עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אסיה
ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה



תקציר
ביקור בהודו עם העיתונאית שוש להב.



מהודו ועד חוש
מחברת: שוש להב


התפוצצות אוכלוסין, זיהום אוויר, "דלהי הירוקה" שאיננה ירוקה, פרות קדושות וריקשות מלכות הכביש, אבל איזה קסם. הזמן כמו עצר מלכת בתת-היבשת הענקית ומטריפת החושים. לנסוע ולהיסחף.

ביום הראשון שלי בהודו, באשנב הקבלה של המלון בניו-דלהי, קידמה את פני ערימת עלונים ירוקים של WSPA (אירגון בינלאומי להגנה על בעלי-חיים).
התייר המזדמן לומד לדעת, ש"הדב המרקד", אחד ממופעי-הרחוב המסורתיים בהודו, כרוך בסבל רב ובעינויים לחיה עצמה. לפיכך הוא מתבקש שלא לשלם ל'מאלף' עבור הבידור המפוקפק הזה.

בימים הבאים ראיתי לא מעט דובים וקופים הכפותים בשלשלאות לאדוניהם, מופעלים כמו בובות חסרות אונים על חוט. להודות על האמת, בעלי-החיים ובעליהם עוררו את רחמי באותה מידה. אלו גם אלו נראו מוזנחים, מעונים ורעבים.
תת-היבשת הודו, מדינת ענק מרתקת ומדהימה, מעוררת פלצות במראותיה הקשים ובד בבד מטריפה את החושים בקסמיה.
ארץ של הפכים וניגודים, השלמה ושלמות. יש בה הכל, לטוב ולרע. או שאוהבים אותה או ששונאים אותה, אך לעולם לא נשארים אדישים לה.

הודו משתרעת על שטח של למעלה מ-3 מיליון קמ"ר (פי 150 משיטחה של מדינת ישראל בגבולותיה הנוכחיים). למרות הטכנולוגיה המודרנית והאנרגיה הגרעינית, הודו הכפרית כמעט ולא השתנתה והמיבנה החברתי והדתי שלה נותר בעינו מאז כ-4000 שנה. מצד אחד, היא מייצרת מטוסי קרב ומומחי היי-טק. מצד שני, הפרות הקדושות ממשיכות לשוטט חופשי בחוצות הערים, הקופים מתרוצצים באתרי התיירות, הפילים מובילים משאות (כולל בני-אדם) והריקשות שולטות בדרכים.

הגעתי להודו עם קבוצת עיתונאים מישראל, כאורחי משרד התיירות ההודי, לסיור בן שבוע במסלול הקלאסי (דלהי, ג'ייפור, אגרה ומומביי). עבורי היה זה ביקור שני, הפעם כתיירת 'סולידית' ועם מזוודה שהחליפה את התרמיל. עם זאת, ממש כמו בפעם הראשונה, שבה הודו וכבשה את לבי.


 

"דלהי הירוקה"


עיר הבירה דלהי אינה ירוקה, גם לא ניו דלהי. הראשונה היא העיר העתיקה, ססגונית, תוססת, מרובת שכונות עוני ושווקים שוקקים. דלהי החדשה אלגנטית יותר, חובקת עשרות רבות של מיבני מימשל וציבור ומשופעת בשכונות יוקרה ושגרירויות.

על המדרכות, במירווחים קצרים, נטועים שיחים או ענפי עץ, מוקפים גדרות מתכת מלבניות מוגבהות. ייעודן העיקרי - הגנת הצומח מתיאבונן הבלתי-נדלה של הפרות. על כל גדר כזו קבוע שלט ועליו רשום Green Delhi. נחמד שהם לפחות משתדלים.

מראה שלא ניתן לדלג עליו הוא שער דמוי שער הניצחון הפריסאי, המתנשא במרכז ניו-דלהי. צלליתו של השער משתקפת במלא הדרה במימי הבריכה הגדולה, שבליבה מיזרקה. שימוש יומיומי מעשי יותר עושים בבריכה מאות מקומיים, שהופכים אותה לאמבטיה הפרטית שלהם. עדות נוספת למצבם הכלכלי העגום של רוב תושבי הבירה.



 

הטאג' המזוהם


חם, חם בהודו. האוויר רווי פיח ודי בשיטוט של דקות ספורות ברחוב, כדי שכל אבר חשוף בגוף יתמלא בחלקיקים השחורים. את הודו פקדה השנה בצורת, הגשמים נעצרו ומקווי המים העומדים הזדהמו והעלו צחנה. הדבר בולט במיוחד באגרה, העיר בה שוכן הטאג' מאהל, אחד המיבנים המרהיבים עלי אדמות. בנה אותו הקיסר שאה ג'אהאן, לזכר אשתו האהובה מומטאז מאהל (בחירת הארמון), שנפטרה לאחר 17 שנות נישואין מאושרות ו-14 ילדים. עשרים אלף פועלים נרתמו למלאכת הבנייה בשנת 1631, וסיימו אותה כעבור 22 שנה.

על הטאג' מאהל הורעפו כל הסופרלטיבים האפשריים, וכל מילה אמת. בשנים האחרונות דווח בהרחבה על הנזקים הבלתי-הפיכים להם נחשף הארמון, בשל זיהום האוויר החמור באזור. במרחק לא רב, במעלה הנהר, שכן אזור תעשייה פעיל. בית הזיקוק לנפט שיחרר מידי יום טון חומצה גופריתית לאטמוספרה. בתי-היציקה לברזל יצרו חלקיקים מזהמים פי כמה וכמה מהמותר, והשיש המבהיק של הטאג' החל לשלם את המחיר.
מומחים סביבתיים התריעו, עוררו את התקשורת, גייסו את דעת-הקהל ואף הגישו תביעה משפטית מתוקשרת.



אונסק"ו הכריז על הטאג' מאהל כאתר לשימור, ובהמשך נאסר על הקמת תעשיות חדשות ברדיוס של 50 קילומטרים מהטאג'. לאחרונה הסתיים המשפט, ואזור התעשייה הורחק 80 קילומטרים מהטאג' מאהל.
אלא שהזיהום לא פסק. מ"המיבצר האדום", מיבנה מרשים בזכות עצמו, המרוחק שני קילומטרים בלבד מהטאג', כמעט ולא ניתן לראות את הטאג' מבעד למסך העשן והפיח. בנייני המיבצר כלואים בין חומות אדירות, באורך של 2.5 קילומטרים ומוקפים חפיר ברוחב עשרה מטרים, הנמצא על גדות נהר היאמונה. האזור ביצתי והחפיר מלא במים עומדים, מעופשים ומעלי ירוקת, עדות להזנחה הנוראה בשימור הסביבה והטבע.
ולבסוף, במרכז השבילים המובילים מהשער לטאג', הוקמו תעלות מים במיבנה גיאומטרי, שבתוכן אמור ארמון השיש הבוהק להשתקף, וזה גם התצלום הקלאסי המוכר לכולנו.
זוכרים את הבצורת? לא מים ולא השתקפות. הכל יבש וחרב. מה עצוב.



 

"ילד אחד ודי"


כל שלוש שניות נולד בהודו תינוק. 20 תינוקות בדקה, 1,200 בשעה, 28,800 ביממה, למעלה מעשרה מיליון וחצי בשנה! אוכלוסייתה של הודו נאמדת בכמיליארד נפש, והתפוצצות האוכלוסין היא אחת הבעיות היותר קשות של מדינה זו.
המשכילים מקפידים על משפחה קטנה, אבל מסעי ההסברה לאמצעי מניעה, עיקור ו"ילד אחד מספיק", לא ממש נקלטו ברחבי הודו. אין חינוך חובה, ולמרות שהלימודים בבית הספר העממי הם חינם, רואים המון ילדים קטנים משוטטים ברחובות, מקבצים נדבות, מציעים את מרכולתם הדלה לעוברים ושבים.

מקבצי הנדבות נטפלים ואינם מרפים. רבים מהם מעוותי גפיים, המציגים לראווה את מומם. התפוצצות האוכלוסין העמיקה את העוני והחריפה את המיפגעים האקולוגיים - מעגל קסמים שאין ממנו מוצא.

בסיורים הליליים חלפנו על-פני המון הומלסים (חסרי בית), שהמדרכה היא עבורם בית, מיטה ומיזרן. לעומת זאת, מי שהרופי מצוייה בכיסו, ימצא מקומות לינה בשפע ומכל סוג. מלונות פאר, מלונות סבירים (נקיים ונעימים), בתי הארחה, אכסניות. הכל שאלה של מחיר.

גם מסעדות ודוכני רחוב לא חסרים, אלא שכאן המחיר אינו נמדד בכסף, כי אם בקילקולי קיבה, שילשולים, בחילות או הקאות גם אם נקפיד לאכול בטוח ולשתות רק מבקבוקים עם פקקים אורגינליים, נחטוף את זה במוקדם או במאוחר. אין מי שלא עובר את זה (ולעיתים יותר מפעם אחת). אבל בסך-הכל זה לא נורא ונשארים בחיים. אחד הדברים הצורמים לתייר ברחבי הודו הוא הרעש. לא רק המולת האנשים, אלא הצפירות והציפצופים של כלי-הרכב הפרטיים והציבוריים, כולל הריקשות.

מאחורי כל כלי הנע על הכביש, תלוי שלט "צפור בבקשה". כולם, אבל כולם, צופרים עם כל הלב.
הנהיגה פרועה, הגדול מנופף את הקטן ממנו לשולי הכביש. ההודים, לפחות על הכביש, בוודאי נזקקים לחסדי שלושת האלים הראשיים שלהם, ברהאמה הבורא, וישנו המשמר ושיווה ההורס והמחדש.



 

אתרים שלא מוותרים


יש אתרים שהתייר, בין שהוא תרמילאי או תייר סולידי, לא יוותר עליהם. לבטח קראתם עליהם בכתבות ובמדורי הטיולים.
ובכל זאת....
בית-התפילה הבהאי בבהאפור, ניו-דלהי, הוא מיבנה מעוצב להפליא, שנעשה בהשראת פרח הלוטוס. המקום מוקף בפרחים ובבריכות מים ויש אפילו חומר הסברה בעברית. היה נחמד לפגוש את מנהל המקדש, שזיהה אותי כישראלית וסיפר על תקופת שירותו במקדש הבהאי בחיפה.

בג'ייפור, הידועה בכינויה "העיר הוורודה" (בשל האבנים ששימשו בבניית חומותיה), מומלץ לטפס על גב פיל חסון למרומי ארמון אמבר, לבקר במצודה, בארמונות המים. לא להחמיץ צילום של "ארמון הרוחות" האדום והמדהים, סימלה המסחרי של ג'ייפור.



בעיר אגרה, פרט לביקור חובה בטאג' מאהל ובמיבצר האדום, מומלץ סיור בעיר העתיקה פטהפור סיקרי, מרחק 40 קילומטרים משם. בסיקרי מצפה לכם חוויה רבת חושים, כולל עלייה לקברו של קדוש מקומי, כסגולה לפוריות.

רמת השימור, הניקיון והאחזקה באתרי התיירות החשובים ברחבי הודו, ראוייה לציון ועומדת בניגוד משווע להזנחה, לדלות ולזוהמה הזועקות משכונות המגורים הנושקות להם.
מומביי (שמה הישן-חדש של בומביי), השנייה בגודלה אחרי כלכותא ולפני דלהי, שחופיה היפים נושקים לים ערב, היא עיר תוססת והומה. כרך שופע מוזיאונים ומרכזי קניות מודרניים, אך האטרקציה העיקרית היא "המכבסה הפתוחה".

מדובר במיתחם ענק, מוקף חומה, המחולק לאין-ספור צריפונים דלים ו'פינות עבודה', שהן מחיצות דמויות שוקת. המים זורמים על-ידי הפעלת ברזי שאיבה, חוטי תלייה לייבוש מתוחים מכל עבר והעבודה ידנית. סוללת הכובסים והכובסות העמלניים, מקרצפים בחריצות את בגדיהן של רבבות משפחות. מדהים כיצד הם יודעים למי להחזיר איזו כביסה. הכניסה לשטח המכבסה אסורה, אבל לאחר שהזדהיתי כעיתונאית מישראל, איפשרו לי חמש דקות הצצה וחמישה צילומים. איזה יופי.


* צילומים: שוש להב

קישורים
תעשיית התיירות הישראלית, אילת, נגב, תל-אביב, ירושלים, העמקים, כרמלים, חיפה, נצרת, סובב כנרת, גליל המערבי, הגליל העליון, רמת הגליל

ביבליוגרפיה:
כותר: מהודו ועד חוש
מחברת: להב, שוש
תאריך: אוגוסט-ספטמבר 1999 , גליון 27
שם כתב העת: ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה
הוצאה לאור: ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית