|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > רשויות השלטון > הרשות המחוקקת - הכנסתעמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > יחסי חוץעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מדיניות חוץ |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
ינואר 1952: שרת בדיוני הכנסת על השילומים ב-7 בינואר 1952 נפתח בכנסת אחד הדיונים הדרמטיים והסוערים ביותר שידע הבית מעודו. באותו היום הציג שרת את סוגיית המשא ומתן הישיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת,123 והייתה זאת הפעם הראשונה שהנושא עלה לדיון בגוף שבין חבריו היו גם נציגי האופוזיציה. שרת סקר את עיקרי ההתפתחויות שהובילו למשא ומתן והדגיש מספר נקודות. הוא ציין כי מלכתחילה לא נשללה על הסף האפשרות של משא ומתן ישיר עם הגרמנים. כבר כשנשלחו האיגרות למעצמות ההסכמה, אמר, ברור היה כי לא ניתן יהיה להימנע ממשא ומתן ישיר בצורה זו או אחרת - 'גם אם המעצמות תעזורנה בביצוע הדבר, לא יהיה מנוס ממגע ישיר עם הגרמנים על צורת התשלום, אם התשלום יהיה במטבע ואם לא במטבע, אם יהיה בסחורות כמה סחורות ואילו סחורות, באיזה שיעורים וכדומה. זה עניין רציני מאוד ועל כל צעד ושעל כרוכים בזה ענינים חיוניים של המדינה, ובשום פנים ואופן לא נוכל לסמוך על שליח שידע לדרוש תנאים ומילוי התנאים'. הוא הזכיר שני אירועי מפתח לקראת המשא ומתן עם הגרמנים: הצהרת אדנאואר, שלדעת שרת העיקר בה היה העובדה שמקור היזמה למשא ומתן הוא גרמני, לא ישראלי,124 ופגישת גולדמן-אדנאואר, שבעקבותיה 'החליטה הממשלה מצדה כי יש ללכת למשא מתן והוא הדבר שיובא היום בפני הכנסת'. שרת הבהיר כי אין בקבלת השילומים מהגרמנים משום סליחה או כפרה על שעוללו לנו. 'שום דבר לא יסולח, שום דבר לא יישכח לדורות אולי לצמיתות'. מלבד זאת השילומים, אמר, לא ישנו את יחסה השלילי של הממשלה לגרמניה בזירה הבין-לאומית. וכן ציין כי המשא ומתן 'לא יהיה בגרמניה, הכוונה היא שזה לא יהיה על אדמה גרמנית אבל גם לא בארץ, וזה יהיה באיזו מדינה אירופית מערבית, כמובן'. הוא נדרש בהופעתו בוועדת חוץ וביטחון גם לשאלת משאל העם. את הנושא העלה חבר הכנסת יצחק בן-אהרון ממפ"ם, שטען כי בסוגיה רגישה כל כך אסור, ואף לא ניתן, להכריע ברוב מינימלי. בשאלה פוליטית רגילה, אמר, די ברוב של 50,5 אחוז, אולם במקרה זה עומדת על הפרק סוגיה לאומית והיסטורית כאחת, ולכן 'אני בדעה שאין סמכות כזאת בידי הממשלה ברוב זה שיש לה בכנסת לקבל על אחריותה הכרעה בענין זה [...] לדעתי סמכות זו לא ניתנה לממשלה, על סמכות זו היא צריכה לשאול את העם'. שרת דחה על הסף את הצעתו של בן-אהרון. הוא הסכים עמו אמנם שמדובר בסוגיה ייחודית ויוצאת דופן, אך ראה בעצם הרעיון של משאל העם 'אמצעי בלתי דמוקרטי בתכלית שאינו מאפשר לציבור הבוחרים הרחב להתמצא בבעייה, לברר אותה, הפקרתו טרף לכל מיני תחבולות דמגוגיות והכרעה בלתי שקולה ובלתי אחראית'. בתחילה אמור היה שרת לפתות את הדיון בכנסת. אולם לבסוף הוחלט כי בן-גוריון יפתח אותו ואילו שרת יסכמו. בן-גוריון סיים את נאומו בפתיחת הדיון בהכרזה 'לבל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו'. נאומו של שרת, שנישא לפני ההצבעה על הצעות הממשלה והאופוזיציה, חתם שלושה ימי דיון שבמהלכם דיברו עשרות חברי כנסת. היה זה נאום ארוך - הוא נמשך למעלה משעה וחצי - והוא כמעט לא שוסע בקריאות ביניים. שלום רוזנפלד, כתבו הפרלמנטרי של 'מעריב', תיאר אותו במילים הבאות: 'כשעה ומחצה עמד שר החוץ משה שרת אצל המיקרופון ובלשונו המצוחצחת ירה חצי פולמוס ביריבים ולימד סנגוריה על משא ומתן עם גרמניה'.125 שרת נשא אמנם את נאומו כנציג הממשלה, אולם הוא הביע במידה רבה מאוד את עמדתו האישית. הוא דיבר מנהמת לבו, ובדבריו באה לידי ביטוי תמצית השקפת עולמו, ולא רק בסוגיה הקונקרטית שעמדה על סדר היום. היה בנאום שילוב של מרכיבים מעשיים ושל מרכיבים עקרוניים-מוסריים וספק אם ניתן היה להפריד ביניהם: הטענות המעשיות הכילו היבטים עקרוניים כשם שהטענות העקרוניות הכילו היבטים מעשיים. שרת הרחיב ופיתח בנאום זה דברים שנשא בישיבת הממשלה כמעט שנתיים קודם לכן, בפברואר 1950. אז עמד על הסתירה המהותית בין הרצון להחרים את גרמניה חרם מוחלט לבין הרצון לקבל 'פיצויים מרשעים אלה לעם ישראל על כל מה שעוללו לנו'. מוטיב זה בא לידי ביטוי בנאומו בכמה אופנים. בפתח דבריו התייחס שרת להודעה שמסר בכנסת ב-13 במרס 1951, בעקבות שליחת האיגרת למעצמות הכיבוש, ולדיון שהתפתח בעקבותיה.126 בדיון זה, טען, 'באה לידי ביטוי מידה רבה של הסכמה כללית, כי דרישה זאת של שילומים היא צודקת ונכונה'. אם היה ויכוח הוא נסב על השאלה 'אם לא החמצנו הזדמנויות, אם לא אחרנו את המועד', אולם 'לא היה כמעט ויכוח בשאלה אם שילומים אלה מגיעים לנו ואם חייבים היינו - או חייבים הננו - לדרוש אותם'. אפילו חבר הכנסת מרדכי נורוק, אמר שרת, שטען בתוקף כה רב כי 'יש להמנע מגע ומכל קשר', הציג את 'טענת החמצת המועד'. אולם, שאל רטורית, מה היה קורה אילו הייתה תביעתנו 'מתקבלת על דעת בעלי הדבר שלנו, זאת אומרת על דעת המעצמות שקבעו את תנאי הכניעה של גרמניה ערב הכניעה ולאחר הכניעה'? מה היה קורה אז? מי היה נושא ונותן עבורנו על פרטי התביעה, למשל בשאלה 'אם התשלום יהיה במטבע, אם במכונות או בסחורות; אם זה יהיה במכונות ובסחורות, אילו מכונות ואילו סחורות'? האם היינו אומרים למעצמות הכיבוש 'אתם תעשו כל זאת בשבילנו ואנחנו נעמוד מן הצד, ידינו תהיינה נקיות מלהתפגל במגע הטמא הזה; אתם תתפגלו, אנחנו לא נתפגל. האם אתם סבורים שטענה כזאת היתה מתקבלת על דעת מישהו?'. בהמשך נאומו בכנסת העלה טענה זו שוב ושאל מה היה קורה אילו היו מעצמות הכיבוש משיבות לנו כי 'הן מוכנות ללחוץ על גרמניה [...] [ו]להטיל עליה את הדבר הזה'. הרי אילו זה היה המצב, לא הייתה לנו בררה אלא להיכנס בעצמנו בשלב מסוים למשא ומתן; הרי אין איש משלה 'את עצמו לחשוב כי היינו זוכים וכל מלאכתנו היתה נעשית בידי אחרים, עד לפרטי פרטים!'; הרי ברגע נתון, אחרי 'שעשו אחרים משהו בשבילך בהתחלה', היינו צריכים להיכנס בעצמנו למשא ומתן ולהשלימו. ומה היינו עושים אז? נסוגים אחורנית ודורשים מהממשלה למשוך את ידיה מהעניין? 'דבר אחד הוא לדרוש עזרה, לגייס לחץ [...] אם גם אתה מוכן לעשות את המוטל עליך. דבר אחר לגמרי הוא להטיל את כל הטורח על אחרים, לשמור על נקיון כפיך ולהימלט לתוך ערפילי הטוהר של מוסר עליון'. בהמשך נאומו העלה שרת עוד מספר נימוקים בזכות המשא ומתן. נימוק אחד היה גרסה של 'לבל יהיה רוצחי עמנו גם יורשיו'. מדובר ברכוש בסכום אגדי, הדגיש, 'אשר לולא השחיטה מי יודע כמה ממנו היה זורם לארץ להחיות שממותיה ולפרנס קיבוץ גלויות בתוכה'. עתה הוא 'נכחד, נגזל ונעלם', ואם בכל זאת 'אפשר עוד להציל ממנו משהו זה אסור? האם [אין] זו חובה לקחת אותו ולהביאו לכאן?'. שרת אף קשר את השילומים בעקיפין לעלייה לארץ: 'כשם שאיננו נועלים דלת, לא רק שאיננו נועלים דלת, אלא פותחים שער לרווחה בפני כל יהודי הבא אלינו כשכותנתו לעורו, לאחר שכל רכושו נשדד ממנו - כן עלינו לפתוח שער לרווחה ובמו ידינו להכניס הנה אותו רכוש שבעליו לא זכו להביאו בידיהם, כי הם נרצחו'. נימוק נוסף שהעלה קשר בין חיוב המשא ומתן לבין עצם קיומה של המדינה. משך אלפי השנים שבהן חי העם היהודי בגולה היה נשקו 'חרם, אי מגע, דומיה [ו]אי סליחה', ובנשק זה השתמש 'לאחר כל שחיטה, לאחר כל חורבן'. אולם עתה השתנו הדברים תכלית שינוי, והשינוי מחייב בראש ובראשונה את 'חברי הכנסת הנכבדים, היושבים בהיכל הממלכתיות הישראלית' שאינם יכולים להתנהג כאילו אין מדינה, אין פרלמנט, אין שלטון ואין אחריות של שלטון. הרי, הדגיש שרת, 'אין לנו בעייה שאפשר לגשת אליה שלא על רקע של קיום המדינה. אין בירור רציני באיזו שאלה מכרעת, שיכול שלא להתחיל בנקודת המוצא הזאת'.
גם בהצהרה שבה סיים שרת את נאומו באה לידי ביטוי השקפתו שההכרעה בזכות המשא ומתן נגזרת מן העובדה שהפכנו למדינה ריבונית, ל'עם חופשי בארצנו'. 'אנו היום מדינה עצמאית', אמר, 'איזו הרכנת ראש תהיה זו מצדנו כאשר ישבו יורשי המשטר הנאצי הזה באיזו בירה ניטראלית לנהל משא ומתן עם נציגי מדינה יהודית עצמאית, אשר עצם הופעתה היא תבוסה גמורה של המשימה הנאצית?'. נאומו של שרת היה אחת מנקודות השיא בוויכוח הממושך והמיוסר, ובסופו, ברוב של למעלה ממחצית חבריה,127 ייפתה הכנסת את כוחה של הממשלה לפתוח במשא ומתן עם ממשלת בון. בן-גוריון סיכם ביומנו את שלושת ימי הדיון בכנסת במילים הבאות: 'יום ב', ג' וד' היו ימי ה"שילומים" - הנסיון הנכשל, הטראגי והנלעג של הפוטש של בגין. ביום ג' שדרתי לעם, ביום ד' נתקבלה עמדת הממשלה ברוב ניכר ומתוך נצחון מוסרי. סיכום הוויכוח של משה [שרת] היה מופתי'.128 הערות: 123. ישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, 7 בינואר 1952, גה"מ, ח"ץ, 2547/12. קראו עוד:
חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
