עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מהפכות תרבותיות, פוליטיות וכלכליות > מהפכה אמריקנית
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
מלחמת האזרחים הייתה אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר בהיסטוריה האמריקנית. על-פי המיתוס המקובל הייתה מלחמת האזרחים מלחמתו של הצפון למען שחרור העבדים. מיתוס זה הפך אמנם לחלק מהתיאור ההיסטורי אך אין לו אחיזה רבה במציאות ההיסטורית. רוב ההיסטוריונים מסכימים, כי הבעיות הכלכליות וביטוין הפוליטי הן שהיו המניע העיקרי למלחמה.



הסיבות למלחמת האזרחים ומשמעותה בהיסטוריה האמריקנית
מחבר: ד"ר ארנון גוטפלד


לפעמים נדמה, שכל אירועי ההיסטוריה האמריקנית עד שנת 1861 מובילים, ללא כל אפשרות למונעם מכך, לעבר העימות הבלתי נמנע, לשבר הקשה ביותר בהיסטוריה של ארצות-הברית - למלחמת האזרחים. ההיסטוריונים מסתייגים מדטרמיניזם נחרץ שכזה ומנסים לנסח ולהסביר במונחים רציונאליים את המקורות המידיים וארוכי-הטווח של העימות הנורא. מלחמת האזרחים הייתה תוצאה של הבדלים כלכליים, חברתיים ופוליטיים עמוקים בין הצפון והדרום, ולא תוצאתם של רצונותיהם או טעויותיהם של יחידים; בכמה מובנים היה זה אכן קונפליקט בלתי נמנע.

בבחירות של שנת 1860 נבחר לנשיאות אברהם לינקולן (Lincoln), מועמדה של המפלגה הרפובליקנית, מבלי שקיבל קול אלקטוריאלי אחד דרומה מקו מייסון-דיקסון (Mason-Dixon), קו הנהרות המחלק את ארה"ב לצפון ולדרום. משמעות הדבר הייתה, כי המפלגות, שעד לבחירות אלו ביטאו אפשרות של פשרות בין האזורים, הפכו להיות מחוזניות לחלוטין. העובדה שהנשיא הנבחר לא היה חייב לדרום מאומה גרמה שם לחרדות עמוקות; לינקולן נבחר כנציגה של מפלגה אזורית - צפונית. במדינות הדרום ראו את המפלגה הרפובליקנית כמפלגה של תובעי ביטול העבדות (abolitionists), שונאי הדרום, וחששו, שבחירה זו מסמלת את קץ מוסד העבדות שעליו הייתה מבוססת כלכלתן. לא הייתה זו אמת לאמיתה. המפלגה הרפובליקנית לא הייתה בשליטת המבטלים והם דחו בשאט נפש פעולות מטורפות כנגד בעלי עבדים, כמעלליו הרצחניים של ג'והן בראון (Brown) שהתפרסם במעשי הרצח שלו שהיו מכוונים כנגד בעלי עבדים. אין כל ספק שלינקולן אכן התנגד למוסד העבדות; כשקיבל את מינוי מפלגתו לסנאט, בשנת 1858, הכריז באילינוי שהברית לא תוכל להתקיים "חציה משועבדת, חציה חופשית". אבל לא היה בכוונתו לבטל את העבדות בדרום.

מעל לכול, ובמידה רבה של צדק, שררה בדרום חרדה מהתוכנית הכלכלית של המפלגה הרפובליקנית שנועדה לקדם את האינטרסים הכלכליים של הצפון והמערב. תוכנית זו הייתה מקובלת גם על חברי המפלגה הדמוקרטית בצפון וכללה מכסי-מגן גבוהים ותקציב פדראלי רחב לצרכי שיפורים פנימיים וחלוקה נדיבה של אדמה במערב.

הדרומיים ראו עצמם כמגיני הפירוש המצומצם לחוקה האמריקנית, פירוש שהדגיש את מרכזיות המדינות והשלטון המקומי בשיטה הפוליטית האמריקנית; נושאי דגלה ההיסטוריים של גישה זו היו הנשיאים תומאס ג'פרסון (Jefferson) וג'יימס מדיסון (Madison). הצפוניים תמכו בפירוש רחב לחוקה שהעניק סמכויות נרחבות לממשל; גישתם קיבלה ביטוי בפעולותיו ובכתביו של שר האוצר הראשון של ארה"ב, אלכסנדר המילטון (Hamilton). הדרומיים תפשו את הצפוניים כהמילטונאים-לאומיים חסרי כל כבוד לזכויות המדינות המעוגנות בחוקה; הם האמינו כי פרישה מהברית הינה חוקית. כל הטיעונים של הדוקטרינה הדרומית, שהעלו מדיסון וג'פרסון בהחלטות קנטקי ווירג'יניה ב-1796, הועלו על ידי מנהיגי הדרום, כאשר החליטו ב-1861 לפרוש מהברית.

כאשר פרש הדרום מהברית האמינו מנהיגיו כי המעשה יתבצע בקלות, במהירות וללא שפיכות דמים. הם ידעו כי צפוניים רבים התנגדו למלחמה והיו משוכנעים שצפון מפולג לא יצא לקרב. הם סברו, כי מכיוון שהתעשיות האנגליות והצפוניות היו תלויות כל כך בכותנה הדרומית, תגרום המלחמה, אם תפרוץ, פשיטות רגל בצפון ותביא בהכרח למעורבות אנגלית ישירה לטובת הדרום.

הדרום היה קורבן למיתוסים של עצמו: בניו, שראו את עצמם כילדי טבע קשוחים, חזקים, נזרי הבריאה, זלזלו בנכונותם של הצפוניים ה"רכרוכיים" להילחם. רבים בהם האמינו, כי הדרום, כאשר ישוחרר מהמסים המטרידים שהטיל עליו הצפון, ישגשג כלכלית כמדינה עצמאית, שאיש לא יוכל יותר לגזול את פרי עמלה.

כל ההנחות הללו של הדרום התבדו בעת המלחמה. התקופה שבין שנת 1787, מועד כתיבת חוקת היסוד של ארה"ב, לבין פריצת המלחמה ב-1861, עמדה בסימן של פשרות חוזרות ונשנות שקיימו את הברית: החוקה של שנת 1787 - הפשרה הגדולה מכולן, פשרת מיסורי בשנת 1820 והפשרה הגדולה של שנת 1850. גם בשנת 1861 היו פוליטיקאים שניסו למצוא פשרה, אך בשלב זה שררה בדרום הסכמה רחבה בדבר התנגדות לכל פשרה נוספת. גם בצפון לא הייתה נכונות רבה לפשרה, רבים האמינו שאין להתייחס לאיומי הפרישה של הדרום ברצינות.

בשנת 1861 החל הדרום להתנגד בכוח לסמכות המימשל המרכזי בהתקפות על מבצרים פדראליים, בהחרמת רכוש של ממשלת ארה"ב ובסירוב לשלם מסים. פעולות אלו הביאו בצפון לתגובות נרגזות. הנשיא החליט, שעליו להשתמש בכוח על מנת לשמר את הברית, והוא זכה לתמיכה של צפוניים רבים בדרכו זו.

על-פי המיתוס המקובל הייתה מלחמת האזרחים מלחמתו של הצפון למען שחרור העבדים. אכן, רבים בעולם מאמינים כי לספרה של הרייט ביצ'ר סטאו (Stowe), "אוהל הדוד תום", הייתה השפעה מכרעת על פרוץ המלחמה, וכי הצפון יצא למלחמת מצווה, שמטרתה להעביר את העבדות מן העולם. מיתוס זה הפך אמנם לחלק מהתיאור ההיסטורי אך אין לו כל אחיזה במציאות ההיסטורית.

אברהם לינקולן, שלאחר הירצחו הפך להיות "קדוש" אמריקני שמסר את נפשו למען שחרור העבדים בסיומה של מהדורה נוספת של מלחמת בני אור בבני חושך, הודיע נחרצות בתחילת מלחמת האזרחים, כי אם יוכל לקיים את הברית על-ידי כך שישחרר את כל העבדים יעשה זאת, ואם יצליח לקיים את הברית על-ידי כך שלא ישחרר עבד אחד יעשה זאת, ואם יקיים את הברית על-ידי שחרור מחצית העבדים יעשה זאת, שכן מטרתו העיקרית היא לשמר את הברית. הילת הקודש המוסרי הוקנתה למלחמה תוך כדי התרחשותה באמצעות תעמולה מגמתית. המלחמה הייתה אירוע מחריד, שהפיל למעלה מ-620,000 חללים ועשרות אלפי פצועים וגרם חורבן והרס כללי. עלותה הכספית נמדדה ב-20 מיליארד דולר. החורבן הנפשי והמוסרי, השנאה, האכזריות והשחיתות, שצמחו תוך כדי המלחמה ואחריה, אינם ניתנים למדידה ולהערכה. מכל מקום, בעת הקטל הנורא, תוך כדי המלחמה, לא יכול היה מנהיג כלינקולן לעמוד לפני הורי הנקטלים ולהסביר להם, שדור שלם של אמריקנים נכחד בשל בעיות של פירושי החוקה או אינטרסים כלכליים. אז נעשתה המלחמה למסע צלב הומני, שהכרזת גטיסבורג (Gettysburg) היא תמצית בשורתו: "עלינו פה לקדש את עצמנו למשימה הגדולה העומדת עדיין לפנינו - - - שמימשל של העם, בידי העם, למען העם, לא יחדל מקרב הארץ". חיילי הצפון שרו את "תפילת המלחמה של הרפובליקה" - השיר הנערץ של ימי מלחמת האזרחים: "ביפי החבצלות - ישו מת מעבר לים; כפי שהוא מת כדי לקדש את בני האדם - אנו נמות על מנת לשחררם". המלחמה הפכה למסע צלב שלווה בתופעות קיצוניות של "סופר-פטריוטיזם", התעלמות מזכויות פרט בסיסיות ורדיפת אלה שמחו כנגד המלחמה, כי ביקורת על המלחמה הפכה ל"בגידה". הייתה זו תקופה עצובה למסורת זכויות הפרט והדמוקרטיה בארה"ב.

רוב ההיסטוריונים מסכימים, כי הבעיות הכלכליות וביטוין הפוליטי הן שהיו המניע העיקרי למלחמה. המאבק ניטש על השליטה בממשלה הפדראלית בין החוואים ובעלי המטעים הגדולים שבדרום לבין בעלי ההון - החקלאים והסוחרים העולים בצפון. תהליך התיעוש המואץ בצפון הכתיב מכסי מגן גבוהים, סובסידיות ממשלתיות לפיתוח, במיוחד בנושאי תעבורה, וכסף רב למימון תשתית תעשייתית מתפתחת בעידוד ממשל מרכזי מכוון. על מנת להשיג את מטרותיו היה על הצפון לנטרל את נציגי האינטרסים האגראריים הדרומיים, שהיו עד אז בעלי הבכורה במרכז השלטוני בוושינגטון. אולם, כאמור, מערכת התעמולה הצפונית ובראשה לינקולן הפכו עימות כוחני-כלכלי זה למאבק של הציוויליזציה נגד הברברים, לקרב למען הצלת הדמוקרטיה האמריקנית ואידיאלים נעלים נוספים. הצלחת התעמולה הייתה כה גדולה, עד כי בני הצפון לחמו נגד הדרום מתוך שנאה תהומית ולינקולן הנשיא היה ל"מלך לינקולן". הדרום מצידו נלחם על מנת להציל את דרך חייו, את תרבותו המיוחדת, את "אצילותו" ואת "עידונו" כנגד המטריאליזם הברברי של הצפון.

הדרומיים נטו להאמין שהינם צאצאי גזע נורמאני אציל מזה של אחיהם הצפוניים. רבים מהם ראו את המלחמה כהמשך המאבק בין הנורמאני האציל לבין האנגלו-סכסי הפשוט והגס. דוברי הדרום תיארו אותו כמגן האמיתי של החוקה האמריקנית, אשר הצפון התעלם ממנה או סילפה. הם ראו את עצמם כנלחמים על בתיהם עד פלישתו של הצפוני, אפוטרופסו של השחור הבור והחייתי.

מלחמת האזרחים הייתה אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר בהיסטוריה האמריקנית. ההיסטוריון האמריקני צ'ארלס בירד (Beard) תיארה כ"מהפכה האמריקנית השנייה", בהתייחסו לשינויים הקיצוניים שגרמה בחברה האמריקנית. בירד שם את הדגש בשינויים כלכליים, שנבעו מהמלחמה, אבל נוסף להם היו שינויים חברתיים, חוקתיים ופוליטיים. המלחמה הייתה זרז אדיר לתהליכים רבים, שחלקם החל זמן רב לפניה. לדוגמא, ניצני התיעוש והעיור החלו בארה"ב לאחר מלחמת 1812, אך מלחמת האזרחים נתנה להם תנופה אדירה. התעשייה האמריקנית, שהייתה מבוססת לפני המלחמה על האומן המומחה המוציא תוצרת מועטה באיכות גבוהה, נדרשה עתה לספק את צרכיו האדירים של צבא ענק במלחמה מודרנית ועברה לתהליך מואץ של סטנדרטיזציה וייצור המוני. תהליך התיעוש קיבל תאוצה עצומה, שיצרה צורך רב בידיים עובדות, לאו דווקא מיומנות; התפתחות זו גררה הגירה גדולה מהכפר אל העיר. בשנת 1850 היו בארה"ב כ-23 מיליון תושבים, שרובם המכריע התגורר בסביבה אגרארית, כאשר עיירה בת 2500 תושב נחשבה גדולה; בשנת 1860 היו תשעה יישובים בלבד עם אוכלוסייה העולה על 100,000 וב-1900 היו כבר שלושים ושמונה מרכזים עם יותר מ-100,000 תושבים. ב-1920 התגוררו בארה"ב 106 מיליון תושבים והיו כבר ששים ושמונה מרכזים שבהם התגוררו קרוב ל-27 מיליון תושבים. מספרים אלו ממחישים את תהליך העיור המואץ שהתחולל בארה"ב בתקופה זו. בד בבד התחולל גם תהליך הגירה אדיר. בין השנים 1865 - 1900 הגיעו לארה"ב כ-25 מיליון מהגרים, שחיפשו את עתידם במדינה עתירת התיעוש. ארה"ב הפכה מארץ אגרארית נחשלת וקטנה יחסית למעצמת על, בעלת אופי אורבני, תעשייתי, מודרני.

השינוי המידי העיקרי שהתחולל בארה"ב בעקבות המלחמה היה ביטול העבדות. לאחר שהתעורר חשש שבית-המשפט העליון יפסול כבלתי חוקיות חקיקות קונגרס והחלטות נשיאותיות בנושא שחרור העבדים, תוקנה החוקה במטרה למנוע אפשרות כזו: התיקון ה-13 לחוקה קבע שלא תהיה עבדות בתחומה של ארה"ב. כך הוענק אמנם לשחורים חופש חוקי, אך לא יותר מזה - המהפכה האמיתית במעמדם של השחורים התחוללה רק לאחר שנת 1954.

גם בנושאים אחרים הביאה המלחמה לתמורות חשובות. היא הייתה מענה ברור יותר לשאלה הפוליטית, שהייתה אחד מיסודות המחלוקת שהובילה למלחמת האזרחים. הצפון הבטיח על-ידי נצחונו שבעתיד תהיה ארה"ב פדראציה ולא ברית רופפת של מדינות. לאחר שנת 1865 לא חזר איום רציני של פרישת מדינה מארה"ב. השאלה שעמדה על הפרק בעניין זה לאחר מלחמת האזרחים הייתה: אלו סמכויות ינתנו לממשל הפדראלי וכמה. העידן שלאחר המלחמה עומד - עד ימינו - בסימן צמיחתה המתמדת של הסמכות המעשית, הפוליטית-כלכלית של השלטון המרכזי-פדראלי. וושינגטון הבירה הפכה במובנים רבים למרכז הכוח והחיים האמריקניים. המאבק המחוזני חלף. למרות שהיריבות וזכרון המלחמה הנוראה לא נמחו לחלוטין, גברה במשך הזמן הלאומיות האמריקנית, והרוב המכריע של האמריקנים החלו לזהות את עצמם כבני הלאום ולא כבני המחוז או המדינה.

הגברת כוחו של המימשל הפדראלי חיזקה במיוחד את מוסד הנשיאות שסמכויותיו החלו לתפוח תוך כדי המלחמה. לינקולן, שהיה הנשיא הסמכותי הראשון מאז ימי אנדרו ג'קסון (Jackson), כונה בזמן המלחמה דיקטטור ומלך. אין כל ספק, שהוא לא היסס באותם ימים לנקוט אמצעים שחוקיותם מפוקפקת, כאשר לנגד עיניו עמדו צרכי האומה, כפי שהוא תפש אותם, ולא זכויות הפרט. במעשיו אלו קבע לינקולן כמה תקדימים משמעותיים לפעילות ממשלתית בעיתות משבר. כך למשל, הוא גייס את המליציות המדינתיות לפני כינוס הקונגרס בשנת 1861 - כינוס שהיה יכול להעניק לו הרשאה חוקית לעשות זאת - בהסתמכו על פירוש של חוק נשכח משנת 1795. הנשיא, על דעת עצמו, הרחיב באורח משמעותי את הצבא והצי, הוציא כספים רבים ללא אישור הקונגרס, אישר משפטים ומעצרים של אזרחים בידי הצבא, הישעה זכויות חוקתיות בסיסיות והתעלם לחלוטין מהחלטות בית-המשפט העליון שקראו לו לחדול מהתנהגותו הפסולה. עורכי עיתונים הושתקו, זכות הביטוי הוגבלה וזכויות הפרט היו כלא היו, והכל - למען מטרות המלחמה המקודשת. סמכויות הנשיא הורחבו במידה כה גדולה, עד כי הקונגרס חרד וניסה להגביל את כוחו. לא היה נשיא לפניו או אחריו שכה חרג מסמכויותיו כלינקולן בזמן המלחמה.

המלחמה הביאה גם לשינויים מפליגים במפה המפלגתית של אמריקה. את התקופה שבין השנים 1865 - 1933 אפשר לתאר כתקופה של עליונות רפובליקנית. לאורך תקופה ארוכה, לאחר המלחמה, היו הרפובליקנים מזוהים עם שימור הברית ועם אברהם לינקולן, וכך גם זכו לתמיכה נלהבת של מיליוני חיילים משוחררים וצאצאיהם. המפלגה הדמוקרטית זוהתה כמפלגת הדרום והבגידה. בדרום נוצר המושג הפוליטי של "הדרום המגובש" ("Solid South"). בשנים 1865 - 1964 כמעט לא הייתה בדרום תמיכה ברפובליקנים בני הדרום; איש מאלה לא נבחר, למשל, לסנאט. הדרום לא סלח למפלגתו של לינקולן את המפלה ואת ההרס הנורא. רק ב-1932 נחלה הקואליציה הרפובליקנית של הצפון והמערב תבוסה מידי הברית הדמוקרטית החדשה של נציגי הצפון-מזרח העירוניים, תנועת העבודה, המיעוטים האתניים והדרום שהביא את פרנקלין רוזוולט (Roosevelt) ואת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. רק לאחר 1964, לאחר שהמפלגה הדמוקרטית בהנהגתם של הנשיאים ג'והן קנדי (Kennedy) ולינדון ג'ונסון (Johnson) החזירה את זכויות האזרח לשחורים, חזרה המפלגה הרפובליקנית להיות כוח פוליטי בעל משמעות בדרום.

המלחמה הביאה לשינוי הרגלי החיים של האמריקניים. צורכי הצבא חוללו מהפכה באופי המזון ובהרגלי אכילה - אוכל משומר נעשה מקובל על הכל. התיעוש שינה את פני הלבוש: כל הביגוד וההנעלה הפכו להיות פרי ייצור המוני. האומן נעלם ואת מקומו תפסו הייצור ההמוני, המכונה והסטנדרטיזציה.

החברה האמריקנית שלאחר מלחמת האזרחים התאפיינה גם בתופעות חדשות של שחיתות בקנה-מידה גדול. רבים הרוויחו תוך כדי המלחמה סכומי עתק, וגילויי השחיתות הפכו לנורמה ולחלק מחיי היום-יום.

מבחינה כלכלית בישרה מלחמת האזרחים את נצחון תור התיעוש. הקפיטאליסט רב ההשפעה הפוליטית בעל המטעים הדרומי, עבר מן העולם: בעלי המטעים נושלו מקניין שערכו ארבעה מיליארד דולר עם שחרור העבדים, ביטול החוב הלאומי הדרומי, החרמת כותנה והרס המטעים. רובד כלכלי חדש תפס את השליטה באומה - בעלי בתי-חרושת, אילי הרכבות, בנקאים ובעלי הון אחרים בצפון. אחרי שנת 1865 הייתה ארה"ב נתונה בעיצומו של תהליך מואץ שהפך אותה, תוך זמן קצר מאוד, למעצמה התעשייתית הגדולה בתבל. התיעוש, המודרניזציה של אמצעי הייצור ואגירת ההון זורזו על ידי המלחמה. ענקי התיעוש וההון הפכו להיות הרובד החברתי-פוליטי בעל הדעה בארה"ב, ובאמצעות המפלגה הרפובליקנית היו לשליטי האומה ומתווי דרכה. "הביזנס של אמריקה הפך להיות ביזנס". המפלגה הרפובליקנית תמכה במכסי מגן גבוהים, בשיטה בנקאית אחידה עם כסף יקר ודפלציה, ובשיפורים פנימיים, שהפכו את ארה"ב ליחידת שיווק וייצור לאומית אחת. בד בבד נעשתה החקלאות יותר ויותר ממוכנת, וכך נדרשו פחות ידים עובדות כדי להאכיל את ארה"ב. היה זה אירוני שהדרום, שפרש בשל התנגדותו לשיטה הכלכלית הרפובליקנית, גרם למעשה לעליית כוח ההון בארה"ב, עד כדי כך שאפשר, מבחינות רבות, לחלק את ההיסטוריה האמריקנית לשתיים: התקופה האגרארית, הג'פרסונאית, שלפני המלחמה ותקופת העיור, התיעוש וההגירה שלאחריה.

המלחמה נסתיימה עם נצחונו הצבאי של הצפון, אך בתחומים רבים היא נמשכה. הצפון הצליח להשליט את פירושו הרחב לחוקה ואת אינטרסיו הכלכליים וגרם להרס הדרום והשפעתו. אך לאחר תקופת השיקום (Reconstruction; 1876-1865) חזרו דברים רבים בדרום, במובנים חברתיים וכלכליים, להיות כפי שהיו לפני המלחמה. השחורים לא היו עוד עבדים, אך בהעדר צבא צפוני היה מעמדם נחות. פוליטית, כלכלית ופסיכולוגית היה הדרום איזור נשלט ומפגר, וכך קיים את זהותו המיוחדת.

בתחילת המאה ה-20 החלו השחורים לעזוב בהמוניהם את הדרום ויצרו את הגיטאות הגדולים בערי הצפון, וכך נעשתה בעיית הגזע לבעיה כלל-אמריקנית. כניעתו של הגנרל רוברט אי לי (Lee) באפמאטוקס (Appamatox) מסמלת את קץ מלחמת האזרחים, אך עד היום חוגגים בדרום את ימי ההולדת של לי ושל נשיא הקונפדראציה הדרומית, ג'פרסון דייויס (Davis), מתוך אמונה ברורה, כדברי אנשי הדרום, "שיבוא היום והדרום יקום שוב".

ביבליוגרפיה:
כותר: הסיבות למלחמת האזרחים ומשמעותה בהיסטוריה האמריקנית
שם  הספר: ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה
מחבר: גוטפלד, ארנון (ד"ר)
עורכת הספר: דרורי, צילה
תאריך: 1989
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בראש השער: ארנון גוטפלד. בית-הספר להיסטוריה. אוניברסיטת תל-אביב.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
4. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק א' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית