עץ גבוה, בעל נוף רחב ומֵצל, ירוק תמיד, הפורח בסוף הקיץ. בין היתר, השתמשו בו בחרושת העץ.

בימי קדם היתה לאשל חשיבות מיוחדת בהקשר לענייני פולחן: לצורך קבורה, מזבחות, או כעצם מקודש.
בתנ"ך הוא נזכר שלוש פעמים:
1. אברהם נטע אשל בבאר שבע וקרא שָׁם בְּשֵׁם ה' אל עולם (בראשית כ"א 33) - עץ האשל נפוץ עד היום באיזור באר שבע;
2. שאול ישב תחת האשל ברמה (שמואל א', כ"ב 6);
3. עצמות שאול ובניו נקברו תחת האשל ביָבֵשׁ (שמואל א', ל"א 13), או תחת האלה ביבש (דברי הימים א', י' 12).
מצויים סוגים שונים של עצי אשל: בגְאוֹן הירדן ("אשל הירדן"), בחולות חוף הים ("אשל החוף"), ובמלֵחוֹת ("אשל ים המלח", "אשל מרובע", "אשל המַן" ו"אשל גְדַל פֵּירות").

לקריאה נוספת:
אשל