הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראי
בר-אפרת, שמעון


תקציר
חלק זה של המאמר עוסק בתופעה ספרותית של חזרה על מילה או שורש. סוקר סוגי חזרות בכל המקרא, ומביא מספר רב של דוגמאות תוך כדי ביאורן.



פרק ראשון : אמצעים סגנוניים - חזרה של מילה
מחבר: שמעון בר-אפרת


חזרה של מלה (או של שורש) היא תופעה סגנונית שכיחה בסיפור המקראי.
קיימים סוגים שונים של חזרות כאלה, בהתאם למיקומן בטקסט או לתפקידים שהן ממלאות.

הכפלה:
אותה מלה מופיעה פעמיים ברציפות (לרוב להבעת מצב רגשי או יחס רגשי מיוחד). למשל:
ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם (בר' כב 11).
הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה (שם כ ה 30).
בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי (שמ"ב יט 1).
וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי (מל"ב ד 19).

לפעמים מפרידה מלה אחת בין המלים החוזרות. לדוגמה:
עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי (מל"א יח 37).
במספר מקרים ניצבת המלה החוזרת בהתחלת מספר משפטים או חלקי משפטים רצופים, ובמספר מקרים בסופם (לרוב לצורך הדגשה).
בהתחלה (אנפורה): עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ (מל"ב יח 32).
בסוף (אפיפורה):
וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם (שמ"א כה 6).

מלה מנחה:
מלה או שורש לשוני חוזרים בתוך טקסט או רצף-טקסטים או מסכת-טקסטים חזרה רבת-משמעות.4 לא כל מלה או שורש החוזרים בתוך טקסט או רצף-טקסטים יכולים להיחשב כמלה מנחה. בנידון זה יש לשים-לב לשלושה דברים: (1) מה מידת השכיחות של המלה החוזרת במקרא; (2) מה מידת השכיחות של המלה החוזרת בתוך הטקסט או בתוך רצף-הטקסטים או בתוך מסכת-הטקסטים; (3) מה מידת הקרבה של המלים החוזרות זו לזו מבחינת מקומן בטקסט. ככל שהמלה החוזרת שכיחה יותר במקרא, חייבת היא להופיע בצפיפות רבה יותר (יותר פעמים או בקרבת מקום גדולה יותר); וככל שהיא נדירה יותר, יכולות הופעותיה להיות דלילות יותר (פחות הופעות ובמרחקים גדולים יותר).

בסיפור קין והבל (בר' ד 16-1) מצויה המלה אח (אחי, אחיך, אחיו), מלה שאינה נדירה כשלעצמה בלשון המקרא, שבע פעמים – ומתוכן שש פעמים בארבעת הפסוקים 11-8, כלומר בצפיפות גדולה.

כנגד זה מופיע הצירוף לך לך, שהוא נדיר מאוד במקרא, פעם אחת בהתחלת סיפורי אברהם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ (בר' יב 1), ופעם אחת, במרווח של עשרה פרקים, בסוף סיפורי אברהם: וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה (שם כב 2); ומלבד זה רק עוד בלשון נקבה לכי לך (שיר-השירים ב 10, 13).

המלה המנחה יוצרת, כדברי בובר, יחס בין שלבים שונים של הסיפור, יחס המוסר במישרין את עיקרו של המסופר. היא מגלה את המשמעות של הסיפור, את הבשורה הטמונה בו; והיא עושה זאת בלי לפגוע כהוא-זה בצורה האמנותית הטהורה המגובשת של הסיפור. לשון אחר, המשמעות אינה מובעת בדרך של תוספת לסיפור המעשה עצמו, בדרך של הרצאת הבשורה או הערה בדבר הרעיון או ההשקפה, אלא היא מתבהרת לנו מתוך המסופר גופא, באמצעות החזרות של המלה המנחה.

באמצעות המלה המנחה אח בסיפור קין והבל נרמז לנו, כי הדבר המחריד והחמור בכל המאורע הוא, שמדובר כאן ברצח אח; 'וכיון שכל בני-האדם, לפי תפיסת המקרא, צאצאים הם של זוג אנשים אחד, הרי שכל בני-האדם אחים הם זה לזה, כמו שנאמר: וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם (בר' ט 5). כלומר, כל רצח הוא במובן זה רצח אח.

הלשון לֶךְ לְךָ באה לגשר בין שני סיפורים על אברהם – הסיפור על התביעה בראשית דרכו לנתק את עצמו מארצו, ממולדתו ומבית אביו, וללכת על פי הצו האלוהי אל הארץ הבלתי-נודעת, אל הארץ אשר אראך, והסיפור על התביעה בסוף דרכו, התביעה הקשה מכול, ללכת אל ארץ המוריה, ולהקריב שם את בנו-יחידו-אהובו על אחד ההרים אשר אמר אליך. כל חייו של אברהם בארץ כנען נתחמים על-ידי שני נסיונות אלה, ובעמידתו בהם הוכח בעליל שיעור-קומתו הדתי, ונעשה הוא מופת לבאים אחריו.

דוגמה נוספת לכך, שמלים מנחות משמשות מפתח להבנת הכתוב, מצויה בבר' לב 25 – לג 511. מסופר שם על מאבק בין יעקב לבין איש מסתורי, אשר אינו מוכן לגלות את שמו, וכן על פגישה בין יעקב ועשו, שהתקיימה למחרת אותו המאבק. מי הוא אותו איש מסתורי, שיעקב דורש ממנו שיברכהו ושמחליף לו את השם יעקב (הנושא את הקונוטציה של עקבה וערמה) לשם ישראל (הנושא את הקונוטציה של שר, שררה)? נאמר שם, כי לאחר המאבק קרא יעקב את שם המקום פניאל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי (לב 31). במבט ראשון נראה, אפוא, כי אותו איש אלהים היה, אבל בהמשך מסופר, כי בעת הפגישה עם עשו, אומר לו יעקב: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי (לג 10; והשווה גם לב 21, שם ישנה המלה "פנים" ארבע פעמים). מחזרת המלים "ראה", "פנים", "אלהים", למדים אנו, כי אותו איש שרו של עשו היה, כפי שפירשו כבר חז"ל. יעקב נשאר לבדו מעבר ליבוק בלילה האחרון שלפני הפגישה עם עשו, וסביר להניח, כי בלילה זה הוא שרוי בפחד מפני הפגישה עם האח, כיון שלקח ממנו בזמנו במרמה את ברכת האב; במאבק הלילי מבקש ומקבל יעקב את הברכה ה"גנובה" ההיא מידי עשו עצמו, ונהפך הוא לאיש אחר, כפי שמסומל על-ידי שינוי שמו (זאת לאחר ששילם בעד מעשה המרמה שלו במשך עשרים השנים שעבד בנכר אצל לבן, שרימה אותו בעניין רחל ולאה והחליף את משכורתו עשרת מונים).

לעתים חוזרת המלה המנחה תוך שינויים קלים, ואז טמונה המשמעות דוקא בשינויים אלה. כך, למשל, בשמות לב 14-1, אשר חוזרת שם המלה "עם" בצורות העם (הזה), עמך, עמו6. תחילה מדווח המספר על חטא העם בדבר עגל הזהב. לאחר מכן מובא דיבורו של ה' אל משה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (7) – כלומר, העם הוא של משה, וה' מתכחש לו. התכחשות והסתייגות מתבטאות גם בהמשך דברי ה': רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא (9). ואילו משה משיב לה': לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (11) – כלומר, העם הוא עמו של ה', שהוא, ולא משה, הוציאו מארץ מצרים. וכך נרמז גם בהמשך דבריו של משה: וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ
(12). לבסוף נעתר ה' לתחנוניו של משה:וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (14) – כלומר, ה' מכיר שוב בעם הזה כבעמו.

יש גם שהמלה המנחה חוזרת תוך שינוי הוראתה. למשל, בשני הפרקים הראשונים של איוב יש לפועל "ברך", אשר מצוי שם שש פעמים, שתי הוראות מנוגדות: ברך וקללו7. תחילה מסופר, שאיוב מעלה עולות בתום ימי המשתה של בניו, כי אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם (א 5); ובכך מוכח עד כמה ירא איוב את ה', כי החטא של הבנים הוא רק בגדר אולי ובלב בלבד.

לאחר מכן מובאים דברי השטן אל ה' על אודות איוב: מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ (א 10, 11) – כלומר, אם אתה תחדל לברך אותו, הוא "יברך" אותך, ולא בלב בלבד, אלא בקול. זאת התבטאות אירונית, היאה לגישה הצינית של השטן. אחרי שפוקדים את איוב ארבעה אסונות כבדים בזה אחר זה, אומר הוא: יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ (א 21) – כלומר, איוב באמת מברך את ה', אבל במובן הפוך ממה שהתכוון השטן. על-ידי החזרה על אותו הפועל בהוראה הפוכה מובע הניגוד בין השטן ואיוב בצורה החריפה ביותר. במעמד השני בשמים מוסיף השטן ואומר: אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ (ב 5), והפעם מוצא הוא שותפה ועוזרת (אם כי מתוך מניעים שונים לגמרי) באשתו של איוב, האומרת לבעלה, ברצותה לגאלו מסבלו: בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת (ב 9). אבל בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו (ב 10), והוא אינו מקלל את ה'. בפרק האחרון (סיום הסיפור) מופיע הפועל "ברך" פעם שביעית: וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ (מב 12) – להודיענו כי מצבו של איוב חזר לקדמותו (ואף ביתר שאת!).

יש שחוזרת לא מלה אחת אלא קבוצת מלים או אף משפט שלם בתוך סיפור אחד או ברצף של סיפורים, בחינת מוטיב (לשוני). חזרה כזו יכולה להיות מדויקת ויכולים לחול בה שינויים קלים, ויש חשיבות הן לעצם החזרה והן לשינויים הקלים להבעת שוויון או שוני במצבים, לאפיון דמויות, להבלטת נושא או רעיון, ועוד:

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו (בר' כב 6, 8).
וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם (ככל האדם) (שופ' טז 7, 11, 17).
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל (אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה) (שם יז 6, יח 1, יט 1, כא 25).
קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ (יונה א 2, ג 2).
בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב (בשפתיו) (איוב א 22, ב 10).
(מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ) וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ (עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ) (אסתר ה 3, 6 ז 2, ט 12).

חזרה מקשרת:
מספר מלים חוזרות אחרי חציצה של מלים אחרות או של משפטים כדי ליצור קשר אל קו המחשבה העיקרי.

הערות שוליים:
4.
מ.מ בובר, דרכו של מקרא, ירושלים תשכ"ד, עמ' 284.
5. פ. רוזנצוייג נהרים, ירושלים תשכ"א, עמ' 14 ואילך.
6. מ.מ. דרכו של מקרא, עמ' 300 ואילך.
7. מ. וייס, הסיפור על ראשיתו של איוב, ירושלים תשכ"ט, עמ' צ' ואילך.



אל האסופה העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא / שמעון בר-אפרת3

ביבליוגרפיה:
כותר: פרק ראשון : אמצעים סגנוניים - חזרה של מילה
שם  הספר: העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא
מחבר: בר-אפרת, שמעון
בעלי זכויות : בר-אפרת, שמעון
הוצאה לאור: בר-אפרת, שמעון
הערות: 1. הספר "העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא" יצא בהוצאת ספרית הפועלים, בשנת  1979.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית