עמוד הבית > מדעי החברה > אנתרופולוגיה > תרבויות ומיעוטיםעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > מעמד האשה בארצות שונות
נגה : כתב עת פמיניסטי



תקציר
נושא המאמר הוא ביצוע המילה בנשים, בו כורתים לאישה את הדגדגן (עטרה). ברוב מדינות המערב טקס זה אינו חוקי. מאידך, ברוב מדינות אפריקה, חצי האי ערב ואינדונזיה נאנסות הנשים לטקס זה, הפוגע באופן בלתי הפיך ביכולתן להנות ממגע מיני. הטענה במאמר היא שמטרת פעולה זו היא שליטה טוטאלית של הגבר (הבעל) על האישה (אשתו)-גופה ונפשה - ובין השאר שליטה על כך שהמגע המיני (שאחרי המילה גורם לאשה סבל רב) לא ינבע מרצונה לסיפוק מיני אלא להבאת צאצאים בלבד



כריתת העטרה
מחברות: מירב דביר; פרופ' רחל גיורא; נגה


נאוול אל - סדאווי, רופאה וסופרת מצרייה, הידועה בספרייה על מאבקן ובעיותיהן של נשות מצריים ונשים בעולם כולו.
אנו מביאות קטע מספרה של נאוול אל - סדאווי: "פניה המוסתרים של חווה: נשים בעולם הערבי"

הייתי בת שש אותו לילה. שכבתי במיטתי חמה ורגועה, אפופת תחושת נועם שבין ערות לשינה, וחלומות ורודים של ילדות מרפרפים כפיות ענוגות החולפות בתהלוכה. הרגשתי משהו נע תחת השמיכות, משהו כמו יד ענקית, קרה וגסה, ממששת את גופי, כאילו מחפשת דבר מה. בו בזמן יד אחרת, קרה וגסה וגדולה כמו ההיא חסמה את פי כדי שלא אזעק.

הם נשאו אותי לחדר האמבטיה. אני לא יודעת כמה הם היו שם, אני לא זוכרת את פניהם, או אם היו אלה גברים או נשים. העולם נראה לי עטוי ערפל שחור שמנע ממני את האפשרות לראות. או אולי כיסו את עיני. כל מה שאני זוכרת הוא שהייתי מפוחדת, ושהיו שם רבים מהם, ושמשהו כמו צבת ברזל לפת את ידי ואת זרועותיי ואת ירכי, כך לא יכולתי להתנגד או אפילו לזוז. אני זוכרת את מגע הקרח של אריחי האמבט תחת גופי הערום, וקולות בלתי מוכרים, ולחשושים שהופרעו על ידי קולות שיוף מתכתיים שהזכירו לי את הקצב המשחיז את סכינו לפני שחיטת הכבש לכבוד חג האיד.


דמי קפא בעורקי. נראה היה לי כאילו גנבים פרצו אל חדרי, וחטפו אותי ממיטתי. הם התכוננו לשסע את גרוני כמו שתמיד ארע לילדות שכמותי בסיפורים שסבתי מן הכפר אהבה לספר לי.

אימצתי את עיני כדי לקלוט את רחש השיוף המתכתי. ברגע שפסק, דומה היה שלבי פסק מפעום. לא הייתי מסוגלת לראות, ונשימתי גם היא נעצרה באיזה אופן. אף על פי כן דמיתי את הדבר המשמיע רחש שיוף זה קרב ובא אלי. באופן מוזר הוא לא התקרב לצאוורי כפי שצפיתי, אלא לחלק אחר של גופי, איפה שהוא בשיפולי בטני, כאילו חיפש משהו הטמון בין ירכי. באותו רגע קלטתי שירכי נפערו לרווחה ושכל אחד מאברי התחתונים מוחזק הרחק ככל האפשר ממשנהו, לפות באצבעות פלדה שלא הרפו מאחיזתם כל הזמן. הרגשתי שהסכין המושחז או הלהב כוון הישר אל גרוני. לפתע נחת החוד המתכתי החד אל בין ירכי ושם כרת פיסת בשר מגופי.

צרחתי מכאב למרות היד ההדוקה שחסמה את פי, שכן הכאב לא היה רק כאב. הוא היה כלהבה הלוחכת בכל גופי. דקות אחדות לאחר מכן ראיתי שלולית אדומה של דם סביב ירכי.

לא ידעתי מה כרתו מגופי, ולא ניסיתי לגלות. רק בכיתי וקראתי לאמי לעזרה. אך הזעזוע הנורא ביותר היה שהבטתי סביבי ומצאתיה עומדת לצדי. כן זו היתה היא, לא היה שום מקום לטעות, היא עצמה ובשרה, בין הזרים ההם, מדברת אליהם ומחייכת אליהם כאילו לא היו הם אלה שהשתתפו בשחיטת בתה דקות אחדות קודם לכן.

הם נשאו אותי למיטתי. ראיתי אותם אוחזים באחותי, שהיתה צעירה ממני בשנתיים, בדיוק באותו אופן בו אחזו בי קודם. צעקתי בכל כוחי. לא ! לא ! יכולתי לראות את פני אחותי אחוזים בידיים הגדולות והגסות. היה בפניה חיוורון מוות ועיניה הגדולות השחורות נתקלו בעיני לשבריר של שניה, במבט של אימה שחורה שלא אשכח לעולם. עוד רגע והיא נעלמה מאחורי דלת האמבטיה שם הייתי אני זה עתה. המבט שהחלפנו נראה כאומר: "עכשיו אנו יודעות מה זה. עכשיו אנו יודעות היכן טמונה הטרגדיה שלנו. נולדנו כמין מיוחד, המין הנקבי. מראש יועדנו לטעום טעמה של אומללות, ולהסכין לכך שחלק מגופנו יקרע מאתנו בידיים קרות, אדישות ואכזריות.


האם גם היום רווחת כריתת העטרה* (קליטוריס) ומה ממדיה? האם התופעה הולכת ונעלמת מהעולם?
קודם כל חשוב להבהיר, שיש שני סוגים עיקריים של ניתוחים באיברי המין של נשים. האחד הוא כריתת העטרה כולה או חלקה העליון, בתוספת השפתיים הקטנות. השני הוא האינפיביוליישן (infibulation). בניתוח זה אחרי הסרת העטרה, השפתיים הקטנות וחלק מהשפתיים הגדולות נתפרים שני צדי הפות. בסודן ובסומליה משתמשים לעתים קרובות בקוצים כדי לאחות את שני צדי הפות השותתים דם. הכניסה לוואגינה חסומה להוציא פתח קטן שנוצר על ידי הכנסת חתיכת עץ, להשתנה וליציאת דם הווסת. רגליה של הילדה נקשרות והיא אינה יכולה לזוז כמה שבועות, עד שהפצע מגליד. חדירה מינית בלתי אפשרית לאחר אינפיביולייישן. כדי לאפשר חדירה יש לחתוך שוב את הפות. עוד חיתוכים נחוצים בזמן הלידה. באופן מסורתי עוכרות נשים אינפיביוליישן מחדש, למשל אחרי הלידה. ההחלטה היא בידי הבעל. כיום מקובל המנהג רק אצל מוסלמים (אם כי הוא קודם לאסלם).

אין זה נכון כלל שהתופעה הולכת ונעלמת. בכנס הבריאות הבינלאומי, שנערך ב- 1979 בחרטום, נאמד מספרן של הנשים, שחלק כלשהו של איבר המין שלהן נכרת, בלמעלה משישים מיליון, כך שקשה לטעון שהתופעה נעלמת.

איפה נהוגים הניתוחים האלה?
בעיקר באפריקה, וגם באינדונזיה ובמלזיה.

מהן תוצאותיהם של הניתוחים?
יש כמובן הפחתה בהנאה המינית, וחוסר אורגאזמה; במקרה של אינפיביוליישן גורם המגע המיני לסבל רב. אך חמורים מכל הם הסיכונים הבריאותיים: זיהומים, איבוד דם, בעיות כרוניות בהשתנה ובעיות בלידה שגורמות לנזק ליילוד, ואפילו למוות.

איזו פונקציה ממלאים לדעתך הניתוחים?
הניתוחים הללו הם חלק משיטה פטריארכלית, שבה מנסים הגברים לשלוט במיניותה של האישה ובגופה, כדי שתהיה להם שליטה על הילודה. הגבר רוצה לדעת בוודאות, שהיילוד הוא ממנו, שהוא "ימשיך" אותו.
באפריקה, הפונקציה הפרודוקטיבית של הנשים היא ההצדקה לקיומן, והיא הסיבה להיותן נתונות לשליטה פטריארכלית מלאה. כמעט בכל חברה פטריארכלית מנסים לשלוט במיניותה של האישה ולשמור, שתהיה "נאמנה" לגבר. כל האמצעים כשרים, ונשים בוגדות צפויות לעונשים כבדים, פיסיים או נפשיים, אפילו למוות.
כריתת העטרה ובמיוחד האינפיביוליישן, מבטאים את רצונו של הגבר, שגוף האישה יהיה שייך רק לו בצורה מאד ישירה. אם סוגרים את איבר המין של האישה, אם מבטלים את האפשרות שהיא תהנה ממין, אם הופכים את המגע המיני לסבל, מנסים בעצם לבטל את רצונה המיני העצמאי. כל שיטת הנישואים והשארות בארצות שבהן נהוגים הניתוחים באיברי המין של האישה מבוססת על חליפין בנשים. נשים נמסרות תמורת כסף או שווה ערך. הן עוברות מבעלות האב לבעלות הבעל. לוי שטראוס, אנתרופולוג שחקר את שיטות השארות והנישואים, הגדיר זאת טוב: "היחסים הטוטאליים של החליפין שמכילים נישואים לא נוצרים בין גבר ואישה, אלא בין שתי קבוצות של גברים, כשהאישה היא רק אחד מהאובייקטים בחליפין ולא אחד השותפים. . . זה נכון גם כאשר מתחשבים ברגשות הנערה, כמו שבדרך כלל קורה. בהסכמתה לשידוך היא מאפשרת לחליפין להתבצע. היא לא יכולה לשנות את אופיים". חוסר הסימטריות הזו שבחליפין, כלומר ההבדל בין מחליף ומוחלף, מכיל את הדיכוי של מיניות האישה.

היש קשר בין כריתת העטרה לבין מעמדן של הנשים?
בהחלט. הניתוחים באיברי המין של נשים מקובלים במקום שמעמדן נמוך ביותר. הדבר מתאפיין בכמה מישורים:
1 . פוריות ובגידה; מעל לכל נחשבת האישה כמכונת לידה, שמטרתה להנציח את הקו הגברי של הבעל, של השבט ושל הגזע. הפוליגאמיה היא ביטוי לרעיון זה שהאישה היא מכונת לידה, המשרתת את הגבר, את משפחתו ואת שבטו.

2. רכוש; נשים אינן יכולות להיות בעלות רכוש. הן בעצמן רכוש, והן עוברות מהאב לבעל. הכל - הילדים, הבית, האדמה שהן מעבדות, גופן וחייהן - שייך לגברים.

3. חוסר שוויון חוקי; במקומות שבהם נעשה אינפיביוליישן אפשר למצוא אלמנט נוסף שמאפיין את מעמדה הנחות של האישה, והוא הוצאת האישה באופן מוחלט מהספירה הציבורית. בכל החברות המוסלמיות, למעשה, קיימת חלוקה חדה בין הספירה הציבורית והספירה הפרטית.

האם יש קשר בין הפוליגאמיה לבין כריתת העטרה?
מבחינה עובדתית בכל החברות שמקובלת בהן כריתת העטרה יש פוליגאמיה. אך לא בכל החברות הפוליגאמיות כורתים את העטרה. אפשר לנסות ולאפיין את הקשר הדיאלקטי בין הפוליגאמיה והניתוחים באיברי המין הנשיים בצורה הבאה: פוליגאמיה היא סימפטום למעמדה הנמוך של האישה. הפוליגאמיה פונקציונלית לגברים מבחינה כלכלית.

ואמנם אחת הסיבות לכוח המשיכה הגדול שיש לפוליגאמיה אצל גברים באפריקה היא האספקט הכלכלי שלה. מאחר שלגבר עם מספר נשים יש שליטה על יותר אדמה, הוא יכול לייצר יותר מזון, והוא יכול להגיע למעמד גבוה יותר כתוצאה מהעושר שברשותו. אפריקה היא אזור של "חקלאות נשית" קלאסית. בשבטים אפריקאיים רבים מבצעות נשים כמעט את כל העבודות שקשורות בייצור מזון. מאידך בחברה פוליגאמית יש לנשים אפשרות לצבור כוח רב משום שהן מייצרות חלק גדול מהמזון (80%-60% באפריקה), משום שהן מרבות להיות יחד (בעבודה למשל) וגם משום שמנקודת ראותו של הגבר, הסכנה שתבגודנה גדולה יותר. לכן אפשר לטעון, שהצורך של הגבר לדכא את מיניותה של האישה גובר כשקיימת פוליגאמיה.

מדוע יש לראות בניתוחים באיברי המין של נשים דיכוי מיני המכוון נגד נשים כשידוע לנו שבכל החברות הללו נהוגים גם ניתוחים באיברי המין של גברים?
קיימים שני הבדלים מהותיים בין הניתוחים. תוצאות הניתוח אצל גברים אינן הרסניות כמו אצל נשים. הניתוח באיבר המין של הגבר אינו מפחית מהנאתו המינית, בעוד שאצל האישה הוא פוגם או אף מונע לחלוטין את יכולת ההנאה המינית. זוהי אף אחת הסיבות המוצהרות לביצועו של הניתוח, בעוד שאת הניתוחים שנעשים בגברים מנמקים בהיגיינה ובריאות.

האם מודעים הגברים לתוצאות האלה של הניתוח מבחינת הנזק שנגרם בהפחתת ההנאה המינית?
הסיבות שאנשים באפריקה, גברים כנשים, נותנים לניתוח, הן שזהו מנהג ומסורת, אך מופיעה גם הטענה, שהניתוח מונע את יכולת ההנאה המינית של האישה. הפראיות ה"טבעית" של האישה היא סיבה נוספת שנותנים לעיתים קרובות מאד. הניתוח עושה את הנערה שקטה ונוחה יותר לשליטה.

באיזה גיל נערך הניתוח?
משלושה חודשים עד 14-12 שנים.

מה יחסן של הממשלות באפריקה לניתוחים?
רוב הממשלות מציגות כלפי חוץ עמדה כאילו יחסן למנהג הוא שלילי, בשל היותו בלתי הומאני ובשל הנזקים הבריאותיים שהוא גורם. אך בה בשעה הנטייה היא לא להפסיק את הניתוחים, אלא להפוך אותם ליותר "הומאניים" ולפחות מזיקים, כלומר, לעשות אותם בבתי - חולים תחת הרדמה ובאמצעים מודרניים. הטענה היא שזהו מנהג מסורתי עתיק, שביטולו לא יתקבל בהבנה על - ידי האוכלוסייה. דוגמה טובה לכך היא סומליה.
בקונגרס בינלאומי שנערך בוואנקובר ב- 1976 תיאר נציג סומליה את הישגי המודרניזאציה בסומליה שלאחר "המהפכה הסוציאליסטית" של 1969 . כשנשאל על האינפיביוליישן הוא אמר שכל הנשים עוברות את הניתוח, ודיבר על כך כעל דבר מובן מאליו. זהו מנהג, עתיק מאד, טען, ואנשים אינם אוהבים לוותר על מסורת. כל זאת לאחר שהוא בעצמו תיאר כיצד התגברו על אמונות מסורתיות בהקשרים אחרים.

מה יחסן של קבוצות מהמערב, שמעורבות בתוכניות פיתוח באפריקה, לנושא?
יש קשר של שתיקה. ושוב דוגמה מסומליה: ב- 1978 שלחה ארצות - הברית לסומליה קבוצה, במסגרת פעולות הסיוע לפיתוח הבריאות. על הקבוצה היה לחקור באופן יסודי את מצב הבריאות שם. בדו"ח שהגישה הקבוצה אין אפילו מלה אחת על האינפיביוליישן והבעיות הבריאותיות שהוא גורם, כולל מוות של נשים וילדים. זאת למרות שארגון הנשים של האו"ם, שלח לקבוצה דו"ח על כך. כתוצאה מכך נוצר הרושם כאילו ניתוח האינפיביוליישן אינו קיים כלל.

האם את חושבת שזה רלבאנטי לדון בנושא הזה בכנס פמיניסטי בישראל?
בודאי שזה רלבאנטי. צריך לזכור, שכריתת העטרה היא אחד הביטויים של השיטה הפטריארכלית, הנהוגה גם בחברתנו. צורת השארות שתיארתי קודם, שבה הגבר הוא המחליף והאישה היא המוחלפת היא השיטה שמנחה את רעיון הנישואים גם בחברה המערבית וגם בחברה הישראלית, אם כי בצורה מעודנת ומתוחכמת יותר, ולכן קשה להילחם בה. כשהאישה נישאת, היא מוותרת על שמה (שם אביה) ומקבלת את שם בעלה. גם ילדיה מקבלים את שמו של בעלה. מנקודת ראותה של השיטה הזו, המיניות הנשית המועדפת היא זו שמגיבה לתשוקות של אחרים, ולא זו שחושקת באופן אקטיבי. לכן מנסה החברה, אם זו האפריקאית ואם זו הישראלית, להפחית את תשוקותיה האקטיביות של האישה. דיכוי המיניות של האישה בחברה המערבית נעשה גם הוא בצורה מעודנת ומתוחכמת יותר. למשל, החברה שלנו מסרסת את הנשים בכך שהיא מתעלמת מהעובדה שההנאה המינית מרוכזת בעטרה. מכאן גם המיתוס, שההנאה המינית של האישה יכולה להיות מושגת רק באמצעות חדירה. גם נשים שגילו בגיל ההתבגרות את העטרה הפסיקו להפיק ממנה הנאה, בגלל הלחץ החברתי נגד אוננות. כך שאצלנו, במקום לכרות את העטרה, פשוט מנטרלים אותה באופן פסיכולוגי.

הערות:
*שמו של אבר המין הנשי, המכונה קליטוריס בלועזית, הוא עטרה. זאת לפי הרמב"ם, משנה תורה, ספר הנשים, הילכ1ת אישיות פרק ב' פסוק א'.
*את החלק הראשון תרגמה פרופ' רחל גיורא

ביבליוגרפיה:
כותר: כריתת העטרה
מחברות: דביר, מירב ; גיורא, רחל (פרופ') ; נגה
תאריך: חורף 1983 , גליון 6
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: 1. שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
2. בעקבות הרצאתה בכנס הפמיניסטי ה 5 מראיינת מערכת נגה את מירב דביר
3. את הסיפור תרגמה רחל גיורא
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית