עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור גן העדןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > ירושלים במקרא
הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה


תקציר
חלק זה של המאמר דן בישעיהו יא  ו-ח. פסוקים אלו מתארים את המצב החדש שישרור בעולם בעקבות משפט הצדק שיעשה המנהיג באחרית הימים. הפסוקים מתארים את העולם כ"גן עדן" שבו אין טורפים ונטרפים וכל היצורים החיים ניזונים מהצומח. המאמר דן במבנה הקטע ובמשמעות המדויקת של הנאמר בו. 



גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק שלישי - פס' ו-ח
מחבר: יאיר זקוביץ


פסוקים ו-ח, ליבה של נבואת החוטר, מעבירים אותנו באופן פתאומי ממלחמת הצדק של החוטר אל עולם גן העדן שבו כבר שולט הצדק המוחלט שהנהיג החוטר. בגן שוררים סדרי הבריאה שקדמו לגירוש ממנו: פס' ו ומחציתו הראשונה של פס' ז מציגים צמדים של חיות טרף ובהמות מבויתות, כולן שרויות יחדיו בהרמוניה וניזונות מן הצומח, וכולן סרות למרותו של רועה – נער קטן. חציו השני של פס' ז ועמו פס' ח מציירים שלום בין האדם ובין הנחש; הפעוטות משחקים ללא כל חשש ופחד ליד מאורת הנחשים, ותנו דעתכם כיצד מהצגת החוטר אנו עוברים אל "נער קטן" וממנו אל הפעוטות, היונק והגמול. מבנה הקטע המציג את צמדי בעלי החיים, טורפים ובהמות, (פס' ו-זא) משוכלל:

1.

וגר זאב עם כבש

4.

ופרה ודב תתרעינה29

2.

ונמר עם גדי ירבץ

5.

יחדו ירבצו ילדיהן

3.

ועגל וכפיר ימרו30 יחדו

6.

ואריה כבקר יאכל תבן

7. ונער קטן נהג בם

שני הצמדים שבשורה הראשונה (הראשון והרביעי) מציגים מגורים משותפים ואף רעות בין טורפים לנטרפים. שני הצמדים בשורה השנייה (השני והחמישי) מדברים ברביצתם של אלה עם אלה, ואילו צמדי השורה השלישית (השלישי והשישי) מספרים באכילתם המשותפת במרעה של האריה והבקר.

במרכז הוויית הגן, בין שלושת הצמדים הראשונים לשלושת האחרונים, ניצב האדם, הרועה הצעיר שלא יתקשה לרעות, להנהיג את בעלי החיים השוחרים טוב זה לזה. הרועה, הנער הקטן שבגן, ממיר את החוטר, כאילו פעולתו של האחרון, השלטתו האלימה של הצדק, די בה כדי להבטיח שלום ושלווה בגן עד שהתערבות בהנהגה היומיומית אינה נחוצה עוד.

הנביא נמנע אמנם מציון קשר סיבתי בין פעולת החוטר ושלוות הגן, אך הקורא יבין וידע כי רק צדק מוחלט יביא בכנפיו שלום אמת לאדם ולחיה. התרגום הארמי לפסוקנו יוצר קשר בין החוטר לבין תמונת השלום: "ביומיה דמשיחא דישראל יסגה שלמא בארעא" [=בימיו של משיח ישראל ירבה השלום בארץ].

הניגוד שבין צדיקים (דלים וענוי ארץ) לבין הרשעים מתחלף בפסוקי גן העדן בניגוד שבין טורפים לנטרפים, אך אין הטורפים משל לרשעים ואין הנטרפים משל לצדיקים, כדעה שמביא הרד"ק ודוחה: "ויש מפרשים כי כל זה משל כי הזאב והנמר והדוב והאריה הם משל לרשעים... והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ", שהרי הרשעים נשמדו מכוח פועלו של החוטר, ואילו הניגוד בין חיות הטרף לבין הבהמות המבויתות מתבטל שעה שהאחרונות משנות מהותן ושבות אל טבען מימי קדם, לפני המבול, כאשר בעלי החיים כולם ניזונו מן הצומח: "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה" (בראשית א, כט-ל).

רד"ק מביא גם פירוש זה על שינוי טבע החיה: "יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נוח", ומתנגד אף לו: "והנכון כי טבע החיות לא תתחלף ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה אלא שהבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל, זהו שנאמר 'ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי' (פס' ט) והטעם 'כי מלאה הארץ דעה את ה'' (שם), כיוון שהם טובים ושמרו צדק ה' לא תשלוט בהם חיה רעה".

רד"ק הרציונליסט אינו מוכן לקבל שינוי בטבע ודבק בפירוש לאומי מצומצם של הנבואה. בכך הוא הולך בעקבות תמונת השלום – הברית שבין בני ישראל לבין חיית השדה שבספר הושע: "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח" (ב, כ). בהמשך הביאור נצביע כי בשלום המקיף תבל ומלואה עסקינן וכי זה אכן יביא עמו שינוי סדרי בראשית לטובה, באדם ובחיה.

פס' ו

הכתוב מציג מגורים משותפים לזאב ולכבש, ושמות קיבוציים לחיית טרף (ראו לדוגמה יחזקאל כב, כז) ולחיה הנטרפת, ואף רביצה משותפת לנמר הטורף (כגון ירמיה ה, ו) ולגדי הצעיר, חסר האונים שבעזים. אמת, הן חיות טרף והן בהמות מבויתות רובצות (לראשונות ראו לדוגמה בראשית מט, ט; יחזקאל יט, ב; ולאחרונות בראשית כט, ב; ירמיה לג, יב), אך רביצה משותפת יחדיו ללא תאוות טרף וללא חשש, בביטחון מוחלט (השוו למשל ישעיה יז, ב; צפניה ג, יג; איור יא, יט), אפשרית רק עם השיבה לסדרי הבריאה הראשונים.

המשך הכתוב "ועגל וכפיר ומריא יחדיו" מציב לכאורה שלושה בעלי חיים, שני נטרפים וטורף אחד, הכפיר (ראו מיכה ה, ז). כתוב זה חסר פועל, ולפיכך עדיפה גרסת מגילת ישעיה השלמה מקומראן הממירה "מריא" (שמואל ב ו, יג; מלכים א א, ט ועוד) בפועל "ימרו", פועל שמשמעו אכילת בהמות, והוא מוכר לנו מלשון חז"ל: "אין ממרים את העגלים אבל מלעיטין" (שבת כד, ג).31 מקומו של צמד זה, השלישי, מול השישי "ואריה כבקר יאכל תבן", מעיד שאכן החילוף משם עצם לפועל שמשמעו אכילה נחוץ בהחלט.

סיומו של הכתוב, ובטרם המעבר לשלושה צמדים נוספים בכתוב הבא, מעמיד במרכז התמונה את הרועה, הנער הקטן32 הנוהג בחיות כולן. לפועל נהג במובן רעה ראו לדוגמה בראשית לא, יח; שמות ג, א. אי-אפשר שלא לשוב ולהיזכר אגב קריאת פסוקנו בסיפור משיחתו של דוד המציגו לפנינו כרועה, הקטן מכל אחיו, כדברי ישי אל שמואל: "עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן" (שמואל א טז, יא). שוב אנו עדים לפרדוקס לכאורה: הימנעות מאזכור דוד, אך רמיזה ברורה להופעתו הראשונה על הבמה, בעודו נער תמים וחף מכל חטא.

תמונת הנער הניצב בלב עולם החי ונוהגו חוזרת אף אל סיפור הבריאה, שם ניתנו בעלי החיים לשלטונו של האדם: "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ" (בראשית א, כו; ראו עוד פס' כח). השלטון האלים הבא לידי ביטוי בפועל רדה מתחלף כאן בהנהגת הרועה הנער הקטן.

פס' ז

כנגד הצמד הראשון בפס' ו: "וגר זאב עם כבש" ניצב עתה הצמד "ופרה ודב תרעינה" ואין דב אלא דב ממין נקבה, ראו למשל: "ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה..." (מלכים ב ב, כד). אף שקריאת נוסח המסורה "תרעינה", כלומר "תאכלנה", תקינה היא (ראו למשל שמות לד, ג; יונה ג, ז), דומה כי יש להעדיף את הגרסה "תתרעינה", משמע תתיידדנה, תנהגנה ברעות זו עם זו,33 כגון: "אל תתרע את בעל אף" (משלי כב, כד), היינו אל תתיידד עמו; או "למרעהו אשר רעה לו" (שופטים יד, כ). פועל זה מעצים את הקרבה בין בעלי החיים: לא זו בלבד שהללו גרים בצוותא אלא שאף נוצרו ביניהם קשרי קרבה ואחווה.

המשך הכתוב: "יחדיו ירבצו ילדיהן", היינו צאצאי הפרה והדב (ללשון "ילדים" לצאצאיהם של בעלי חיים ראו איוב לח, מא; לט, ג), מבטא את ביטחון האימהות (ובמיוחד את ביטחונה של הפרה) כי לא יאונה כל רע לצאצאיהן, גם אם יניחום לבדם.

התבות "יחדיו ירבצו ילדיהן" חוזרות אל הצמד השני שבפס' ו: "ונמר עם גדי ירבץ". בין אם חיה טורפת בוגרת רובצת עם בהמה צעירה ממנה ובין אם צעירי הצאן וחיות הטרף רובצים יחדיו, שוררים ביטחון ואמון בין כל בעלי החיים משום שאין האחד קם על משנהו לטורפו. אכן טעם האמון ניכר מן הצמד המסיים "ואריה כבקר יאכל תבן", המצטרף אל הצמד השלישי בפס' ו: "ועגל וכפיר ימרו יחדיו". שני הצמדים מדברים באותן הבהמות: עגל-בקר; כפיר-אריה, ותנו דעתכם למבנה הכיאסטי:

עניין שני הצמדים באכילתם של בעלי החיים, והצמד האחרון אף מוסיף ומבאר בפירוש מה הוא מזונן של החיות כולן: "תבן", מזונן של הבהמות המבויתות (ראו בראשית כד, לב; שופטים יט, יט; מלכים א ה, ח) אשר יהיה מכאן ואילך אף למזונן של חיות הטרף. כך אפוא שבות החיות כולן לאכול מה שניתן להם עם בריאתן (בראשית א, כט-ל) לפני שהותרה אכילת בשר לאחר המבול (שם, ט, ב-ג).

פס' ח

תמונת גן עדן לא תשלם ולא תיכון עד אשר ישתלב בה נחש. אך מה רב ההבדל בין הנחש בסיפור בראשית לבין הנחש בנבואתנו. בפרקי בראשית, הנחש ה"ערום מכל חית השדה" (ג, א) הוא שעירער את סדרי הבריאה והפר את שלוות הגן והביא בנכליו לגירוש אדם וחוה משגרת הגן הטובה אל ההיסטוריה האנושית רבת-התהפוכות והסבל. סיפור הגן מסתיים באיבת עולם בין הנחש לבין האדם, כדברי ה': "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (ג, טו).

השלטת סדר חדש, סדר גן עדן, תובעת את סילוק שרידי האיבה מן העולם, השלמה בין זרע האדם לזרע הנחש. והנה, בתמונת הגן שבנבואה, הנחש הוא נוכח-נפקד; מדברים בו, והוא אינו ראה לעין. מאורתו נזכרת, אך הוא אינו מגיח ממנה.34

מול הנחש לא מתייצב בזו הפעם יצור אנושי בוגר, אלא הפעוטות: "ושעשע יונק על חר פתן", אולי זיכרון לכתוב שציטטנו לעיל על האיבה בין זרע הנחש לזרע האישה. אך עיקר הטעם להופעת הילדים הקטנים בפסוקנו להצביע על הביטחון השלם כי לא יאונה כל רע אפילו לילד קטון השרוי במחיצתו של נחש. לעיל נזכרו ילדיהן של פרה ודב הרובצים יחדיו בשלווה (פס' ז), ועתה הגיעה השעה להתבונן בילדי האדם ובשלוותם.

כך גם נמשכת הירידה בגיל בני האדם שבהם אנו מתבוננים בנבואתנו: מן המבט אל החוטר-השופט, אל הנער הקטון ועתה אל יונק וגמול.

היונק משתעשע, משחק ללא דאגה, כדרכם של יונקים (השוו: "וינקתם על צד תנשאו ועל ברכים תשעשעו" [ישעיה סו, יב] על חור35 הפתן, מעונו (ראו נחום ב, יג). הפתן, הידוע בארסיותו (עיינו דברים לב, לג; איוב כ, טז), אינו מסכן את הפעוט שאף אינו ער למקום שבתו ליד חור הנחש.

צלעו הראשונה של הכתוב נפתחה בפועל וצלעו השנייה של הכתוב תסתיים בו (ממש כמו מבנה הפסוקים א, ו), ובכך היא מציבה מסגרת ברורה לתמונת הפעוטות היושבים ליד חורי הנחשים. אך מה מוסיפה הצלע השנייה על הראשונה?

במחציתו השנייה של הכתוב אין מדובר עוד ביונק אלא ב"גמול", גמול מחלב (ראו לדוגמה ישעיה כח, ט), מי שיש בו כבר מעט דעת והוא שולט בגופו ובתנועותיו. והנה הגמול היושב במקום הסכנה, על מאורת36 הצפעוני, הארסי לא פחות מן הפתן (ירמיה ח, יז; משלי כג, לב), עושה מעשה: "ידו הדה", והארמי מתרגם: "ידו יושיט". הגמול אינו מהסס להגיש ידו אל חור הנחש כאילו היה חיית מחמד שהוא מבקש ללטפה. יש מי שמבקש לתקן את הכתוב ולגרוס "ידהדה" תחת "ידו הדה",37 בעקבות הערבית, היינו ישליך אבנים קטנות, משחק אשר עלול היה להסתיים באסון לו הייתה האיבה שורה בין אדם לנחש, אך זו כאמור בוערה מן העולם, מגן העדן, עם השלטת הסדר החדש.

לחקים נוספים של המאמר:
גן עדן בהר הקודש בירושלים : ראשית דבר
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק ראשון- פס' א
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק שני- פס' ב-ה
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק שלישי - פס' ו-ח (פריט זה)
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק רביעי- פס' ט
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק חמישי - פס' י
גן עדן בהר הקודש בירושלים : אחרית דבר

הערות שוליים:

29. לתיקון המוצע מ"תרעינה" ל"תתרעינה" ראו להלן בביאור.
30. על התיקון המוצע מ"מריא" ל"ימרו" ראו להלן בביאור הכתוב.
31. ראו קוטשר תשי"ט, עמ' 244. בתרגום השבעים גם כן מופיע פועל שהוראתו אכילה-רעייה, אך לצדו מקיימים גם את שם העצם "מריא". התיקון ל"ימרו" מקובל, למשל, גם על בלנקינסופ (לעיל הערה 1), עמ' 263.
32. לצירוף "נער קטן" ראו לדוגמה מלכים א ג, ז; יא, יז; מלכים ב ה, יד.
33. כך למשל גריי (לעיל הערה 1), עמ' 220.
34. בנבואתנו עושה שימוש נרחב הנבואה בישעיה סה, טז-כה ובה נעיין להלן. מחברה היה ער לשימוש נבואתנו בסיפור גן עדן ואת הנחש הוא מחזיר לדמותו שבסוף סיפור הגן, נחש אשר נענש ומבלה ימיו באכילת עפר: "ונחש עפר לחמו" (פס' כה).
35. לצורה "חור" ראו עוד ישעיה מב, כב.
36. "מאורה" – מילה יחידאית. יש מתקנים ל"מערה" (כך לדוגמה גריי [לעיל הערה 1], עמ' 220), אך ספק אם התיקון נחוץ. כשם שהמילה מנהרה (ראו שופטים ו, ב) גזורה מן השורש נהר שמשמעו אור (ראו רש"י לכתוב בשופטים), כך אפשר שמאורה גזורה מן השורש אור ומדובר בחור המצוי מתחת לקרקע, שאור השמש חודר אליו.
37. ראו Reider 1952, p. 115.

ביבליוגרפיה:
כותר: גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק שלישי - פס' ו-ח
שם  הספר: משמיע שלום מבשר טוב : שבעה פרקי חזון לשלום ירושלים
מחבר: זקוביץ, יאיר
תאריך: תשס"ד - 2004
בעלי זכויות : הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
הוצאה לאור: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית