השבט הוא קבוצת משפחות ובתי אב שיש ביניהם קירבה וקשרים. המשפחות ובתי האב מתייחסים לאב קדמון אחד, ויש ביניהם קירבה אֶתְנית. כמו כן, הם קשורים לארץ ישראל, יש להם מסורת תרבותית ושפה משותפות, וערכים דתיים, פולחניים וטִקסיים משותפים.

סיפורי התורה מתארים את התפתחות שבטי ישראל כתוצאה של תהליך ריבוי טבעי. מאבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, צמחו 12 השבטים - כולם בניו או נכדיו של יעקב אבינו: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, זבולון, יששכר, דן, גד, אשר, נפתלי, אפרים, מנשה, בנימין.
במעמד הר סיני התגבשו השבטים לעם אחד, אך הפעילות השבטית הנפרדת נמשכה כל תקופת הנדודים במדבר (כאשר כל שבט חנה בנפרד), בתקופת ההתנחלות בכנען (כשכל שבט קיבל נחלה משלו) ובתקופת השופטים. זו הייתה תקופת "מלכות אלוהים" באמצעות שלטון זקני-העדה ונשיאי-השבטים.
לעיתים, כאשר עמדו השבטים מול איום של אוייבים משותפים, הם התאגדו בקבוצות של 6-5 שבטים (למשל, בימי דבורה וגדעון), או יצרו "ברית שבטים" סביב מרכז פולחני אחד (מרכז אַמְפִיקְטְיוֹנִי), כמו בשילה.
מיקום השבטים בתקופת ההתנחלות והשופטים:
- בדרום: שמעון (שנטמע בתוך שבט יהודה) באיזור באר שבע; יהודה על גב ההר באיזור חברון ובשפֵלה;
- באיזור ההר המרכזי: בנימין, אפרים, חצי המנשה (נחלת מנשה מפוצלת);
- בצפון: זבולון, יששכר, נפתלי, אשר, דן (שעבר מאיזור השפֵלה ופְלֶשֶׁת לצפון הפֵנִיקִי);
- בעבר הירדן המזרחי: ראובן, גד וחצי המנשה (בגִלעַד ובבשן).
שבט לוי לא זכה בנחלה, אלא קיבל ערי קודש שבהן ישבו הלוויים: בנחלה של כל אחד מ-12 השבטים ניתנו לבני לוי ארבע ערים, ובסך הכל - 48 ערי לוויים.
עם כינון המלוכה התגבשה בקרב השבטים תחושה של אחדות וממלכתיות. המעבר ל"מלכות בשר ודם" שינה את המבנה החברתי של העם. בשלב זה נחלש היסוד השבטי, ונשארה הבחנה בין שתי חטיבות על-שבטיות, שלכל אחת מהן היו אינטרסים מדיניים וטריטוריאליים משותפים: שבטי הצפון (אפרים) שיצרו את ממלכת ישראל, ושבטי הדרום (יהודה) שיצרו את ממלכת יהודה. עם זאת, המשיכו המסגרות השבטיות להתקיים. בממלכת ישראל התבטאו המאבקים בין השבטים בחילופים תכופים של שושלות על כס השלטון. גם בממלכת יהודה, שבה שלטה שושלת אחת של בית דוד, השתמר הפיצול השבטי.