|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
עד לפני הרפורמה של חזקיהו-יאשיהו היתה עבודת אלהים צמודה למקדש ולבמה.
הבמה והמקדש שימשו אפוא במואב מקום לתפילה, וכך היה גם בישראל לפני הרפורמה. אין צריך לומר שבהיות המקדש והבמה מקום זבח ומנחה נחשבה התפילה טפלה לקרבן ולמנחה.35 וכך אומר המשורר: "תכון תפלתי קטרת לפניך, משאת כפי מנחת ערב" (תה' קמא, ב), כלומר הוא מבקש שתפילתו ונשיאת כפיו יחשבו בעיני האל כקטורת ומנחה, שהן המתנות המקובלות לפני האלהים וגורמות ל"ריח ניחוח לה'".36 גם בימי בית שני, בתקופה שבה כבר היה בית הכנסת מוסד אוטונומי, עדיין היה הקהל רואה בהקטרת הקטורת את המעשה הפולחני החשוב ביותר, שאליו יש להצמיד את התפילה,37 ומכאן המושג "תפלת מנחה". ובכלל ראו בתפילות מעין תחליף לקרבנות. עם זאת יש להודות שלאחר חיסול הבמות והשתתת הפולחן על מקדש אחד ויחיד בירושלים, נותקה התפילה מזיקתה לפולחן המוחשי והפכה למוסד עצמאי, הקשור לבית הכנסת שאין לו דבר עם מקדש וקרבנות. מוסד זה מופיע במלוא מוחשיותו בתיאורי התפילות בימי עזרא ונחמיה. בנח' ח-ט אנו קוראים על העם המתכנס מועד החגים "הרחוב אשר לפני שער המים" כדי לקרוא בתורה ולהשמיע תפילות ווידויים. סדר הכנסים ותוכנם מזכיר לנו את סידורי התפילה ואת הקריאה בתורה בבית הכנסת כפי שהם מקובלים עד היום הזה. עזרא עומד על מגדל עץ, פותח את הספר וכנראה מגביה אותו, ואז קם כל העם על רגליו; כל אלה הם מנהגים המעוגנים בפולחן בית הכנסת. אחרי כן מברך עזרא את ה', וכל העם עונים אחריו אמן. הקריאה בתורה מלווה בתרגום ופירוש (נח' ח, ד-ח). בהמשך מסופר שבמשך ימי חג הסוכות קראו בתורה מדי יום ביומו (ח, יח). בכ"ד לחודש השביעי שוב מתכנסים בני העם וקוראים בתורה רביעית היום, ורביעית היום הם מתוודים ומשתחווים (נח' ט, א-ג). התפילה פותחת בשבח גדולת אלהים ובריאתו את כל אשר ביקום, על החייאת היצורים כולם ועל צבא השמים המשתחווים לאל, וממשיכה בבחירת ישראל, מתן תורה ושבת. כל אלו הם יסודות החופפים, כפי שנראה להלן (עמ' 225 ואילך), את מבנה תפילת ה"עמידה": א. ברכת אבות, שבה משבחים את האל על עליונותו בבריאה ("האל הגדול, הגיבור והנורא, אל עליון קונה שמים וארץ"). (ראה להלן, עמ' 226). לא נזכר כאן דבר על המקדש והעבודה בו, אף-על-פי שדווקא במועדים עלה העם לרגל למקדש והקריב מוספי חג (והשווה עז' ג, ד-ו). את העדר ההתייחסות לעבודת אלהים במקדש אפשר להסביר בכך שהמחבר מתאר תפילה וקריאה בתורה כפי שהיו נהוגות בהתכנסויות העם (= בית כנסת), ואלו אינן עניין לעבודה בבית המקדש, המתנהלת על-ידי הכהנים. בדרך זו אפשר להסביר גם את העדר אזכורו של יום הכיפורים. כידוע נעשית עבודת יום הכיפורים בעיקר המקדש, על-ידי הכהן הגדול, והעם נשאר פאסיבי. מחבר התיאור הנדון בנח' ח-ט, שעניינו עבודת אלהים מחוץ למקדש, לא מצא אפוא לנחוץ להתייחס לאירועים ולטקסטים הקשורים למקדש, ולכן לא הזכיר את יום הכיפורים, כשם שלא הזכיר את קרבנות ראש השנה וחג הסוכות.38 מסגרת ליטורגית זו, שאין לה כל זיקה למקדש, היא המאפיינת את בית הכנסת, ונראה שהיא פועל יוצא מחיסול הבמות. חיסול הבמות והמקדשים הפרובינציאליים יצר חלל ריק, שאותו מילא מוסד בית הכנסת. העם, שעד עתה חווה את חווייתו הדתית במקדש הקרוב למקום מגוריו, או בבמה שבעירו, היה זקוק לאחר הרפורמה לתחליף להם. ביטול הבמות ללא מתן תחליף פירושו היה חיסול החוויה הדתית היום-יומית, דבר שלא היה אפשרי בעולם הקדם, כבימינו. התחליף היה אפוא תפילה וקריאה בספר התורה, שהן עבודת אלהים בבית הכנסת. באופן זה נוצרת טרנספורמאציה בחיי הדת בישראל, ואחר כך גם בעמים: המעבר מדת פולחן לדת תפילה וספר, העומדת ביסוד בית הכנסת, הכנסיה והמסגד. עדויות על בנייני בית הכנסת אמנם יש לנו החל במאה ה-ג' לפנה"ס במצרים ההלניסטית,39 אך עבודת בית הכנסת ודאי לא התחילה באלכסנדריה של מצרים. כפי שראינו לעיל (עמ' 174), כבר באמצע המאה הה' לפנה"ס היו בארץ ישראל נהגי ליטורגיה סינגוגאליים מגובשים, ונראה שמנהגים אלו נעוצים עוד בימי יאשיהו היתה כרוכה במציאת ספר התורה, ואכן הקריאה בספר התורה היתה חלק חשוב ביותר של טקס התפילה בימי בית שני. לצד הקריאה בתורה היתה קיימת תפילה ובה שני מרכיבים בסיסיים: עשרת הדברות וקריאת שמע, המופיעים אמנם סמוכים זה לזה בדברים ה-ו. עשרת הדברות ו"שמע" נקראו כל יום בבית המקדש (משנה תמיד ה, א), ונראה שנוהג זה מעוגן בספר דברים עצמו, שהסמיך שתי פרשיות אלו זו לזו.40 כפי שנראה להלן (עמ' 217 ואילך) בולט ספר דברים ביסודות ובדפוסים הליטורגיים שבו, המוכרים לנו מהתפילות שמימי עזרא ונחמיה ואילך. הצהרות על ייחודו של האל, ושליטתו בבריאה, גבורות האל ונפלאותיו, בחירת ישראל וכיו"ב מצויות בתפילות שביצירה הדבטרונומיסטית, דהיינו בהיסטוריוגרפיה ובנאומים הפרוזאיים שבספר ירמיהו. סבירה מאד ההנחה41 שסופרים ממשפחת שפן, שישבו לאחר החורבן במצפה, מקום ריכוזם של אנשי שארית הפליטה בהנהגתו של גדליהו בן אחיקם בן שפן (מל"ב כה, כב-כו; יר' מ-מא), הם שגיבשו יצירות אלה, והדפוסים הליטורגיים שחדרו ליצירה הדבטרונומיסטית משקפים את נוסחאות התפילה שהיו מקובלות בקרב היהודים לאחר החורבן. אפשר להניח שבעיר מצפה שבבנימין נוסד לאחר החורבן מוסד בית הכנסת, שהתפתח והלך בתנופה רבה עם עליית הגולים מבבל בימי עזרא ונחמיה. ייתכן ש"בית ה'" שאליו באים לאחר החורבן אנשים משכם, משלו ומשמרון ומנחה ולבונה בידם (יר' מא, ה) הוא בית התפילה ופולחן במצפה, כפי שכבר הציעו לגרוס בשעתו.42 מצפה היה כידוע מקום מיועד להתכנסויות פולחניות למן ימי קדם (שופ' כ, א; כא, א, ה; שמ"א ז, ה ואילך, והשווה שמ"א י, יז) ועד ימי יהודה המקבי (מק' א' ג, מו). בסיפור על יהודה המקבי שבספר מקבים א' אף נאמר במפורש שנאספו במצפה משום שבמצפה היה לפנים מקום תפילה (Τόπος προσευχής) בישראל, וייתכן שהמחבר רומז לאו דווקא לימי השופטים ולימי שמואל, כי אם לימים שלאחר חורבן בית ראשון, שעה שמרכז שארית הפליטה היה במצפה (יר' מ-מא). בסיפור שבספר מקבים א מדובר בפרישת ספר התורה (ג, מח), דבר הרומז לקריאת התורה בהזדמנות זו.
לחלקים אחרים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
