עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > מדיניות בריטניהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > יחסי יהודים ערביםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > השאלה הערביתעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > השאלה הערבית
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על מאורעות 1939-1936. בניגוד לעבר התפשטו המאורעות בכל הארץ; הם נמשכו כשלוש שנים; הפכו גם למרד שכוון נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל; והיתה להם השפעה מרחיקת לכת על ההתפתחויות בארץ בשנים שלאחריהם.



'המרד הערבי' - סיבות, מהלך, תוצאות
מחבר: צבי אל-פלג


מאורעות 1939-1936 לא היו הביטוי האלים הראשון של הערבים הפלסטינים נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל. קדמו להם התקפות של המונים ערבים על יהודים ב-1920, 1921 ו-1929. אלא שבפעם הזאת, בניגוד לעבר התפשטו המאורעות בכל הארץ; הם נמשכו כשלוש שנים; הפכו גם למרד שכוון נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל; והיתה להם השפעה מרחיקת לכת על ההתפתחויות בארץ בשנים שלאחריהם.

לדעה הרווחת שלמאורעות קדמו הכנות ושהן אורגנו מלמעלה על-ידי המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני וחבריו בהנהגה הפלסטינית אין על מה לסמוך. שנות השלושים התאפיינו דווקא על-ידי פילוגים ומריבות במחנה הפלסטיני - הקמת מפלגות, ירידת כוחו של הוועד הפועל הערבי שמאז 1920 היה המוסד הפוליטי העליון - ומות מוסא כאזם אל-חוסייני - נשיאו של מוסד זה ב-1934.

המאורעות פרצו באורח ספונטאני ורק לאחר מכן ובלחץ מלמטה מצאו ביניהם המנהיגים שפה משותפת והתייצבו בראש השביתה שהוכרזה והמרד. יש המצביעים על ה-19 באפריל 1936 כתאריך ההתחלה. באותו יום התנפלו המונים ערבים על יהודים שחיו ביפו או שנזדמנו לשם, רצחו 9 ופצעו 57. אחרים רואים ברצח שני יהודים ליד טול-כרם בלילה של ה-15 באפריל ורצח שני ערבים ליד ירקונה ב-17 באפריל על-ידי אנשי ההגנה הלאומית (ארגון האם של אצ"ל) כפתיחת המאורעות.1 ישנה גם גירסה, שהמאורעות החלו עם הריגת שיח' עז אל-דין אל-קאסם וכמה מאנשיו על-ידי המשטרה הבריטית בנובמבר 1935. מכל מקום - וזה מה שחשוב לענייננו - המאורעות פרצו ללא הוראה של המנהיגות בירושלים ואף בניגוד לרצונה.

הגורם המיידי לפרוץ המאורעות היו המוני העולים ממרכז אירופה וממזרחה שהחלו להגיע לארץ-ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. 'סכנת' העלייה שנגדה ניהלו תעמולה במשך שנים אנשי הוועד הפועל הערבי והמועצה המוסלמית העליונה נראתה עתה מוחשית ביותר. למעלה מ-130 אלף יהודים הגיעו לארץ בשנים 1935-1933 ושיעורם באוכלוסיה עלה מ-17% ב-1931 לכ-30% ב-2.1935 יהודים בלבוש אירופי נראו בכל מקום ובציבור הערבי הילכו שמועות על מספרים מוגזמים של עולים שהגיעו, גם באורח לא-חוקי. 'לא רחוק היום שבו תצליח הציונות למחוק את עקבות הערבים מן הארץ' קבע אחד העתונים והוסיף שאלה: 'האם תסתיים הקמת הבית הלאומי היהודי כאשר מספר היהודים בפלסטין יגיע לחמש מאות אלף, למיליון... או לעשרה מיליונים, או לאחר שהיהודים ירכשו כל שעל מאדמת פלסטין, עבר-הירדן ואחריהן סוריה ועיראק?'3

הרושם של העלייה ההמונית על הערבים היה באמת קשה. בסוף 1935 היתה הארץ נתונה במשבר כלכלי שנבע מפלישת איטליה לחבש ופועלים רבים היו מובטלים מעבודה. המאבק ל'עבודה עברית' אילץ נותני עבודה יהודים בחקלאות, בתעשייה ובבניין לסלק את עובדיהם הערבים ולקבל יהודים במקומם. כאן נוסף היבט כלכלי לזה הפוליטי והמרירות בקרב המוני ערבים גאתה. חמור במיוחד היה נושא האדמות שהמוסדות המיישבים היהודים רכשו כדי ליישב עולים בכל חלקי הארץ.

סערת רוחות במחנה הערבי

בשנות העשרים רכשו היהודים אדמות בעיקר מערבים לא-פלסטינים שהיו בעלי שטחים גדולים בארץ והתגוררו בארצות השכנות. בשנות השלושים השתנתה התמונה ומרבית המוכרים היו בעלי חלקות קטנות יחסית מקרב הפלסטינים. לצורך הדחוף לקנות אדמה עבור העולים שהגיעו, נוסף מאוחר יותר עוד גורם: המוסדות הציונים חששו ממסקנות הוועדה המלכותית שבאה לארץ בסוף 1936 כדי לחקור את הגורמים למאורעות ולהמליץ על פתרון. היתה תחושה שיש למהר ולרכוש כל שעל אדמה אפשרי ולהקים יישובים בלי הכנות ובלבד שייקבעו עובדות בשטח.

נוכח תנופת העלייה וההתיישבות היהודית במחצית הראשונה של שנות השלושים סערו הרוחות בקרב הציבור הפוליטי הערבי. האופוזיציה למנהיגות המסורתית גברה ובמקומות שונים בארץ - בייחוד בגליל ובעזה - הופיעו קבוצות רדיקאליות שתבעו נקיטת צעדים אלימים. ואולם ההנהגה הפלסטינית - ובעיקר חאג' אמין, נמנעו מפעולה מרחיקת לכת. סיבה אחת לכך היו המריבות בהנהגה; סיבה אחרת, תקוותו של חאג' אמין שניתן יהיה להביא לשינוי המדיניות הבריטית באמצעים מדיניים ושראוי להם לערבים לא לשרוף את הגשרים עם השלטון.

רק בנובמבר 1935, לאחר שמספר היהודים בארץ עלה ביותר מ-100 אחוז (יחסית למניינם ב-1931) ורכישת האדמות היתה בעיצומה - הצליחו חמש מפלגות ערביות להתלכד ולנסח תזכיר משותף לנציב העליון ובו הדרישה המשולשת: להפסיק את העלייה, לאסור העברת קרקעות ליהודים ולהקים ממשלה לאומית.4 אלא שחילוקי הדעות והתחרות בתוך ההנהגה הערבית נמשכו גם בחודשים הבאים ונמנעה הקמת הנהגה מאוחדת. רק לאחר מאורעות הדמים באמצע חודש אפריל, הכרזת השביתה ב-22 באפריל על-ידי המועצה הלאומית בשכם ויציאת משלחות לירושלים מחיפה, שכם ויפו ב-25 באפריל שתבעו הקמת גוף ערבי עליון, אכן הוקם גוף כזה, הוא כלל עשרה חברים - נציגי המפלגות והעדות. מעניינת בהקשר הזה העובדה שההתנגדות הקצרה, מסיבות טאקטיות, של ראע'ב אל-נשאשיבי - המנהיג הבכיר של האופוזיציה - למסירת נשיאות הוועד הפועל הערבי לחאג' אמין הפכה עד מהרה לתמיכה מלאה. נראה שהאופוזיציה ביקשה להשיג בהזדמנות זאת מה שנבצר ממנה בעבר: להביא לקרע בין חאג' אמין לבריטים ולסילוקו ממקורות הכוח שלו - המועצה המוסלמית העליונה, מערכת בתי המשפט ונכסי הווקף, עליהם שלט.

לדידו של חאג' אמין, שעכשיו הפך למנהיג המוכר של הפלסטינים עלול היה המרד שפרץ שלא ברצונו, לטרפד את מאמציו להשפיע באמצעות משא-ומתן עם הבריטים לשנות את מדיניותם. משפרצו פעולות האיבה, הוא ניסה לכוונן נגד היהודים והשתדל למנוע התנגשות עם השלטון. למוסא אל עלאמי אמר שהוא נגד אלימות, מפני שהאלימות לא תביא שום תוצאות חיוניות ומפני 'שבאלימות כוחה של הממשלה גדול יותר והיא תדכא אותנו בכוח - ויש לה כוח לכך'.5

'הכרזת מלחמה' על השלטון הבריטי

במשך ששת חודשי השביתה טען חאג' אמין באוזני הנציב העליון ווקופ שהוא משתדל למתן את פעילות המורדים - ולטענתו זו היה יסוד. הנציב מצדו עשה מאמץ להשפיע על הממשלה בלונדון להשעות עליית יהודים לארץ-ישראל למשך זמן עבודתה של ועדת החקירה המלכותית בראשות הלורד פיל. אבל כל מה שיצא ממגעים אלה היתה הפסקת השביתה באמצע אוקטובר 1936. סייעה לכך התערבות מדינות ערב שראשיהן השקיעו מאמצים רבים כדי להשיג הבנה בין השלטון הבריטי להנהגה הפלסטינית.

הפסקת השביתה והחקירה שניהלה 'ועדת פיל' העמיקו את מעורבות ערב הסעודית, עיראק ועבר-הירדן בסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל. הוועד הפועל הערבי שתחילה החרים את הוועדה, משום שממשלת בריטניה לא השעתה את ההגירה היהודית, שינה את טעמו בלחץ אותן מדינות ערביות ובראשית 1937 ביטל את ההחרמה. 'ועדת פיל' פרסמה את המלצותיה ביולי 1937. החשובה בין המלצות הוועדה היתה חלוקת הארץ למדינה יהודית קטנה בגליל, בעמקי הצפון ובאזור החוף ולאזור ערבי שאמור היה לכלול 75 אחוזים משטח הארץ ושנועד להיספח לעבר-הירדן.

פרט לאמיר עבדאללה, שליט עבר-הירדן ולחלק מהנשאשיבים, התנגדו כל הערבים לחלוקה. הוועד הפועל הערבי התנגד עקרונית למדינה יהודית בשטח כלשהו; ערב הסעודית ועיראק לא היו מוכנות להשלים עם השתלטות עבר-הירדן על האזור הערבי שבתכנית החלוקה ואילו מצרים נמנעה מלנקוט עמדה.

המרד ששכך ברובו בעת שהות 'ועדת פיל' בארץ-ישראל חזר והתלקח לאחר פרסום המלצתה לחלק את הארץ. שיא ההתפרצויות שהתחדשו היה הרצח של מושל מחוז הגליל, לואיס אנדרוז בנצרת. גם בעבר נפגעו מפעולות האיבה בריטים ומתקנים ממשלתיים אבל ככלל היו הפעולות מכוונות נגד יהודים ורכוש יהודי. רצח מתוכנן היטב של פקיד בכיר כמו אנדרוז נראה בעליל כהכרזת מלחמה על השלטון הבריטי בארץ-ישראל. בתגובה, הסמיך הקבינט בלונדון את שר המושבות להכריז על מצב צבאי ואת הנציב העליון לפזר את המועצה המוסלמית העליונה, לאסור את חאג' אמין, אם יצא ממקום מחבואו באל-חרם אל-שריף (מתחם הר-הבית), לאסור את חברי הוועד הפועל הערבי ולהגלותם לאיי סיישל וליטול מהמועצה המוסלמית העליונה את שליטתה על נכסי הווקף. כוחות הביטחון הצליחו לעצור חלק מחברי הוועד הפועל הערבי ולהגלותם. אחדים הצליחו להתחמק ולברוח ואילו חאג' אמין נשאר במקום הקדוש אליו לא העזו הבריטים להיכנס, עקב לחץ הצבא שהקיף את המקום ואולי גם משום שביקש לעצמו מקום ממנו יהיה חופשי לפעול, נמלט חאג' אמין בליל ה-13 באוקטובר 1937 מחופש לאשה. למחרת בלילה הגיע ליפו ומשם, בסירה שחיכתה לו, הפליג לסוריה. ליד חופי לבנון עצרוהו הצרפתים, אסרו עליו להמשיך לדמשק אבל הניחו לו להשתקע בעיירה צפונית לביירות. לדמשק הגיעו חברי הוועד הפועל הערבי שלא נתפשו ומנהיגים פלסטינים אחרים והקימו שם את 'הוועד המרכזי של הג'האד'. עד סוף ה'מרד' ניהל ועד זה את הפעילות האלימה בארץ-ישראל על פי הוראות מחאג' אמין שהגיעו ממקום מושבו בלבנון.

בשנתיים שבין אוקטובר 1937 לספטמבר 1939 התנהל ה'מרד' על-ידי מפקדים מקומיים שרבו ביניהם, וללא סמכות מרכזית. ההנהגה המדינית שנמצאה בסוריה ובלבנון ניסתה למשוך משם בחוטים ולפקח על הפעילות - בהצלחה חלקית בלבד. בתקופה הזו השתלטו הכנופיות על אזורים שונים בארץ, המפקדים עסקו בסחיטת כספים בערים ובכפרים וגרמו לבריחת אלפי סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים לחו"ל. נמשכו ההתקפות על יישובים ועוברי אורח יהודים. לקראת סתיו 1938 החריפה הפעילות נגד כוחות הביטחון הבריטיים ונפגעו תחנות משטרה, רכבות, גשרים, עמודי חשמל ומתקנים אחרים. ב-18 באוקטובר עבר השלטון לידי הצבא שתוגבר על-ידי כוחות גדולים שהגיעו לארץ.

השנה האחרונה של ה'מרד' התאפיינה על-ידי מאמץ של כוחות הצבא הבריטי לכבוש מחדש את המקומות שנשלטו על-ידי כנופיות מורדים וכן על-ידי מלחמת אזרחים בין נאמני חאג' אמין לבין לוחמי האופוזיציה שנודעו בשם 'כנופיות השלום'.6 לפי הערכות שונות נהרגו בתקופה זו מאות ערבים בידי ערבים וה'מרד' הלך ודעך לתוך מציאות של מלחמת הכל בכל. מעשי הרצח על רקע חיסול חשבונות פוליטיים ואישיים העמיקו את האיבה בין פלגים ומשפחות יריבות. מציאות זו עתידה היתה להכביד על התארגנותם של הפלסטינים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה כאשר נתחדש המאבק היהודי-ערבי על עתידה המדיני של הארץ.

בוועידת לונדון ('ועידת סנט ג'יימס') שהתכנסה בפברואר 1939 התאמצו הבריטים לגשר על הפערים בין עמדות היהודים והערבים. מאמציהם עלו בתוהו עקב סירוב הערבים לכל הצעת פשרה ותביעתם להקמת מדינה ערבית עצמאית שבה יורשו לחיות כמיעוט רק אותם יהודים שכבר נמצאו בארץ. הוועידה נסתיימה בלא כלום שעה שבשמי אירופה כבר נקשרו ענני המלחמה. במצב זה החליטה ממשלת בריטניה לפנות עורף להתחייבותה לסייע בבניין הבית הלאומי היהודי. במגמה להטות את לב העולם הערבי אחריה, פרסמה הממשלה הבריטית ב-17 במאי 1939 את 'הספר הלבן' שנועד לשים קץ למפעל הציוני. 'עשרים שנות שותפות וברית עם בריטניה באו לקיצן', כתבו מחברי 'ספר תולדות ההגנה'. 'ליישוב היהודי לא נותרה כל דרך אלא להילחם על קיומו ועל עתידו'.7

תוצאות ה'מרד' בטווח הקצר

שלוש שנות מאורעות הדמים הסתיימו בלי הישגים מידיים לערבים. חרף כל מאמצי ההנהגה הפלסטינית, ראשי ארצות ערב, הנציב העליון והחוגים הפרו-ערביים בלונדון, לא נענתה הממשלה אף לא לאחת משלוש התביעות שההנהגה הפלסטינית הציבה כמטרות העיקריות של השביתה והמרד המזוין - הפסקת העלייה, איסור על מכירת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה לאומית. הערבים גם לא השיגו תוצאות של ממש ביעדי המשנה שלהם, כמו פגיעה בהמשך העלייה, מכירת הקרקעות וההתיישבות היהודית; כן לא הצליחו לשתק את המסחר, התחבורה ואת מהלך החיים הרגיל. להוציא את מאות החללים היהודים שנפלו ואת הרכוש שנפגע - בייחוד במשק החקלאי - יצא היישוב היהודי מחוזק מהמאורעות: תנופת ההתיישבות גברה כאמור; כן היתה התחזקות יהודית במישור הצבאי.

לעומת זאת גרמו המאורעות נזקים לאוכלוסיה הפלסטינית: במישור הכלכלי איבדו סקטורים מסוימים את המונופולים שהיו להם לפני כן. כך למשל קם דור של חוצבים יהודים שמילא את מקום החוצבים הערבים אשר עזבו את המחצבות; הובלת חומרי גלם לבנייה ולסלילת כבישים עברה גם היא במידה רבה מידיים ערביות ליהודיות. בחקלאות נותקה התלות באספקה ערבית. בתחילה יובאה תוצרת חקלאית מהחוץ ובהמשך פיתחו היהודים ענפים חיוניים לאוכלוסייה; נמל יפו איבד את בכורתו לטובת נמלי חיפה ותל-אביב. בנוסף לכך סבלו הפלסטינים נזקים כבדים ברכוש. דבר זה בא לידי ביטוי בשיתוק הכלכלה הערבית במשך ששת חודשי השביתה ב-1936, בקנסות הציבוריים שהוטלו על שכונות וכפרים ערביים ובהרס רובעי מגורים על-ידי הבריטים במקומות כמו יפו וירושלים העתיקה.

במישור הצבאי נהרגו אלפי ערבים, בייחוד בידי כוחות הביטחון הבריטיים, אבל גם בקרבות בין כנופיות ובחיסול הדדי של יריבים על רקע העוינות החוסיינית-נשאשיבית. למעלה מ-130 אנשי כנופיות ניתלו לאחר שנידונו על-ידי בתי משפט בריטיים; רבים ברחו מפני החוק לארצות השכנות. יש מהם שלקחו חלק בפעילות הפרו-נאצית בעיראק בימי מלחמת העולם והמשיכו לשטחי הכיבוש של ה'ציר' לאחר כשלון המרד של רשיד עאלי אל-כילאני בקיץ 1941. מרביתם לא חזרו לארץ עד לאחר תום מלחמת העולם, וכך נמנעה בניית תשתית צבאית לפלסטינים לקראת המאבק הגורלי על ארץ-ישראל.

במישור החברתי הביאו המאורעות בחודשים הראשונים להתלכדות במחנה הפלסטיני במידה שלא היתה קיימת לפני כן. ואולם החל מסוף 1936 - ובייחוד לאחר שנודע על תוכנית החלוקה של 'ועדת פיל' ולאחר שה'מרד' התחדש בקיץ 1937 - הפכו תומכי החלוקה והמתנגדים לחידוש ה'מרד' מטרות להתקפות של חאג' אמין וההנהגה שסרה למרותו ושישבה בדמשק. תווית של בוגד הודבק לכל מי שחלק על דעת חאג' אמין והחלה שורה של מעשי רצח ופעולות נקם. חשבונות דמים נפתחו בין קבוצות פוליטיות יריבות וכן, על רקע של סחיטת כספים מעשירים עירוניים - שאלפים מהם נאלצו לברוח על נפשם. במיוחד רבתה שפיכות הדמים בין מפקדי כנופיות יריבים ולשם חיסול חשבונות בין-משפחתיים. משכילים פלסטינים הגדירו את המצב כאנרכיה ובכנס שערכו בחיפה החליטו לשלוח לחאג' אמין בלבנון שליח שיבקש ממנו לפרסם הצהרה ש'רצח ערבי בידי ערבי' לא יסולח. השליח - ד"ר עמר אל-ח'ליל - הביא את הבקשה בפני חאג' אמין אך זה סרב לצוות על הפסקת מעשי הרצח. ואילו מנהיג האופוזיציה ראע'ב אל-נשאשיבי קונן, ש'לפנינו חמישים שנה שהערבים יהרגו בהן איש את אחיו כנקמה על מה שאירע בימי המהומות'.8

במישור הפוליטי גרמו המאורעות לקיטוב בין המחנות ולהעמקת האיבה בין אישים שתחרות ישנה עמדה ביניהם על הנהגת הפלסטינים. הנשאשיבים שפרשו מהוועד הפועל הערבי בקיץ 1937, על רקע התנגשויות בחיי אישים מן האופוזיציה, לא חזרו אליו יותר. כל הנסיונות להקים הנהגה חדשה במקום זו שחבריה הוגלו או ברחו - עלו בתוהו. הגיעו הדברים לידי כך, שבשלהי שנת 1944, בעת שראשי מדינות ערב דנו בהקמת הליגה הערבית, הוזמנה נציגות פלסטינית לקחת חלק בדיונים, אך היא לא הגיעה, משום שהמנהיגים שנותרו בארץ לא הצליחו לגשר על פני האיבה שביניהם. גם התערבות ראשי מדינות ערב לא הועילה.9

'הספר הלבן' - מהתנגדות לתמיכה

'הספר הלבן' ממאי 1939 היה התוצאה החיובית הבולטת ביותר של ה'מרד' ושל מדיניותו העיקשת והעקבית של חאג' אמין. סכנת המלחמה באירופה ורצונה של בריטניה להבטיח לעצמה את ידידותן של מדינות ערב, תרמו ללא ספק למהפך הזה; אבל נראה שהגורם הדומיננטי היה בכל זאת ה'מרד' ואי נכונותה של ההנהגה הפלסטינית לוותר על תביעותיה. לכך צריך להוסיף שעצם העובדה שבריטניה חששה מאיבת העולם הערבי בגלל הבעיה הארצישראלית מעידה אף היא על כך שה'מרד' ומאמצי ההנהגה החוסיינית הביאו למעורבות עמוקה של העולם הערבי בנושא הפלסטיני.

'הספר הלבן' קבע הגבלות חמורות על העלייה היהודית ורכישת קרקעות ונכללה בו התחייבות להקים מדינה פלסטינית. אמנם עם הגבלות מסוימות - לאחר עשר שנים. הישגם העיקרי של הערבים היה שמסמך זה נועד לשים קץ לרעיון העצמאות היהודית הנפרדת בארץ-ישראל. בקרב ההמונים הפלסטינים נתפש פרסום המסמך כנצחון של ה'מרד'.10 ואולם, הוועד הפועל הערבי - וביתר דיוק חאג' אמין - הצליח להעביר החלטה למחרת פרסום ה'ספר' הדוחה אותו מכל וכל...11 את רצונו זה כפה חאג' אמין גם על ממשלות ערב שהצטרפו לדחיית 'הספר הלבן'.

בשנות מלחמת העולם השנייה השתדל השלטון הבריטי בארץ-ישראל לבצע את הוראות 'הספר הלבן' בכל הנוגע להגבלות העלייה ולרכישת אדמות; אבל הסעיף בעניין כינון מועצה מחוקקת נותר על הנייר בלבד. היו לכך יותר מסיבה אחת אבל ייתכן שאילו קיבלו הערבים את 'הספר הלבן' היה עולה בידם לגרום לכך שהבריטים יקדמו גם סעיף זה.

לאחר שהמלחמה הסתיימה ונודעו ממדי השואה שפקדה את יהודי אירופה, גבר בעולם הלחץ לפתוח את שערי הארץ לעליית שרידי השואה ולהקמת מדינה יהודית. או-אז נשתנתה עמדת הערבים והם דרשו מבריטניה לממש את 'הספר הלבן'. דרישה כזו נתקבלה במושב הליגה הערבית ב-1945 וגם חאג' אמין הזכיר לבריטניה את התחייבותה להוציא לפועל את הוראות 'הספר הלבן' - בין אם יסכימו הערבים והיהודים ובין אם ימאנו'.12 אלא שאז השעה כבר לא היתה כשרה לכך.

הפלסטינים ללא הנהגה

ל'מרד הערבי' בארץ-ישראל בשנים 1939-1936 היו תוצאות מרחיקות לכת לגבי העתיד הרחוק. התקופה הקריטית ביותר לעתידה המדיני של ארץ-ישראל היתה בשנים 1948-1946. המלצת הוועדה האנגלו-אמריקאית ב-1946 ולחץ ארצות-הברית לעלייה מיידית של מאה אלף יהודים; המלצת ועדת-החקירה של האו"ם (אונסקו"פ, 1947) לחלק את הארץ לשתי מדינות ואימוץ המלצה זו על-ידי עצרת האו"ם - כל אלה הציבו אתגר קשה בפני המחנה הפלסטיני. בעיה קשה אחרת שניצנה בפני הפלסטינים היתה נחישותו של המלך עבדאללה לנצל את הסיטואציה שנוצרה ולצעוד צעד אחד קדימה למימוש חלומו על 'סוריה הגדולה' - על-ידי השתלטות על ארץ-ישראל או על חלקיה הערביים.

חאג' אמין שברח ללבנון באוקטובר 1937, הסתלק משם לעיראק שנתיים לאחר מכן ויצא לאיטליה ולגרמניה לאחר כשלון המרד הפרו-נאצי במאי 1941. בקיץ 1946 הוא חזר לאזור אבל כבר לפני כן הפקיעה הליגה הערבית את הריבונות על בעיית פלסטין מידי הפלסטינים. מאחורי ההפקעה הזאת עמד אמנם עבדאללה, שנתמך על-ידי עיראק, אשר החליט למנוע מחאג' אמין ומאנשיו השפעה על מהלך המאורעות. אבל אין ספק שהעדרה של ההנהגה הפלסטינית מהארץ סייעה בידי עבדאללה להשיג את מבוקשו. בהשפעת עבדאללה נמנעה הליגה מלהזמין את חאג' אמין (שהליגה עצמה מינתה אותו בהעדרו - ביוני 1946 - לנשיא 'המוסד הערבי העליון' אותו הקימה) לישיבות שבהן גובשו המהלכים בעניין פלסטין.

הימצאותם של מרבית המנהיגים החוסיינים מחוץ לגבולות ארץ-ישראל נוצלה על-ידי עבדאללה ואנשיו לערוך ביקורים בארץ - לפני הפינוי הבריטי - כדי לנהל תעמולה ולרכוש לצדם מנהיגים מקומיים. חאג' אמין, שחזרתו לארץ היתה אסורה עוד מ-1937, היה חסר אונים נוכח תמרוני עבדאללה ועושי דברו. מצב זה נמשך גם אחרי צאת הבריטים מהארץ - כאשר גם מדינות ערב מנעו מחאג' אמין לעבור את גבולותיהן לארץ-ישראל מחשש שירגיז את עבדאללה.

בהעדר חאג' אמין וחבריו בהנהגה נבצר מהפלסטינים בארץ להתארגן נוכח החלטת החלוקה ומול היישוב היהודי שעסק בהכנות לבאות. חאג' אמין שלח אמנם את אנשיו להקים את יחידות 'אל-ג'האד אל-מוקדס' ואלה פתחו במעשי איבה למחרת החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, אבל כוחן של אלה לא היה רב בהעדר מנהיגיהן מהארץ. בלי הנהגה, ללא הכנות, תוך ארגון לקוי, תהומות של איבה שהעמיקו בשנות ה'מרד' - כל אלה יצרו תחושה של חוסר אונים במחנה הפלסטיני והגבירו את תלותו בליגה הערבית, בה היה עבדאללה שותף רב כוח ובכוחו זה הוא השפיע על המהלכים שהובילו לפלישת צבאות ערב ולסיפוח שטחי ארץ-ישראל הערבים לממלכתו.

ממאבק מקומי לסכסוך אזורי

המעורבות של מדינות ערב בסכסוך בארץ-ישראל, בעטיים של מאורעות 1939-1936 היתה תחילתו של תהליך שהפך את הסכסוך הטריטוריאלי המקומי לסכסוך בין מדינת ישראל לעולם הערבי. יותר מכל אדם אחר השפיע על תהליך זה חאג' אמין. מרגע שנטל לידיו את הגה המנהיגות הפלסטינית הוא ביקש לגייס את העולם הערבי והמוסלמי לעזרת ערביי פלסטין. כדי להשיג מטרה זו הוא ניהל תעמולה שנועדה לשכנע את הערבים והמוסלמים שסכנה צפויה להם מכוונות ההתפשטות של התנועה הציונית לעבר ארצות ערב וסכנה לא פחותה מכך צפויה כביכול למקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, בשל כוונת היהודים להרסם ולבנות במקומם מחדש את בית המקדש.

משקיפים אוביקטיביים מיטיבים להבחין כי לטענות חאג' אמין לא היה יסוד במציאות; ובכל זאת התקבלו הדברים על דעת מיליונים בעולם הערבי ובכלל זה על דעת משכילים ומדינאים. בעקבות מאורעות שנות השלושים והמאמץ התעמולתי של חאג' אמין בכל ארצות ערב נוצרה תחושה של זהות בין הסכסוך הפלסטיני וגורל הערבים והמוסלמים באזור ובעולם.

במאורעות 1936 1939- נגררו המדינות הערביות למעורבות במישור המדיני; מעורבות מדינית זו התפתחה לסכסוך צבאי עם ישראל אשר טרם בא לקיצו.

*   *   *

1 צבחי יאסין, אל-תורה אל-ערביה אל-כברא פי פלסטין, 1939-1936, קאהיר 1939, עמ' 30.
2 יוסף ושיץ, הערבים בארץ-ישראל, מרחביה 1947, עמ' 383, מיכאל אסף, התעוררות הערבים בארץ-ישראל ובריחתם, תל-אביב 1967, עמ' 123.
3 אל-ג'אמעה אל-ערביה 10.7.1936.
4 יהושע פורת, ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, 1939-1929, תל-אביב 1979, עמ' 175-174, להלן פורת.
5 דוד בן-גוריון, פגישות עם מנהיגים ערבים, תל-אביב 1978, עמ' 99.
6 על התוהו-ובוהו בקרב המחנה הפלסטיני באותה תקופה, ראה יובל ארנון-אוחנה, חרב מבית, המאבק הפנימי בתנועה הלאומית הפלסטינית, תל-אביב 1981, עמ' 288-279, וכן, פורת, עמ' 309-296.
7 ספר תולדות ההגנה, כרך ב, חלק ב, עמ' 791.
8 מצוטט אצל פורת, עמ' 306.
9 אחמד אל-שוקיירי, תואר ואסראר מע אל-מלוכ ואל-רואסא, ביירות, עמ' 96-81; אמין אל-חוסייני, זכרונות, פלסטין חוברת 128, ביירות נובמבר 1971, עמ' 6.
10 פורת, עמ' 348.
11 אל-חוסייני, חקיאק, עמ' 46; אל-חוסייני, זכרונות, 76, יולי 1967, עמ' 39.
12 אל-חוסייני, חקיאק, עמ' 46; אל-חוסייני, זכרונות, 127, אוקטובר 1971, עמ' 8.

ביבליוגרפיה:
כותר: 'המרד הערבי' - סיבות, מהלך, תוצאות
מחבר: אל-פלג, צבי
שם  הספר: ימי חומה ומגדל, 1936-1939 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: תשמ"ז
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. ‫ מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. סידרת עידן ; 9.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא מזרחן, חוקר התנועה הלאומית הפלסטינית במרכז דיין, אוניברסיטת תל-אביב.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית