עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > מפגשים ועימותים בין-דתיים > מסעות הצלבעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת השלטון הצלבניעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת השלטון הצלבני
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
לכיבוש הצלבני היו השפעות מרחיקות-לכת על הערים בארץ-ישראל. ערי הארץ זכו לפריחה, ורובן שינו את אופיין ואת מעמדן. הגדולות בין ערי הממלכה במאה השתים-עשרה היו ירושלים, עכו וצור.



התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : העיר הצלבנית


לכיבוש הצלבני היו השפעות מרחיקות-לכת על העיר בארץ-ישראל. ערי הארץ – ובעיקר ערי-החוף, מאשקלון בדרום ועד בירות בצפון - זכו לפריחה שלא היתה כמותה מסוף התקופה הביזנטית. הצלבנים לא הקימו אמנם ערים חדשות בתחומי ממלכתם (להוציא אולי עתלית), אולם לערים הקיימות היתוספה אוכלוסיה כה ניכרת עד שערי הארץ שינו את אופיין ואת מעמדן. ריכוז האוכלוסיה היה פועל יוצא של שני גורמים עיקריים: ראשית, פעילותן המסחרית של הקומונות שהתיישבו בערי הנמל, ובעיקר בעכו ובצור, והפכו אותן למרכזים מסחריים שחשיבותם בינלאומית; שנית, הכובשים הפרנקים התגוררו, כאמור, כמעט אך-ורק בערים. אם במאה השתים-עשרה התקיימו כפרים פרנקים ואולי אף נמצא מעונו של אציל מסוים בשטח החקלאי, הביאו האבידות הטריטוריאליות, הצטמקותה של הממלכה והמצב הבטחוני במאה השלוש-עשרה לכך שהפרנקים זנחו כליל את הכפר לטובת מגורים בחסות חומותיהן האיתנות של ערי-החוף.

גודל האוכלוסיה ושטח העיר

הגדולות בין ערי הממלכה במאה השתים-עשרה היו ירושלים, עכו וצור, שאוכלוסיית כל אחת מהן הגיעה לכדי 30,000 נפש ; אפשר שבשלהי המאה השלוש-עשרה הוכפלה אוכלוסייתה של עכו. אשקלון מנתה 10,000 נפש, לערך, ואילו אוכלוסיית שאר ערי הממלכה - צידון, באניאס, צפת, טבריה, חיפה, עתלית, קיסריה, ארסוף, יפו ורמלה-לוד-נעה בין 2,000 לבין 5,000 תושבים. שטח הערים הצלבניות לא עלה על זה של התקופה המוסלמית, ולפיכך היתה צפיפות האוכלוסין גבוהה למדי והגיעה בערים כמו עכו וצור לכדי 50 נפש לדונם. יוצאות מכלל זה הערים יפו ועכו, ששטחן הורחב בתקופה הצלבנית: ביפו נוסף רובע חדש לעיר העתיקה ואילו עכו זכתה כבר בסוף המאה השתים-עשרה לרובע חדש, מונמיסר, שהשתרע צפונית לחומות העיר העתיקה.

ירושלים

דוגמה לעיר שצורתה ומתכונתה הצלבנית על מערך רחובותיה ושווקיה השתמרו עד היום היא ירושלים. אם כי חומותיה היום הוקמו בתחילת התקופה העות'מאנית, עומד קו החומות התורכיות, עם שינויים קטנים בלבד, במקום שבו ניצבו במאה השתים-עשרה. העיר נחלקה לארבעה חלקים על-ידי שני רחובות ראשיים. האחד הוביל משער דוד, הוא שער יפו, עד לשער המפואר (כיום שער השרשרת) שבכניסה להר-הבית. השני חצה את העיר משער שכם של היום, הוא שער סטפן הקדוש הצלבני, ועד לשער הר ציון. ליד שער דוד נמצא מגדל דוד, מצודת העיר, ובסמוך לה - ארמונם של מלכי ירושלים. משמאל לשער דוד נמצא רובע האפטריארך ובסמוך לו, דרומית לכנסיית הקבר (בשטח המוריסתאן), רובע אבירי מסדר ההוספיטלרים. בין שער סטפן הקדוש ושער יהושפט (הוא שער האריות) נמצא רובע הנוצרים-המזרחים, שתפס את מקומו של הרובע היהודי בתקופה הערבית הקודמת. שטח הר-הבית נחלק לשניים : חלקו הכולל את "מקדש האדון" נמצא ברשות אגודת קנוניקים אוגוסטינים שהושיב במקום גוטפריד מבויון. אלה התגוררו במנזר שהוקם סמוך לכנסייה. החלק השני, הדרומי, יחד עם הבניין הגדול השני של הר-הבית, "מקדש שלמה", הוחזק בידי אבירים של מסדר הטמפלרים, שקבעו כאן את משכנם בימי בלדוין השני (1131-1118). הטמפלרים, ששמם בא להם משם הבניין שבו שכנו, שיפצו את קומתו התחתונה, הוסיפו מערכות של קשתות חדשות והפכוהו לשטח אורוות ומחסנים.

כפי שמעידים מטבעות וחותמות של מלכי ירושלים, היתה כיפת הסלע שבהר-הבית, כשבראשה התנוסס צלב, לאחד משלושת הסמלים של מלכי ירושלים ליד מגדל דוד וכיפת כנסיית הקבר. כנסיית הקבר ו"מקדש האדון" מילאו - נוסף על תפקידם הדתי – מקום חשוב בחיים הציבוריים של ירושלים ועל כן של הממלכה הצלבנית כולה. אחד המאורעות החשובים ביותר בחיי הממלכה היה הכתרה מלכותית. כל עוד התקיימה בירושלים (כלומר במאה השתים-עשרה) - היה זה טקס מפואר שתחילתו בארמון המלכים בסמוך למגדל דוד, שיאו בעצם טקס ההכתרה בכנסיית הקבר וסופו בתהלוכה שיצאה מכנסיית הקבר אל עבר הר-הבית. כאן היו המלך ובני-לווייתו נכנסים לכנסיית "מקדש האדון", המלך היה מוריד את כתרו ושם אותו על המזבח, זכר ל"הצגת ישו במקדש" (לוקס ב כב-לט). מכאן צעדה התהלוכה על-פני ההר ל"מקדש שלמה" ושם ערכו בורגני העיר את סעודת ההכתרה.

ירושלים היתה אף בימה לחגיגות שנערכו מדי שנה במועדיה הגדולים של כנסייתה. נוסף על ימי החגים שמשותפים היו לכל הנצרות הקאתולית, היו לירושלים חגים מיוחדים משלה. כך, למשל, חג שנחוג מדי שנה ב-15 ביולי, זכר לשני מאורעות בתולדותיה של העיר: כיבושה בידי הצלבנים ב-15 ביולי 1099, וחנוכת כנסיית הקבר באותו יום ובאותו חודש בשנת 1149. חג זה נחוג היה בתהלוכה שבראשה האפטריארך. זו יצאה מכנסיית הקבר אל "מקדש האדון", ולאחר תפילות במבואה הדרומי של הכנסייה, המשיכה התהלוכה על-פני הר-הבית אל מחוץ לחומה המזרחית, שלמרגלותיה, ליד שער הזהב (שער הרחמים), נמצא בית-קברות של מי שנפלו בכיבוש העיר (1099), משם עברה התהלוכה אל המקום הסמוך אל הפינה הצפונית-מזרחית של החומות, שבו פרצו גוטפריד מבויון ואביריו אל תוך העיר פנימה. צלב התנוסס כאן על החומה ובמקום זה היה האפטריארך נושא דרשה ותפילות הודיה.

עכו

לאחר נפילתה של ירושלים בידי צלאח אלדין נקבע מרכז חייה של הממלכה בעכו וזו הפכה לבירת הממלכה ואף לאחת הערים הגדולות ביותר בעולם הנוצרי במאה השלוש-עשרה. שני הבדלים עיקריים הפרידו בין שתי הבירות : ירושלים היתה עיר-קודש ובימת חיי ישו עלי-אדמות ; אך עכו נהנתה ממעמד שמעולם לא יכול היה להיות נחלתה של ירושלים - נמל ושוק בינלאומיים. עכו היתה כבר במאה השתים-עשרה, עוד לפני שהפכה לבירה, מרכז חשוב בסחר הבינלאומי. הנוסע המוסלמי אבן ג'ביר השווה אותה עם קונסטנטינופול. לדבריו:

היא הבסיס העיקרי בין ערי הפרנג'ים בסוריה. בה מקום מעגן לספינות הנישאות בים כגלים, נמל לכל הספינות . . . [עכו] דומה בגודלה לקנסטנטינופול והיא מקום מפגש לספינות ו"לשיירות", מקום מפגש לסוחרים המוסלמים והנוצרים מכל הארצות. דרכיה ורחובותיה דחוקים עד אפס מקום עד כי צר המקום למדרך הרגליים. העיר מתמידה בכפירה וברשע. מלאה חזירים וצלבים . . .

גם עכו הצלבנית בנויה היתה רבעים-רבעים. צורתה היתה של משולש מחודד, שבסיסו הדרומי הים ומשלושת צדדיו חגורה כפולה של חומות שסגרו על העיר משפת הים שבצפון-מערב עד שפת הים בדרום-מזרח. מערכת חומות אחרת הפרידה בין שני חלקיה העיקריים של העיר: העיר העתיקה והעיר החדשה, היא מונמיסר שבצפון. במרכזה של חומה פנימית זו נמצאה מצודת העיר, מקום חיל-המצב, שהיה אף מקום מושבו של אדוני העיר, מלך ירושלים. סמוך לחוף הנמל בדרום-מזרח נמצא ה"ארסנל", ששימש בית נשק או מספנה. מערבה, לאורך שפת הנמל, השתרע אחד המרכזים המסחריים של העיר, "רחוב השרשרת", וזה נפגש עם איזור רובעי הקומונות הימיות : ונציה, פיזה וגנואה. אלה מבוצרים היו. מעבר לשטח הנמל, בפינה הדרומית-המערבית של העיר, נמצא רובע מסדר הטמפלרים שגבל עם רובע הפיזנים במזרח ועם זה של הגנואזים בצפון. רובע הטמפלרים, שצורתו מרובעת, נחשב למקום החזק ביותר בעיר והיה כולו כעין מצודה. בתוך הרובע נמצא ארמון מפקד המסדר שקבע, לאחר נפילת ירושלים, את בסיסו בעכו. צפונית לרובע הגנואזים, במרכז העיר העתיקה, נמצא רובע של המסדר הצבאי הגדול האחר, מסדר ההוספיטלרים. רובע זה בנוי היה בצורת מלבן מאורך, שנשען בחלקו הצפוני על החומה הפנימית שהפרידה בין העיר העתיקה והעיר החדשה. שלושה בניינים התנשאו ואפיינו את הרובע: הארמון, דרומה ממנו כנסיית המסדר ובית-החולים של המסדר. רובע זה גבל בצדו המזרחי עם רובע הכנסייה הקאתדראלית של עכו, כנסיית "הצלב הקדוש" ; עם גלותו של אפטריארך ירושלים מעירו הפך רובע זה שבעכו לרובע האפטריארך. בסמוך השתרע הרובע של המסדר הטבטוני. עוד נמצאו בתוך העיר העתיקה רבעים או רחובות שברשות אגודות נזירים למיניהם, כגון הפרנציסקנים והדומיניקנים ונזירות סן-לעזר.

העיר החדשה היתה מעין משולש שהתחבר בצפון למרובע של העיר העתיקה. ברובע זה התגוררה כנראה במאה השלוש-עשרה האוכלוסיה הלא-פרנקית של העיר, הנוצרים-המזרחים והיהודים. כאן גם רכשו המסדרים הצבאיים רבעים לעצמם, נוסף על אלה שהחזיקו בעיר העתיקה. ההוספיטלרים בנו במקום אכסניה גדולה ואילו הטמפלרים הקימו כאן אורוות ורפתות. כאן נמצאו גם רבעים של מסדר המצורעים של סן-לעזר ומסדר סן-לורן.

בתי העיר הצלבנית

בתיה של עכו, כמו אלה של שאר ערי הצלבנים בארץ, עשויים היו אבן. אלה הגיעו לעתים לשלוש קומות. בצור, שבה היתה צפיפות האוכלוסיה גבוהה במיוחד, בגלל היותה חצי-אי, היו הבתים אף בעלי חמש קומות או שש קומות. מקרה ידוע הוא שהנרי משמפן מת לאחר שנפל מחלון בעכו ונחבל בראשו באבן ביוב. לחלק מן הבתים היו חלונות זכוכית שאפשר היה לפותחם ; ז'ק מויטרי תיאר את המעמד שבו פתח את חלון ביתו והביט בערגה אל עבר נצרת שהיתה באותה שעה בידי האיובים. לחלק מן הבתים היו כנראה מרפסות. גגות הבתים שטוחים היו ושימשו לעתים ליושביהם במקום גנים. בחצרות הבתים היו בארות או בורות מים. הצליין תיאודוריך, ששהה בארץ בשנת 1172, לערך, מספר שבתי ירושלים היו גבוהים, בנויים אבן ולהם גגות שטוחים שעליהם נוהגים היו לאסוף מים שמועברים היו בצינורות לבורות מים. בנימין מטודלה ציין כי "אנשי ירושלים רובם שותים ממי המטר שיש להם גבים [בורות] בבתיהם". לרוב הבתים היו אף אורוות, משום שהסוסים היו בשימוש מתמיד וחייבים היו להחזיקם סמוך לבית המגורים. במקרים מסוימים היו בונים אורוות במרתף הבית, כמו שעשו הטמפלרים במטותיהם, הן בעכו הן בירושלים. במרתפים השתמשו גם לאכסון מזון ובעיקר קמח ויין. בתי העיר הצלבנית מוקפים היו לעתים דירים ולולים ובהם החזיקו בהמות ועופות שנועדו למאכל.

האצולה הצלבנית הגבוהה, המגנטים, ישבה בבתים מפוארים שלא היו דוגמתם באותה עת באירופה. ארמנות הצלבנים, כמו גם בתי המגורים בכלל, משקפים השפעות של הבנייה המוסלמית והביזנטית גם יחד. צליין נוצרי שביקר בארץ בשנת 1212 תיאר את ארמון האיבלינים אדוני בירות במלים אלה:

...הוא בנוי בנייה חסונה במקום שנבחר יפה. מצד אחד הים והאוניות העוברות בו, ומצד אחר - כרי-דשא, גני-פרי וסביבה נעימה מאוד. מרצפתו עשויה שיש, ומראהו כעין המים הנעים במשב-רוח קל. וזה נעשה בעדינות כזו שכל הפוסע עליהן דומה עליו כאילו הוא הולך על-פני המים, כשהוא תמה על שאינו משאיר את עקבותיו בחול המצטייר. כותלי הבית מצופים כולם לוחות-שיש, שעבודה מתוחכמת עיצבה בהם אגרטלים שונים. התקרה מצוירת באופן נאה כל-כך באותו צבע ממש של האוויר, עד שנדמה לך כי מבחין אתה בעננים המרחפים ; כאן ינשב צפריר, וכאן השמש, השנה, הירחים, הימים והשבועות. השעות והרגעים נעים כגלגל...בפנים הארמון, באמצע, יש בריכת שיש ססגוני, מורכב מקוביות בגוונים שונים . . . הן מתארות מיני פרחים לאין-ספור. כשמנסה הצופה להבדיל ביניהם, הריהם מתמוגגים והופכים אשליה. באמצע יש שם דרקון, השואף כאילו לתוכו את החיות המתוארות והמתנשא מתוך מזרקה צחה כאלגביש. זו מתיזה מיס בשפע כזה שהם מתרוממים לאוויר הזורם בעד החלונות הערוכים לתפארת. . .

אוכלוסיית הערים

כמו מבחינה פיסית כך גם מבחינה דימוגראפית היתה העיר הצלבנית המשך העיר המוסלמית. כאמור, בתום העשור הראשון לקיום ממלכתם, החלו הצלבנים לעודד את תושבי הערים שכבשו להישאר בתוכן ובוודאי נמנעו לטבחם או לגרשם. באותה תקופה החלו מוסלמים ויהודים שעזבו את בתיהם ערב הכיבוש הצלבני לחזור למקום מושבם הקודם. כתוצאה מכך היתה אוכלוסיית העיר הצלבנית מעורבת וישבו בה פרנקים, נוצרים-מזרחים, מוסלמים ויהודים. פרט לירושלים, שבה נאסרה הישיבה על "הלא-מאמינים". צליין נוצרי, שהזדמן בשנת 1212 לעכו, מספר כי -

יש בה תושבים לרוב ועשירים הם עד מאוד. פרנקים ולאטינים, יוונים וסורים, יהודים ויעקוביטים. וכל אלה שומרים ומקיימים את חוקיהם, אבל הפרנקים והלאטינים שולטים על הכל.

גם אם היתה אוכלוסיית העיר מעורבת, נשמרה בתוך העיר פנימה הפרדה בין העדות השונות. וכך ברוב ערי הצלבנים נמצא רובע היהודים, הוא "רחוב היהודים" או "בתי יהודים", ורבעים מיוחדים של נוצרים-מזרחים. בערי הנמל בלטו רובעי הקומונות הימיות ורובעי המסדרים הצבאיים. בין רבעים אלה הפרידו לעתים חומות (כך במיוחד בעכו במאה השלוש-עשרה) והרבעים היו אפוא מעין "עיירות" בתוך העיר, שכל כולה היתה מוקפת חומה. החלוקה לרבעים הקבילה לעתים לזו שקיימת היתה בתקופה המוסלמית, והמשכיות בין העיר המוסלמית והעיר הצלבנית בלטה במיוחד בירושלים. כאן, כמו בעכו ובבירות, השתמרו אף בנייני השווקים של התקופה הערבית, אם כי בעכו הוקמו גם שווקים חדשים.

לחלקים נוספים של המאמר:
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : הכפר בתקופה הצלבנית
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : העיר הצלבנית (פריט זה)
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : השוק והמסחר

ביבליוגרפיה:
כותר: התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : העיר הצלבנית
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

1. הפריט לקוח מתוך הכרך השישי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית