עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מלחמות עולם > מלחמה קרה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
במהלך תקופת "המלחמה הקרה", שתי היריבות, ארצות הברית וברית המועצות, לא ניהלו מלחמה ישירה האחת נגד השניה, אך היו ביניהן הרבה מוקדי סכסוך שחלקם הובילו למלחמות: מלחמת קוריאה, משבר הטילים בקובה, הקמת החומה בברלין, ומלחמת וייטנאם.



עולם במלחמה הקרה : מאבקים צבאיים במסגרת המלחמה הקרה
מחברת: ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן


מלחמת קוריאה - סכסוך בינגושי במזרח אסיה

לאחר תבוסת יפן במלחמה העולם השנייה חולקה קוריאה, שהייתה עד אז תחת שליטת יפן, לשני אזורי כיבוש נפרדים. האזור מצפון לקו הרוחב 38 היה תחת פיקוח ברית המועצות והאזור מדרום לקו הרוחב 38 תחת פיקוח אמריקני. כוחות הכיבוש יצאו מאזורים אלה לאחר שהוקמו בהם שתי מדינות עצמאיות - הרפובליקה העממית של צפון קוריאה, הנתונה להשפעת ברית המועצות, והרפובליקה הדמוקרטית של קוריאה בהשפעת ארצות הברית (1948). שתי המעצמות פינו את כוחותיהן מקוריאה באמצע שנת 1949.

אולם השקט בקוריאה לא נשמר זמן רב. צבא קוריאה הצפונית, בסיוע חיילים מסין הקומוניסטית ונשק מברית המועצות, פלש לקוריאה הדרומית והשתלט על מרבית שטחיה (1950). צבא הדרום, שציודו היה דל, נסוג במהירות והובס.

בעיני ארצות הברית הייתה הפלישה צעד שעלול היה להוביל להשתלטות הקומוניזם על מזרח אסיה. לכן כינסה ארצות הברית את מועצת הביטחון של האו"ם. המועצה קבעה כי קוריאה הצפונית היא מדינה תוקפנית וקראה לצבאה לסגת. מועצת הביטחון אף החליטה לשלוח לקוריאה כוח צבא מטעם האו"ם. רובו המכריע של הכוח הצבאי שיצא לעזרת דרום קוריאה היה אמריקני. לאחר שורת קרבות התייצב הכוח האמריקני בקו רוחב 38.

בסופו של משא ומתן שנמשך כשנתיים שב ונקבע בחוזה השלום כי קו הרוחב 38 הוא קו הגבול בין שתי הקוריאות, כלומר, בין שני הגושים בחלק זה של העולם (1953). האבידות בנפש במלחמת קוריאה היו כבדות. כ-34 אלף הרוגים אמריקנים, כמיליון קוריאנים, וכרבע מיליון סינים.

סכנת מלחמה גרעינית במשבר הטילים בקובה

משבר חמור התרחש בזירה אחרת, בקובה - השוכנת מול חופי פלורידה. המשבר היה עלול להביא את העולם אל סף עימות גרעיני. השליט המושחת של קובה, שנהנה מתמיכתה של ארצות הברית, הודח במהפכה בידי פידל קססרו, שהיה בעל דעות מרקסיסטיות (1959). פידל קסטרו החליט לבצע בקובה רפורמות כלכליות-חברתיות ולשם כך הלאים רכוש רב שכלל גם מטעי סוכר ומכרות שהיו בבעלות חברות אמריקניות. ברית המועצות החלה לסייע לקובה תוך הידוק היחסים ביניהן וקובה הפכה לחלק מהגוש המזרחי.

בתגובה להתפתחויות אלה אישר נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, את נחיתתם של 12 אלף גולים קובנים חמושים שהתנגדו לפידל קסטרו, בחופי קובה. הם תכננו לארגן התקוממות עממית ולהפיל את משטרו של קסטרו. אבל ניסיונם נכשל (1961). אירוע זה חיזק את הקשר בין קובה לברית המועצות והגביר את מעורבותה בקובה. בקובה הוצבו טילים גרעיניים של רוסיה שטווח הפגיעה שלהם כלל את ארצות הברית.

לאחר שמטוסי ריגול אמריקניים גילו את בסיסי הטילים, הורה הנשיא קנדי לצי האמריקני להטיל סגר ימי על קובה. הסגר נועד למנוע מן הרוסים העברת טילים נוספים. קנדי הורה לעצור כל אונייה סובייטית נושאת טילים ולמנוע ממנה את המעבר לקובה. ואילו ברית המועצות הצהירה כי צוללות סובייטיות יטביעו אוניות אמריקניות שתבקשנה לעצור ספינות סובייטיות ליד חופי קובה. המשבר הידרדר כאשר הנשיא קנדי הכריז על מצב כוננות גרעינית והודיע כי כל טיל גרעיני שישוגר מקובה אל מדינה בחצי הכדור המערבי ייחשב כהתקפה של ברית המועצות על ארצות הברית והתגובה תהיה בהתאם. קנדי איים כי אם לא ייפתר המשבר בדחיפות תפתח ארצות הברית בפעולה צבאית להסרת איום הטילים. הנשיא האמריקני אף קרא לחרושצ'וב, נשיא ברית המועצות, לבטל את האיום הזה על שלום העולם ולהצטרף למאמץ לשים קץ למרוץ החימוש המסוכן.

מאה שישים ושמונה שעות של חרדה מפני מלחמה גרעינית חלפו על העולם בין 22 לאוקטובר 1961 ל-28 בו. בארצות הברית העריכו כי אם תפרוץ מלחמה גרעינית ייהרגו כ-120 מיליון אמריקנים ורוסים. לבסוף נפתר המשבר באמצעות חילופי מברקים בין שני הנשיאים. הוחלט כי ברית המועצות תפנה את הטילים מקובה וכי ארצות הברית תתחייב לא לפלוש לקובה.

כשנתיים לאחר סיום משבר קובה נחתם הסכם בין המעצמות המגביל את הניסויים הגרעיניים (1963) ולאחר מכן נחתם הסכם להגבלת תפוצתו של הנשק הגרעיני (1968).

ברית המועצות מקימה חומה בלב ברלין

נושא מעמדה של ברלין גרם למתיחות גוברת בין שתי המעצמות. ברית המועצות דרשה ממדינות המערב לפנות את ברלין, שהייתה נתונה בשטח השליטה הרוסי. במקביל נמשכה בריחה המונית של תושבים ממזרח גרמניה למערבה דרך ברלין. במהלך שנות החמישים ברחו ממזרח גרמניה למערבה כשני מיליון גרמנים. רוב הבורחים היו צעירים. שלטונות גרמניה המזרחית ניסו למנוע בריחת אזרחים באמצעות חקיקה וענישה, אבל צעדים אלו לא הועילו. לכן הקימו אנשי משמר ממזרח גרמניה, בהגנתם של חיילים סובייטים, חומה שנועדה למנוע את המעבר החופשי בין שני חלקי העיר (אוגוסט 1961). החומה נבנתה מבטון ומגדרות תיל והמחישה את החיץ בין שתי הגרמניות. על החומה הוקמו מגדלי שמירה ותושבי הבתים הסמוכים לחומה בחלק המזרחי של העיר חויבו לעזוב את בתיהם.

הקמת החומה לוותה בהגברת המתיחות הצבאית בין שתי המעצמות.
טנקים של ארצות הברית וברית המועצות ניצבו בברלין אלו מול אלו וטילים ארוכי טווח הוטענו על צוללות של ארצות הברית. הצבא הסובייטי ערך תמרון צבאי גדול ותגבורת של חיילים אמריקנים הגיעה לאירופה. רק כאשר נסוגה ברית המועצות מתביעותיה לפינוי ברלין חלה רגיעה במאבק בין שתי המעצמות.

החומה שחצצה בין שני חלקי העיר עמדה על תילה במשך עשרים ושמונה שנים (עד נובמבר 1989) ואף על פי כן לא מנעה מאזרחים רבים ממזרח גרמניה לנסות להימלט לברלין על ידי טיפוס על החומה, או דרך תעלות ביוב ומנהרות שחפרו. רבים מן הבורחים נורו ונהרגו. בביקור שערך הנשיא ג'ון קנדי בברלין (פברואר 1962) הכריז בגרמנית, לאות הזדהות עם תושבי ברלין: "אני ברלינאי".

מלחמת וייטנאם - סכסוך בינגושי נוסף במזרח אסיה

לאחר ששוחררה הודו סין משלטון צרפת (1954) הוקמו בה ארבע מדינות: דרום וייטנאם, צפון וייטנאם, קמבודיה ולאוס. בצפון וייטנאם, שבירתה הנוי, שלט משטר קומוניסטי ובראשו הנשיא הו צ'י מין. בדרום וייטנאם, שבירתה סייגון, שלט משטר פרו מערבי ובראשו הנשיא נגו דין דיים, שנתמך על ידי ארצות הברית.

המשטר בדרום וייטנאם היה לא יציב. הנשיא דיים נרצח (1963) ובנוסף לכך פעלה בדרום וייטנאם מחתרת קומוניסטית, הווייטקונג, שנתמכה על ידי הצפון. מחתרת הווייטקונג ניהלה מלחמת גרילה שנועדה לסייע להשתלטות צפון וייטנאם על הדרום במטרה לכונן מדינה וייטנאמית אחת תחת שלטון קומוניסטי.

כדי למנוע את נפילת מזרח אסיה בידי הקומוניזם הגביר הנשיא ג'ון קנדי את מעורבותה של ארצות הברית באזור. שבעת אלפים חיילים אמריקנים נשלחו לראשונה לווייטנאם. המעורבות האמריקנית בדרום וייטנאם גברה בחמש שנות כהונתו של הנשיא ג'ונסון (1968-1963). מספר החיילים האמריקנים שנלחמו בווייטנאם גדל משבעת אלפים לחצי מיליון והחלו הפצצות אוויריות על צפון וייטנאם. הנשיא ג'ונסון חזר וטען כי עליו להתמיד בהפצצות על וייטנאם כדי למנוע מצב בו יפול כל אזור דרום-מזרח אסיה בידי הקומוניסטים והאוקיינוס השקט יהפוך ל"ים אדום".

הלחימה בשדות האורז ובג'ונגלים של וייטנאם לא איפשרה לצבא האמריקני להפגין את יכולתו הצבאית. חיילי צפון וייטנאם והווייטקונג נלחמו בנחישות רבה והיו מוכנים להקריב כל קורבן. הו צ'י מין הכריז כי הוא מוכן לאבד עשרה וייטנאמים על כל אמריקני אחד ועדיין ימשיך להילחם. ואילו בארצות הברית היה המצב שונה: כלי התקשורת הביאו לכל בית את המידע על זוועות המלחמה. העיתונות, הרדיו והטלוויזיה דיווחו בהרחבה על המהלכים הצבאיים, על הישגים ותבוסות ועל המחיר האנושי הכבד. מידע על פגיעות החיילים האמריקנים באוכלוסייה אזרחית הוצג בהרחבה. המחאה של הציבור האמריקני נגד המלחמה הלכה וגברה. צעירים סירבו להתגייס, שרפו צווי גיוס וקראו להפסקת המלחמה. ההפגנות ברחבי ארצות הברית גברו בהתמדה. הנשיא ג'ונסון, שהותקף על מדיניותו בווייטנאם, החליט לא לרוץ לכהונה נוספת. בבחירות לנשיאות ניצח הנשיא ניקסון (1968), שהבטיח להוציא את חיילי ארצות הברית מווייטנאם. אבל המלחמה המשיכה להתנהל ונערכו הפגנות המוניות נגדה.

שיקולים צבאיים, פוליטיים, כלכליים ומוסריים גרמו לשינוי מדיניותה של ארצות הברית בווייטנאם. מלחמת הגרילה שניהל הווייטקונג הכבידה מאוד על הצבא האמריקני. מספר האבידות בנפש גדל בהתמדה. מימון המלחמה היה כרוך בהוצאות כבדות. מדינות בעולם ביקרו קשות את פעולותיה של ארצות הברית בווייטנאם. גם דעת הקהל האמריקנית התנגדה לשליחת בנים למלחמה באזור מרוחק. בד בבד גברו גם הספקות בדבר מוסריות המלחמה. כל הגורמים הללו היו בעלי השפעה מצטברת שהביאה את הממשל לשינוי מדיניותו.

ארצות הברית נחלה תבוסה במלחמת וייטנאם ולאחר חתימת הסכם שלום היא נסוגה מווייטנאם (1973). לאחר עזיבת האמריקנים לא נשמרה הפסקת האש, צבא צפון וייטנאם פלש לדרום, סייגון - בירת דרום וייטנאם - נכבשה, והמדינה הפכה לחלק מווייטנאם מאוחדת וקומוניסטית.

לחלקים נוספים של המאמר:

עולם במלחמה הקרה : תמונת מצב לאחר מלחמת העולם השנייה
עולם במלחמה הקרה : גילוייה הפוליטיים של המלחמה הקרה
עולם במלחמה הקרה : מאבקים צבאיים במסגרת המלחמה הקרה (פריט זה)
עולם במלחמה הקרה : תחרות בתחומי החימוש, הטכנולוגיה והמדע

ביבליוגרפיה:
כותר: עולם במלחמה הקרה : מאבקים צבאיים במסגרת המלחמה הקרה
שם  הספר: מסע אל העבר : המאה העשרים, בזכות החירות
מחברת: אביאלי-טביביאן, קציעה (ד"ר)
תאריך: 1999
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. המשך כותר : על פי תכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה לבית-הספר הממלכתי.
2. יועצים מדעיים: פרופ' ישראל ברטל, פרופ' שולמית וולקוב, ד"ר אביבה חלמיש, פרופ' דן מכמן, פרופ' בנימין נויברגר.
3. היסטוריה לכיתה ט' בביה"ס הממלכתי.
4. כרטוגרפיה: תמר סופר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית