גם זו מגדולת התנ"ך, שאף כי בא לכונן את מלכות הודאי, הניח מקום בתוכו גם לתהיות ולספקות, כי אפילו אזרח רענן במלכות הודאי יש רגעים בחייו שהוא תוהה ובוהה ועשתונותיו מתקשרים בעננים. ענני התהות חלק מהויית אדם הם. ובכן ניתן בתנ"ך, זה ספר אלוהים ואדם, גם לאבדן הודאי אצל האדם להשמיע קולו. ואף שעיקר כוונת התנ"ך להטעים שהאדם נותן את הדין לפני בוראו, מכל-מקום האדם בספר התנ"ך איננו רק עומד לדין, אלא גם מידיין, ואף מדבר משפטים. כביכול, הנאשם נהפך למאשים.
התנ"ך נותן רשות הדיבור לאדם בפי נציגים גדולים שלו, ואלה מדברים דברם בלי חת. לא יהא מן הגוזמה לומר, שכל הטענות האפשריות מן הצד האנושי כבר הן כתובות בתנ"ך גופו. בזה מטעים התנ"ך שאמיתותיו אינן מושטות בקנה, אלא הדרך אליהן זרועה מכשולים, שהשכל האנושי עשוי להתחבט בהם, ובכל-זאת הן שרירות וקיימות.
רק ודאי אחד בלבד מתנוסס מקצה התנ"ך ועד קצהו כצוק רם, ששום גל של ספק לא גבה עדין ושום נחשול של ערעור לא קם לזעזעו. שם הודאי הזה: אלוהים. כשם שבתחום המחשבה הישראלית לא נתעורר מעולם ספק ולא צלו של ספק במציאות העולם, כן לא נתעורר ספק ולא צלו של ספק במציאות אלוהים, שמציאות העולם מעידה עליו. מה בלי מ י, עולם בלא בורא – רעיון זה נחשב בישראל לעשב שוטה, שרק רקב אדם יכול להצמיחו: "אמר נבל בלבו אין אלוהים". ולא עוד אלא שמפסוק זה משתמע, שאפילו הנבל לא הרהיב לבו לגלות לפיו הבלות משונה זו שרוחשת בו.
בראשית: ברא אלוהים. ברא אלוהים – זו ראשית כל מחשבה בישראל, שלא נתעמעמה אפילו לגדולי הספקנים, ולא בה כפרו הכופרים, שהיו בנמצא גם בתקופת התנ"ך. הכפירה בימים ההם היתה כפירה בהשגחה. בורא העולם, סברו הכופרים, שוכן במרומיו ואין דעתו ועינו על הנעשה בקרב בני-אדם על הארץ. ומורי העם, נביאים ומשוררים, נלחמו בכפירה זו. מזמור צ"ד בתהילים מופנה כלפי האומרים "לא יראה יה ולא יבין אלוהי יעקב". והמשורר פונה אל הגיונם לאמור: "בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו, הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט". מזה ברור כי גם "הבוערים" ידעו מי נטע אוזן ומי יצר עין.
מתוך מזמור זה אנו למדים כי במחשבה הישראלית המובהקת היו בריאת העולם והשגחה על העולם מושכל אחד, בלתי-ניתן להפרדה. וכשמזכיר הנביא למסיחי הדעת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" הוא מזכיר להם ממילא כי יש עין רואה ואוזן שומעת. אבל היו בישראל אנשים או חוגים שהפרידו בין שני חלקי המושכל האמור. כי הבריאה הלא גלויה לעין, ובכן יש בורא, אבל השגחה אינה מוכחת, אדרבא – אפשר להביא הוכחות כנגדה. מכחישי ההשגחה, שהמשורר מכנם "בוערים בעם", ודאי היו "החכמים בעיניהם" של הזמנים ההם. אבל ביחוד נאחזו בהשקפה זו הרשעים, שנוח היה להם לכפור בהשגחה ולעשות מה שלבם חפץ. אולם גם שלומי אמוני ישראל לא יכלו להתעלם מן הסתירה שבין "עין רואה" לבין מה שראתה עינם הם, אם במהלך דברי-הימים ואם במציאות יום-יום, והיה מן הצורך לישבה, ויש שהביאה לידי התחבטות, ולפרקים אף לידי ערעורים. אך מכיון שמציאות אלוהים ואדנותו בעולם נשארו בלתי-מעורערות, ורק בדבר דרכי הנהגת העולם התחבטו המתחבטים, ממילא כל תהייה על דרכים אלו היתה תהייה כלפי מעלה: הצדק האלוהי היכן?
ציר ההתחבטות בעולם התנ"ך הוא איפוא מוסרי. אך המוסר האלוהי הוא שהטריד את המוסר האנושי, ונמצאה הבעיה נתונה בתחום המיטאפיסי.
לחלקים נוספים של המאמר:
רשות הדיבור לאדם : הודאי האיתן (פריט זה)
רשות הדיבור לאדם : השופט כל הארץ
רשות הדיבור לאדם : "מדוע ו"למה"
רשות הדיבור לאדם : לא אירא רע
רשות הדיבור לאדם : מן הסערה - האיש איוב ונסיונו
רשות הדיבור לאדם : תחת השמש
