עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > מחתרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מחתרות וכוחות המגןעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > המאבק הצבאי להקמת המדינהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מחתרות וכוחות המגןעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > המאבק הצבאי להקמת המדינה
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
היערכות ה"הגנה" ופעולותיה מפירוק "תנועת המרי" ועד החלטת ה"חלוקה" (1947-1946).



התפתחות ארגוני המגן והמחתרת : חלק ט'


היערכות ה"הגנה" ופעולותיה מפירוק "תנועת המרי" ועד החלטת ה"חלוקה"

ההיערכות המחודשת בזירה המדינית אחרי הקונגרס הציוני הכ"ב, ב-1946, ניכרה גם במערכת הבטחונית והצבאית. משה סנה האקטיביסט התפטר מתפקידו הכפול כרמ"א וכחבר הנהלת הסוכנות מכיוון שערער על הקו החדש. בן-גוריון נטל את תיק הביטחון. מכאן ואילך נוצר פיצול ברור בין הסמכות האזרחית והמדינית, שרוכזה בידי הממונה על תיק הביטחון (שר הביטחון של "המדינה שבדרך"), לבין הסמכות הצבאית, שהלכה והתרכזה בידי הרמטכ"ל. תם תפקידו ההיסטורי של הרמ"א, שאיחד במידה רבה את שתי הסמכויות והיווה את חוליית הקישור העיקרית בין הרשות היישובית-הציבורית לבין הרשות הבטחונית המגולמת ב"הגנה". אמנם גם השינויים האלה לא התחוללו בהינף יד ועל-פי החלטה חד-משמעית. הם היו גלומים בתוך ההסדר החדש, שגובש לאחר הקונגרס הכ"ב, והם יצאו אל הפועל לאטם ולא מעט בלחץ אישיותו השתלטנית של בן-גוריון. התהליך כולו היה מלווה חיכוכים וחריקות וצרימות, שהפריעו לא מעט להתארגנותה של ה"הגנה" לקראת מבחן הכוח המכריע כנגד הערבים, ואף הגיעו לדרגה מסוכנת בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות.

בשנים 1947-1946 היה תקציב ה"הגנה" כ-382,000 לא"י, מזה כ-200,000 לא"י לתעש וקצת למעלה משליש - 120,000 לא"י - לפלמ"ח, הקצאה המעידה על המאמץ שהוקדש לטיפוח כוח המחץ הארצי הנייד.

המנהיגות המדינית והבטחונית כבר ראתה בעיני רוחה את ההתפתחות העתידה. היה זה ללא ספק הישגה הגדול ביותר בשלב מכריע זה של המאבק המדיני והצבאי להקמת המדינה: לא רק תבונה מדינית פעלה כאן, כי אם גם הנתונים וההרגלים הטבעיים של המערכת המדינית והבטחונית, שראתה בערבים ולא בבריטים את האויב העיקרי הניצב על דרכה של הציונות וחישלה את כוחה על-פי ממדיו של איום זה. לא במקרה ידעו נציגי ה"הגנה" להשיב על שאלת חברי ועדת החקירה של האו"ם (אונסקו"פ) מה יוכל היישוב לעשות כנגד התקפה ערבית כוללת במקרה של פינוי בריטי וסיום משטר המאנדאט. התשובה הנחרצת של הרמ"א היתה שה"הגנה" ערוכה זה זמן רב לקראת אפשרות כזאת ויש לאל ידה להתמודד עם ערביי ארץ-ישראל גם אם יסתייעו במדינות ערב השכנות. ואילו הדוברים בשם אצ"ל ולח"י, שגם אליהם הופנתה אותה שאלה, נטו לבטל את האפשרות שהערבים יתקיפו את היישוב היהודי או להטיל ספק בסיכוייה, שהרי הם היו ערוכים למאבק מסוג אחר לגמרי.

תעש ורכש

קשה עד מאוד היה לחולל שינויים מהירים בדפוסי המחשבה והמעשה של היישוב ומוסדותיו, וככלל זה גם ה"הגנה". היו יזמות והתחלות חשובות ביחס לארגון הכוחות להפעלת תעש (תעשיית נשק עצמית) ולרכישת נשק מסוגים שלא נודעו כמותם עד כה, והתקציב לצורכי ביטחון הוכפל ושולש. אך כל ההתחלות הללו היו מאוחרות מדי, איטיות ומצומצמות מדי בהשוואה לגודל האיום שהיה צפוי ליישוב עם סיום משטר המאנדאט. אחת המגבלות החמורות של ה"הגנה", שנחשפה במלואה בשעה זו, ככל שנתבהרו ממדי הסכנה המתקרבת, היה היעדרו של חיל שדה ראוי לשמו. ה"הגנה" היתה למעשה, רובה ככולה, חיל מגן סטאטי, בעל אופי מקומי, שלרשותו חוד חנית קטן ומובחר בדמות הפלמ"ח. בהיעדרו של חיל שדה בהיקף מספיק נגזר על הפלמ"ח למלא תפקיד זה בחודשים הקריטיים הראשונים של המלחמה עם הערבים, לספוג את עיקר המהלומות ולשאת בעיקר הנטל השוחק, עד שאורגנו והוכשרו חטיבות השדה של ה"הגנה". הפלמ"ח היה המירב שיכול היישוב להפיק מעצמו בתנאים המאנדאטוריים, ומהבחינה האיכותית עלה הפלמ"ח לאין ערוך על חיל שדה רגיל.

בן-גוריון, שהיה המנהיג הבולט בהכנות לקראת העימות הגורלי, הביע את אכזבתו ממצבת הכוח שמצא ב"הגנה" עם כניסתו לתפקידו כממונה על הביטחון. ביקורתו היתה מוגזמת, אופיינית לאדם שנטה לבסס את מנהיגותו על שינויים וחידושים שהם פרי יזמתו. בן-גוריון לא העריך נכונה את כושרם הצבאי והמקצועי של מפקדי ה"הגנה" ולוחמיה. הוא לא האמין שבתנאי המחתרת אפשר היה להכשיר דור של לוחמים ומפקדים שיהיו מסוגלים לעמוד במערכה גלויה בשדה הקרב כנגד צבאות סדירים. הוא לא היה מודע לכוח הפנימי האמיתי הגלום ב"הגנה" ובפלמ"ח; עצמה צבאית הצטיירה בעיניו בדמות צבא סדיר במתכונת בריטית. על כן נטה בן-גוריון לחשוב שדווקא ביוצאי הבריגאדה היהודית ובניסיון שצברו בתקופת שירותם במסגרת הצבא הבריטי טמון הסיכוי להצלחת היישוב במלחמה הצפויה עם הערבים. הוא הרחיק לכת עד כדי ניסיון לגבש תכנית להקמת צבא סדיר חדש בנפרד מן ה"הגנה", צבא שיתבסס על אנשי הבריגאדה והיחידות היהודיות האחרות בצבא הבריטי. ניסיון זה היה מופרך מעיקרו ולא הגיע לכלל מימוש. כוחו הצבאי העיקרי של היישוב היה הכוח שרוכז ב"הגנה". אך לחצו של בן-גוריון הניב לפחות תוצאה אחת: הוא סלל את דרך לשילובם של אנשי הבריגאדה בתהליך המזורז של ארגונו מחדש של הכוח לקראת העימות הצפוי עם הערבים.

"ועד הביטחון היישובי"

עד לרגע האחרון ממש, ולמעשה עד להקמת המדינה, לא הובהרו סופית היחסים ההירארכיים בתוך מערכת הפיקוד של ה"הגנה", בין הרמטכ"ל והרמ"א והממונה על תיק הביטחון; בין המערכת הצבאית לבין המערכת היישובית-האזרחית; בין הנהלת הסוכנות לבין הוועד הלאומי מייצגי המרות האזרחית. מבחינה עקרונית ומעשית היה ברור למדי מי עומד מעל מי והדברים לא הגיעו אף פעם לכלל כפירה בסמכויות: אך תחומי ההפקר בין הרשויות והתפקידים היו רחבים למדי, והיה זה מקום לחיכוכים וגילויי עצמאות מצד זה או אחר. אולם לקראת המבחן הצפוי נעשה מאמץ ליישר את ההדורים הפוליטיים ה"היסטוריים" שהפריעו עד כה למיצוי כוחו של היישוב. בספטמבר 1947 הוקם "ועד הביטחון היישובי", שתפקידו היה להביא לכלל תיאום בין הנהלת הסוכנות לבין מוסדות היישוב, לאפשר את גיוסו המלא של כוח האדם היישובי ולהבטיח את כפיפותו הגמורה של הגוף הצבאי לרשות המדינית-האזרחית.

ההיערכות החדשה נתאפשרה תודות לשורה של החלטות וסיכומים שנתקבלו במוסדות העליונים של ההסתדרות הציונית והיישוב - בוועד הפועל הציוני, בוועד הלאומי, באסיפת הנבחרים ובכינוס ציוני מיוחד שהתקיים בירושלים סמוך להכרעה המדינית באו"ם. דומה שככל שקרב רגע ההכרעה לבש היישוב רוח של משמעת אזרחית ומדינית, שדורבנה על-ידי תחושות האיום המרחף עליו. ביטוי מובהק לכך ניתן בתקציב החדש לענייני הגנה שאושר לשנת תש"ח - בשיעור של למעלה מ-3 מיליון לא"י. היה זה תקציב מהפכני ממש, גדול פי חמישה מן התקציב של השנה שחלפה. בעיני אלה שחשבו במושגים של התמודדות עם ערביי ארץ-ישראל נראה התקציב מנופח, ואילו בעיני אלה שראו לנגד עיניהם התמודדות עם צבאות מדינות ערב והכירו את מחסוריה של ה"הגנה" היה זה תקציב ריאלי. משהגיעה שעת המבחן התברר שהתקציב פיגר הרבה אחרי הצרכים.

מצבת הכוחות של ה"הגנה" ב-1947

ערב ההכרעה המדינית באו"ם מנה ארגון ה"הגנה" כ-45,000 איש. 9,500 נמנו עם שורות הגדנ"ע (גדודי הנוער), 27,000 עם החי"ם (חיל משמר), 7,000 - חי"ש (חיל שדה) ונוטרים, 2,200 - פלמ"ח. רק על הפלמ"ח אפשר לומר שכושרו הקרבי היה מניח את הדעת. הקושי העיקרי בהכשרתו של כוח שדה גדול יותר היה נחוץ עתה לא בסיכות תקציביות כי אם בהיעדרו של שלד פיקודי מתאים - בכל הרמות - למן מפקדי כיתות ועד מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים. על היעדר זה אי-אפשר היה להתגבר בתוך זמן קצר.

גם מצבת הנשק של ה"הגנה" היתה רחוקה מלהניח את הדעת. בכל שנות קיומה נאבקה ה"הגנה" לקיים את מאגר הנשק העצמי של היישוב בתנאי מחתרת. תנאי אחסנה גרועים, מקורות רכש מפוקפקים, תקציבים מוגבלים, עינם הפקוחה של השלטונות הבריטיים - כל אלה חסמו את אפשרויות גידולו של אוצר הנשק של ה"הגנה". בשיטות הרכש הישנות ובתפוקה העצמית של תעש אפשר היה איכשהו - למרות הבלאי הגדול - לקיים את מצבת הנשק הדרושה ליישוב לצורך התמודדות עם הערבים המקומיים. באפריל 1947 היה מצאי הנשק של ה"הגנה" כ-10,000 רובים, 1,900 תת-מקלעים, 444 מקלעים, 186 מכונות ירייה (מקלעים כבדים), 672 מרגמות קלות (2 אינצ'ים) ו-96 מרגמות בינוניות (3 אינצ'ים). נשק זה היה בו כדי להתגבר על האיום מצד הערבים המקומיים, אך לא היה בו כדי להשיג הכרעה צבאית בארץ-ישראל, ובוודאי לא כדי להתגבר על הצבאות הסדירים של מדינות ערב.

קראו עוד מאמרים מתוך הפרק "התפתחות ארגוני המגן והמחתרת":

חלק א' - משמירה ו"גדודים" סדירים להגנה עצמית
חלק ב' - ארגון ה"הגנה" במרות הסתדרות העובדים הכללית (1930-1920)
חלק ג' - בין "מאורעות" ל"מאורעות": "השנים הרזות" של ה"הגנה"
חלק ד' - התארגנות ה"הגנה" אחרי מאורעות תרפ"ט כארגון כלל-יישובי והפילוג (1936-1929)
חלק ה' - שנות השיתוף והלגאליות למחצה (1939-1936)
חלק ו' - משיתוף ל"מאבק צמוד"
חלק ז' - התמורות בהתגבשות הכוח הצבאי במלחמת העולם השנייה (1945-1939)
חלק ח' - ה"הגנה" בתקופת "המאבק" (1946-1945)
חלק ט' - היערכות ה"הגנה" ופעולותיה מפירוק "תנועת המרי" ועד החלטת ה"חלוקה" (פריט זה)
חלק י' - מארגון הגנה ב' " ל"ארגון צבאי לאומי" רוויזיוניסטי (1939-1931)
חלק י"א - התפתחות האצ"ל בארץ ובגולה עד מלחמת העולם השנייה
חלק י"ב - משיתוף פעולה ל"מרד" - האצ"ל ולח"י במחתרת "עמוקה"

ביבליוגרפיה:
כותר: התפתחות ארגוני המגן והמחתרת : חלק ט'
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

1. המשך כותר: ההיבט המחתרתי והצבאי של היישוב היהודי בתקופת המאנדאט.
2. הפריט לקוח מתוך הכרך התשיעי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית