וביישובים שמסביב לירושלים : עטרות, נווה-יעקב ויישובי גוש עציון.

לא זו בלבד שעל מפקדת 'ההגנה' בירושלים היה לדאוג לכל שכונה בשטח העירוני : היה עליה לדאוג גם להגנה ולהספקה ליישובי הסביבה. המאמץ שנדרש גרם לכך שלא היו כוחות-עתודה לנקיטת יוזמה, להתקפות-נגד או להתקפות מקדימות. ובמאמצי-הסיוע הקריבה ירושלים קורבנות מרובים.

בינואר 1948 הותקף לראשונה גוש עציון. ירושלים החישה תגבורת - מחלקה נבחרת ובה שלושים וחמישה לוחמים בפיקודו של דני מס, שהיה מפקד הגוש עד לאותה עת. הערבים גילו את הל"ה בריחוק כחמישה קילומטרים מן הגוש וכולם נפלו בקרב גבורה. בחודש מארס נשלחה שיירה גדולה מירושלים לגוש עציון. בדרכה חזרה נחסמה דרכה ליד הכפר הערבי נבי-דניאל. בקרב הממושך היו לכוחותינו הרוגים ופצועים. לבסוף סייעו הבריטים לפינויים של הנותרים - בלי הנשק ובלי כלי-הרכב המשוריינים, יקרי-המציאות. בשיירת נבי-דניאל היה פורץ-מחסומים שרוב אנשיו נפצעו, ולא היתה אפשרות לחלצם. כאשר קרבו הערבים אל המשוריין - ומפקדו, זרובבל הורביץ ידע מה מעוללים אנשי הכנופיות ליהודים שנופלים לידם (מענים, הורגים ואחר-כך מתעללים בגופות) - הוא החליט לפוצץ את המשוריין על פקודיו הפצועים (לשלושת הבריאים סייע לחמוק), ועל עצמו. על מעשה זה הוענק לזרובבל הורביץ, לאחר מותו, התואר 'גיבור ישראל'.

ב-20 במארס תקפו הערבים את הר-טוב. כעבור יומיים נערכה התקפה על נווה-יעקב; ו'האחים המוסלמים' - הלוחמים הסדירים-למחצה שבאו כמתנדבים ממצרים - החלו תוקפים את רמת-רחל זמן קצר לאחר מכן. תקצר היריעה מלתאר את הלחימה סביב ירושלים במלחמת העצמאות, על כן מוזכרים אירועים אלו בקיצור נמרץ, בעוד אנו מתרכזים בלחימה בתחומי ירושלים עצמה.

הכוחות הלוחמים - ערבים ויהודים

בשלב הראשון של המלחמה - לפני פלישתם של צבאות ערב הסדירים לארץ-ישראל – לחמו בירושלים וסביבתה ערבים מקומיים לא-סדירים, מאורגנים בכנופיות שבראשן מנהיגים מקומיים. הצטרפו אליהם מתנדבים - במיוחד כמה מאות מעיראק, וכן 'האחים המוסלמים' שהגיעו ממצרים. מפקד ירושלים היה עבדל אל קאדר אל-חוסייני, ממשפחתו של המופתי חג' אמין אל-חוסייני, מנהיגם הלאומני הקיצוני של ערביי ארץ-ישראל מאז שנות העשרים.

הלגיון הערבי מעבר-הירדן, בפיקודם של קצינים בריטיים, נמצא בשטח ארץ-ישראל כחלק מן המערך הבריטי, ולא-אחת נהנו הערבים המקומיים מסיוע ומגיבוי מצד הכוח הזה, בעל האימון, הנשק והפיקוד הבריטי.

עבדל אל קאדר אל-חוסייני נהרג בקרב על הקסטל, בתחילת אפריל, ואת מקומו ירש בן-משפחתו חאלד חוסייני.

אחרי 15 במאי 1948, נטל הלגיון הערבי את הפיקוד על ירושלים, והמפקד הבולט היה עבדאללה תל.

בצד היהודי הגנו אזרחים על שכונותיהם, כשהם נעזרים בכוחות 'ההגנה' (ובמידה קטנה יותר, בכוחות האצ"ל והלח"י, שמספרם היה מועט). 'ההגנה' הקימה בירושלים את חטיבת 'עציוני', שבתוך זמן קצר תוגברה על-ידי חטיבת פלמ"ח 'הראל'. מפקד העיר היה דוד שאלתיאל. מפקד 'הראל' היה בתחילה יצחק רבין ואחר-כך יוסף טבנקין.

ההסלמה

בשלב ההתחלתי של המלחמה, השתדלה 'ההגנה' להגביל את תגובותיה, בתקווה שהרוחות יצטננו במהרה והערבים ישלימו עם החלטת האו"ם. נעשה מאמץ להעניש אך ורק אותם ערבים שפגעו ביהודים. כאשר נתחוור, שהפעם אין הדברים אמורים ב'מאורעות' כי אם במלחמה של ממש, החלה 'ההגנה' פוגעת בבסיסיהם של הערבים. בשלב הבא של ההסלמה פגעו כוחות 'ההגנה' ב'אובייקטים מקבילים' : הערבים פגעו בתחבורה יהודית - נפגעה תחבורה ערבית. הערבים תקפו את שכונת התקווה שבפאתי תל-אביב - הותקפה שכונת סלמה שבפאתי יפו הערבית.

פעולת-גמול חשובה נערכה נגד מלון 'סמיראמיס' בשכונת קטמון בירושלים. בבניין זה שכנה מפקדת ה'נג'אדה' (ארגון נוער סדיר-למחצה). בליל גשם שוטף חדרו אנשי 'ההגנה' לבניין המפקדה הערבית, פוצצו אותו ונסוגו בלי אבידות.

פשיטה אחרת היתה על ואדי ג'וז - ובה השתמשה 'ההגנה' לראשונה ב'ארטילריה' : מרגמות בקוטר 81 מ"מ. כן נערכה פשיטה על הכפר הערבי סילואן (כפר השילוח). כן נערכו פשיטות על יישובים ערביים ששכנו משני צידי הדרך לירושלים ושחסמו את התנועה היהודית אל העיר.

תנועה זו נעשתה בתחילה בכלי-רכב יחידים, אך בתוך זמן קצר ביותר נתחוור שאפשר לנוע בביטחון מסוים - אך ורק בשיירות. אל השיירות נלוו אנשי 'ההגנה' והפלמ"ח חמושים בהסתר (הבריטים עדיין היו בארץ והם נהגו לערוך חיפושים בכלי-רכב ולהחרים את נשקם של המלווים). בעקבות ירי מתגבר של הערבים על השיירות, היה צורך לשריין את הדפנות של כלי-הרכב - משאיות ואוטובוסים. הערבים החלו חוסמים את הכביש, חסימה פיסית, באבנים. נבנו 'פורצי-מחסומים' - משאיות משוריינות בעלות מנועים רבי-עוצמה, שלחרטומן הולחמו פסי-ברזל בצורת משולש, לניגוח המחסום. הערבים החלו מטמינים מוקשים במחסומי-האבנים, כדי לפגוע בפורצי-המחסומים. מחיר-הדמים שגבו הערבים מן השיירות נעשה כבד יותר ויותר, ובסוף מארס 1948 לא היה עוד טעם בהמשך 'שיטת השיירות' : אבדו כלי-רכב משוריינים רבים מדי (ואזלו לוחות-השריון בצד היהודי) ; כן נספו ונפצעו מלווי-שיירות רבים מדי - ואלה היו ממיטב הלוחמים.

המצור על ירושלים נעשה הרמטי, והיה צריך לעשות מעשה נועז, כדי לתגבר את העיר ולהכינה להמשך המצור, אם לא תהיה אפשרות לפרוץ אותו אחת ולתמיד. המעשה הזה נקרא מבצע 'נחשון'. הוא נעשה בתחילת אפריל 1948.

מבצע 'נחשון'

עד לאותה עת לחמו היהודים ביחידות קטנות - כיתות, מחלקות, לכל היותר - פלוגות. לא היתה אפשרות להפעיל גדוד, כאשר עינם של הבריטים פקוחה והם עוצרים לוחמים יהודים ומפרקים אותם מנשקם. במקרה הטוב, מאפשרים להם לחזור לשטח יהודי. במקרים גרועים, נוטשים אותם בידיים ריקות בסביבה ערבית. לדוגמה : בית-החרושת 'היוצק', ליד מקווה-ישראל, היה אחד המוצבים שאיבטחו את התחבורה היהודית מתל-אביב לדרום הארץ ולירושלים. הבריטים ראו בעין רעה את העובדה, שכוח יהודי יושב על הדרך - ומאיים על ציר-התנועה ליפו הערבית. כוח-צבא בריטי השתלט על 'היוצק' ופוצץ את הבניין. אנשי 'ההגנה' שביקשו לשוב ולהתבסס בין עיי-החרבות, נעצרו בידי הבריטים, נשקם הוחרם - והם נרצחו בידי מאות ערבים שהתנפלו עליהם. הלוחם היהודי היחיד שהצליח להימלט סיפר את הפרשה למפקדיו בתל-אביב. או מקרה אחר: בשכונת בית-ישראל בירושלים עצרו הבריטים ארבעה אנשי 'ההגנה', פרקו את נשקם מידיהם, הוליכום אל שער שכם והפקירום בידי הערבים, שהרגו אותם והתעללו בגופותיהם.

כאמור, היה על 'ההגנה' להיזהר בהפעלת כוחות גדולים, כל עוד הבריטים בארץ. אך בתחילת אפריל לא היתה עוד ברירה : ירושלים היתה שרויה במצור - ובמצוקה קשה. על כן החליטה הנהגת היישוב היהודי להפעיל כוח בגודל של חטיבה – כ-1,500 איש !

הכוחות גויסו מכל רחבי הארץ, ויחידות 'ההגנה' או נקודות-יישוב שלא יכלו להפריש לוחמים, נדרשו להקצות רובים ותחמושת. ערב המבצע הגיע בסתר - בדרך האוויר - משלוח נשק מצ'כוסלובקיה שכלל 40 מקלעים, 200 רובים ותחמושתם ; למחרת היום נפרקה בנמל תל-אביב כמות נשק גדולה פי כמה שהגיעה מאותו מקור - 200 מקלעים, 4,500 רובים, ו-5 מיליון כדורים. כלי-הנשק נוקו בחיפזון מן השמן שגונן עליהם באריזותיהם וחולקו ללוחמים.

במבצע 'נחשון' פרץ הכוח היהודי את הדרך שבין תל-אביב לירושלים (שלאורכה שכנו יישובים ערביים לרוב - ולא היו יישובים יהודיים, למעט קיבוצים כמו קריית-ענבים ומעלה-החמישה, במבואות ירושלים). בעוד הלוחמים היהודים מחזיקים במשלטים (נקודות גבוהות, חולשות על הדרך), הועברו שתי שיירות לעיר הנצורה. במבצע 'הראל', שנערך מיד לאחר 'נחשון' הועברו שלוש שיירות נוספות, אך מחמת המחסור בכוח-אדם, ועקב העובדה שהבריטים עדיין ישבו בירושלים ולא הניחו ליהודים להחזיק בשטחים כבושים - היה צריך לפנות את המשלטים, והמצור על ירושלים התחדש.

הקרבות - בעיצומם

בעת ההיא הגיע סבלה של ירושלים לשיאו. ב-13 באפריל תקפו הערבים שיירה של רופאים, אחיות ואנשי-מדע, שהיו בדרכם להר-הצופים. השיירה נקלעה למארב בשכונת שיח'-ג'ראח, ו-78 מנוסעיה נהרגו. דם נשפך בחוצות העיר מדי יום ביומו. כוחם של המגינים הותש, כיוון שלא היו עתודות להחליפם בעמדותיהם. שומרי-מצוות השתתפו בעבודה ובהגנה, גם בימי שבת ומועד - כיוון שפיקוח-נפש דוחה שבת. הנוער היטה אף הוא שכם והשתתף במערכה על ירושלים. בירושלים פעלה פלוגת גדנ"ע, ששמה נחקק בתולדות המלחמה : פלוגת יהונתן. את השם העניק לה מפקד העיר, דוד שאלתיאל, שהוקיר אותה מאוד (כשם שדויד הוקיר את יהונתן, בתנ"ך). פלוגה זו בלמה נסיונות של שריוניות ערביות לחדור לירושלים המערבית, ליד נוטר-דם, מול חומת העיר העתיקה. כן כבשה פלוגת יהונתן את הר-הרצל ועצרה את הלגיון במעבר מנדלבאום.

נערת גדנ"ע ירושלמית היתה מועמדת לתואר 'גיבור ישראל' - ולא זכתה בו משום שעדיין לא היתה חיילת. היתה זו הקשרית טובה גולדברג. במהלך הקרבות הוטלה עליה משימה, לחצות את העיר ולהביא הודעה חשובה ממפקדה משנית למפקדה הראשית. לא היתה אפשרות להעביר את ההודעה בטלפון (משום שהקווים היו מנותקים, ובקווים התקינים היה חשש לציתות ערבי), אף לא באלחוט (הפרוץ להאזנת-אויב). בדרכה נקלעה טובה להפגזה ערבית. פצצת-מרגמה התפוצצה לידה, והיא נפצעה קשה. אחת מזרועותיה כמעט נקטעה. היא איבדה את הכרתה, אך התעוררה במהרה - מחמת הכאבים הנוקבים. משנוכחה לדעת כי ההודעה עדיין ברשותה, עשתה מאמץ עליון, הגיעה אל המפקדה ורק אז הניחה לחובש לטפל בה.

גם היישוב הערבי סבל בירושלים - ולא 'התנחם' בעובדה, שמנהיגיו הם שהציתו את אש המלחמה והם האחראים לשפיכות-הדמים ולסבל.

ב-9 באפריל 1948, תקפו אצ"ל ולח"י את הכפר הערבי דיר-יאסין במבואות ירושלים (גבעת שאול ב' של היום). עד שנכבש הכפר, נהרגו כ-250 מתוך כ-400 תושביו. בין ההרוגים היו הרבה נשים וילדים. עד לעצם היום הזה נטוש פולמוס סביב הקרב על דיר-יאסין.

בתחילת אפריל החל מבצע-כיבושים שתוכנן במטה הכללי של 'ההגנה' ושנקרא 'תוכנית ד' '. לפי התוכנית הזאת, נועד כוח-המגן היהודי ליטול את היוזמה לידיו לאחר שייצאו הבריטים את הארץ (באמצע מאי 1948), ולאחר שיגיע מחו"ל הנשק הרב שנרכש ושלא היה אפשר להביאו בעוד הבריטים בארץ, וכן לאחר שהכוח היהודי יאורגן לחטיבות. מאחר שבסוף מארס היה מצבו של היישוב היהודי בכי רע, בגלל ניתוק הדרכים והמצור שהטילו הערבים על עשרות יישובים יהודיים - וירושלים בראשם – הוחלט להקדים את ביצוע 'תוכנית ד' ' ולהשתלט בכוח הנשק על השטח שהוקצה למדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה, וכן על שטחים שבהם יש ריכוזי אוכלוסיה יהודיים, כדי ליצור רצף טריטוריאלי יהודי, שקל יותר להגן עליו. רצף זה היה חיוני במיוחד לקראת אמצע מאי. כאשר ייצאו הבריטים את הארץ, תוכרז מדינת ישראל - ותתחיל הפלישה של צבאות ערב הסדירים, כפי שאיימו מנהיגי ערב בגלוי.

חלקה של ירושלים ב'תוכנית ד' ' נקרא מבצע 'יבוסי'. במבצע זה נועדו הכוחות היהודיים לכבוש את הכפרים הערביים נבי-סמואל ובית-איקסא, על-מנת לחבור עם נווה-יעקב; לכבוש את שכונת שיח'-ג'ראח ולחבור עם הר-הצופים ; ולכבוש את שכונת קטמון, כדי לחבור עם שכונת מקור-חיים.

בית-איקסא נכבש, אך ההתקפה על נבי-סמואל החלה באיחור, סמוך לעלות השחר. הערבים ירו מהכפר הגבוה אל הכוח התוקף, שהעפיל במדרון - והדפו את ההתקפה כשהם גורמים לתוקפים אבידות רבות.

שיח'-ג'ראח נכבשה, אך הבריטים פינו את הכוח היהודי, בטענה ששכונה זו שוכנת על ציר-הפינוי שלהם והם לא יניחו לה להיות שדה-קרב.

שכונת קטמון נכבשה בקרב-הגבורה, שבמרכזו היה מנזר סן-סימון : שתי פלוגות מחטיבת פלמ"ח 'הראל' השתלטו בחשכת הלילה על המנזר שבפאתי השכונה, החולשת על סביבתה. לאור היום כיתרו הערבים את המנזר, וכובשיו ספגו אבידות נוראות. מתוך 120 הלוחמים שבמנזר וסביבו, נהרגו כעשרים ונפצעו עשרות רבות. רק עשרים נשארו שלמים בגופם - אך תשושים לגמרי. ברגע מסוים חשבו המפקדים לחפות על פקודיהם הכשירים שינסו לפרוץ החוצה, ואחר-כך למלכד את הבניין, להגן על הפצועים עד הרגע האחרון, ואם לא תגיע תגבורת - והערבים יגיעו אל פתח המנזר - לפוצץ אותו, בבחינת 'תמות נפשי עם פלשתים'.

ברגע זה של סף-שבירה, נשברו הערבים : החלה מנוסה מקטמון, ומנוסה זו הציתה מנוסה גם בשכונות הערביות הסמוכות - הגרמנית והיוונית. ירושלים המערבית נפלה כולה בידי היהודים.

פריצת המצור

המצור על ירושלים נמשך, ואחרי 15 במאי לחם בה הלגיון הערבי, המשופע בארטילריה. גוש עציון נפל, וכמוהו גם הרובע היהודי בעיר העתיקה - אך ירושלים המערבית נשארה יהודית, והיתה לבירתה של מדינת ישראל. עד שנסתיימה מלחמת העצמאות, נמשכו הקרבות בעיר ובסביבתה - וקרבות עזים במיוחד ניטשו על הדרך המוליכה אליה. 'ההגנה' - ואחר-כך צה"ל - הקריבו קורבנות רבים בקרבות אלו, בירושלים ובדרך אליה בשער-הגיא ובלטרון. אזור שער-הגיא נכבש, אך לטרון נשארה בידי הערבים. עם זאת, לא היו אלה קורבנות-חינם. בעוד הלגיון מרכז את מירב כוחו בבלימה בלטרון, נסללה בהסתר 'דרך בורמה' העוקפת, אל ירושלים. כאשר שככו הקרבות, כבר לא היתה ירושלים במצור. ראוי לציין כי בסוף מאי 1948, בעיצומם של הקרבות בלטרון ועל הדרך לירושלים היה כשליש מחטיבות צה"ל מרוכז באזור זה ובירושלים עצמה.

בירת ישראל נשארה בידי ישראל - אך סביבתה נפלה בידי הערבים : היה צריך לפנות את עטרות ונווה-יעקב, את הרטוב ואת בית-הערבה ומפעל האשלג שבצפון ים-המלח. וזאת נוסף על נפילתם של ארבעת יישובי גוש-עציון ונפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה.

את ההפוגה הראשונה קיבלה ירושלים באנחת-רווחה. חודש ההפוגה נוצל להתבצרות ולהתארגנות לקראת הבאות. כאשר התחדשו הקרבות, המשיכה ירושלים להיות חזית - אך מצבה היה הרבה יותר טוב משהיה עד אז. סכנת המצור - ואולי הנפילה - הוסרה מעליה. המלך עבדאללה הסתפק בשליטה בעיר המזרחית ובהר-הבית, על שני המסגדים הקדושים במיוחד לאיסלאם - ובשליטה בלטרון, שחסמה בפני היהודים את הדרך הראשית לעיר-הקודש.

כאשר הגיע שלב השיחות על שביתת-נשק בין ישראל לעבר-הירדן, היתה ירושלים מחולקת - וכזאת נשארה במסגרת ההסכם.

הסכם שביתת-הנשק עם עבר-הירדן, שנחתם באי רודוס ב-3 באפריל 1949, הקפיא את המצב בירושלים וסביבתה - עד מלחמת ששת הימים ביוני 1967, עת כבש צה"ל את ירושלים המזרחית, לטרון, רמאללה, בית-לחם, חברון, יריחו וכל השטח עד לנהר הירדן. הקו העירוני, שהותווה בהסכם שביתת-הנשק - ולא נשתנה משום שהסכם זה לא הפך להסכם-שלום, למרות הסעיף המפורש שנכלל בראשיתו ושהגדיר אותו כשלב בדרך לשלום - היה מקור לתקריות-דמים מרובות בשנים שבין 1949 ל-1967, אך זה כבר נושא לפרק היסטורי בפני עצמו.

ביבליוגרפיה:
כותר: ירושלים במצור ובקרב
מחבר: חשביה, אריה
שם  הספר: ירושלים בתש"ח : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: תשמ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. ‫ סידרת עידן ; 2.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא היסטוריון צבאי, שחיבר, בין השאר את הספרים 'עין אחת למארס' (ביוגראפיה של משה דיין) ו'הקרב על סאן-סימון'.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית