עמוד הבית > מדעי החברה > פסיכולוגיה
ספרית מעריב


תקציר
לחלומות נודעה תמיד חשיבות רבה, ומשחר ההיסטוריה ניסו לפענחם ולתת להם הסבר. המאמר סוקר את הפרשנות שנתנו לחלומות בתרבויות שונות ובתקופות שונות, ובוחן את התיאוריות של פרויד ויונג, שני הפסיכואנליטיקאים החשובים שעסקו בחקר החלומות.



המסתורין של החלימה
מחברים: ג'וליה פארקר; דרק פארקר


מאז הזמנים הקדומים ביותר הלכו בני-האדם שבי אחרי חלומותיהם, אחרי הקשר בין אנשי הצללים ואירועי הצללים שנדחסו בשעות השינה שלהם ובין היצורים והאירועים שנראו להם בהקיץ. בתקופות מסוימות נחשבו החלומות כאותות שמימיים. אפילו כיום יש בהם יסוד של מסתורין המבדיל אותם מן הקיום השגרתי. אין זה מפתיע אפוא שהאמונה שהחלומות לא שווא ידברו עומדת בעינה עד עצם היום הזה, והחלומות ממשיכים להיות חשובים בעינינו גם כשאיננו מאמינים במקור האלוהי שלהם.

די במאמץ קטן להכיר בכך שהחלומות משפיעים על חיינו בהקיץ. התבונן בכלב המקיץ מחלום: לאחר שנבח והתעוות במשך דקות אחדות, הוא מתנהג לעתים קרובות כאילו חזר זה עתה מצעדה נמרצת - מכשכש בזנבו בצהלה או תוחב את זנבו בין רגליו ונראה מפוחד מאוד, כמי שמצפה להינזף על התנהגות רעה. בדומה לכך, אנו עצמנו יכולים להתעורר בבוקר במצב-רוח עליז בעקבות חלום נעים, או בדיכאון שמקורו בחלום רע; ראיות מסוימות מלמדות כי כאשר אנו מדוכאים בלי סיבה לכאורה, הדיכאון הזה יכול להיות תוצאה של חלום שנשכח.

מהו חלום? זה המסתורין. קשה לענות על השאלה, משום שהיא קשורה בבסיס של פעילותנו המנטאלית, ממש כשם שקשה להגדיר גראוויטאציה, או את הדבר שבני-אדם מתכוונים לו כשהם מדברים על הנפש. במובן מסוים אנו חולמים כאשר המוח שלנו, בשלב מוגדר של שנתנו, יוצר סדרה של דמויות, בדרך כלל בצורה של אירועים הנראים לנו על המרקע הפרטי של מוחנו; אנו מודעים לדמויות הללו כאילו היו ממשיות - רק לעתים נדירות ביותר אנו יודעים בשעת מעשה כי מדובר בחלום בלבד.

בנקודה זו חשוב להזכיר את "החלום השקוף" - החלום שבמהלכו אנו מודעים לכך שאנו חולמים: אנו מזנקים בשמחה מראש הר אל התהום בידיעה ש"זה רק חלום"; אנו מסוגלים אפילו לעצב את חלומותינו כאילו כתבנו תסריט לסרט שאנו מככבים בו. בספר זה לא נעסוק בחלום השקוף, כי מעצם טבעו, משום שאנו יכולים לשלוט בו, משום שאנו יודעים כי אנו חולמים אותו, אין כמעט שום אפשרות שחלום כזה יוכל להועיל לחולם. כל הטעם לפירוש הפסיכולוגי של חלום נעוץ בכך שבשעת החלום אנו חדלים להיות אנו עצמנו (או במובן אחר, אז אנו מגיעים להיות אנו עצמנו בצורה המושלמת ביותר!) - אנו מתנערים מכל ההגנות, אנו חסרי עכבות ופטורים מכל האילוצים של החיים בהקיץ. אם נערב בתמונה חלום שקוף, אנו עלולים להרוס את התועלת של העניין כולו, נוכל לגרום בכך לפיחות בערכו של החלום כדרך לגילוי עצמנו לעצמנו.

הדמויות המופיעות בחלום רגיל מתייחסות לפעמים זו לזו בדרך פאנטאסטית, סוריאליסטית, לא ממשית. מצד שני, לפעמים הן מגוללות בפנינו סיפור גלוי וברור שנקל להבינו, או שהן פשוט קיימות כהבזקים לא קשורים, תמונות הנראות בלתי קשורות לחלוטין זו לזו או לחיינו בהקיץ.

ההשקפה הכללית המקובלת על חוקרי החלומות, מפרויד ואילך, קובעת כי חלומות מסוימים הם חסרי כל פשר פרט להיותם זיכרונות מעוותים של תקריות שהתנסינו בהן בהקיץ, אבל חלומות רבים הם ככל הנראה שדרים מן הלא-מודע, ממעמקי האישיות שלנו, מעמקים שאין לנו שום קשר מודע אתם. חלומות כאלה עשויים באמת ובתמים להיות מקור עיקרי למידע זמין על מה שהננו באמת, מתחת לציפוי השטחי של ההשכלה, הסביבה, המודעות החברתית - שכן, כולנו יודעים כי חלומות אינם מושפעים כלל משיקולים חברתיים.

הרשומות הקדומות ביותר של ההיסטוריה האנושית מלמדות כי מאז ומתמיד ייחסו חשיבות לחלומות. המצרים הקדמונים האמינו כי חלומות הם שדרים מן האלים. בהתאם לכך יצא מתחת ידיהם, בשנת 1300 לפני הספירה, ספר החלומות הקדום ביותר ובו יותר ממאתיים פירושים לשדרים הללו. מעניין לציין כי פותרי החלומות המצריים הציגו את תיאוריית הניגודים: הם טענו, למשל, שחלום על מוות הוא סגולה לאריכות-ימים. פרויד, המחדש הגדול של תורת החלומות המודרנית, פיתח תיאוריה דומה למדי: הוא קבע כי סמלי החלומות נשענים לעתים קרובות על מערכת של סמלים מנוגדים.

גם לאשורים היו ספרי חלומות משלהם: יש חוקרים הטוענים כי ספרייתו של המלך האשורי אשורבניפל (626--669 לפני הספירה) החזיקה ספרים על פירושי חלומות שנכתבו בשנת 2000 לפני הספירה; ועל ספר החלומות האישי שלו נאמר שהיה אחד מן המקורות העיקריים ששימשו את ארטמידורוס היווני, מחברו של ספר החלומות המפורסם ביותר בעולם העתיק.

התנ"ך מלא וגדוש בחלומות, מן הסתם החלומות העתיקים ביותר המוכרים לרוב הבריות - חלומותיהם של יעקב, של יוסף, של פרעה, של דניאל, של שלמה ושל נבוכדנצר. ההבדלים הדתיים העמוקים בין המאמינים באל אחד ובין עובדי-האלילים לא מצאו כמעט ביטוי בפתרון החלומות. אלה ואלה מצאו בחלומות בשורות דומות מטעם הישויות שהאמינו בהם. מוחמד ייחס לחלומות חשיבות מפליגה, והחל את יומו בכך שחקר את תלמידיו על חלומותיהם וסיפר להם על חלומותיו שלו.

היוונים, בתאוותם הרבה להכניס היגיון וסדר בתוך הידע האנושי, השתמשו בתיאוריות על החלומות שפיתחו המצרים, האשורים, היהודים, הבבלים והפרסים. הפירושים של סמלי החלומות השתרעו, מכל מקום, על פני תחום נרחב: היוונים חשבו, למשל, שחלום על נחש הוא סימן למחלה ולאיבה, ואילו האשורים האמינו כי מי שחולם על ציד נחש זוכה בכך בחסות המגוננת של אחד המלאכים. היהודים חשבו כי מי שחולם על נחש המכיש אותו עתיד להכפיל את הכנסותיו, ואילו מצרי שחלם על נחש הבין כי הגיעה השעה ליישב מחלוקת. אמונות אלו שבות ומהדהדות כיום במה שנקרא בשם "ספרי חלומות", המלמדים כי אם חלמת, למשל, על שחרור (ציפור), סימן הוא שצרות הולכות וקרבות.

גם היוונים האמינו שהחלומות הם שדרים מטעם האלים. הומרוס מספר על שדרים חלומיים שזאוס משגר לבני-האדם דרך שער עשוי מקרן (ועל שדרים כוזבים היוצאים מתוך שער עשוי משנהב). הרודוטוס מדווח על כמה חלומות מפורסמים, ובכלל זה החלום ששכנע את המלך הפרסי קסרקסס לצאת למה שהתגלה כמסע מלחמה הרה-אסון ביוון. ודלפי, אחד המרכזים הרוחניים של יוון, התפרסם בפירושי החלומות המעורפלים שלו.

מקומות מקודשים רבים ביוון שימשו ל"הדגרה" של חלומות: המבקרים הוזמנו להשתמש בסמים ובשיקויים שהפילו עליהם תרדמה, וחלומותיהם הוגדרו כנבואות חשובות, מתוך התייחסות מיוחדת לתחלואים ולנגעים של החולמים עצמם. אסקולאפיוס, אל הרפואה, היה האל הממונה מאז ראשית האלף הראשון לפני הספירה על יותר מ-300 מקדשי הדגרה, והמקדש באפידאורוס ביוון שימש בתפקיד זה במשך מאות בשנים. לפנינו, אם כן, עוד מהדורה מוקדמת של העתיד: פסיכיאטרים במאה העשרים מעודדים את מטופליהם לזכור את פרטי החלומות שלהם לא כגילוי נבואי ולא לצרכים של ריפוי גופני, אלא מטעמים של גילוי עצמי וסיוע עצמי. תכליתו המלאה של ספר זה היא לאפשר לך לזכור את חלומותיך, לרשום אותם, ולפרש אותם, בהנחה שיוכלו לסייע לך בחייך בהקיץ.

הרעיון שהחלומות מגלים את טבעו האמיתי של האדם - כפי שמקובל עלינו כיום - נולד גם הוא אצל היוונים. בחיבורו הרפובליקה טען אפלטון כי טבעו האמיתי של האדם מתבטא בחלומות.

אריסטו, לעומת זאת, ניסה להסביר את החלומות כתוצרים של תפקודים פיסיולוגיים בלבד: כאשר אדם ישן, כך אמר, המזון שבגופו מתאדה, הנוזלים נעים אל הראש, והחלומות משתקפים בו על פני הנוזלים כמו בבואות על פני המים. על כל פנים, אריסטו חשב שאפשר להפיק תועלת מן החלומות משום שהם מבשרים התפרצויות של מחלות שהגוף הער אינו מסוגל להבחין בהן. בחיבורו פארווה נאטוראליה קובע אריסטו כי "לפי שכל הדברים ראשיתם הצער, ברי שראשית המחלות ושאר פורענויות האמורות לפקוד את הגוף, גם היא מצער בהכרח. הדעת נותנת שראשית זו תתגלה בשנתנו, לאו דווקא בהקיץ". היפוקראטס צידד באותה השקפה עצמה. אפלטון ואריסטו דגלו אפוא בתיאוריות המקובלות גם על הפסיכיאטרים בני המאה שלנו - המאה העשרים לספירה. רעיונות כאלה, במיוחד רעיונותיו של אפלטון, מביאים אותנו למעשה בדילוג אחד אל עולמו של פרויד, ולמרבה ההפתעה מסתבר שבמאות השנים המבדילות בין שני האישים הללו לא נתוספה כמעט שום תרומה מקורית לחקר החלומות.

החיבור הרציני הראשון על החלומות שראה אור, אוניירוקריטיקה, ספר בן חמישה כרכים מפרי עטו של המלומד היווני ארטמידורוס (שחי במאה השנייה לספירה), טען כי כל חלום מיוחד לחולם לבדו. ספר זה, שהשפעתו היתה אדירה (מהדורתו האנגלית הראשונה פורסמה ב-1644, ובמאה השנים שלאחר מכן הופיעו 24 מהדורות נוספות), נראה במובנים רבים כמודרני ביותר. ומה שאולי חשוב מכול, הספר מדגיש את עקרון האסוציאציה - את העובדה שדמות המופיעה בחלומנו מזכירה בדרך כלל דמות אחרת, קשורה אליה, הקיימת במודע (אם כי ארטמידורוס הסתמך על אסוציאציה המתחוללת במוחו של מפרש החלום, לאו דווקא במוחו של החולם, ודומה שאין בכך היגיון רב).

ארטמידורוס כתב, באורח משכנע, כי "חלומות יצוקים לתוך גופיהם של בני-האדם כדי להועיל להם ולהדריכם". נראה שהאמין כי החלומות נשלחים אלינו מאת האלים; אבל הגישה הכללית שלו היתה גם היא מודרנית. הוא גינה פירושים שרירותיים ופורמאליים מדי, חקר חלומות חוזרים ונשנים, והאמין, בדומה ליונג כעבור אלפיים שנה, ברעיון "החלום הגדול", החלום המפרה החשוב, זה שנראה לו כקשה ביותר לפענוח.

ארטמידורוס טען כי בכל פענוח של חלום יש להביא בחשבון שישה דברים חשובים: אחד מהם היה פשוט שם החולם, ואילו האחרים היו עיסוקו, הנסיבות שבהן התרחש החלום, ואם היה טבעי, חוקי ומקובל. הוא נתן את דעתו על התחבולות הרבות של החלומות - ובכלל זה על השימוש במשחקי-מלים – ופירושים מסוימים שלו נראים כמהדורות מוקדמות לפירושיהם של הפסיכיאטרים המודרניים: חלום על פה נראה לו, למשל, כחלום האמור לייצג בית, והשיניים נחשבו בעיניו כדיירי הבית הזה; אובדנה של אחת מן השיניים נראה בהתאם לכך כסמל למותו של אחד מבני הבית.

הנצרות החייתה את האמונה, שלמעשה לא נזנחה מעולם, שהחלומות נשלחו מטעם האל כפקודות למאמינים בו (והאל במקרה זה היה, כמובן, אלוהי הנוצרים). הברית החדשה מלאה בחלומות שכאלה, והוא האמור בכתביהם של קלמנט הקדוש, יוחנן הקדוש מקריזוסטום, אוגוסטינוס הקדוש ורבים מאבותיה הקדומים של הכנסייה הנוצרית. ג'רום הקדוש הפך את המגמה הזאת על פיה, והיה למעשה יחיד ומיוחד בכך: במצוקתו לנוכח חלומות "קשים" שנראו כמנוגדים למוסר הנוצרי המקובל, טען הקדוש הזה כי חלומותיו שוגרו אליו מאת השטן, וקילל אותם נמרצות; מאז ואילך אימצה הכנסייה את הדעה שחלומות אינם באים מאלוהים, ולפיכך יש להתעלם מהם. מארטין לותר טען כי החלומות יכולים לסייע לנו בכך שיראו לנו את כל פשעינו.

פענוח חלומות ושוני תרבותי

בכתבי ההינדו העתיקים, המכונים פוראנות, שנתפרסמו בהודו לפני מאות בשנים, נאמר כי החלומות הם שדרים מן האלים; הבודהיסטים, שהופיעו בהודו במועד מאוחר יותר, במאה החמישית לפני הספירה, ראו את החלומות כ"סימנים החוצים את נתיבי החשיבה" והצצים במעורפל לנגד עיני החולם כמו היו הגיגים משתקפים. בריהאדארמיאקה-אופאנישאד ההינדי (שפורסם בערך בשנת 1000 לפני הספירה) הבהיר כי החלומות מתחוללים בארץ להד"ם, בין העולם הממשי והעולם המובטח, אלא שהעולם ה"ממשי" היה בעצם פחות ממשי מעולם החלום, מפני שבעולם זה האחרון לא נמצאו שום תחושות פיסיות כך שהחולם היה פטור מכל עכבה שהיא ואופיו האמיתי היה יכול לצוץ ולעלות על פני השטח.

בעולם האיסלם היה זה הסופר הערבי אל מסעדי שטען כי "הנפש אוהבת את השינה", אם כי מצבו הגופני של החולם יכול גם הוא לעורר את החלומות. אל מסעדי צידד גם בהשקפה הפרוידיאנית האומרת כי במהלך החלומות יכולות המשאלות הנסתרות ביותר לעלות אל פני השטח ולהתגלות בלי שום עכבות הנובעות מנטיות מוסריות:

אם החולם רואה דברים העולים בקנה אחד עם תשוקותיו, הרי זה משום שהנפש, בהיותה מזוככת בשנתה מכל טומאות הגוף, ... יכולה לרחף מעל כל דבר שהיא משתוקקת להחזיק בו.

אף על פי כן, הנביא מוחמד המשיך וראה את החלומות כ"שיג ושיח בין אדם ואלוהיו", וכוהני-הדת המוסלמים ושאר כלי הקודש מבני הדת הזאת טענו בתוקף, בדומה לכמרים הנוצרים, כי הם לבדם רשאים לפרש את החלומות - והם גם צידדו באפליה ברורה: בני-אדם חסרי חשיבות אינם צריכים לחלום, כך שחלומו של העבד היה בפירוש שדר מאדוניו, חלומה של האשה בא בהכרח מבעלה, וחלומו של הילד הגיע מהוריו.

מלומדים סיניים האמינו כי חלומות מתחוללים כאשר הנפש הרוחנית, ההון, נפרדת זמנית מן הגוף, ויכולה לשוחח עם הרוחות, עם נשמות המתים, או עם האלים. במאה ה-14 לספירה עדיין נדרשו כל המבקרים באחת הערים החשובות לעשות את הלילה הראשון בתוך המקדש של אל העיר הזאת, כדי שיוכלו לקלוט את השדרים - מנהג המזכיר במידה מסוימת את מקדשי ה"הדגרה" של התקופה הקלאסית.

במערב, הופיעו ספרי החלומות הקדומים ביותר מיד לאחר פרסומו של תנ"ך גוטנברג במאה ה-15, והם לימדו בין השאר איך לטפח חלומות נבואיים (אכול מליח שהושרה במי מלח לפני שתעלה על מיטתך ותחלום על בת-זוגך בעתיד). ספר חלומות שהתבסס על כתבי ארטמידורוס, שגם הם זכו לתפוצה רבה, כפי שראינו לעיל, מספק פירוש מוצק כמעט לכל סמל חלום העולה על הדעת.

הרומאים, שהתמכרו לעסקי קדושה מכל הסוגים והמינים, התירו למגידי-עתידות לנהוג ככל העולה על דעתם בפענוח של חלומות מבשרים "רבי משמעות". גאלנוס (שחי כנראה בשנים 210-130 לספירה) השקיע מאמצים מסוימים כדי להראות שחלום יכול לבשר מחלה שאין חושדים בה, אבל קיקרו הסכים עם התפיסה של החלומות הנבואיים; הפילוסוף האפלטוני סינסיוס מקירניה (שחי במאה הרביעית לספירה) חשב גם הוא כי בחלומות אנו "מעוררים את פעולת העתיד". השקפה זו הולידה אווירה נוחה לפריחתם של ספרי חלומות, שפירשו כל סמל מוגדר בדרך מוגדרת, בלי שום קשר לחולם עצמו. במשך 1500 שנים ויותר הציגו כל הדברים האלה את התפיסה הפשוטה ביותר של החלומות כסמלים שרירותיים.

ראיית החלומות בקרב העמים הפרימיטיביים-יחסית של המאה העשרים דומהבמידה מסוימת להשקפה המסורתית של התרבויות המערביות עד לתקופה האחרונה. כולם מייחסים חשיבות לחלומות שלהם, ורבים מהם מאמינים כי החלומות קשורים בהרפתקאות הפוקדות את הנפש כשהיא יוצאת מן הגוף בשעות השינה (כפי שחשבו המצרים הקדמונים והסינים הקדמונים). ילידי גרנלאנד וגיניאה החדשה מחזיקים גם הם בדעה זו. כמה שבטים אפריקניים - ובחלקים מסוימים של אפריקה מחשיבים את החיים בחלום כמעט כמו את החיים בהקיץ - מאמינים כי ייתכנו קרבות של חלום; אדם הקם בבוקר בתחושה של כאב בשרירי הזרוע עשוי להניח שהוא נופף באלה בכל שעות הלילה! בני זולו רואים את החלומות כהודעות השלוחות אליהם לא מן האלים אלא מן האבות הקדמונים (אם כי הודעות אלו אמורות למלא אותו תפקיד עצמו). בהודו יש בני-אדם המנסים לצבוע פנים של אויב ישן, כדי שהנפש המשוטטת מחוץ לגוף תוך כדי החלום, תתקשה להכיר את הגוף שלה, ותאבד אותו אחת ולתמיד.

האינדיאנים ייחסו לחלומות חשיבות ראשונה במעלה, במיוחד בכל הנוגע לחינוכו של הדור הצעיר; נער שהובא בברית השבט והתגלה לאחר מכן כבעל חלומות, היכול לתאר את חלומותיו בחיוניות ובפרוטרוט, נחשב כחכם רב-תושייה וזכה להוקרה של השבט כולו. חולמים נמרצים, כמו למשל אייל-הקורא השחור משבט סיוקס, רשמו את קורות חייהם ואת תפקידי החלומות בחיים האלה. בני שבט אירוקואי ראו את החלומות כשפת הנפש, שפה חשובה יותר משפת האדם בהקיץ. הם פיתחו תפיסה דומה במקצת לתיאוריה של פרויד וטענו כי חלומות יכולים להיות רמזים, לעתים קרובות בצופן מפותח ביותר, למשאלות העמוקות ביותר והנסתרות ביותר של החולם.

ערכם שי החלומות בחברה הפרימיטיבית ביותר מתגלה בצורה מופלאה בקרב בני הסנואי, שבט החי בג'ונגלים של הרמות המרכזיות במאלזיה. לפי דיווחו של האנתרופולוג קילטון סטיוארט, שחקר את השבט הזה בשנות השלושים, בני הסנואי מאמינים כי בני-אדם צריכים להזעיק את הגיבורים והכוחות המופיעים בחלומותיהם כדי שיסייעו להם בהתמודדות עם חיי היומיום: מדי בוקר בבוקר נערכה אנאליזה של חלומות, והבוגרים נהגו לייעץ לצעירים איך למצוא את דרכם בממלכת החלום. החולמים הומרצו לטפח את חלומותיהם, ולחיות אותם במלואם, בניסיון להביא כל חלום לסיכום מספק ומועיל. מעניין לציין כי בני הסנואי, שתרבותם היא ככל הנראה המתקדמת ביותר בעולם בכל הנוגע לחלומות, מעוניינים במיוחד בפיתוח הכשרים שלהם לחלומות שקופים או "מודעים".

אנתרופולוגים שחקרו חלומות בחברות שונות מצאו, למרבה ההפתעה, כמה קווים משותפים שאפשר לראותם כהוכחה לתפיסתו של יונג בקשר ללא-מודע הקולקטיבי המשמש את כל המין האנושי. באירלאנד, בשוויצריה, בסין, ביוון, באוקראינה, בניגריה, בטאנגאנייקה, בבורניאו ובסומאטרה - בכל המקומות הללו מקובל לפרש חלומות על בשר-נא כסימן למזל ביש; ארטמידורוס מפרש אש בשמים כאות למלחמה ממשמשת ובאה - וכך בדיוק עושים האפריקנים. והאפריקנים מאמינים, בדומה לארטמידורוס, כי מי שמאבד שן בחלומו עתיד לאבד בן משפחה.

נשוב לאירופה של ההיסטוריה המודרנית. תור ההשכלה של המאה ה-18 החל להשבית את העיון בחלומות כסמלים נבואיים גרידא. במלותיו הנחרצות של קארל גוסטאב יונג (1961-1875), אחד מפרשני החלומות הנודעים לתהילה בזמננו: "אין סמל חלומי שאפשר להפרידו מן האיש החולם אותו, ואין שום חלום שאפשר לפרשו באופן ישיר או חד-משמעי". במלים אחרות, החלום שלך שייך לך, ואפילו אם נמצא עוד אדם שחלם אותו חלום עצמו, לכל אחד משני החלומות יש משמעות משלו.

לאחר מאות רבות של טיפול לא ראציונאלי בחלומות, התפתחה במאה ה-19 מגמה לבחינת המשמעות האמיתית והחשיבות האמיתית של החלומות. אחד מחלוצי המגמה הזאת היה הפסיכולוג הצרפתי אלפרד מורי, שתכנן ניסויים שונים כדי לברר את הקשר בין חלומות ובין גירויים חיצוניים: לדוגמא, מורי גילה כי אדם ששפתיו ואפו דוגדגו בשנתו בנוצה חלם תוך כדי כך שפניו נמרחו בזפת והעור קולף ממנו במשיכה. כאשר מישהו השחיז מספריים ליד מורי הישן, חלם הפסיכולוג על צלצול פעמונים, ובהמשך על קול אזעקה. דוגמא מוכרת מאוד להשפעתם של גירויים חיצוניים מצויה בחלומו של הפסיכולוג האוולוק-אליס (1939-1859):

חלמתי שאני נמצא בבית-מלון, מטפס על פני מדרגות רבות, ומגיע בסופו של דבר לחדר שחדרנית מציעה בו את המיטות; המצעים הלבנים היו מפוזרים סביב סביב, ונראו לי כשלג; אז גיליתי שקר לי מאוד, והיה נראה לי שאני מוקף באמת בשלג, מפני שהחדרנית אמרה לי כי נראה שאני איש אמיץ ביותר, אם טיפסתי לגובה כזה. ורק אנשים מעטים מאוד אמיצים די הצורך להגיע לכאן חרף הקור העז השורר במקום. התעוררתי וגיליתי שהלילה קר ואני מסובך בסדינים כך שחלק מגופי אינו מכוסה.

במאמר על שינה ועל חלומות שפרסם ב-1861, הציג מורי שאלות שונות שראוי לשאול בעניינים אלה. האם החלומות קשורים בגירויים חיצוניים? אם תדגדג את אצבעות רגליו של אדם ישן, האם התת-מודע שלו יגיב מיד בכך שימציא אירוע מסוים בחלומות שלו כדי להסביר את הרגשתו? האם אדם חולם בצורה "חיה" יותר ככל ששנתו עמוקה יותר? האם יש קשר בין החלומות ובין הגעגועים והרגשות הלא-מודעים המשפיעים על החולם? האם החלומות משתנים עם הגיל? האם אפשר לגלות את "המשמעות האמיתית" של החלומות? ובעצם, עד כמה החלומות חשובים?

מורי היה אחראי לדעה, שעודנה רווחת עד עצם היום הזה, כי האירועים בחלומות נדחסים בדרך זו או אחרת יחדיו, כך שאפילו חלום עשיר באירועים אינו נמשך יותר מפרק זמן קצר מאוד. מחקר מעבדתי של חלומות מלמד כי משך החלום ארוך לאמתו של דבר ממש כמו הזמן שנדרש לחולם כדי להעלות את כל האירועים בדמיונו בהקיץ, כך שחלום עשיר באירועים מתמשך למעשה על פני פרק זמן ארוך למדי. התיאוריה של מורי התבססה על חלום הגיליוטינה המפורסם שלו, שבמהלכו התחוללה סדרה של אירועים עד להוצאתו להורג בגיליוטינה. כשהתעורר, גילה שמסגרת המיטה נפלה על צווארו, והוא הניח שכל אירועי החלום נדחסו בפרק הזמן שבין אירוע זה ובין עצם היקיצה. החוקרים של ימינו מניחים שהחוויה כולה היתה אולי פאנטאסיה ולא חלום.

הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון (1941-1859) ניסה לגבש גישה רצינית והגיונית יותר מזו של מורי: החלומות, כך טען, היו רק זיכרונות שכוחים שצצו מפינות נידחות של המוח כתוצאה מגירויים פיסיים.

פרויד, החלוץ הגדול

בשנת 1900 פרסם הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד (1939-1856) את ספרו פשר החלומות (תורגם לעברית ב-1959), שבו קבע כי לא זו בלבד שהחלומות אינם נפתולים אקראיים, שמקורם נעוץ אולי בגירויים מבחוץ, אלא היפוכו של דבר, החלומות הם גילויים חשובים ביותר של חיינו הפנימיים - למעשה, הם הגשמות מוסוות של משאלות החולם, לעתים המשאלות הסמויות ביותר, אפילו כאלה שהכרתו דוחה אותן בהקיץ. יש כמובן גם הצטברות של תמונות מבולבלות אולי חסרות פשר (שפרויד קרא להן התוכן הגלוי של החלום), אבל הצטברות זו מיועדת לתמוך ב"מחשבות החלום", התוכן הכמוס, שהן הגיוניות לחלוטין ושאפשר לפרשן באמצעות פסיכואנאליזה. החלומות, כך טען פרויד, מצרפים יחדיו שתי פונקציות: הם מאפשרים למשאלות אסורות להתבטא בצורה מסותרת, ובעצם ההודאה במהות המשאלות הללו הם מתירים לישן או לחולם להמשיך לישון בלא הפרעה. החלום, טען פרויד, שומר על רצף השינה.

השאלה שעליך להציג לעצמך ביחס לחלום, המשיך וקבע פרויד, היא "מדוע אני חולם זאת?" אין ספק, אילו היו הדברים פשוטים עד כדי כך, לא היה שום מסתורין להסיר את הלוט מעליו. אבל האמת ניתנה להיאמר, אלה דברי פרויד, שלכל אחד מאתנו יש צנזור המושל בחדרים הפנימיים ביותר של המוח, וצנזור זה אינו מרשה לנו לעתים קרובות לחשוב על חלק מן הנטיות והרגשות העמוקים ביותר שלנו, ואפילו להתוודע לעצם קיומם. אותו צנזור עצמו, אמר פרויד, מסרב להתיר למחשבות אינטימיות מן הסוג הזה להגיע למודע שלנו אלא אם כן הוסוו קודם לכן בצורה המסתירה את משמעותן האמיתית. לעתים תדירות ניתן היתר דווקא למחשבות "לא אמיתיות", ואילו המחשבות ה"אמיתיות" נותרות בלא-מודע.

אבל אין ספק שכדאי לנסות ולחשוף את האמת המסתתרת מתחת לפני השטח. יותר מכך, בעודנו ישנים, כך טען פרויד, המודע שלנו מתרפה במידה כה רבה עד שהוא מתיר לנו לחלום חלומות היכולים לחשוף את עצם מהותנו יותר מכל מחשבה מודעת. הקושי הגדול בפענוח החלומות שלנו נעוץ, כמובן, בכך שאנו הננו הצנזורים של עצמנו, וככל שנתאמץ יותר למצוא את הפשר האמיתי של חלומותינו, כן יגברו מאמצי הצנזורה למנוע את הדבר הזה - בכך שתגרום לנו לשכוח חלקים חשובים של חלומותינו, בכך שתעשה אותם יותר ויותר חסרי משמעות, יותר ויותר מגוחכים.

פרויד עמד על כך כי במהלך האנאליזה אפשר לחשוף כל חלק של החלום כנכון במובן מסוים. בדברו אל המטופל השרוע על הספה בחדר-עבודתו, היה פרויד מתמקד תחילה באירוע מרשים ביותר של חלום, ואז היה מתחיל לחקור את החולם, ומבקש ממנו (או ממנה) להתייחס לאירוע האמור כמעט בדרך לא ראציונאלית, במלים אחרות בלי להתאמץ במיוחד להקנות לדברים איזושהי משמעות. פרויד חשב שהמשמעות המלאה של החלום תתברר בעליל בעת שהמטופל יוסיף בהדרגה עוד ועוד משמעויות אפשריות לכל חלק של החלום.

ביומניו של פרויד עצמו, וביומניהם של פסיכואנאליטיקאנים מאוחרים יותר, יש דוגמאות רבות מאוד להפעלתה של התיאוריה הזאת. אחד המקרים הפשוטים הוא זה של גבר צעיר שחלם כי היה רעב וזלל ברוב הנאה חביתת פטריות; מיד עם גמר האכילה, החל לחוש בחילה, ואז הופיעה אמו, נזפה בו על שאכל משהו שידע כי אינו יפה לבריאותו, והכריחה אותו לבלוע מנה של מלחים כדי "להיפטר מן המחלה". באנאליזה התברר כי האיש הכיר נערה אחת והרבה לחשוב עליה, ונערה זו חיבבה חביתת פטריות. החלטתו לאכול את המאכל הזה, מתוך תחושה של רעב אדיר, חושפת את תשוקתו המינית לנערה; אבל העובדה שהאכילה מעוררת בו בחילה מלמדת באותה מידה עצמה כי הוא מדחיק את תשוקתו, וכי ההדחקה הזאת קשורה ביחסיו עם אמו, המבקשת לשמור על ה"טוהר" שלו (באמצעות המלחים) או להרחיק אותו מן החוויה המינית ש"אינה טובה בשבילו".

למקרא האנאליזות הללו בקשר לחלומות של אחרים, ובניסיון להתאים את השיטה לחלומותיהם הם, יש אנשים הטוענים כי מדובר בוואריאציות על נושאים מחיי היומיום שלהם. הם חולמים על קרבות אקדחים, כך הם אומרים, משום שלפני לכתם לישון הזדמן להם לצפות בהקרנה טלוויזיונית של מערבון ישן. אבל עליהם לשאול את עצמם מה גרם ללא-מודע שלהם להתמקד בקרב האקדחים ולא למשל בסצנת אהבה או בסצנה קומית שהתחוללה באותו סרט עצמו; ובעצם מדוע צריך החלום שלהם להיתלות בכלל בסרט, ולא במאה ואחד אירועים אחרים מחיי היומיום. טיפול בחלומות בדרך כזאת הוא, במקרה הטוב, בלתי מדעי!

כפי שקרה לחיבורים אחרים של פרויד, גם עבודתו על החלומות עוררה ביקורת נוקבת; אבל איש לא היה יכול להתכחש לחשיבותה, ודומה שהדבר מודגש בבירור בתוקף העובדה שכמעט כל חיבור על החלומות שהתפרסם מאז ועד עתה משתמש בעבודה זו, ואפילו הושפע ממנה במידה זו או אחרת. אפשר לומר בלי שום היסוס כי אחד מהיבטיה שאינו מוסכם כיום כמעט על שום חוקר בתחום החלומות הוא טענתו העיקשת של פרויד של"סמלים" מסוימים יש תמיד אותה משמעות עצמה. לדוגמא, פרויד טען כי נחש המופיע בחלום הוא לעולם סמל פאלי, המייצג את איבר המין הזכרי. קל לבקר את התמקדותו בסימבוליזם המיני של החלומות: קביעות כמו "כל המערכות המורכבות המופיעות בחלומות מייצגות את איברי המין", או "אין שום ספק שכל כלי-הנשק ושאר המכשירים משמשים כסמלים לפין", נראות כיום נחרצות מדי ונוקשות ויבשות מדי. וכמובן, אין פירוש הדבר שרובה או כמעט כל דבר אחר אינו יכול לייצג בחלום את הפין. פרויד מציג דוגמא משעשעת של אשה החולמת שהיא נכנסת לחדר-האמבטיה ומגלה בו גבר עירום המהדק את חולצתו לצווארו ואומר: "סלחי לי על היעדר העניבה!" אין ספק, העניבה של החלום הזה אכן ייצגה את הפין. אבל עדיין רב המרחק מכאן ועד להצהרה שכל העניבות המופיעות בחלומות הן סמלים פאליים. יש המבקרים גם את שיטותיו של פרויד במאמציו לפענח את החלומות של מטופליו: טוב ויפה, אומרים המבקרים, לעורר את המטופל לגולל שרשרת של אסוציאציות שאינן נקשרות במישרין לחלומות ולסמלים המופיעים בחלום - אבל איך יודעים היכן להפסיק?

יונג והארכיטיפים

הפסיכואנליטיקאי החשוב השני שעבודתו בחקר החלומות נמצאת עדיין בדרגת חשיבות גבוהה ביותר הוא קארל גוסטאב יונג, מי שטען, בהיותו בן 79, כי במשך שנים רבות "ערך אנאליזה מדוקדקת של כאלפים חלומות בשנה", ורכש לפיכך ניסיון לא מועט בשטח זה. יונג, חרף היותו מעריץ של פרויד וגם מי שהלך לא אחת בעקבותיו, חלק עליו בכמה מובנים:

מעולם לא יכולתי להסכים עם פרויד כי החלום הוא "פאסאדה" שמאחוריה חבויה משמעותו של החלום - משמעות ברורה וידועה, אבל באורח מרושע, אם אפשר לומר כך, נמנעת מן התודעה. לדידי, חלומות הם חלק מן הטבע, שאינו מסתיר שום כוונה להוליך שולל אלא מבטא דבר-מה במיטב היכולת, ממש כשם שצמח גדל כמיטב היכולת או כשם שחיה מחפשת את מזונה כמיטב היכולת.

יונג, שהשקפתו על החלומות היתה מיסטית יותר מזו של פרויד, הגיע כנראה לראשית התיאוריה שלו בעקבות החלום שחלם ב-1909, ושבו מצא את עצמו בתוך בית לא מוכר ואף על פי כן הוא ידע שהבית שייך לו. הוא בדק שתי קומות של הבית ומצא דלת שהסתירה כבש מדרגות היורד למרתף יפה וככל הנראה גם עתיק מאוד; אבל בחלום הופיע עוד כבש מדרגות, וזה האחרון ירד למערה שהחזיקה עצמות וכלי חרס, וגם שתי גולגולות אנושיות. יונג פירש את החלום הזה בכך שמתחת לרמה הרגילה של התודעה האנושית (הבית שבו מתגוררים כולנו), או בתוך הרמה הזאת, מצוי רובד נוסף, זה של ה"לא-מודע" שלנו; ומתחת ללא-מודע זה מצויה רמה עמוקה יותר המייצגת את "עולמו של האדם הפרימיטיבי שבתוך עצמי". הרמה העמוקה ביותר של התודעה משותפת לכל הגברים ולכל הנשים, בלי שום תלות בגזע, באמונה או ברקע התרבותי - זה המושג של "הלא-מודע הקולקטיבי" שמילא תפקיד כה נכבד בתיאוריה הפסיכולוגית של יונג.

גישתו של יונג לפענוח החלומות עמדה בסימן של פתיחות גדולה בהרבה מן הפתיחות שאפיינה את פרויד. הוא היה מודע לקשיים ואפילו הדגיש אותם: "אין לי שום תיאוריה על חלומות", כתב, אולי בשמץ של גנבת דעת;

אינני יודע כיצד מופיעים חלומות. מסופקני אם דרכי בטיפול בחלומות ראויה להיקרא "שיטה". אני שותף לכל הדעות הקדומות של קוראי נגד פתרון חלומות בשל היותו תמצית של אי-ודאות ושרירותיות. אבל מצד שני, אני יודע כי אם נהרהר בחלום זמן רב די הצורך ובתשומת-לב רבה די הצורך - אם נעכל אותו ונהפוך בו שוב ושוב - כמעט תמיד נפיק ממנו משהו. אותו משהו אין פירושו שנוכל להשתבח בצביונו המדעי או להעמידו במבחן ההיגיון, אבל יש בו משום רמז מעשי וחשוב המלמד את המטופל מה הכיוון שהלא-מודע שלו פונה אליו.

"חלומות נשגבים", החלומות "הגדולים ביותר", "המשמעותיים ביותר" שלנו נובעים, לפי טענתו של יונג, מן המפלס העמוק ביותר של הלא-מודע הקולקטיבי.

בניסיון להגדיר למה התכוון במטבע לשון זה המתגלגל כיום בפי כול, כתב יונג (בחיבורו אדם מודרני בחיפוש אחר הנפש):

אילו ניתן לנו להאניש את הלא-מודע, אולי היינו קוראים לו אדם קולקטיבי, המצרף יחדיו את המאפיינים של שני המינים, החורג מעבר לנעורים ולגיל, ללידה ולמוות, המחזיק בניסיון אנושי בן מיליון או שני מיליון שנים, והנחשב לפיכך כמעט כבן אלמוות. אילו התקיים יצור כזה, חזקה עליו שהיה מתעלה מעל לכל תמורה ארעית; ההווה לא היה אומר לדידו פחות או יותר מכל שנה במאה הראשונה לפני הספירה; חלומותיו היו עתיקי-יומין, ובזכות ניסיונו שאין ערוך לו היה מחונן בכוח חיזוי חסר כל תקדים. יצור אשר כזה היה חווה תקופות חיים רבות לאין ספור של הפרט, של המשפחה, של השבט, של העם, ותחושת החיים אשר בקרבו היתה מקצב הצמיחה, הפריחה והחורבן.
לרוע המזל - ושמא נאמר, למרבה המזל - כל הדברים הללו אינם אלא חלום. לכל המועט נראה לנו כי הלא-מודע הקולקטיבי, זה הנגלה לנו בחלומותינו, חסר כל מודעות ביחס לתוכן שלו עצמו... יותר מכך, הלא-מודע הקולקטיבי אינו נראה כאדם אלא כדבר-מה הדומה לזרם בלתי פוסק או אולי לאוקיינוס של מראות ודמויות הנסחף אל תוך המודע שבחלומותינו או במצבים האנומאליים של המוח.

"חלומות גדולים" נחלמים בדרך כלל בימי נעורינו, בעת ההתבגרות, כאשר אדם מתייצב מול המשבר של גיל העמידה, או בסמוך למועד הפטירה. אלה הם החלומות הקשים ביותר לפענוח, מפני שהם מלאים בסמלים שאינם נובעים מעולמו החיצוני של החולם, ואפילו לא מחיי הנפש שלו, אלא מקרן-שפע של רעיונות כלליים, אוניוורסאליים - החוויה המשותפת שכל המין האנושי נוטל בה חלק. חלומות אלה יכולים להיות חלומות על גיבורים דגולים, על אויבים מיתיים - נחשים, דרקונים, מפלצות - על אוצרות נסתרים, מערות ובארות, גנים כלואים בחומות. יש יסוד לומר שהחולם עושה את דרכו בתוך עולם מוכר של סיפורי אגדות, מפני שסיפורי האגדות עצמם, ומעשיות עתיקות על מעשי כשפים, נולדו באותו תחום עצום של החוויה האנושית האוניוורסאלית. "חלומות קטנים" משתמשים, לעומת זאת, בסמלים מן החוויה היומיומית, ועוסקים בחומרים יומיומיים.

חלומות ומציאות

גישתו של יונג אל החלומות היא במובן מסוים גישה רומאנטית: הוא ועמיתיו ל"אסכולת ציריך" של הפסיכואנאליזה, ובכלל זה זילברר, מיידר, אדלר ושטקל, נראים לעתים כמבקשים מאתנו להתייחס לחלומותינו כאילו היו שדרים ממשיים - אבל ממי? אולי אנו עצמנו איננו אלא חלומות: "אדם אינו חולם, אדם נחלם", כותב יונג; "אנו מתנסים בחלום, אנו המושאים". נראה שהיה נבוך, או אולי עתיר דמיון ויצירתי, כמו הפילוסוף הסיני צ'ואנג-טסו שחי במאה השלישית וכתב כי באחד הלילות

חלמתי כי אני פרפר המרחף בכה ובכה והשמח בחלקו. הקיצותי והנה אני שוב צ'ואנג-טסו. מי אני באמת ובתמים? פרפר החולם על היותו צ'ואנג-טסו, או צ'ואנג-טסו החולם על היותו פרפר?

הקביעה מוכרת למדי: הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט תהה אם יש בכלל דבר ממשי יותר מן החלום - והטיל ספק בכך שהוא עצמו ישב מול האח בחלוק בית, משום שאחרי ככלות הכול חלם לא פעם על מצבים כאלה בעת שהיה למעשה עירום במיטתו. פדרו קלדרון דה לה בארקה היה שותף לאותה מבוכה עצמה: "לפי שאני רואה עכשיו בשנתי," כך כתב, "שאני חולם בעודי ער!" ברטראנד ראסל, במאה העשרים, התייחס לאותה בעיה עצמה ברצינות רבה: "אינני סבור שאני חולם עכשיו," קבע באחת ההזדמנויות, "אבל איני יכול להוכיח שאינני חולם."

אחת התיאוריות המקסימות ביותר של יונג עוסקת בפרסונה ובצל. הפרסונה היא הצביון שאנו לובשים בחיי היומיום, "אנחנו" כפי שאנו ידועים לחברינו. הצל הוא ה"אנחנו" שאנו מדכאים, והצל הזה צץ ועולה בכל פעם שאנו מנסים לשטות בעצמנו ולחשוב שהפרסונה מייצגת כל מה שצריך להיוודע בקשר אלינו. לדוגמא, איש-עסקים המכבד את עצמו עשוי לחלום שהוא מלך המותקף על ידי אנארכיסט מהפכן. המלך שבחלום מייצג את הפרסונה - איש-העסקים שהכפופים לו רואים אותו כמונארך, מי שרוצה שמשפחתו וחבריו יתייחסו אליו בהדרת מלכות; האנארכיסט הוא הצל, היודע כי רב המרחק בינו ובין כס המלכות, אבל גם יצור אנושי כמו כל אחד מאתנו, והוא נזקק נואשות לראות את עצמו ביתר בהירות.

דרך אגב, דוגמא זו עצמה מזכירה לנו כי יונג חשב שאחד מיעדי החלומות הוא להעניק לחולם תחושה חדה יותר של איזון. חלום גולש לעתים תכופות לקוטב המנוגד לזה שאנו מאמצים בהקיץ, ממש כשם שבני-אדם מסוימים מאמצים, למען ההנאה שבוויכוח, עמדות מנוגדות לאלו המקובלות עליהם בפועל. יונג חשב כי אם ההתייחסות המודעת של אדם לחיים בכלל מאוזנת כיאות, החלומות יכולים לחשוף היבטים שונים בגישותיו ובדעותיו, אבל יש להניח שהחשיפה לא תהיה מסעירה עד כדי לעורר דאגה. על כל פנים, אם החולם נוטה מאוד לנקוט עמדות קיצוניות בהקיץ, סביר מאוד שחלומותיו "יקנטרו" אותו ויציבוהו במצבים שבהם ייאלץ להסתייג מדעותיו או להכניס בהן שינויים. (ייתכן שגבר המכיר את עצמו כהטרוסקסואלי יחלום חלומות הומוסקסואליים יותר מגבר המכיר בהומוסקסואליות כחלק מתבנית החיים; אדם המצדד בלהט בדמוקראטיה ובקפיטליזם עלול לגלות בחלומותיו שקבצני העולם מצליחים לשים יד על נכסיו החומריים.)

דרך אגב, יונג גילה כי לחלומות העלולים לעורר את מורת-רוחו של החולם יש לעתים קרובות היבטים תכליתיים ביותר. פעם אחת התברר לו, למשל, שמטופל צעיר שלו, שהתארס זמן קצר קודם לכן עם נערה יפהפייה, בת למשפחה טובה ובעלת מוניטין ללא דופי, הוטרד על ידי חלומות שהודיעו לו שוב ושוב כי הנערה נחותה מכפי שחשב. יונג הציע לו לברר בחשאי כמה פרטים בקשר לנערה – וכך התגלה כי החלומות דיברו אמת. האירוסין בוטלו, וגם הנוירוזה של המטופל נעלמה ואיננה.

יונג לא הרבה לבקש מן המטופלים שלו לתאר את חלומותיהם בפרוטרוט. לעומת זאת עודד אותם להרחיב את אירועי החלומות - "להמשיך אותם", להמציא מסקנות המתחייבות מהם; גישה כזאת, כך חשב, יכולה להביא לחשיפה של משמעות החלום. יונג חשב כי לא זו בלבד שחלומות מצביעים על מצב האיזון בין הגישות המודעות והגישות הלא-מודעות של אדם, אלא יש והם מתקנים את המצב הזה. אפילו חלומות מעורפלים, כך טען, יכולים להוליד תשובה לשאלה, "על איזו עמדה מודעת מפצה החלום?" השקפתו הסופית של יונג היתה שבאורגאניזם האנושי האינדיווידואלי יש נטייה פנימית, כמעט ביולוגית, לבריאות פסיכולוגית, ושחלומות, דומה שהם משקפים את דרך פעולתה של הנטייה הזאת בכל הנוגע לשיפור הבריאות הנפשית ולהשגת בשלות.

יונג התייחס גם לחלומות "נבואיים", וראה אותם לא כחלומות נבואיים באמת ובתמים אלא כראיה לכך שאפילו בשנתנו אנו מסוגלים להשליך את מחשבותינו קדימה לעבר העתיד, ולעשות זאת לא אחת בחופשיות רבה ולעתים גם תוך קליעה למטרה.

אזהרות וחיזויים בחלומות עשויים לשקף הכרה לא מודעת של מצב נתון, בהסתמך על תצפיות שנעשו בפועל אבל לא נחרתו בתודעה. למשל, כאשר הדוכס מפורטלאנד חלם שהמרכבה המפוארת שהיתה נתונה באחריותו לא תוכל לעבור דרך אחד השערים בנתיב המסע המיועד, ייתכן שזכר בצורה לא-מודעת כי המרכבה נראתה לו גבוהה מדי, וחששותיו הופיעו בצורת חלום של אזהרה – שלא נתבדה.

על כל פנים, יש חלומות הנראים כניבוי של העתיד שאולי אי אפשר להתייחס אליהם בקלילות כזאת. מה היה יונג אומר, לדוגמא, על חלומו של האסטרונום האנגלי אדמונד האלי? האלי, כך טוען הביוגראף ג'ון אוברי:

בהיותו בן 24, חש דחף עז להפליג לאי סנט הלנה, כדי לצפות ממנו בקבוצות הכוכבים של חצי הכדור הדרומי. לפני שיצא לדרך, חלם כי הוא נמצא בים, באונייה המפליגה אל האי, ורואה ממנה את פני המקום. התיאור שעלה בחלומו הוצג בפני החברה המלכותית והתגלה כבבואה מדויקת של האי, כפי שאכן התגלה לו כשהגיע לשם בפועל.

יש בידינו תעודות על חלומות נבואיים רבים אחרים, שאכן נחלמו. ימים אחדים לפני הירצחו, ראה אברהם לינקולן בחלומו את ארונו המוצב בבית הלבן ומסביבו בני-אדם גועים בבכי. הבישוף יוזף לאניי, חונכו של האריכדוכס פראנץ פרדינאנד, לא רק הקדים וחלם על הרצח של חניכו בסאראייוו ב-1914, הוא האמין בנכונות החלום הזה עד כדי כך שבבוקר יום הרצח ערך מיסה לזכרו של הנרצח.

אבל חלומות ברורים כאלה הם אולי היוצאים מן הכלל. כולנו יודעים שהחלומות מביכים: האוולוק אליס חשב, לאמתו של דבר, כי רק הרגע שלאחר היקיצה הוא הזמן היחיד שבו יכול מוח האדם לסדר את התמונות האקראיות הרבות שהופיעו בחלום מסוים בתוך שרשרת הגיונית-למחצה. בני-אדם מסוימים יוסיפו לכך את הטענה שחלומותיהם הם כה מקריים, כה מבולבלים, כה "חסרי פשר" עד שאין שום טעם ושום צידוק לחפש בהם משהו ממשי בקשר לאישיותו של החולם או למניעים שלו. יונג פתח אחד מן החיבורים הראשונים שלו בנושא זה (האנאליזה של חלומות, 1909) בכך שהזהיר את הקוראים לבל ילכו שולל אחרי המחשבה שהחלום הוא רק "גיבוב של אסוציאציות מקריות וחסרות פשר".

חלומותינו מביכים אותנו משום שאינם נשמעים לחוקים של חיינו הממשיים: דומה שהאישיות מאבדת את משמעותה - אנו יכולים להיות אנו עצמנו ואדם אחר בעת ובעונה אחת, או שהמעסיק שלנו יכול להיות גם אבינו; אנו עשויים לגלות שאנו נהנים ממצבים המאוסים עלינו בחיים הממשיים, או שמאורע מסוים שכמעט ואינו מפריע לנו בהקיץ, מערער את שלוותנו בחלום. בין החלומות המפריעים לנו ביותר מצויים אלה שבהם יש סתירה או בלבול של העדפותינו הנורמאליות.

כל זה אינו אלא חלק ממה שפרויד קרא "העתקת חלום", תהליך הגורם לאדם, דבר, רגש או פעילות מסוימים "להיעשות" לאדם, דבר, רגש או פעילות מסוג שונה; ה"בוס" שלך מייצג בתנאים כאלה את אביך, או שאביך מופיע בדמותו של ה"בוס"; עניבה אכן יכולה לייצג פין; ניצחון במירוץ יכול לייצג קידום מקצועי מוצלח. "העתקה" כזאת יכולה להיות חלקית - ה"בוס" שלך מייצג את אביך בהקשר של נסיבות נורמאליות לחלוטין; ההעתקה יכולה להיות כוללת יותר, כך שההקשר השלם של החלום אכן "יאמר" משהו נוסף - כפי שהבית ומרתפיו, בחלומו של יונג, ייצגו את נפשו של החולם. כל אדם הרוצה להבין את חלומותיו, לגלות מה אומרים החלומות הללו, צריך ללמוד את דרכו בעולם מוזר זה שבו אין כמעט דבר שמהותו זהה למראיתו. הפילוסוף היווני אריסטו טען לפני אלפיים שנה ויותר כי האדם המיטיב ביותר לפרש את חלומותיו הוא מי שמסוגל להבין "צדדים דומים" – מי שמסוגל להעלות בדעתו מטאפורה.

לפעמים אנו תופסים את הסיוע שמושיטים לנו החלומות בצורה קלה יותר ממה שהיו מציעים פרויד או יונג. הסופר גראהם גרין הרבה, למשל, להשתמש בחלומות לא רק לתכנון העלילות של חלק מספריו אלא גם במלאכת הכתיבה עצמה. בספרו "דרכי מילוט" (1981), הוא נזכר:

לחלומות נודעה תמיד חשיבות רבה כל אימת שישבתי לכתוב, אולי משום שעברתי פסיכואנאליזה כנער. ראשית הרומאן שלי "הרי זה שדה-קרב" היתה בחלום, ו"קונסול של כבוד" נולד גם הוא בחלום. יש וההזדהות עם גיבורו של סיפור מרחיקה עד כדי כך, שהסופר חולם את חלומותיו של הגיבור הזה ולא את חלומותיו הוא. כך קרה לי כשכתבתי את "כמאכולת אש". הסמלים, הזיכרונות, האסוציאציות של החלום היו שייכים בצורה כה ברורה לגיבור שלי, קרי, עד שבבוקר יום המחרת יכולתי לשלב את החלום במלואו, בלי שום שינוי, בתוך הרומאן, במקום שם גישר על פער במהלך העלילה שימים רבים לא היה בכוחי לטפל בו...

"אני מעדיף את החלומות על פני המציאות, משום שהנערות שאתה פוגש בחלומות הן תמיד נחמדות פי כמה וכמה," אמר חולם אלמוני אחד. אין ספק שזו מחשבה מהנה, אבל מחשבה שיש בה מן הסכנה. יונג הדגיש כי קל מדי, במיוחד למי שידיעותיו על פשר החלומות מועטות יחסית, להיות בטוח מדי ש"הלא-מודע מיטיב לדעת יותר מכול". (ואם אכן כך הוא, כפי שהוסיף והדגיש יונג, הרי בעצם אין הרבה טעם להיות במלוא ההכרה!) "הלא-מודע מתפקד כהלכה רק כאשר המוח המודע עומד במשימתו במלואה," כותב יונג, ומוסיף: "חלום אולי עשוי לספק בתנאים כאלה את החסר, או שהוא עשוי לסייע לנו להתקדם במקום שבו כשלו מיטב מאמצינו."

קראו עוד:

המסתורין של החלימה (פריט זה)
מהי שינה?
מהו חלום?

ביבליוגרפיה:
כותר: המסתורין של החלימה
שם  הספר: חלומות : לזכור, לפרש, להפיק תועלת
מחברים: פארקר, ג'וליה ; פארקר, דרק
תאריך: 1988
בעלי זכויות : ספרית מעריב
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. מאנגלית: עמוס כרמל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית