הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה
הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה


תקציר
חלק זה של המאמר מסכם מהם המקורות מהם שאב מחבר הנבואה ומה השפעה של המקורות על הרעיונות שבנבואה: סיפורי הראשית: הבריאה, גן העדן והמבול, סיפור מינוי השופטים בתקופת משה וסיפור משיחת דוד למלך. עוד מציין המאמר שני מקומות במקרא שיש בהם שימוש בנבואה שבישעיהו יא- הנבואה בישעיה ס"ה ונבואת חבקוק.



גן עדן בהר הקודש בירושלים : אחרית דבר
מחבר: יאיר זקוביץ


אגב עיוננו בנבואת החוטר הצצנו מעבר לכתפו של מחברה והתבוננו בשפעת החיבורים ששימשו אותו ביצירתו. נבואה זו היא אכן עדות חותכת לכך, שעושר תרבותי ויצירתיות אינם סותרים זה את זה וכי יש בכוחו של משורר להתיך את מקורותיו ולהוציא מתחת ידיו שירה חדשה, שלמה, שאין עקבות הזיעה ניכרים במעשה המרכבה שלה.

הנביא נזקק בראש ובראשונה לסיפורי הראשית, בריאת העולם, גן עדן והמבול. מאז גורש האדם מגן העדן הוא מייחל לשיבה אל הגן האבוד. ההיסטוריוגרפיה המקראית כולה היא ביטוי למפח נפש הנובע מן הגירוש, מן הגלות הראשונה, ואין בכוחה של זו לנחם ולספר על החזרה לגן. רק הנבואה עתירת התקווה לימים יבואו יכולה לפרוט על נימי התוחלת לשובו של הסדר הקדמון, להרמוניה הראשונית, לשלום הניכר בכך שאין עוד טורפים ונטרפים והכול אוכלים מן הצומח כבימים הראשונים (בראשית א, כט-ל). תחת כפייה, שלטון ביד חזקה ובזרוע נטויה של אדם בבריאה (שם פס' כו, כח), ינהג נער קטן בכל בעלי החיים החיים בשלום זה עם זה. הנחש, אשר עירער את סדר גן העדן, לא יצא הפעם מחורו. פעוטות ישתעשעו ליד מאורתו באין מפריע.

רוח היום המנשבת בגן (בראשית ג, ח) היא רוח ה' הנחה על החוטר, החוטר מגזע ישי, אדם שהוא גם אילן, עץ הדעת, היא דעת ה' שמכוחה הוא פועל.

סיפור המבול, עונש נוסף שניחת על האנושות אשר לא למדה לקח מן הגירוש מגן עדן, מתהפך אף הוא בנבואתנו מרעה לטובה: לא עוד חמס מלאה הארץ (בראשית ו, יא-יג) כי אם "דעה את ה'" (ישעיה יא, ט), לא עוד נשחתת הארץ (בראשית ו, יא), אלא "לא ירעו ולא ישחיתו" (ישעיה שם), ואף הדימוי הנפלא "כמים לים מכסים" (ישעיה שם) מהפך את המסופר על אודות מי המבול שכיסו ארץ ומלואה.

בצד סיפורי ראשיתו של עולם מהדהדים בנבואה גם מעשי בריאתו של עם. כיוון שבשופט אידיאלי מדברת נבואתנו, הרי שבמינויו מהדהדים סיפורי מינוי השופטים על ידי משה במדבר סיני (שמות יח, יט-כ; דברים א, יג) ואף המעשה ברוח שנחה על הזקנים אשר ישאו עם משה את משא העם (במדבר יא, כה-כו). אכן, הרוח נחה על השופט, נחה ולא צולחת, מפני שהיא רוח נבואה, ורק מכוחה יכול הוא לשפוט משפט צדק.

ועוד סיפור ראשית שהד ברור לו בנבואתנו הוא סיפור משיחתו של דוד הרועה, בנו הקטון של ישי, מלכות. נוכחותו של מעשה המשיחה בולטת בסיפורנו, אך הקורא העומד על הדמיון יחוש במהרה בשוני: שמו של דוד אינו נזכר מפני שדוד לא היה בשום פנים ואופן מלך אידיאלי, ולפיכך מבקשת נבואתנו דרך אל שורשי המשפחה, אל שורש ישי. על דוד צלחה הרוח בתום סיפור המשיחה (שמואל א טז, יג), והנה מעבר לגבולו של סיפור המשיחה, בסיומו של ספר שמואל, כבר נתבארה הרוח כרוח נבואה (שמואל ב כג, ב), מסורת שקנתה לה שביתה בספרות ישראל של הבית השני ותקופת חז"ל. הלקח מן הביקורת שמשמיע ה' נגד שמואל שהלך אחר עיניו: "אל תבט אל מראהו... כי האדם יראה לעינים" (שמואל א טז, ז) יילמד על ידי החוטר אשר "לא למראה עיניו ישפוט" (ישעיה יא, ג). לא רק החוטר עוצב בזיקה לדמותו של דוד הקטן אלא גם דמות הרועה הקטון, הנוהג את בעלי החיים, טורפים ונטרפים, ששבו אל טבעם הראשון, אכילת עשב. אכן, כששלווה שורה על עולם החי, די בנער קטון כדי לרעותם.

חזון אחרית הימים של ישעיהו (ב, ב-ה) חותם את רשימת מקורותיה של נבואתנו: נבואת החוטר אינה מבקשת לעמוד בסתירה לנבואת אחרית הימים, אלא לבארה-לדורשה באופן שיהלום את רעיונותיו של בעל הנבואה החדשה: שופט צדק מזרע ישי ייצג את ה', ישפוט מכוח רוחו עמים ולאומים אשר ישחרו לפתחו.

המקורות הרבים שהרימו תרומתם לעיצוב נבואתנו הביאו את מנחתם גם לגיבוש רעיונותיה על מהות השליט האידיאלי: חוטר ולא מלך, שורש ישי ולא שורש דוד, שליט שהוא שופט צדק העושה שימוש בכוחו הרב, פרי רוח יראת ה' הנחה עליו, להכרית מארץ את הרשעים ולמנוע את קיפוח העשוקים, הדלים. נבואתנו מציגה אפוא פשרה בין שלילת מוסד המלוכה לבין הכמיהה לחידוש שלטונו של בית דוד.

גם העיר ירושלים אינה נזכרת בנבואה בשמה, אך ניכר כי הר האלוהים, הר הקודש, הוא לב ליבו של גן העדן החדש ההולך ומתפשט אל העיר כולה וממנה אל הארץ ואף אל תבל ומלואה. הר הקודש אינו מקום פולחן ואף לא בית תפילה, אלא המקום שאליו ישאפו כל דרי תבל אשר ידרשו בעצת החוטר, וכך יחיו בשלום איש עם רעהו. צדק ושלום חבורים זה בזה בנבואתנו, כי אין שלום בלא צדק ואין צדק בלא שלום.

שני ביטויים מובהקים לשימוש בנבואת החוטר מצויים בספרות הנבואה. האחד בישעיה סה: "זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו. לא ירעו ולא ישחיתו בכלהר קדשי אמר ה' " (פס' כה), ונדון בכתוב זה בפרוטרוט אגב ביאורה של הנבואה שהוא סיומה (סה, טזב-כה). בנבואת חבקוק נשתלבה הערת קורא "כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים" (ב, יד) – ותנו דעתכם לכך, שהכבוד המופיע בסוף נבואתנו "והיתה מנוחתו כבוד" מתבאר בחבקוק על כבוד ה' ולא על כבוד החוטר. כדרכן של הערות קורא רבות, נשתלבה ההערה, שנכתבה תחילה בשולי הגיליון, שלא במקום הראוי לה;44 דומה כי המעיר נתכוון לבאר את הכתוב בפרק ג, ג: "אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ".45 המילים האחרונות של הכתוב הן שעוררו במוסיף את זכר פסוקנו, ראיה לכך שנבואתנו כבר נחשבה בעיניו לנכס צאן ברזל של ספרותנו, של כתבי הקודש שלנו.46

לחלקים נוספים של המאמר:
גן עדן בהר הקודש בירושלים : ראשית דבר
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק ראשון- פס' א
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק שני- פס' ב-ה
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק שלישי - פס' ו-ח
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק רביעי- פס' ט
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק חמישי - פס' י
גן עדן בהר הקודש בירושלים : אחרית דבר (פריט זה)

הערות שוליים:
44. ראו ריכוז של דוגמאות לתופעה בספרי (זקוביץ 1992), עמ' 21-20.
45. ראו Andersen 2001, p. 245.
46. זומר מצביע על שימוש נוסף בנבואתנו באפיונו של עבד ה', דמות אידיאלית ושופט צדק לעמו ולגויים (Sommer 1998, pp. 84-86).

ביבליוגרפיה:
כותר: גן עדן בהר הקודש בירושלים : אחרית דבר
שם  הספר: משמיע שלום מבשר טוב : שבעה פרקי חזון לשלום ירושלים
מחבר: זקוביץ, יאיר
תאריך: תשס"ד - 2004
בעלי זכויות : הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
הוצאה לאור: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית