עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917] > עליה שניהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על דמותם ומשנתם של שני המנהיגים הבולטים של העלייה השנייה: א"ד גורדון ויוסף חיים ברנר.



גורדון וברנר : לדמותם של שניים מ'נותני התורה' של העלייה השנייה העובדת
מחבר: ד"ר צבי צמרת


'האישיות היא מקור מתן תורה שאיננו פוסק'
ברל כצנלסון

לו היו שואלים את מרבית אנשי העלייה השנייה העובדת על שני 'נותני התורה' העיקריים שלהם, אין כל ספק כי התשובה היתה בדרך כלל כוללת את אהרון דוד גורדון ואת יוסף חיים ברנר.

לא היו בעלייה השנייה שני מנהיגים השונים כל-כך ביניהם כגורדון וברנר. הבדל מכריע ראשון היה קשור לגילם: א"ד גורדון, יליד 1856, עלה מרוסיה כשהיה בן ארבעים ושמונהן (!), ואילו ברנר, הצעיר ממנו בעשרים וחמש שנה, שהיה לערך בגיל בתו של גורדון, סיים את חייו הסוערים כאשר היה בן ארבעים בלבד. הראשון היה מוכר באותם ימים בכינויו 'הזקן': השני היה בן-גילם של מרבית אנשי העלייה השנייה העובדת, שרובם עלו ארצה בשנות ה-20 לחייהם, ונהג לחתום על דבריו בין היתר בפסבדונים 'י' חבר'.

לכאורה, מבוגרים תמיד פסימים ו'ריאליסטים' יותר - והצעירים, ששנותיהם לפניהם, אופטימים וטווים חלומות בלתי-ריאלים. אך לא כך היו פני הדברים בין השניים: לא היו בעלייה השנייה רבים הצעירים ברוחם ומאמינים בעתיד מבטיח יותר מגורדון, ומעטים בלבד היו כה קודרים, פסימים ונושאים את כל מצוקות העם על כתפיהם, כברנר.

המשורר נתן אלתרמן, במחזהו 'כנרת כנרת', כינה את ציבור החלוצים בעלייה השנייה העובדת 'בית-יתומים אחד גדול'. במובנים אחדים צדק - היה זה ציבור של צעירים, שניתק עצמו במרדנות חריפה מבית הוריו, וחש עצמו כאן 'יתום': תלוש מאוד ואפוף קשיי קיום. ציבור כזה, מטבעם של דברים, נמשך למנהיגות שתהיה מעין דמות-אב וניתן יהיה 'להיאחז' בה. השניים שסימלו עבור רבים מצעירי העלייה השנייה את ה'צדיקים' החסידיים, שהיו להם תחליפי אב, דוגמה ומופת, היו גורדון וברנר: שניהם אנשי רוח ואנשי הגשמה ומוסר; שניהם אנשי מופת אישי בדרך חייהם; שניהם, דרך חייהם שיקפה עיקשות נמרצת, לחימה בכל צביעות, בכל זיוף, בכל שקר; שניהם חתרו חתירה נוקבת לאמת אנושית, יהודית וארץ-ישראלית מחודשת. וכל אחד מהם - דרכו הפוכה ושונה מדרך רעהו.

הבעת פניו - 'זורחת אצילות יהודית'

ה'זקן', א"ד גורדון, נולד ברוסיה בחג השבועות של שנת תרט"ז (1856).1 הוא גדל בכפר בפודוליה כבן יחיד להורים שארבעת ילדיהם הראשונים נפטרו בילדותם בזה אחר זה. כבר בצעירותו היה אוטודידאקט גדול ולמד בעצמו עברית, רוסית, גרמנית, צרפתית, מדעי הטבע ומדעי הרוח והחברה.

הוא שוחרר מן הצבא הרוסי בשל בריאותו הלקויה (ללא כל שוחד או משוא פנים, כפי שיהודים רבים נהגו באותם ימים) והפך, באמצע שנות העשרים לחייו, לגזבר באחוזה כפרית בארץ הולדתו. משך עשרים ושלוש שנים שירת בתפקיד פקידותי זה וטעם היטב את טעם היותו יהודי בגלות: בעקבות חוק רוסי שגירש יהודים מן הכפרים, חויב להגיע יום-יום ברגל למקום עבודתו בכפר, מרחק של קילומטרים רבים מן העיירה הסמוכה.

על חייו עד שעלה ארצה ידוע לנו אך מעט. הוא המעיט לספר על כך - ואפשר שהדחיק פרק זה במודע - והמחקר ההיסטורי כמעט שלא העלה דבר. ידוע בעיקר שהיה בעל משפחה, שהתייסר מאוד בחיי משפחתו וכי משבעת ילדיו נותרו בחיים עם עלייתו לארץ שניים בלבד: יעל ויחיאל.

אהרון דוד גורדון עלה ארצה בי"א אדר תרס"ד (1904). בתו, יעל, עלתה בעקבותיו ארבע שנים אחריו ואשתו באה לארץ רק בתרס"ט.2 בעת שגורדון טיפל במסמכים הדרושים להבאת אשתו ארצה, הותקף על-ידי שודדים ערבים - נדקר ונורה על-ידיהם ונפצע פצעים אנושים. הוא הצליח להחלים מפצעיו וסייע לקליטת אשתו בארץ (אך האשה לא עמדה בתנאי הארץ, חלתה ונפטרה אחרי ארבעה חודשים להיותם בעין-גנים).

גורדון קנה את לב בני הדור הצעיר בנועם הליכותיו, בפשטותו, בנכונותו להקשיב ולשוחח עם רבים. הוא היה להם מופת בכוח עבודתו המיוחד, בעוצמת אמונתו, בקנאותו המוסרית. עם זאת, מעטים בלבד הכירו את הפילוסופיה הכוללת שגיבש.

מעניין לציין כי את בטחונו העצמי בראשית כתיבתו רכש גורדון בעזרת ברנר. את המאמר הראשון שבו ניסח את עקרונותיו שלח גורדון 'הזקן', כנראה ב-1905, דווקא לברנר הסופר הצעיר, שהיה באותה העת בלונדון. הוא המשיך והוסיף לכתוב רק אחרי שקיבל את מחמאותיו של האחרון.

מספר על כך בזכרונותיו יעקב האפט:3

באותם הימים שלח את מאמרו הראשון לברנר. איני זוכר עתה, אם לשם הדפסתו, או שהוא התעניין בחוות-דעתו של ברנר. באותו זמן כבר התכונן גורדון לכתיבה, והרבה היה לו מה להגיד. בשעות הבטלה בפרדסים, בציפייה לקטיף... בטיילו בפרדס, היה מוציא מפעם לפעם מהכיס העליון של מעילו פנקס קטן וזנב עיפרון והיה רושם ורושם, באותיות זערערות ובשורות צפופות, היו לו ספקות ביכולתו לכתוב, להתבטא, להתבטא כולו, ולכן גדולה היתה שמחתו כשקיבל את תשובתו של ברנר ובה דברי שבח למאמרו ולדרך כתיבתו בכלל, ובקורת-רוח קורנת נתן לי לקרוא את מכתבו של ברנר.

ברנר חיזק, אפוא, את הערכתו העצמית של גורדון והוא, רק בגיל חמישים לערך, החל יותר ויותר להעלות על הכתב את עקרונותיו ואת פילוסופיית החיים אשר הגה.

בקרב רוב בני הדור הנוכחי מתמצית תורת גורדון בצירוף 'דת העבודה' - מושג שלא הוא טבע ומעולם לא השתמש בו. אולם יש, כמובן, יסוד מוצק לצירוף המקובל שבין גורדון ובין העבודה: העבודה היתה במרכז חייו והוא עסק בה כעובד בקודש. את כל גישתו לציונות, ליהדות ולחיים בכלל ניתן לתמצת במשפטו המפורסם 'לקינו בעבודה - ובעבודה נירפא'. לפי גורדון, לא רק זכותנו על ארץ-ישראל קשורה בכך שנעבוד אותה ונעבד את קרקעותיה, אלא גם כל הוויית חיינו - כיחידים וכקיבוץ לאומי - תלויה בהתקשרותנו הישירה לטבע באמצעות העבודה, ובעיקר בעבודה החקלאית שלנו.

על השפעתו האישית הגדולה של גורדון וסיבותיה מעידים כמה מתלמידיו.
כתב עליו שלמה לביא מעין-חרוד, אבי רעיון 'הקיבוץ הגדול':

הבעת פניו היתה זורחת אצילות יהודית ועל שפתיו היה מרחף חיוך של פיוס כלפי כל מי שפונה אליו. דומה היה שלא שפתיו בלבד מחייכות, אלא כל פניו מחייכים כנגד האדם שהוא מדבר בו. קימוטי מצחו ואור עיניו מעידים על עמקות של מחשבה, וכולו אומר אחווה ואהבה לכל שנברא בצלם.4

והוסיף נתן חפשי, איש נהלל, שהיה צמחוני ופציפיסט כגורדון:

כמה פעמים נזדמן לי להיות נוכח בשיחתו של גורדון עם צעירים מקרוב באו, כשהוא מעורר בהם את הרצון, ההכרה והאהדה למעדר. כמה נתעודדו צעירים אלה מדבריו. ואני מאושר הייתי לעבוד בחברתו. אותם הימים היו לי ימי התעוררות המחשבה, ביקורת פנימית והתחדשות.5

על השפעת האיש וכתביו הוסיף, לאחר מותו של גורדון, הסופר אליעזר שטיינמן:

לא מורה מורינו היה לנו האיש, אלא חבר גדול בחייו כבמותו... הולכים אנו אל ספריו כאל קונכיות, שמתוכן ממללה אלינו רוחו הגדולה בהמיית קול חי, משל ממעמקינו עולה הקול.6

כאמור, גורדון קיים באדיקות רבה את אמירותיו - ובראש וראשונה את אלה שנגעו לעבודה. סיפר עליו, למשל, האיכר משה סמילנסקי:

א"ד גורדון איננו רוצה בעבודה קלה, כי אם בעבודת אדמה ממש. הוא בא לרחובות. הצעתי לו לקבל עבודה חלקית בהנהלת חשבונות ביקבנו הקטן ועבודה חלקית במזכירות ועד המושבה. הוא דחה את הצעתי וכל הצעות דומות אחרות, באמרו כי מחוץ לעבודת כפיים אין שום עבודה כשרה בעיניו...7

מספרים8 על מפגש במושבה מגדל בינו ובין הפרופסור המפורסם להיסטוריה ולספרות עברית יוסף קלוזנר. גורדון אמר לקלוזנר בנימה של התנשאות וביקורת: 'גם אני מטייל בארץ. אתה בדיליז'אנס - ואני במעדר'.. והוא קרא לו להניח את הטפותיו ולבוא לעבוד במגדל עבודה של ממש. קלוזנר, כמובן נפגע מכך מאוד ולא שכח זאת כל ימיו.

חיפוש העצמיות

ומכאן לעקרונות הפילוסופיה שגיבש א"ד גורדון:

לפי גורדון, מותר האדם מכל יתר בעלי-החיים בעיקר בשני יסודות: בעבודה ובאחריות.9 'יתר בעלי-החיים', קבע גורדון, 'יודעים רק להתפרנס מן המוכן או מן הטרף: ליצור דבר חדש, או יותר נכון ליצור בכלל יודע רק האדם, ורק האדם יודע את טעם היצירה, את שמחת היצירה ואת אורה העליון של היצירה'... והוא ממשיך: 'רק האדם יודע את טעמה ואת אורה של האחריות העליונה, את הגבורה ואת החיים שבאחריות העליונה. העבודה בתור ערך חיוני אנושי והאחריות כרוכים זה בזה'.

גורדון חזר וקרא לתלמידיו לעמול על שני סוגים של התחדשות: על התחדשות פנימית של כל יחיד ועל התחדשות ציבורית של הסביבה, שכל פרט נתון בתוכה. שתי ההתחרשויות, לפיו, 'מתחילות מהעבודה וגומרות בפנים הנפש'. אלא ש'התחדשות הפרטים מתחילה בעצם העבודה וגומרת בחינוך העצמי, וההתחדשות הציבורית מתחילה בסדרי העבודה וגומרת בקשר הנפשי עם העובדים'.

למרות שהניף את דגל העבודה, א"ד גורדון לא היה סוציאליסט כפי שהיו רבים מחבריו ומתלמידיו. יתר על כן: הוא לחם בסוציאליזם והיה יוצא לעבודה כל אחד במאי בהפגנתיות מרובה.

על יחסו של גורדון לאחד במאי - ולסוציאליזם הבינלאומי - מעיר דב מטוס, איש כפר-יחזקאל, המספר את האירוע הבא אשר התרחש בתל-עדשים:

התקרב התאריך של האחד במאי. אנשי 'השומר' באופן רשמי היו שייכים למפלגת 'פועלי ציון'. היתה מסורת שעבודה רשמית לא מסדרים באחד במאי. כמובן שאני נהגתי כך [דב מטוס שימש אז כ'סדרך עבודה' - 'חצרן' במינוח דאז - צ"צ]. רשימת עבודה רשמית בכתב לא היתה, אך היו כל מיני עבודות הכרחיות, שמסרתי בעל-פה לחברים שיעשו. יום לפני האחד במאי הופיע גורדון הזקן ועוד חבר ושמו ברקוביטש ודרשו ממני שאסדר אותם בעבודה כמו שהייתי מסדר כרגיל בכתב. הסברתי להם כי כך הנוהג של המקום. בישיבת הוועד האחרונה החליטו לנהוג כך ואני מוציא לפועל מה שהוחלט. הוספתי דעתי הפרטית שזהה אתם. בתפקיד שאני ממלא איני יכול לנהוג אחרת. ניסו לשכנע אותי וכשלא הועיל יצאו מהחדר בטריקת דלת חזקה. באותו לילה הרבה שעות לא יכולתי להירדם. חשבתי על כך, לא יכולתי להבין את זה שגורדון יתנהג כך. למחרת, באחד במאי, קמתי כרגיל. היו לי הרבה סידורים. חסרו לי אנשים. ומה השתוממתי כשראיתי את גורדון הזקן יחד עם ברקוביטש מטאטאים את החצר. ניגשתי ואמרתי שלום. הם כעסו עלי ולא ענו לי. וכך המשיכו כל היום...10

יש הטוענים כי בעקבות תקרית זו, של האחד במאי, החליט גורדון לנטוש את תל-עדשים.11

לאפיזודה המתוארת היו, כמובן, שורשים עמוקים ביותר. בין טענותיו של גורדון כנגד חבריו הסוציאליסטים: הסוציאליזם הוא ההפך הגמור של הלאומיות. אין הסוציאליזם אלא צירוף של 'התנ"ך והברית החדשה בכריכה אחת'. הסוציאליזם טועה ומדגיש את תיקון הסדר החברתי בעוד שהלאומיות, כפי שגורדון ראה אותה, צודקת ומעמידה במרכז את תיקונה וחידושה של רוח האדם. העיקר בסוציאליזם - ההכרה המעמדית - הוא עיקר מעוות. ואילו רק עיקרי הלאומיות - יצירה ואחריות של האישיות הפרטית והקיבוצית - הם הפתח לגאולה.

הסוציאליסטים היו עבור גורדון דוגמה של התבטלות וכריעת ברך בפני התרבות האירופית - שהיא תרבות זרה הראויה, לכל היותר, לבני עמים אחרים. הוא האשימם ב'היפנוז של התבלטות' - אחד מכינויי הגנאי היחידים והקשים ביותר שהיו באמתחתו.

בהקשר אחרון זה סיפר לי לפני שנים אחדות יהודה יערי, הסופר איש העלייה השלישית, כי הלך בירושלים בראשית שנות העשרים עם 'כאפייה' ערבית. לפתע נתקל בדרכו בגורדון. האחרון, שהכירו היטב והיה עימו בידידות מרובה, התרתח עליו וצעק: 'זה היפנוז! זו פוזה. זה מחייב תיקון', פנה לו עורף והסתלק במהירות מעליו.

כן - ללאומיות, לא - ללאומנות

גורדון נלחם בכל חיקוי וחיפש את העצמיות. כך גם הגיע לגישתו המטפחת את הלאומיות. הוא האמין כי לאומיות איננה מוכרחה להתגלגל ללאומנות. לדעתו, ההפך הוא הנכון: לאומיות של אמת מולידה יצירה אנושית מוסרית. המלחמות בעולם, שגורדון שוחר השלום כל-כך התקומם נגדן, מקורן היה לדעתו אחד: דיכוי הלאומיות ודיכוים של לאומים חיים. רק חופש, עצמאות וייחודיות תרבותית-רוחנית לכל לאום - יולידו שלום.

הצירוף של לאומיות ומוסריות התבטא אצל גורדון ביחסו לעם הערבי היושב בארץ. בטחונו על זכותנו לשבת בארץ - היה מוצק. הוא טען:

על ארץ-ישראל יש לנו שטר כזה שכוחו לא פסק עד היום ולא ייפסק לעולם - הלא הוא התנ"ך, ולא באותו המובן שבתנ"ך הובטחה זכותנו על ארצנו, כי אם באותו המובן שאנחנו בארץ-ישראל יצרנו את התנ"ך, ולא רק את התנ"ך.12

או במקום אחר:

יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזאת נשארה בידנו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קניין שלם. ארצנו, שהיתה לפנים ארץ זבת חלב ודבש, בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, ענייה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה - זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו.13

כלומר: זכותנו על ארץ-ישראל ברורה ובהירה. אבל, זכות היסטורית זו חייבים לרכוש בעבודה וביצירה תמידיים. לגבי הצורך שנהיה רגישים מוסרית הוא חזר וקבע:

צריכים אנחנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערביים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, ובלי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם וכדומה.14

או במאמר נוסף:

היחס החיוני, האנושי בינינו ובין הערבים ייקבע מתוך החיים ובכוח החיים, ולא במשא-ומתן בדיבור או בדפוס, לא בפוליטיקה, אם פוליטיקה בורגנית או פוליטיקה על פי התורה הסוציאלית. במידה שנברא בארץ חיים אנושיים, במידה שנברא את עצמנו, את היחידים ואת העם, אדם, בה במידה ייבראו מסביב לנו גם ערבים עומדים על הגובה של חיים אנושיים ויחסים אנושיים. אז ייברא גם היחס האנושי בינינו ובין העם הערבי.15

כאמור, גורדון טען כלפי העם היהודי כולו וכלפי חבריו בתנועה הציונית נגד כל התבטלות עצמית:

לא רק במובן הכלכלי אנו פאראזיטים כי אם גם ברוח, במחשבה, בשירה, בספרות, וגם במידות טובות, באידיאלים, בשאיפות אנושיות אחרות. כל זרם חייהם של אחרים סוחב אותנו, כל רוח מנשב בעולמם נושא אותנו. אנו לעצמנו כאילו איננו - וממילא איננו כלום גם בעיני יתר העמים.

גורדון תבע מכל יחיד להיות הוא עצמו. ואנו כעם - עלינו להיות אנו-עצמנו. עלינו להיות עם עובד, החי אך ורק מיציר כפיו, החי את תרבותו הלאומית וממשיך כל העת את תהליך יצירתה. ורק כאשר נהיה 'אנו עצמנו' - נזכה גם להכרה עולמית. כאשר נהיה יהודים בשלמות נהיה גם בני-אדם שלמים יותר.

דרש שמחה על ערש הדווי

א"ד גורדון נפטר ממחלה ממארת בשנת תרפ"ב (1922), בהיותו בן 66.

בחלק חייו שחי בארץ - קבע במידה רבה את מחשבת העלייה השנייה, ואפשר שגם את מחשבת רבים בדורות שלאחריה. הוא, ללא כל ספק, היה מן המשפיעים על יתר אופטימיות כלפי הציונות וכלפי בניין היישוב בארץ-ישראל.
על רגעיו האחרונים של גורדון סיפרה חברת דגניה מרים זינגר:

היום אחר הצהריים דרש שנבוא כולנו אל חדרו להיפרד ממנו. כשנכנסנו בפסיעות חרישיות ובדממה, מצאנוהו שוכב במיטת הברזל שלו כשפניו מופנים אלינו, שמאלו תחת רקתו וימינו אוחזת במרפק היד השמאלית. עיניו היו כעצומות ונדמה היה כאילו ישן. עמדנו ביראת כבוד ובדממת אלם עד שהשגיח בנו, התעורר ופקח את עיניו. הוא ביקש להושיבו, וכולנו נפרדנו ממנו. בדמעות בעיניו דרש מכולנו להיות שמחים ולא ליפול ברוחנו. 'אלו דמעות גיל', אמר, 'על אשר מונה לי למות בארץ ובדגניה, בין בני משפחתי'.16

הדרישה לשמוח בארץ - על ערש המוות - מעידה על גדלותו של א"ד גורדון ועל תמצית אישיותו והשקפותיו. גם בדקות חייו האחרונות הוא אופטימי, מעודד, מחנך ודואג לעתיד חבריו-תלמידיו. גם על סף מותו הוא מאמין גדול בארץ-ישראל ובציונות החלוצית והמגשימה.

ב'רשימות אחרונות', בעת מחלתו הקשה, כתב כמה הערות-בקשות הקשורות להתנהגויות שלאחר מותו. בין השאר כתב:

הרוצים לכבדני - יכבדוני בשתיקה. לפחות שנה אחת לא ידברו ולא יכתבו עלי כלום... לאחר שנה - מילא! זה כבר יהיה דבר שנתיישן. ידברו בי כמו שמדברים בדבר שנתיישן... במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.17

מעיוננו בתורת גורדון עולה כי עדיין יש בה ערך חיוני רב. דבריו היו ונשארו משמעותיים לגבי חיינו המתחדשים. ולכן: על אשר כתב עדיין צריך וצריך לדבר.

ברנר וארץ ישראל

'נותן התורה' השני בעלייה השנייה, יוסף חיים ברנר, נולד באוקראינה בשנת 1881 - שנה שבה גורדון היה, כאמור, כבר בן עשרים וחמש. אולם רק ב-1909, בהיותו קרוב לגיל שלושים, עלה ארצה והצטרף לחבריו אנשי העלייה השנייה העובדת, שחלקם הגדול ציפו לבואו כבר משנת 1904 (מעת בריחתו מן הצבא הרוסי שנלחם אז ביפאן).

עלייתו של ברנר לארץ היא לכאורה סיום פרק של התלבטויות לגבי קשריו עם ארץ-ישראל בפרט ועם הציונות בכלל - אך למעשה לא כן היו הדברים.

עוד יותר מרבים מבני דורו היה ברנר האיש המתלבט הנצחי, המיואש התמידי, איש התהפוכות ומצבי-הרוח, או כפי שהגדירו אחרי מותו הסופר, הפילוסוף והעיתונאי הלל צייטלין - ה'רצוץ'. והרחיב צייטלין: 'הוא היה... רצוץ על-ידי הספקנות הטבעית, החיטוט והניקור הבלתי פוסק, הייסורים הפנימיים וביטול ה"אני" לגבי כל הקדוש ונשגב בעיניו'18 - וכל אלו חלו כמובן, גם באשר לארץ-ישראל, ואפילו אחרי שהחליט להתיישב בה.

בתחילה התלבט ברנר אם בכלל לעלות ארצה: למשורר יעקב פיכמן כתב מלונדון ב-4.9.1906, כאילו כל עלייתו תלויה רק בעבודה שימצא בארץ: 'בדבר ארץ-ישראל כמדומני שדברי ברורים: אילו הייתי יודע, שיעלה בידי לעשות שם איזה דבר הגון, הייתי נוסע לשם'.

כחודשיים אחרי כן, באמצע נובמבר 1906, הודיע בהודעה פומבית לנאמני העיתון 'המעורר' שערך בלונדון ו'לאחי ורעי ולכל הבאים עמי בחליפת מכתבים' - שהוא דוחה את מועד עלייתו: 'הנני מודיע כי ההחלטה שלי לנסוע לארץ-ישראל נדחתה, לפחות, למשך של שנה שלמה'. אולם, לא חלפו אלא ארבעה חודשים, וב-19.3.1907 כתב במכתב אישי לעיתונאי והסופר ר' בנימין דברים של ייאוש באשר לארץ: 'אני ירא את הארץ. ירא אני את חורבננו הנצחי. ירא אני לראות גם שם רק חנוונים ולא עובדי-אדמה. מצב-רוחי הולך ורע מיום ליום'. ולאותו אדם, לר' כנימין, כתב כחלוף ארבעה חודשים נוספים, ב-20.7.1907, שהוא אינו מתכונן לעלות. 'לפלשתינה לא אסע עוד; שונא אני את העם הנבחר, ושונא אני את הארץ המתה, את "ארץ-ישראל" כביכול, פע !'.

כאמור, פחות משנתיים אחרי-כן, ב-1909, למרות כל חששותיו והצהרותיו - עלה ברנר ארצה.

שבעה ימים כפועל

על טראומת המיפגש המדהימה של ברנר עם הארץ, סיפר איש נחלת-יהודה, יעקב כהן, שעלה עימו ארצה באותה אונייה:

חוויה מזעזעת, שלא אוכל לשכחנה, היתה אותה שעה שהאונייה קרבה לחוף, וברנר מרגע שנתגלה לו חוף הארץ מרחוק געה פתאום בבכי. זו היתה התפרצות מוזרה, בלתי רגילה. כל גופו התייפח בצורה שלא ראיתי מעודי... בשעת בכיו עמדו הנוכחים ותהו עליו במין תימהון של טירוף.19

יעקב כהן, שסייע לברנר להישאר אנונימי בשעת בכיו, המשיך לנהוג כך בימיו הראשונים של ברנר בארץ - אך סיוע זה עמד לו כשבוע ימים בלבד. כבר אחרי שבוע נתבטלה אלמוניותו של ברנר והכל ידעו שהסופר המפורסם עלה ארצה. שבעה ימים היה גם משך הימים שברנר היה פועל של ממש...

על חוויית היות ברנר פועל חקלאי שבוע אחד הרחיב וסיפר יעקב כהן:

יצאנו לעבודת 'בורות' בפרדס ושנינו מצוידים בטוריות. קשה למסור את עינויי ברנר באותו יום עבודה ראשון. כל בור שלו - לא תואר לו ולא דמות. פעם בפעם הייתי חש לעזרתו בטוריה שבידי, הייתי צר במקצת את הריבוע של הבור המשונה שלו. למחרת יצאנו שנית לאותה עבודה וגופו מפורך מעבודת היום הקודם. בקושי יכול היה לסיים בור אחד. לאחר שעה קלה אני נושא את עיני ורואה אותו רבוץ בלב הבור השני שלו, שלא נשלם וכולו שקוע בהגות כבדה. המתנתי קצת ולבסוף אמרתי לו: ברנר, צריך לעבוד! הוא התגבר, קם והמשיך להניף באפס אונים את הטוריה שבידיו, וכך סיים בעינויים גדולים את עבודת היום. לפנות ערב פנה אלי ואמר: כהן נלך מכאן. מה יש? שאלתיו. זה לא 'הולך' אצלי - ענה. ניסיתי לעודדו. עייפים ומיואשים ניטלטלנו אותו לילה במושבה, תוהים על העתיד הקרוב שלנו. איש לא ידע מיהו האיש המהלך עמי. לאחר ימים מועטים יצאנו לעין-גנים, ושוב ברגל. כאן נודע לפועלים בשמו הנכון ולא יסף להמשיך בניסיון להיות פועל.

המנהיג הבלתי-רשמי של הנוער

ברנר נכשל אפוא בנסיונו להיות אחד הפועלים החקלאים בארץ-ישראל - ואף-על-פי-כן היה למבטאו של ציבור הפועלים ולאחד מנושאי דברו הבולטים. הוא רכש במהירות את מעמדו כראש וראשון מבין אנשי מצפונה של תנועת העבודה וכאחד מבכירי מצפניה.

עדות על מעמדו זה של ברנר הביא הסופר ליאו קניג: 'כל מי שנזדמן לו להיפגש עם ברנר חש מעין בושה בפניו על עצמו; כמצפון שנתלש בדמות אדם תעה ברנר בארץ וכן בגולה, הכביד על מי שהכביד ומשך בכוחו את מי שמשך'.20

ברנר היה אפוא מעין מראה ניידת בפניה של ארץ-ישראל העובדת: מראה מייסרת. מראה החובטת בשבט תמידי. מראה שאיננה נותנת מנוח ואיננה מרפה. מראה שבכל עת חוזרים ומסתכלים בה!

לכאורה, מדמות זו - ממראה פסימית, תוקפנית, המקיפה עצמה ב'הוויה של קוצים' - צריך להתרחק. הסופר ש"י עגנון מעיד כי המציאות היתה הפוכה: 'תמה אני אם היה סופר עברי חוץ מביאליק שמשך אחריו עדה כברנר'.

ונחזור לדברי הסופר ליאו קניג - המחזק את דברי עגנון וסבור כי ברנר היה המנהיג הלא-פורמאלי של חבורות הצעירים באותו הדור:

הוא היה נחבא אל הכלים לגמרי, ואולי בזכות זאת היה הדמות המעניינת ביותר בימים ההם בארץ ובעל ההשפעה הגדול ביותר על הדור הצעיר. שלא במתכוון נעשה המנהיג הבלתי רשמי של הנוער הארצישראלי העובד'.

כיצד הגיע ברנר לכוח השפעתו הרב? קודם כל בכוח הדברים שכתב. מספרים כי רבים מצעירי העלייה השנייה התהלכו בארץ עם פתקים ועליהם אמרות, משפטים ואפילו סיפורים שלמים ומאמרים שפירסם. כל הופעה של כל סיפור או ספר משל ברנר היתה 'חג' לארץ-ישראל העובדת - ועילה לשיחות, לדיונים, לוויכוחים ולהתכנסויות.

את סיפוריו בנה ברנר על ה'ריאליה': הוא היה, כביכול, הסופר-המצלם את אותם ימים. בעיתון 'האחדות' מתרע"ב (1912) כתב על כך: 'בשבילי, סופר וקורא יהודי פשוט, אין אמנות מחוץ למציאות המוחשית ומחוץ לתוכן הקונקרטי'.

ואת המציאות המוחשית, הקונקרטית, תיאר ברנר ללא כחל וסרק ומתוך ביקורת נוקבת. אין צל של ספק שגם הוא ידע היטב שהוא מגזים מאוד בתיאורה הגס.

דרך משל, עוד בהיותו בלונדון, במסגרת מדור בעיתונו 'המעורר' פירסם קטעים תחת הכותרת 'מתוך פנקס', בחתימת 'בר יוחאי'. בין השאר כתב שם את הדברים החריפים הבאים על העם היהודי:

הן עם של יהודים אין בעולם. הן הגלות, סוף-סוף, יכול יכלה לנו. אין כבר עם. יש בהולים מטומטמים ומפולגי תורה בליטא, טיפשים ופראים בפולניה, הדיוטים ונבזים בגליציה, נרקבים ומעלי באשה בהונגריה ורומניה, גסים וכהים באנגליה ובאמריקה, שנוררים ומזוהמים בפלשתינה, צבועים - אנוסים ודשנים - כרסנים בגרמניה ובפרנציה ובאיטליה, וכולם, כולם ספחת הם לעצמם ולעם אשר בתוכם הם יושבים, אבל לא עם.21

משוכנעני כי גם בדבריו אלו, ובדברים רבים אחרים שכתב, האיר ברנר תחלואים אמיתיים של העם היהודי. הוא עשה זאת ללא כל רחמים, אך לעתים בקול זעקה כה אדירה ומוגזמת, שדרך הבניין והתיקון נמנעה.

יש להניח כי בעקבותיו רבו בארץ גם המתייאשים, ואולי אף רבו הכופרים בעיקרים רבים. ללא כל ספק היו באותם ימים צעירים אשר לקחו ברצינות גמורה את כל אמירותיו - ולא היה בהם הכוח להפריד ולמיין טפל מעיקר.

מוקי צור, בספרו 'ללא כתונת פסים',22 מביא סיפור, בוודאי אחד מני רבים, על ברנר 'המייאש'. הוא מספר על חלוץ מן העלייה השלישית שבא ארצה ופגש בשני מורי הדור: ברנר וגורדון. ברנר רצה מיד לכבות את התקוות של החלוץ ולקח אותו לחדר באחת הקבוצות. הוא סיפר לו כי בחדר הזה גרים ארבעה בחורים, אך מזה כמה חודשים לא היתה בחדר בחורה. אחר-כך לקח ברנר את החלוץ הצעיר לבית-הקברות שבכנרת, הצביע על המצבות, באמרו: 'אחד-עשר קברים לפניך, רק אחד מהם מת מוות טבעי. כל השאר נרצחו או התאבדו'. זו היתה האמת מארץ-ישראל, שאותה ביקש 'להטיל' על העולה החדש.

החלוץ המזועזע פנה לגורדון. הלה התאמץ מאוד לנחם אותו. הוא דיבר באהבה על ברנר בסבלו, אך הוסיף: 'כך הוא עושה לכולם'...

ברנר - שולל פעיל של הדתיות היהודית

ביקורתו הנוקבת של ברנר יסודה בכך שהיה, לפי אליעזר שבייד, 'אתיאיסט אדוק'. ושבייד מפרט:

אתיאיסט אדוק, אמרנו, מפני שהיתה בו שלילה פעילה של הדת ולא רק יחס של חוסר אמונה. הדת, ובייחוד הדת היהודית המחייבת תלמוד תורה וקיום מצוות, קוממה אותו. הוא מרד בה והתפרץ מפניה. תביעותיה כלפי האדם התנגשו ביסוד הרגשת החיים שלו.23

למרות שיחסו למסורת ולתרבות היהודית היה מורכב ביותר, הוא לא היסס להתבטא כלפי הדת היהודית בקיצוניות מרובה ומשך אליו לעתים תכופות תגובות נזעמות24 של חוגים רבים, לא רק של חרדים. בין ביטוייו שעוררו התקוממות:

אנחנו היהודים החופשיים, אין לנו וליהדות ולא כלום; רגש האדם בנו יכול להתייחס בשנאה גמורה לכל העבר שלנו, לכל ההיסטוריה שלנו, באי כבוד לבעל הרעיון 'המשיחי' בכבודם ובעצמם, שלא הורישו לדורות הבאים אחריהם מלבד ספרי הבל בדרוש ובפלפלא אורייתא; העבר שלנו הוא מחפיר, העבר של אמונה במשיח רוכב על חמור והתעסקות בהבלי ה'זוהר', בספרות הרבנית ובכל אותן המצוות המעשיות, תפילין דרבנו תם עד שמירת שבת ועד בכלל...

ועוד כהנה וכהנה.

דוד כנעני מספר,25 כי כאשר ראה ברנר את ש"י עגנון לומד דף גמרא אמר כלפיו בלגלוג מופגן: 'ממה שוטה זקן זה מוצא קורת-רוח'... ועגנון היה אז בן עשרים ושתיים שנה...

כשם שיחסו של ברנר ליהדות היה דיאלקטי ומורכב, כן היה יחסו לסוציאליזם. בספרו 'שכול וכישלון', עמ' 108, אומר יחזקאל חפץ, שכל המבקרים מזהים אותו עם ברנר עצמו, את הדברים הבאים:

לא סוציאליזם. חס ושלום! פה - סוציאליזם! הכל מדוד וספור וחשוב. - פה! כראוי לא יסדרו לעולם - דברים בטלים! המסדרים יקחו את הדייסה תמיד להם - ודאי...

אבל, עם זאת ידוע, כי ברנר התקרב אל מפלגת 'אחדות העבודה' הסוציאליסטית - ואף על פי שלא היה חבר מפלגה (לא במקרה) ראו חברי מפלגה זו בו את מורם הגדול. ומעיד אז"ר (הוא הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ') כי ברנר, בשיחה עימו כנגד התנגדותו של גורדון לסוציאליזם, אמר לו:

ראה כמה הוא משתדל ללכת סחור-סחור, ולהראות התנגדות גלויה אל הסוציאליזם, וסוף-סוף הלא בכל דבריו טבוע העיקר הסוציאליסטי. ואם אנחנו לא נקרא אותו בשמו הפשוט והגלוי, הלא הוא מבצבץ ונגלה מאליו.26

וברנר, כך נראה, העיד כאן גם על יחסו שלו לעיקרי התורה הסוציאליסטית: הם טבועים בתמצית של כל דבריו.

ברנר והעם הערבי

מטוטלת הדעות והעמדות התנדנדה גם באשר ליחסו של ברנר לערביי הארץ. ייאוש מוחלט, ביקורת מוגזמת וחרדה גדולה איפיינו כמה מתגובותיו באשר להתיישבות היהודית לצד העם הערבי בארץ.27 במכתב לר' בנימין (שהיה אחר-כך איש 'ברית שלום') כתב ברנר:

שנאה בינינו [ובין הערבים - צ"צ] כבר יש ומכרחה להיות - והיא תהיה. הם חזקים מאתנו בכל המובנים ובידם לשימנו כעפר לדוש. אבל אנו, בני ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בתוך חזקים, ועלינו אפוא להיות נכונים פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה... מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו, בני הארץ, אם אנו אויבים בנפש, כן, אויבים! מה יש להכניס אידיאליות לייחוסים שבין עם לחברו והיא לא תצליח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל מאז ומעולם.

וברנר לא ידע את שניבא ועד כמה חייו הצעירים ייקפדו בידי אותם ערבים 'אויבים בנפש'. בכ"ד ניסן תרפ"א, בעקבות מאורעות שפרצו בשעת תהלוכת אחד במאי של שנת 1921, נרצח בשכונת אבו-כביר שביפו. בן ארבעים שנה בלבד היה יוסף חיים ברנר במותו.

כמו קטבים מגנטיים

אפשר כי רק בדור מיוחד כל-כך כמו דור העלייה השנייה, היו יכולים להיות שני מנהיגים שונים וקוטביים כל-כך לאותו ציבור. אולי רק לעלייה השנייה העובדת, שהיתה במידה רבה עלייה של 'טיפוסים' ייחודיים, אינדיבידואליסטיים מאוד ובעלי כוחות נפש מיוחדים - היתה יכולה להיות משיכה מגנטית לשני כוחות שונים ומנוגדים כל-כך כגורדון וברנר (שאמנם כמו קטבים מגנטיים השלימו זה את זה במידה רבה).28

כפי שראינו, א"ד גורדון ייצג יותר את ההרמוניות השלמה. תורתו היתה 'עגולה' וחייו בארץ-ישראל היו כל-כולם מופת של הגשמה, הקורא לחיקוי של האידיאל. לעומתו, י"ח ברנר ייצג את הניפוץ לרסיסים, את הזיזים החדים - את קריאות התגר לכל עבר. אוי לאדם שניסה לחקותו - אך אוי גם לאותו אחד שלא הקשיב לו...

במבט מן הזווית של ימינו, נדמה כי א"ד גורדון חש יותר בכל כובד המשא של מנהיגותו ובאחריותו ההיסטורית. הוא ללא כל ספק ידע עד כמה צעירי הדור מתבוננים בו - וכל חייו ואפילו רגעיו האחרונים היו מתוך גישה של בנאי, שתרומתו משמעותית לבניין העם והארץ מחדש. לגבי י"ח ברנר נדמה כי לעתים לא היה די מודע לאחריותו: זעקותיו היו ללא כל חשבון חיצוני, ופעמים נראה כאילו היה במעמד של 'תמות נפשי עם'...

גורדון נשא על כתפיו לא רק את עול ההווה והעתיד היהודיים. חייו היוו מסכת של שורשיות והכרה של היותו חוליה נוספת בשרשרת של עבר יהודי מפואר. על עצמו העיד: 'אני יהודי מן הדור הישן... על פי שורש נשמתי, על פי כל ישותי'. ואמנם, כל מהותו היתה מתוך הזדהות עם הדת היהודית ומסורת הדורות - ובכל מעשיו חיפש את הדרך לבטאן ביטוי אמיתי ומותאם לזמננו. ברנר ניסה להתכתש לעבר - וביקש להתחיל הכל כאילו מבראשית. במרד הטוטאלי שלו רצה, לכאורה, ליצור עם אחר - עם יהודי חדש לחלוטין, ארץ-ישראלי ולא גלותי. בעוד שגורדון לא התבייש לכתוב כי יש לו 'נשמה כסלונית-בטלונית',29 ביקר ברנר בחריפות את כל נושאיו של מנדלי מוכר ספרים וביקש ליצור יהודי שנשמתו תהיה בעיקרה אירופית, מודרנית ומשכילה.

יחד עם כל אשר אמרנו, י"ח ברנר - התלוש, הכופר, המיואש בעיקרי הקיום שלו - התקרב לגורדון - השורשי, המאמין, האופטימי.

בקטע ספרותי מרכזי בספרו של ברנר 'מכאן ומכאן',30 הנפתח במלים המחייבות 'זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי הווייתי וזוהי צוואתי האישית', בקטע נפלא ומיוחד מסקנת שניהם מתחברת והופכת לאחת: אמונה בעבודה עברית אנושית. וכך כתב ברנר:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון אין עתיד. צריך, בכל זאת לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!

ואולי מסקנה עיקרית זו, ששאבו אנשי העלייה השנייה העובדת משניהם, היא אחד ההסברים לעובדה כי צעירים רבים שתו בו-בזמן ממימי שניהם.

*

ננסה לסכם את דברינו על השפעתם השונה של גורדון וברנר על חלוצי ארץ-ישראל העובדת בעזרת עדותו של יהודה יערי, איש העלייה השלישית. בשיחה בינינו31 השווה יערי את גורדון לר' זוסייא מאניאפולי ואת ברנר לר' נחמן מברצלב. 'לו הייתי בדור החסידות של שניהם', אמר לי יערי, 'הייתי נוסע לר' זוסייא מאניאפולי. אמנם, בר' נחמן התעניינתי כל חיי. הוקסמתי מדבריו. נמשכתי להכירו. אך ללא כל ספק לא הייתי יכול להיות תלמידו'. ובאשר לגורדון וברנר המשיך יערי: 'הוקסמתי מאוד מברנר - אך כל חיי הנני חסידו של א"ד גורדון'.

בספרה 'ברל' כותבת אניטה שפירא:

מן השניים, גורדון וברנר, היה השני ללא ספק המשפיע יותר והחשוב יותר בקרב הפועלים. הוא היה לפה לרגשות נסתרים וביטא מה שחשבו. גורדון הבין אותם פחות, והובן עוד פחות להם. הם אהבו בו את דמות אבי המשפחה, את צדיקותו. אך הוא היה חסר את יסוד 'הלב הקרוב', שחניכי הספרות הרוסית העריצו כל-כך ומצאוהו בשפע אצל ברנר.32

מיעוט ההשפעה של גורדון, יחסית לברנר, על אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית ולא רק עליהם, עוד דורש דיון ועיון. ארמוז רק כי הוא קבע רבות בחינוך בני אותו הדור - ואפשר גם שבחינוך הבנים אשר נולדו שנים הרבה אחרי מותם.

1 מקור עיקרי לפרטים ביוגראפיים ולניתוח מעמיק של תורתו של א"ד גורדון הוא ספרו של א' שבייד, היחיד - עולמו של א"ד גורדון.
2 הבן, יחיאל, היה אדוק במצוות יותר מאביו, ובחר לגלות למקום תורה בישיבות ליטא - כניגוד לדעתו של א"ד גורדון.
3 י' האפט, ברון כוכבי ערב, עמ' 420.
4 ש' לביא, עלייתו של שלום ליש, עמ' 201.
5 נ' חפשי, בברית עם הארץ, ספר העלייה השנייה, עמ' 243.
6 מתוך המאמר 'גורדון ומלואו', בקובץ: במעגל הדורות.
7 לפי הספר: א' רמבה, קריניצי, דיוקנו של איש רב-פעלים. עמ' 31.
8 כנ"ל, וכן גם בספר: מ' שניר, בני הדור ומוריו, עמ' 144.
9 מתוך המאמר 'הסופרים והעובדים' בתוך הכרך: האומה והעבודה.
10 הדברים לקוחים מחוברת בשם 'קורות חיי', עמ' 17, אשר הוציא דב מטוס בסטנסיל, בעיקר לצורכי משפחתו, בלא שנת הוצאה.
11 ראה, למשל: ש' גרודז'נסקי, אוטוביוגרפיה של קורא, עמ' 77.
12 מכתבים מארץ-ישראל, ב, עמ' 294-291.
13 האומה והעבודה, עבודתנו מעתה, עמ' 244.
14 האומה והעבודה, עבודתנו מעתה, עמ' 245.
15 האדם והטבע, לברור רעיוננו מיסודו, עמ' 205.
16 הדברים מובאים בספר: אנשי נבו, פרקי עלילה של אנשי העלייה השנייה, מאת ש' קושניר, עמ' 207.
17 בתוך הכרך: מכתבים ורשימות, עמ' 231.
18 בתוך: ח' ברנר, מבחר דברי זכרונות, בעריכת מ' קושניר, עמ' 30.
19 בתוך הקובץ הנ"ל, עמ' 180.
20 שם, 187.
21 מתוך כל כתבי ברנר, כרך שני, עמ' 129.
22 עמ' 80.
23 במאמר: 'שלילת הגולה' - שתי דרכים, סקירה חודשית מס' 8, אוגוסט 1981.
24 אחת התגובות המפורסמות ידועה בשם 'מאורע ברנר' ותחילתה בהזדעקות של 'חובבי ציון' באודיסה, בראשות אחד העם ואוסישקין. בעקבות ביטויים קשים כנגד המסורת היהודית שברנר פירסם בתוך מאמר ב'הפועל הצעיר' מתרע"א (גיליון 3).
25 ד' כנעני, העלייה השנייה העובדת ויחסה לדת ולמסורת, עמ' 91.
26 אז"ר, יוסף חיים ברנר - חייו ותכונתו האישית והספרותית, עמ' 23 (הוצאת הספרים 'אחדות העבודה', יפו, תרפ"ב).
27 וראה, י' גורני, ארבע גישות בראשית אל הבעיה הערבית, בתוך הקובץ: החלום והגשמתו - הגות ומעש בציונות. עורך: יחיעם פדן.
28 על הניגוד וההשלמה, על הריחוק והקירבה בידיהם כתב גורדון לברנר במכתב אישי מרתק מתרע"ז או תרע"ח (המצוי בכרך מכתבים ורשימות, עמ' 86). במכתב נאמר בין היתר: 'יש שנדמה לי, כי על פי שורש נשמתך או על פי שאיפת נשמתך לעומק אין לי אולי בין מכירי אדם קרוב לי ממך; אולם על פי אופן מחשבתך, על פי חשבון העולם, והעיקר, על פי חשבון החיים שלך, אין לי אולי רחוק ממך, ולעתים הנך נדמה לי כזר לי'...
29 במכתב הנ"ל לי"ח ברנר.
30 כל כתבי ברנר, כרך א', עמ' 369.
31 שיחה זו, ואחרות, ניתן למצוא בקטעי 'שיחות עם יהודה יערי', בעיתון 'דבר', מיום 24.12.1982 ובחוברת 'שדמות', גיליון פ"ה, מחודש אייר תשמ"ג.
32 עמ' 85.

ביבליוגרפיה:
כותר: גורדון וברנר : לדמותם של שניים מ'נותני התורה' של העלייה השנייה העובדת
מחבר: צמרת, צבי (ד"ר)
שם  הספר: העלייה השניה, 1903-1914 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: תשמ"ה - 1984
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים.
2. ‫סידרת עידן ; 4.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא מנהל יד יצחק בן-צבי.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית