עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מחתרות וכוחות המגןעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מחתרות וכוחות המגן
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על דמותו וקורותיו של אורד צארלס וינגייט, שנשלח לארץ-ישראל בתור קצין מודיעין בריטי, והפך לתומך נלהב של המפעל הציוני בארץ. הוא הקים את 'פלגות הלילה המיוחדות', חינך ואימן דור של לוחמים, שרבים מהם היו מפקדים בכירים בצה"ל בעשרים שנותיו הראשונות.



'הידיד' - אורד צארלס וינגייט
מחבר: רזיאל ממט


אורד צ'ארלס וינגייט הגיע לארץ-ישראל בספטמבר 1936 כמומחה לענייני ערבים. בבואו, הוא נשא באמתחתו מטען רגשות, דעות וידיעות שהיו מנת חלקו של כל קצין בריטי ממוצע במזרח התיכון. הדברים נראו ברורים ביותר: היהודים הציונים, הנהנים ממקורות סיוע ומימון עולמיים, ולרשותם גם ארגון תעמולה מקיף, באו לארץ-ישראל על מנת לדחוק את רגלי הערבים. המסקנה היחידה מכך היתה, שרק בריטניה הגדולה יכולה להציל את ערביי ארץ-ישראל מהניצול הציוני.

וינגייט נכנס לארץ-ישראל כפרו-ערבי מובהק ועזב את הארץ ב-26 במאי 1939 כציוני נלהב. הוא שהה בארץ כשנתיים וחצי בלבד, אך הרושם שהשאיר אחריו אצל היהודים היה אדיר. ומה שחשוב יותר: הוא חינך ואימן דור של לוחמים, שרבים מהם היו מפקדים בכירים בצה"ל בעשרים שנותיו הראשונות.

'מבטיח, חריף, חרוץ'

אורד צ'ארלס וינגייט נולד בעיר נייני-טאל, הודו, בראשית 1903. הוא היה צאצא למשפחה סקוטית ותיקה, שהיתה ידועה בעקרונות המוסר והאמונה הנוצריים שלה. אווירת הבית שגדל בו היתה ספוגה רוח ספר ולמדנות. בהשוואה למתרחש בחדרי הלימוד של משפחת וינגייט, היו חייו של תלמיד בית-ספר פרטי באנגליה באותה תקופה – חיי נופש ובטלה. תוכנית העבודה והלימוד, שקבעה אמו, היתה ברורה ומוצקה. היא לימדה את ארבעת ילדיה הבוגרים קריאה, כתיבה וידיעות יסוד כלליות. נוסף על כך, הוזמנו לבית מורים ומורות מבתי-הספר היסודיים שבמקום, כדי להורות את הילדים מוסיקה, ציור, מתימטיקה, צרפתית, לטינית ויוונית.

כל יום א' היה מוקדש לתפילות ולימוד תנ"ך. לימוד זה, שכלל את הברית הישנה, היה מנהג קבוע בבית וינגייט. אין זה פלא, שכבר בגיל צעיר-יחסית ידעו ילדי המשפחה פרקים שלמים מן הברית הישנה בעל-פה. בגיל 18 נכנס אורד וינגייט לאקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ', אנגליה. באותה תקופה, היתה אקדמיה זו בית-ספר להכשרת קציני צבא סדיר לחיל התותחנים ולחיל ההנדסה.

בקיץ 1923 סיים את חוק לימודיו בהצלחה, אם כי לא בהצטיינות, קיבל דרגת קצונה בארטילריה המלכותית והוצב לשרת בבריגדה החמישית של הארטילריה הבינונית, שחנתה בסמוך לסטונהנג'.

בשנת 1925 הועלה מדרגת לויטננט שני ללויטננט ראשון. בדין-וחשבון שצורף להמלצה להעלאתו בדרגה נכתב: 'קצין מבטיח, חריף, חרוץ'. בשנת 1926 ניגש לחלקן הראשון של בחינות העלייה לדרגת קפטיין (סרן), ועמד בהן בהצלחה.

עוד בתחילת דרכו, התכוון וינגייט להכין עצמו לקראת שירות מעבר לים, ולכן אמר לאביו כי ברצונו ללמוד ערבית בבית-הספר למדעי המזרח שבלונדון. מדוע דווקא ערבית? ייתכן שהושפע מדוגמת דודנו, סר רג'ינלד וינגייט, אשר היה ידוע לבני-המשפחה הצעירים בשם 'הדודן רכס'. סר רג'ינלד היה יורשו של לורד קיצ'נר בתפקיד המושל הכללי הבריטי של סודאן, ולאחר מכן כיהן כנציב העליון של מצרים.

בסתיו 1926 שיכנע וינגייט את מפקדו להגיש בשמו בקשה להצטרפות למחזור לימודי ערבית של משרד המלחמה, שנוהל על-ידי בית-הספר למדעי המזרח. הבקשה אושרה, והוא למד במוסד זה מאוקטובר 1926 עד מארס 1927, משניגש לבחינה המוקדמת בערבית וזכה לציון 85, לאחר לימוד של ארבעה חודשים ומחצה בלבד.

בקיץ 1927 ניתנה לאורד וינגייט חופשה-ללא-תשלום לשישה חודשים, כדי לתור את סודאן וללמוד את לשונה. במסגרת חופשה זו, ביקר גם במצרים. באפריל 1928 נשלח לשרת בחיל-המגן הסודאני. הממשל הבריטי היה מוטרד מסחר העבדים והברחות הסמים בגבול החבשי. חילות המשלוח היו חדלי-אונים כנגד התופעה. וינגייט הציע להפוך את שבט האנגשנה, שישב על הגבול, לכוח-משימה שיפגע במבריחים באמצעים של מלחמה זעירה בבסיסיהם. למרות שהיתה זו הצעה מהפכנית, בלתי-שיגרתית ואפילו תמהונית, היא התקבלה. ההצלחה היתה מעל למשוער.

הנה כי כן, כבר בסודאן, בהיותו בן 25 בלבד, יזם מהלכים בלתי-שיגרתיים, שלא תמיד זכו להסכמתם של קציני המטה שישבו במשרדיהם, הרחק מאותם מקומות שהוביל בהם את אנשיו. חשדנותם ואיבתם הנסתרת של אותם קצינים לא הפתיעה את וינגייט. לימים סיפר לאחד מידידיו, מדוע הרבה קצינים בצבא הבריטי אינם נוטים לו חסד : 'קצין בריטי אינו יכול לעשות דבר שהוא שונה, בלתי-מקובל או בלתי-צפוי. אני עושה את כל הדברים הללו. על מנת להיות, למרות הכל, מקובל עליך לדעת לא להיראות שונה, אלא מוזר'.

בסוף שנת 1935 הוצב וינגייט בבריגדת ארטילריית השדה ה-71 בעיר שפילד. פחות משנה אחר-כך, בספטמבר 1936, הוא נצטווה להתייצב לתפקיד של קצין-מטה מעבר לים.

לדודנו רכס (סר רג'ינלד וינגייט), שסייע לו לא-מעט בקבלת התפקיד כתב :

. . . זה עתה קיבלתי הוראות להתייצב במפקדת הדיוויזיה החמישית בקטריק, כדי לצאת משם לארץ-ישראל בתור קצין המודיעין של הדיוויזיה החמישית . . . אני שמח שלא הנחתי לערבית שלי להישמט מזכרוני לחלוטין, ובלונדון אני אומר לקנות עיתונים רבים ככל אשר אוכל, כדי לרענן את זכרוני בדרך . . . האם סבור אתה שזה עתיד להיות עסק רציני? . . .

וינגייט עצמו לא העלה אפילו בדמיונו עד כמה העסק יהיה רציני.

'האיש שגילה את וינגייט'

בהגיעו לארץ-ישראל מצא בה אנדרלמוסיה גדולה : מהומות שיזמו הערבים, התגוננות יהודית פאסיבית ושלטון בריטי מבולבל, שאינו יודע בדיוק כיצד לנהוג.

וינגייט התמקם במלון 'סאבוי' בחיפה, אשר שימש באותו זמן כמפקדה צבאית. כאן החל ללמוד את בעיות הארץ ואת תחלואיה. בחיפה שהה שלושה חודשים וחצי. במהלך תקופה זו היה לציוני. אין לדעת במדויק את המניע לתמורה המהפכנית הזו בהשקפותיו. אולם, יש להניח כי כאיש חרוץ ומעמיק הוא למד במהרה את העובדות. בלא קושי גילה כיצד ערבים בעלי אדמות, שמכרו מרצונם החופשי את קרקעותיהם ליהודים בכסף מלא, נפלו קורבנות לכנופיות של פושעים ובריונים. כנופיות אלו נשלחו במצוות המופתי הירושלמי, שהזהיר וחזר והזהיר מפני מכירת קרקעות ליהודים. אך באותו זמן גילה וינגייט, שאחד מקרובי המופתי מנהל עסקים ענפים ופורחים, עסקי קרקעות עם יהודים, אם כי בהבדל קטן אחד : הוא הכריח ערבים למכור לו את אדמותיהם במחירים זעומים ממש, ואחר-כך מכר אדמות אלה ליהודים במחירים מופקעים.

כאשר גילה כי דעותיו על העוול הנגרם לערבים בטעות יסודן, יצא לחפש דעות אחרות. עד מהרה התחיל להאמין, שלא האוכלוסיה הערבית היא הזקוקה להגנה מפני ניצול, כי אם האוכלוסיה היהודית.

לימים סיפר כיצד נהפך לתומך נלהב בציונות :

כאשר למדתי בבית-הספר, התבוננו בי מגבוה והביאו אותי ליד כך שהרגשתי כי לא-יוצלח אני, ובלתי-רצוי בעולם. כאשר הגעתי לארץ-ישראל, מצאתי שם אומה שלמה אשר התייחסו אליה באופן דומה במשך עשרות דורות, ובכל זאת, בסופו של דבר, לא הובסו בניה ; הם מהווים כוח גדול בעולם, והרי הם בונים את ארצם מחדש. חשתי כי אני שייך לעם כזה.

עתה, חיפש דרכים לקשירת קשר עם היהודים.

במשך זמן רב, התחרו שניים על הזכות לכינוי 'האיש שגילה את וינגייט'. היו אלה דוד הכהן ופרופסור עמנואל ילן. באותם ימי סתיו 1936, היה דוד הכהן אחד היהודים הבולטים בחיפה : קצין לשעבר בצבא התורכי, מראשי 'סולל בונה', וחבר מועצת העיר. עמנואל ילן (וילנסקי) ניהל משרד לאדריכלות בחיפה, בשיתוף עם יוחנן רטנר (לימים, ראש המפקדה הארצית הראשון של ה'הגנה' ואלוף בצה"ל בראשיתו). הוא עצמו היה ממקימי הש"י (שירות הידיעות של ה'הגנה') בעיר הכרמל.

האמת היא, שיותר משדוד הכהן ועמנואל ילן גילו את וינגייט, גילה וינגייט אותם. אין זה משנה מבחינה היסטורית עם מי נפגש וינגייט ראשון. דבר אחד ניתן לומר בפסקנות : השניים, כל אחד בנפרד, יצאו המומים מפגישתם עם וינגייט.

דוד הכהן שאל את וינגייט האם פגש ביהודים מימיו. וינגייט השיב: 'פגשתי יהודים מעטים בחיי, אבל אהדתי נתונה לציונות'. דוד הכהן הקשה: 'האם קראת חומר על הציונות ?' וינגייט השיב: 'בנושא זה קיים רק ספר חשוב אחד - התנ"ך - ואותו קראתי במלואו'.

לעמנואל ילן הרצה וינגייט בלהט על הצורך לעבור מהגנה סבילה לפעולות יזומות. הוא דיבר על הצורך בהקמת צבא יהודי, והכריז במלוא הרצינות, כי שאיפתו ומטרתו הן לצאת לקרב בראש צבא יהודי.

וינגייט דיבר בקול רם על דברים שראשי ה'הגנה' לא העזו לאמרם אפילו בלחש ובחדרי-חדרים.

לדוד הכהן ועמנואל ילן נכונה עתה משימה קשה : לשכנע את חבריהם, שלציונות קם בעל-ברית נאמן ורב-חשיבות. בשלהי 1936 התייחס היישוב היהודי בספקנות גדולה ובאי-אמון כמעט מוחלט כלפי המינהל הבריטי בארץ-ישראל. התמורה ביחס מפקדי ה'הגנה' כלפי וינגייט התרחשה אט-אט. גם ההנהגה הציונית קשרה אתו קשרים אמיצים והוא היה בן-בית אצל מנהיגים כדוגמת חיים וייצמן ומשה שרתוק.

ביקור בחניתה

באחד מימי אפריל 1938 הגיע וינגייט לחניתה, שהוקמה כחודש לפני כן. הוא נפגש עם מפקד המקום וביקש לקבל פרטים על תוכנית ההגנה של המקום. המפקד הסביר לו את אופן הצבת הזקיפים מסביב לחומה. וינגייט שאל : מדוע אתה מגן על המקום מבפנים ולא מבחוץ? הוסבר לו, כי אם יגנו על הנקודה מבחוץ, יהיה קשה לספק תחמושת למוצבי החוץ, כיוון שנשקה של ה'הגנה' הוא בלי רשיון ולכן יש להחזיקו במחתרת, מתחת לקרקע ממש - עובדה ששללה כמעט לחלוטין כל דרך של הגנה, מלבד התגוננות 'מבפנים'.

וינגייט שמע ונדהם. נפתוליה של המדיניות המנדאטורית היה בהם כדי לזעזע אפילו קצין מנוסה כמוהו. הוא חזר וטען באוזני המפקדים בחניתה, שהם חייבים להגן מבחוץ, וכי יש בכוונתו לארגן פטרולים. לאחר שסייר לבדו באזור, שנחשב למסוכן ביותר, חזר כעבור זמן-מה ויצא לסיור לילי עם כוח של שבעה אנשים מחניתה. באותו לילה לימדם מה פירוש סיור לילי בשטח האויב.

לאחר שהשלים את סיוריו ביישובי היהודים, היה וינגייט מגובש בתוכניותיו. לדודנו סר רג'ינלד וינגייט כתב מירושלים :

. . . ראיתי את היהודים הצעירים ב'קבוצות'. אני מבטיחך שהיהודים יעמידו אנשי-צבא אשר יעלו על שלנו. עלינו יהיה רק לאמנם. את ציודם יספקו הם עצמם.

וינגייט הגיש לבריגדיר אואטס, מפקדה של חטיבת הרגלים ה-16 , הצעה שיוטל עליו, על וינגייט, לארגן פטרולי לילה אשר יגויסו מקרב נוטרי משטרת היישובים העבריים, בתוספת יסוד מגובש של קצינים וחיילים בריטיים. פטרולים אלה אמורים לפעול מתוך היישובים היהודים. וינגייט טען בלהט, שרק באמצעות פעולות ליליות סדירות יהיה ניתן להילחם נגד הברחות נשק, פעולות עוינות של הכנופיות, והעיקר - לתת תשובה מבצעית הולמת לאחת הבעיות הרגישות ביותר של האימפריה הבריטית בארץ-ישראל: פיצוץ חוזר ונשנה של צינור הנפט של חברת הנפט העיראקית.

סמל לדוגמה אישית

וכך, נאמן לשיטתו לעשות את השונה, הבלתי-מקובל והבלחי-צפוי, חברו בתוכניתו של וינגייט ממון של חברת הנפט העיראקית, יחידות מעורבות של יהודים וחיילים בריטים, נשק לגאלי ליהודים, אכסניה יהודית ותחמושת רשמית של הצבא הבריטי לכדי יצירה מורכבת ושלמה - 'פלגות לילה מיוחדות' - (Special Night Squads (S.N.S. את מטהו קבע בקיבוץ עין-חרוד. וינגייט ראה צורך חיוני להוציא את החיילים הבריטים מבסיסיהם הרגילים, ששם הקפידו על משמעת מסדרים, ולהעבירם לקיבוצים היהודיים. רק כך יכול היה לנתקם ממוסרות המחשבה הצבאית הבריטית ולהרביץ בהם תורת לחימה חדשה. הוא פרס את כוחותיו בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. שתי מחלקות, יהודית ובריטית, היו בקיבוץ בעין-חרוד, שתיים (יהודית ובריטית) בקיבוץ גבע ושתיים (כנ"ל) בקיבוץ תל-עמל.

הימים יוחדו לאימונים ; הלילות - לפעולות מבצעיות. האימונים היו פשוטים ותכליתיים ביותר. אם לא היתה בלילה הקודם פעולה, נשמעה תרועת ההשכמה במחנה בשעה 06.30 בבוקר. מטווחי ירי, קריאת מפות טופוגראפיות ושליטה מלאה בכלי-נשק שונים היוו את מערכת השיעורים. בעיקר תורגלה שוב ושוב התנועה בלילה : תנועה לקראת מגע עם האויב, התנהגות תוך כדי מגע וניתוק מגע.

וינגייט הקפיד על משמעת מבצעית. בלילה הראשון, כאשר יצא לסיור עם החיילים האירלנדים, נחרד. אלה הגיעו כשהם נעולים בנעליים הגבוהות והמסומרות של הצבא הבריטי. בלילה, השמיעו הנעלים רעש חזק. כבר למחרת פקד וינגייט על אחד הסמלים לנסוע לנצרת ולקנות שם כמות גדולה של צמיגים ישנים. בעין-חרוד חתכו את הגומי והדביקו אותו לסוליות הנעליים.

ניידות 'פלגות הלילה' הדהימה את הכל - ערבים, בריטים ויהודים. וינגייט ואנשיו גמאו בלילה אחד עשרות ק"מ. לעתים, נראו בתחילת הערב במקום אחד, באמצע הלילה במקום שני ועד אור ראשון במקום שלישי, המרוחק מן הראשון כחמישים קילומטר.

היחידות חיפשו את האויב, נעו כל הזמן בשטח, כאשר הכוחות אינם פועלים בצמידות לאירוע זה או אחר. כל כוח פעל כגוף עצמאי. תוך חודש (יוני 1938) ביצעו וינגייט ואנשיו כעשר פעולות נגד הכנופיות, ובחמש מהן התנגשו עם כנופיות גדולות של עשרות לוחמים ערבים. המאזן היה מרשים: למעלה משישים הרוגים בין אנשי הכנופיות הערביות ועוד עשרות פצועים.

וינגייט התבסס בכל פעולותיו על עבודת מודיעין. כמי שהיה בעצמו קצין מודיעין, ידע והעריך היטב את חשיבותו של מודיעין מהימן ומעודכן לכוחות הפועלים בשטח. זרם אליו שפע של ידיעות מודיעיניות, ממרכז המודיעין של הצבא הבריטי בנצרת, משירות הידיעות (ש"י) של ה'הגנה', מהיישובים היהודים באזור ומפעילים יהודים בשטח.

הוא דגל בדוגמה אישית. הוא עצמו היה סמל של דוגמה אישית. באחד המסעות הליליים, לאחר שגמאו עשרות קילומטרים בלא מים והגיעו למעין, סטר וינגייט באכזריות על לחיו של סמל בריטי שמיהר לשתות מים לפני פקודיו.

וינגייט לא הקפיד על משמעת מסדרים ותרגילי-סדר, אך היה קפדן מעין כמוהו בכל מה שקשור למשמעת מבצעית. הוא לא היסס להכות אדם שלא הקפיד על משמעת מבצעית.

הפעולה בח'רבת ליד אל-עוואדין

דוגמה (אחת מני רבות) לשילוב של מודיעין בזמן אמת, הטעיה, פעולת לילה-יום ודבקות במטרה, יכולה לשמש הפעולה בקרב כנופייה ששכנה בתוך שבט בדווי בח'רבת ליד אל-עוואדין. כדי לתת תמונה נכונה של השטח, יש לראות את האזור שבו שכן השבט ושבו נערכה הפעולה כמשולש שקודקודיו הם: מושב היוגב (כיום)-קיבוץ משמר-העמק-קיבוץ מגידו (כיום).

ידיעות מודיעין בדוקות מסרו לווינגייט, שבח'רבת ליד אל-עוואדין נמצאת כנופיה גדולה. במקום היו כמה בתי אבן וסביבם מאות אוהלי בדוים מהשבט אל-עוואדין.

בתכנון הפעולה התחבט וינגייט במספר שאלות : (א) הטעיה - מה לעשות כדי שהכל יחשבו ש'פלגות הלילה' פועלות באזור אחר לגמרי, זאת כדי להטעות את האויב; (ב) הסוואה - כיצד להגיע קרוב ככל האפשר לאתר מבלי להתגלות ; (ג) זיהוי המטרה - אנשי הכנופיות נמצאו בלב מאהל בדווי ענק, שבו גברים, נשים, זקנים וטף. כיצד לזהות את אנשי הכנופיות ולפגוע בהם בלבד, בלי לפגוע באזרחים חפים-מפשע.

הפעם, בניגוד למנהגו, החליט וינגייט לתקוף ביום. בערב יום ההתקפה יצאו 'פלגות הלילה' לסיורים שיגרתיים באזור צינור הנפט. ההוראה של וינגייט היתה לסרוק את השטח 'ברעש גדול', כדי שהכל ידעו היכן בדיוק פועל הכוח. בשעה מאוחרת התקבצו כל הכוחות בקיבוץ שריד. לאחר הארוחה, נתן וינגייט תדריך, תוך שהוא מדגיש הוראה אחת : 'המטרה היא לפגוע באנשי הכנופיות, לא באזרחים. לכן יש לעשות הכל כדי שהביצוע יהיה מדויק ובלי תקלות'.

בשעה שתיים לפנות בוקר, החלו הכוחות נעים לעבר היעד. כוח א', בפיקוד וינגייט, יצא משריד דרומה, לכיוון מאהל השבט. כוח ב' יצא מעפולה, פנה מזרחה ותפס עמדות מדרום-מזרח למאהל, בחסמו בצורה כזאת את דרך הבריחה לג'נין. כוח ג', בפיקודו של יונתן אברמסון, התפצל בשלב מסוים מכוח ב'. תפקידו היה לשמש פתיון. הכוח, שמנה שבעה לוחמים לבושים בבגדי עבודה של עובדי מסילת הברזל, נסע במשאית אזרחית על דרך העפר המקבילה לפסי הרכבת ('רכבת העמק'). המסילה עצמה עברה מצפון למאהל ובסמוך לו.

עם שחר היו כל הכוחות ערוכים במקומותיהם ומוסתרים היטב. 'עובדי הרכבת' נעצרו סמוך למאהל והחלו לתקן את המסילה, תוך השמעת רעש מכוון, שהעיר כמה אנשי כנופיה משנתם. רגוזים על שעובדי הממשלה מעזים להפריע להם, יצאו שישה אנשי כנופיה חמושים והחלו לצעוד לכיוון העובדים. כדי להגיע לפועלים הם היו חייבים לעבור מהצד האחורי של המשאית. כאשר עברו מאחורי המשאית, נפתחה לפתע הדלת וצרור ארוך של מקלע 'לואיס' הפר את השלווה, הרג אותם במקום והיווה אות פתיחה לקרב. אנשי הכנופיות יצאו מהאוהלים, כדי לברר מה קרה. הכוחות שהמתינו מסביב למאהל פתחו באש. כאשר הבינו שהופתעו, ניסו אנשי הכנופיות להימלט מזרחה, לכיוון ג'נין. כאן נתקלו באנשי כוח ב'. חלקם ניסו לברוח לכיוון צפון-מערב, כשהם מנסים לחצות את המסילה. במקום זה המתינו להם 'עובדי הרכבת', שירו עליהם במקלעים.

תוצאות הקרב היו עשרים ותשעה הרוגים, כולם אנשי כנופיות ערביות, ובתוכם מפקד הכנופיות באזור ג'נין - שיח' טאהא אל-חוראני. בסריקות שערכו 'פלגות הלילה' במאהל נמצאו כשלושים רובים, וכשבעים איש נעצרו לחקירה. מאנשי 'פלגות הלילה' לא נשרט אפילו לוחם אחד. על גופתו של שיח' טאהא אל-חוראני נמצא תיק מסמכים. באחד מהם נאמר, כי באותו לילה, ה-4 בספטמבר (1938) אמורה להגיע סירה לכפר טנטורה ובה כלי-נשק ותחמושת עבור אנשי הכנופיות. וינגייט דאג שבלילה האמור יגיעו 'פלגות הלילה' לטנטורה.

'אין להרשותו לבוא לארץ-ישראל'

פעולות כמו זו שנערכה באל-עוואדין נערכו ברציפות במשך שבועות וחודשים והתפרסו על שטח של עשרות קילומטרים, מכוכב הירדן (כווכאב אל-הווא) במזרח ועד לים (טנטורה) במערב.

וינגייט ביצע עם לוחמיו היהודים מהלכים צבאיים הנראים היום פשוטים, מובנים והגיוניים ביותר. שיטות הלחימה שנקטו 'פלגות הלילה' נהירות היטב לכל מפקד כיתה בצה"ל, אך בימים ההם הן היו בבחינת חידוש מרעיש.

הצלחתו המרשימה משכה אליו תשומת-לב מכל עבר - לטוב ולרע. ראשי ה'הגנה' לא הסתפקו אך ורק בפעילויותיו המבצעיות. הם ביקשו ממנו לארגן קורסי מפקדים ולהדריך בהם, והוא נענה ברצון. הבריטים, לעומת זאת, גילו הסתייגות גוברת והולכת מקשריו ההדוקים עם היישוב היהודי, ובסופו של דבר שילחוהו מהארץ, לצמיתות.

בילקוט השירות שלו נכתבו המשפטים המדהימים הבאים, שדומה שאין להם אח ודוגמה :

אורד וינגייט D.C.O [אות השירות המצויין] ; חייל טוב, אבל במידה שהדברים אמורים בארץ-ישראל, הריהו בבחינת סיכון בטחוני. אין לתת בו אמון. האינטרסים של היהודים חשובים בעיניו יותר מן האינטרסים של ארצו. אין להרשותו לבוא עוד פעם לארץ-ישראל.

במלחמת העולם השנייה פיתח וינגייט את שיטת 'החדירה' שלו, בעזרת כוחות קטנים וניידים, ש'המציא' בארץ-ישראל בעזרת 'פלגות הלילה' - בשתי זירות נוספות, המרוחקות זו מזו, ובהצלחה גדולה - בחבש (אתיופיה) ובבורמה. מותו בתאונת מטוס בבורמה, בתחילת 1944, ניתק את פתיל חייו של איש-צבא מבריק: ב-1939 היה קפטיין (סרן), ב-1944 גנראל - ומה שחשוב מבחינתנו לא פחות: ידיד העם היהודי והמפעל הציוני בארץ. לא בכדי הוא זכה אצלנו, בחייו, לכינוי 'הידיד'. שאיפתו הגדולה, כאמור, היתה לעמוד בראש הצבא היהודי העצמאי. כעשר שנים לפני מלחמת העצמאות כתב :

'תנו ליהודים רק נשק ואמצעי-לחימה. אין להם צורך במתנדבים זרים. את המלחמה יעשו הם בעצמם, בכוחם בלבד'.

ביבליוגרפיה:
כותר: 'הידיד' - אורד צארלס וינגייט
מחבר: ממט, רזיאל
שם  הספר: ימי חומה ומגדל, 1936-1939 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: תשמ"ז
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. ‫ מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. סידרת עידן ; 9.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא בעל תואר מוסמר לגיאוגראפיה מאוניברסיטת תל-אביב: מחבר הספר 'שלום על הרובים'.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית