הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > יונה
ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה


תקציר
עיון פרשני בפרק ב' ביונה. העיון נעשה בדרך הקריאה המדוקדקת תוך שימת לב לכל פסוק ולכל מילה. במהלכו נשאלות שאלות תוכן ומובאים דברי פרשנים מסורתיים ובקורתיים. השאלה המרכזית שנדונה בפרק היא שאלת היחס בין החלק השירי (תפילת יונה במעי הדג) לבין החלק הסיפורי.



עיון בספר יונה : פרק ב
מחברת: לאה פרנקל


בדיון על פרק ב עלינו להבדיל בין שני הסוגים הספרותיים המשמשים בו: בין החלק הסיפורי (א) בפסוקים א-ב, יא ובין החלק השירי (ב), תפילת יונה, בפסוקים ג-י. בהתאם לעניין נקדים את ההתבוננות בחלק הסיפורי.

(א)

פסוק א

וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.

"וימן" – פיעל משרש "מנה". הפועל חוזר עוד שלוש פעמים בספרנו, בכל פעם באותה הצורה "וימן": ד, ו, ז, ח. המושא של הנשוא "וימן" משתנה: דג, קיקיון, תולעת, רוח קדים; ואילו הנושא הוא אחד בארבע הפעמים: ה', ה' הוא הממנה.

הוראת הפועל מתבררת על פי מקומות אחרים בהם מופיע הפועל במקרא: יעד (הועיד), זימן, הפקיד. כך בדניאל א, י: "...ירא אני את אדני המלך אשר מנה את מאכלכם ואת משתיכם..."; וכן שם, יא: "ויאמר דניאל אל המלצר אשר מנה שר הסריסים על דניאל חנניה מישאל ועזריה"; וכן איוב ז, ג: "...ולילות עמל מנו לי"; וכן בספרנו: ה' הפקיד, הועיד דג גדול, קיקיון וכיוצא באלה.

מתי חלה הפעולה המובעת ב"וימן"? השאלה לכאורה מיותרת; הרי צורת העתיד עם וי"ו ההיפוך מעניקה לפועל את זמנו כחל אחרי הפעולה שהוזכרה לפניו. זוהי הצורה הרגילה המשמשת בסיפור המקראי (המודוס של הסיפור, המשמעות הסיפורית) להבעת רציפותה של העלילה. אבל דווקא משום כך מתעוררת כאן שאלה על זמנו של "וימן". הרי לפני זה שמענו: "וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים". האומנם חל "וימן" רק אחרי כל מה שמסופר בפרק א, טז?

תשובה חיובית לשאלה זאת בוודאי אינה סבירה. [ביוואר מבקש להיחלץ מן המיצר על ידי שהוא מייחס לפועל "וימן" את ההוראה: ויצו – ordered. אבל אין זה פיתרון מתקבל על הדעת שהרי גם אם הדג עשה את מצוות ה' מיד אחרי המסופר בסוף פרק א, עבר זמן רב מכדי התקבל על הדעת, מעת שיונה הוטל אל הים ועד שהדג בלעו כשיונה עדיין חי]. על כורחנו עלינו לתפוס את המסופר במחציתו הראשונה של פסוק א כהתרחשות שאירעה לפני המסופר בפרק א, טז ואף לפני המסופר בפסוק טו. הרי שעה שיונה מוטל אל הים, הדג כבר זומן, מונה לתפקידו לבלוע את יונה. לופינק לפרק ב, א: "...הסיפור מתחיל מחדש, אצל ה', עוד לפני הרגע בו צולל יונה במים: בשעה שה' ממנה את הדג הגדול לבלוע את יונה". הזמן המשתקף במסופר בראש פרק ב מתייחס, איפוא, לזמן המשתקף במסופר בסוף פרק א באופן זה:

פרקי דרבי אליעזר י: "רבי טרפון אומר – ממונה היה אותו הדג לבלוע את יונה מששת ימי בראשית שנאמר (יונה ב, א): 'וימן ה' דג גדול לבלע את יונה'". על פי פשוטו של הכתוב בוודאי אין צורך לחזור עד ימי בראשית; אבל מכל מקום חל מינוי הדג לתפקידו עוד לפני שיונה הוטל אל הים. במלה "וימן" מתחילה איפוא פיסקה סיפורית חדשה, ודומה לדרגת הזמן המשתקפת בסוף פרק א.

מחציתו השנייה של פסוק א משמיעה שהדג עשה את מה שהוטל עליו – "ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות". כאן כדאי להעיר כי אין טעם לשאלה: וכי ייתכן שאדם יחיה במעי דג משך שלושה ימים ושלושה לילות? כשם שאין טעם לשאלה: וכי ייתכן בכלל שדג יבלע אדם? מסתבר שבמציאות הריאלית הדבר לא ייתכן, על כל פנים לא תיתכן הישארות בחיים בבטן דג במשך שלושה ימים. אבל יש להטעים כי במציאותו של ספר יונה הדבר ייתכן ואומנם אירע, וכמסופר בו בתחילת פרק ב אכן אירע.

פסוק ב

וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל-ה' אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה.

יש מי שטוען (מרטי) שהחזרה על הנושא "יונה" מיותרת ושגם החזרה על מקום הימצאותו ב"מעי הדגה" מיותרת; הרי כל זה כבר נאמר קודם ומובן איפוא מעצמו בפרק ב. ברם, התחשבות במה שסופר בספר יונה עד כה תעלה כי החזרה לא זו בלבד שאיננה מיותרת אלא שנודעת לה משמעות עמוקה.

הכרנו את יונה כאיש הבורח מלפני ה' בלי השיב לשולחו אף במלה אחת. אחרי פרוץ הסער שמענו את דברי רב החובל אל יונה: "...קום קרא אל א-להיך...!", אך נדמה היה לנו כי יונה לא שת לבו גם להפצרותיו של רב החובל. והנה כאן, אחרי ששהה שלושה ימים ושלושה לילות במעי הדגה – עתה הוא מתפלל! בחזרה על הנושא "יונה" מתבטאת התרגשותו של המספר לגבי מה שהוא עומד להשמיע: אותו איש סרבן ועקשן, שלא פנה אל א-לוהיו עד כה בשום מלה, אותו איש נכנע סוף-סוף ומתפלל אל ה'. אכן "יונה" הוא, הוא ולא אחר! על-כן: "ויתפלל יונה...". והיכן נכנע האיש? באונייה לא נכנע, אף לא בירכתי הספינה. גם כאשר האנשים חקרוהו לא נכנע ואף לא שעה ש"וישאו את יונה ויטלהו אל הים". רק כאן הוא נכנע, אחרי היותו כלוא שלושה ימים במעי הדגה. על-כן: "ויתפלל יונה... ממעי הדגה". ומיהו הא-ל אליו פנה יונה בתפילתו? "אל ה' א-להיו". לא רק "ה'" נאמר אלא א, "א-להיו". המלה האחרונה, הסיומת המורה על היחס האישי, רומזת להתמוטטותו, לכניעתו המוחלטת של זה שביקש לברוח. אם תחילה התאמץ יונה להתרחק ככל האפשר מן ה', הנה עתה הוא חוזר אליו, מבקש את קרבתו, את – "א-להיו". בשעה ההיא מתברר ליונה, יותר מאשר בעת שאר הקורות שפקדוהו, כי בריחתו נכשלה. בכך מדגים גורלו של יונה את דבריו של בעל מזמור קלט (ז-י): "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח? אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול – הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית. – גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך".

בגוף תפילתו של יונה נעיין אחר כך; תחילה נסיים את עיוננו בחלק הסיפורי.

פסוק יא

וַיֹּאמֶר ה', לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה, אֶל-הַיַּבָּשָׁה

תוכן דברי ה' אל הדג מובן ממחציתו השנייה של הפסוק, כשם שמובן מתוך מחציתו השנייה של פסוק א, שהדג עשה את שליחותו ובלע את יונה. בכך מסתיימת עלילת הדג. לופינק מצביע על המבנה המתוכנן של עלילה זאת:

המבנה הכיאסטי בולט. בשתי הצלעות החיצוניות הנושא הוא ה'. ה' פועל בדג והדג פועל ביונה. בשתי הצלעות הפנימיות הנושא הוא יונה. יונה שרוי במעי הדג (לא ב"דג"), ומשם הוא פועל, הוא מתפלל אל ה'. על-כן חוזר ה' ופועל בדג והדג חוזר ופועל ביונה: "ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה".

השערות מרובות הובעו בקשר לדג הגדול שבלע את יונה. המעוניין יכול לקרוא עליהן, לדוגמה, במבוא לפירושו של בייואר על ספר יונה (עמוד 5). כאמור, השאלה לגבי עלילת הדג איננה אם המסופר ביונה ב, א; ב, יא ייתכן כאירוע ריאלי או לא. די לנו שבספר יונה הדבר ייתכן, ואומנם כמסופר בו הוא אכן אירע. השאלה היא מה משמעותה של עלילה זאת בספרנו. בייואר מזכיר בין היתר את דעת טרומבול הטוען כי סביר מאוד שיונה נבלע על ידי דג גדול ואחר כך הוקא מתוכו אל היבשה, על-מנת שאנשי נינוה יכירו בו כנציגו של אלוהיהם דגן (דגון), וכך יאמינו בדברו ויחזרו בתשובה. (בניגוד לכך עיין אנציקלופדיה מקראית ערך דגן כרך ב סוף טור 624). בדין טוען בייואר נגד השערה זאת, שכן לא זו בלבד שאין להנחות אלה כל יסוד בסיפור, אלא שהן אף נוגדות כליל את רוחו. ושום דבר אינו רחוק יותר מדעת המחבר מאשר לומר שיונה, נביא ה', שהכריז באוזני המלחים כי ה' הוא 'א-להי השמים... אשר עשה את הים ואת היבשה' ושנשלח על ידי ה' להכריז את בשורת ה', יעשה על אנשי נינוה את הרושם של נציג אלוהי הדג שלהם...".

אנו מסכימים עם דבריו אלה של בייואר, אלא שבמקום "מדעת המחבר" נאמר: מכוונת הסיפור.

על משמעותה של עלילת הדג אין לעמוד אלא על-יסוד הכתוב. גויטיין: "דג, אם הוא בכלל בולע בן אדם, רוצה לכל הפחות ליהנות ולעכל אותו. דג זה אינו אלא עבד נאמן לא-לוהיו. הוא נמצא במקום ברגע הנכון ומלין את יונה לשלושת ימים ומקיאו בבוא הזמן לפי מצוות הא-ל". דעה זאת בוודאי מכוונת לפשוטו של הכתוב. נכונותה מתבררת לא רק בעניינו של הכתוב, במסופר בפרק ב, יא, אלא כפי שכבר ראינו, גם בסטרוקטורה של הכתוב, עליה מצביע לופינק. סטרוקטורה זאת מטעימה כי הדג אינו אלא מושא פעולתו של ה'.

ברם, בדבריו עומד גויטיין רק על צד אחד שבמשמעות העלילה. אלא שיש לדון על משמעות זאת משתי נקודות ראות. בעצם עומד גויטיין על כוונת העלילה מן האספקט של השומע – הקורא את הסיפור על יונה, את ספר יונה. מן האספקט הזה אומנם נתפס הדג כעבד נאמן לא-לוהיו. ברם, יש לדון בנפרד על כוונתה של עלילת הדג מן האספקט של הנפש הראשית שבסיפור, מן האספקט של יונה: מה משמעות האירוע בעיני יונה? כיצד תופס יונה את דבר בליעתו על ידי הדג? כיצד מתייחס יונה לאשר מצאו אחרי שהוטל אל הים? האומנם רואה אף הוא בדג עבר נאמן לא-לוהיו? האם בכלל כוונת האירוע לגבי יונה היא שיונה יכיר בדג בראש ובראשונה כבעבד נאמן לא-לוהיו? כלום נועד האירוע ללמד את יונה לפני כל, כי הדג הוא עבד נאמן לא-לוהיו?

נדמה לנו שהתשובה על שאלה אחרונה זאת היא שלילית. הדג עושה פעולה מכרעת ביונה עצמו, ולכן יעמוד יונה בראש ובראשונה על משמעותו של הדג ביחס אל עצמו. ואומנם זוהי כוונת האירוע לגבי יונה. בהכרח יסיק יונה מן הקורות האחרונים שמצאוהו כי הדג הצילו מטביעה, ממוות במצולות. באותו רגע של סכנת נפשות לא נדרש מיונה להגיע להכרות דתיות-עיוניות בדבר היחס שבין הדג לבין שולחו הא-לוהי. די לו לתפוס את היחס שבין הדג לבינו: הדג הציל את חייו מוות בטוח.

וכאן עלינו לצעוד צעד נוסף ולשאול שאלה: מה תהיה תגובת יונה על מה שמצאו? כיצד יגיב יונה על הצלתו? נזכור נא את המסופר בפרק א; שאיפה אחת מציינת את התנהגותו של יונה, את מעשיו, את שתיקתו ואת דיבורו: לברוח מן השליחות שהוטלה עליו. הבריחה מתחילה בקומו לירד ליפו, היא נמשכת בירידתו באונייה, נמשכת בירידתו לירכתי הספינה, נמשכת בתגובתו האילמת לדברי רב החובל ונמשכת עוד בעצתו לאנשי הספינה להטילו אל הים. יונה מוכן לברוח בעיניים פקוחות אל המוות, ובלבד שלא ילך בדבר שולחו. אך כשם שנסיונות בריחותיו הראשונות לא עלו יפה, כן לא יצליח אף נסיונו האחרון, נסיון הבריחה אל מצולות-ים. יבוא הדם וישים לאל את אחרית מנוסחתו של יונה אל המפלט האחרון, אל המוות. מה תהיה, איפוא, תגובת האיש על חווייתו בהיותו נבלע על ידי הדג?

ניתן להניח כי תפילת יונה תכלול תשובה על שאלתנו. על-כן נעבור עתה אל חלקו השני של דיוננו לפרק ב.

(ב)

מרבית החוקרים סבורים כי תפילת יונה בפסוקים ג-י איננה מקורית בספרנו, אלא הוכנסה אל תוכו רק אחרי שכבר נתחבר ונכתב הסיפור, עלילת הספר. מה הן טענותיהם של החוקרים?

(א) תפילתו של יונה היא תפילת הודיה, הודיה על עזרה בשעת צרה ועל תשועה מסכנה גדולה (כגון פסוקים ג, ה, ז, י). הסכנה מתוארת כסכנה שחלפה; בעל התפילה נחלץ הימנה והוא מודה על כך לא-לוהיו. לא ייתכן שזוהי תפילתו של יונה ממעי הדגה, אחרי היותו כלוא במכלאו שלושה ימים ושלושה לילות. לשון אחר: לא ייתכן שבעל הספר שם בפי יונה תפילה זאת. אילו שם בפיו תפילה, היתה זאת תפילת בקשה לעזרה ולא תודה על הצלה!

בהתייחסותם לדעה זאת מעלים חוקרים ופרשנים שתי טענות-נגד:

  1. בספר יונה שלנו אין התפילה עומדת במקומה הנכון. מסתבר שבמקור עמדה אחרי פסוק יא. שם, אחרי התשועה, יש אומנם מקום לתפילת הודייה.
  2. הדעה הנזכרת – הנחתה בעוכריה. מניין שלא ייתכן כי יונה אמר את תפילת הודייתו אחרי היותו שלושה ימים במעי הדגה? כלום לא מסתבר שבעצם הימצאותו בבטן הדג הכיר יונה את עזרת א-לוהיו, את הצלתו מתוך סכנת נפש?

"...מחבר הספר מבקש לרמוז שתחילת הצלתו של יונה היתה כשבלעו הדג והצילו מטביעה"60. וביתר הרחבה אחד המפרשים61: "יונה נשתכנע שה' חפץ בחייו ולא במותי וכי בעל החיים, אשר בלעו לא היה אלא שלוחו של ה' להצלתו. הלוא הוא היה קבור כפליים, תחילה על ידי הים שבלעו ואחר כך על ידי הדג שבלעו, ובכל זאת לא מת מיתת חנק כי אם הוסיף לחיות במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות! על כן אין בתפילתו אף מלה אחת של בקשה להצלה, אלא היא כוללת תודה על הצלה אשר לפי הכרתו הברורה כבר חזה אותה מבשרו. בעצם חייו ובתודעתו הצלולה אשר לפי הכרתו הברורה כבר חזה אותה מבשרו. בעצם חייו ובתודעתו הצלולה בתנאים אלה, אשר בלעדי התערבותו הבלתי אמצעית של ה' היו זה מכבר מביאים לו מוות בטוח, הוא הכיר את העדות החיה ביותר לקרבת ה' המושיעה, היא ערבה לו שה' סלח לו על אווילותו ושה' חפץ לקיימו לפעילות נוספת בעתיד".

דברים אלה בתמציתם כבר נמצא אצל ר"א מבלגנצי: "...וכאשר היה זמן גדול במעי הדג שלא מת ולא נשתנה, אז ידע שלא חפץ ה' להמיתו אלא להראות לו כוחו וגבורתו ולהכניע לבו שילך בשליחותו, ואז התפלל והודה ושיבח".

ברם, טענה שנייה לחוקרים נגד מקוריותה של תפילת יונה בספרנו:

(ב) נניח שהתפילה אכן עמדה במקור אחרי פסוק יא, או שבעל הספר תפס את הדג הבולע את יונה כהצלתו של יונה והמזמור הוא, איפוא, מזמור הודיה כתוכנו וכלשונו – גם אז אין התפילה נראית כתפילה שבעל הספר יעדנה ליונה ושם אותה בפיו. אילו היתה זאת תפילת הודיתו של יונה, היינו מצפים לשמוע בה לפחות מקצת קורותיו של יונה, רמזים אחדים התואמים את הסיטואציה שלו. לדוגמה: המתפלל מזכיר בהרחבה ובפירוט את סכנתו, את שקיעתו וירידתו עד לקצבי הרים כשסוף חבוש לראשו, ואילו על הצלתו על ידי הדג אינו אומר דבר, אלא מסתפק במשפטים כלליים כגון: "...שמעת קולי... אך אוסיף להביט אל היכל קדשך... ותעל משחת חיי... ותבוא אליך תפלתי...". האומנם כה מעט התרשם מן החוויה המופלאה בהיותו נבלע-נושע על ידי הדג? כן מצפים החוקרים שהתפילה תזכיר דברי חרטה מצד יונה על בריחתו והבעת הסכמתו ללכת מעתה בשליחותו של ה'.

לפיכך סבורים החוקרים כי תפילת יונה אינה אלא מזמור הודיה, מעין המזמורים השמורים בספר תהילים. כידוע משולבים קטעים שיריים גם בסיפורים מקראיים אחרים, כגון תפילת חנה בסיפור שבשמואל-א ב, או תפילת חזקיה בסיפור שבישעיה לח. ייתכן שהיה זה נוהג מקובל על סופרי המקרא לשלב פרקי שירה בעלילות סיפוריות. לכן מסתבר שאחד מקוראי הספר בחר במזמור זה שמצאו בקובץ מזמורים, והכניסו אל תוך הכתוב, או שמחבר הספר עצמו חשב מזמור זה שהיה ידוע לו, כהולם לשימו בפי יונה.

מבלי לחלוק על הדעה שתפילת יונה היא מזמור כדוגמת המזמורים שבספר תהילים62, רצוננו להתייחס לטענתם השנייה של החוקרים ולמסקנתם. החוקרים מצפים להתייחסויות ברורות ומפורטות יותר בין תפילת ההודיה של יונה לבין הסיטואציה המיוחדת בה היה נתון על פי המתואר בחלקו הסיפורי של הספר. אבל טענה זאת נגד מקוריותה של התפילה בספרנו מפוקפקת. הלוא זה דווקא מטיבם של שירי התודה המזמוריים, שאינם מזכירים את פרטי ההתרחשות, אשר בעקבותיה מזמר מזמר בעל המזמור את שירו. כשהאדם שרוי בצרה וכשכאבו תוכף עליו, אינו רואה אלא את עצמו ואת סבלו. אולם אחרי שהמאמין חזה מבשרו את ישועת ה' שוב אין ענייניו הקטנים של האני עומדים במרכז. היציאה מן המיצר החומרי והנפשי גוררת גם יציאה מן המיצר של העמדה היותר סובייקטיבית אל המרחב של עמדה אובייקטיבית יותר. דוגמאות אחדות:

מזמור ג, ט בהשוואה אל כל הפסוקים הקודמים לו; ומזמורים כב, כז ואילך, כח, ח ואילך, לא, כד ואילך, עז, יד ואילך בהשוואה אל כל הפסוקים הקודמים להם.

הטוענים נגד מקוריותה של תפילת יונה בספרו גם מעירים, כאמור, על העדר דברי חרטה בתפילה ועל העדר הבטחתו של יונה למלא מעתה את תפקידו בהתאם לדבר ה'. אך מניין שיונה צריך להשמיע דברים כגון אלה בתפילת הודייתו? ייתכן, אולי, שאומנם התעוררו בלבו מעין רגשי חרטה, ובכל זאת, משום מה, לא הביעם בלשון; אך גם ייתכן שיונה לא התחרט כלל על בריחתו. אפשרות אחרונה זאת נראית לנו סבירה יותר, לפי דמותו של יונה שהכרנוה עד כה. נראה יותר שיונה לא הבטיח כי מעתה ילך בשליחות ה' מאשר הבטיח כי אכן ילך. אף בעניין זה ייתכן שבלבו קיבל על עצמו ללכת, הואיל ולמד כי אי אפשר שלא ילך, אבל עם כל זאת לא הביע נכונות להליכה במלים. הרי לאמיתו של דבר לא היה מוכן ללכת גם עכשיו; ויבוא המשך הסיפור ויעיד.

לפי דעתנו אין הבעיות הנזכרות, הקשורות בתפילת יונה, כה קשות עד שאין יכולת לאמר שיונה עצמו אמרה. על יסוד עיוננו עד כה מתקבל על הדעת שתפילת יונה היא מזמור שלא נתחבר על ידי בעל ספר יונה. אומנם יש הסבורים63 כי מחבר הספר עצמו חיבר אף את מזמור ההודיה שבפרק ב. אבל גם אם לא הוא חיבר את מזמור ההודיה, הרי ייתכן שהוא מי ששם את המזמור בפי יונה.

ברם, מתעורר עוד קושי לגבי מקוריותה של התפילה בספרנו, קושי שהחוקרים אינם עומדים עליו. נוכחנו כי פרק א' מסיים את דבריו על יונה בתיאור נסיונו האחרון של יונה לברוח משליחותו. יונה נמלט אל המוות. והנה מתברר ליונה שגם מפלט אחרון זה אינו פתוח לפניו. אף משאלתו האחרונה, המוות, נמנעת ממנו. כלום לא מובן הדבר שיונה יראה בדג שבלעו את עונשו של א-ל הרודף אחריו בסערה? את התגלמותה של מידת-הדין, את משפטו של א-ל זועם המכריחו ללכת אל נינוה, על אפו ועל חמתו? על פי הרצף הסיפורי בוודאי מסתבר כי יונה יגיב על "הצלתו" בפחי נפש ובמרירות.

ובנקודה זאת באה התפילה המעידה על אומרה כעל אדם שרגשי תודה ממלאים את לבו! הלוא בתפילתו מודה יונה לא-לוהיו על שעזרו והצילו מסכנה גדולה.

אין להכחיש כי בהסתכלות זאת נראה כמו קרע בין התפילה לבין החלק הסיפורי שקדם לה.

אולם כאן עלינו להתחשב בכך כי תיתכן גם הסתכלות שונה. אולי לא כמות שאנו מעריכים את הקורות, מעריך אותן מחבר ספרנו. אין התבוננותו אל הנעשה בלב יונה כהתבוננותו. לפי מחבר הספר חל שינוי אנושי וטבעי בלב יונה באותה השעה שמשברי הים וגליו עברו עליו. ברמה זה, בהיותן קורבן לעינויי הטביעה בנחשולי הים, בהיותו בסכנת נפש איומה, מתרחש המפנה: יונה משווע אל ה' מבטן שאול. באותו רגע אחרון, בהתעטף עליו נפשו – את ה' זכר. וה' עונה לקורא אליו ופודה את נפשו באורח פלא. אז מכיר בעל הנס בניסו, והוא מנעים לא-לוהיו מזמור הודיה. כאחד מסופרי המקרא נוהג אף מחבר ספרנו על פי הכלל המאפיין את אומנות הסיפור במקרא: "...תיאור פנימיותם של האישים הפועלים לא ניתן במלים מפורשות, אלא עולה מאליו מתוך התפתחות הסיפור... אין מפרשים מה בלב האנשים, גם בשעות גדולות ומכריעות..."64. מחבר ספרנו אינו מתאר את המתרחש בלב גיבורו אף "בשעה גדולה ומכריעה": מן הרגע שהוטל אל הים ועד שהדג בלעו. אך המחבר מצפה משומעי סיפורו כי יבינו באין אומר ואין דברים את התמורה המכרעת שחלה בנפש יונה. ויש להודות כי תמורה זאת טבעית וסבירה לא פחות משסביר, כי יונה הגיב ביאוש על היותו נושע על ידע הדג. אנושי עד מאוד הוא כי מי שתחילה ביקש את מותו, יימצא נאבק על חייו ברגע שאלה תלויים לו מנגד. לפיכך יכיר יונה בדג שבלעו את יד א-לוהיו אשר הצילתהו ממוות.

הכרתו זאת של יונה בחסדי ה' עמו, אי אפשר לו לסיפור בלעדיה. בלעדי הכרה זו לא תהיה כל משמעות לעלילת הדג, בלעדיה תחרוג עלילה זאת מן הסיפור שבספר יונה.

להוכחת טענתנו אנו נאלצים להחיש את הקץ ולהקדים לשעה קלה את המאוחר. עלינו להרהר לרגע על אחת מכוונותיו של הספר כולו. סוף הספר ימצה את הלקח שעל יונה להפיקו מייחס ה' אל אנשי נינוה. יונה ילמד להצדיק את רחמי ה' על העיר הגדולה. ותכונתו זו של ה' כמרחם על ברואיו אינה מאירה רק מסוף הספר, אלא היא עולה וקורנת מכל פרק ופרק שבספר יונה. ה' חס על אנשי הספינה ואינו מאבדם עם החוטא הבורח מלפניו. אך גם על יונה חס ה'. אין ה' מאבדו במים אשר אל תוכם הוטל. ה' ממנה לו דג לבולעו, ויונה ניצל על-ידו, בחינת נס בתוך נס. ושוב מתגלים חסדי ה', והפעם בכל עוצמתם, בהינחם ה' מן הרעה אשר דיבר לעשות לאנשי נינוה, ולא עשה. ואכן יודעות כל הנפשות הפועלות בספר יונה על טופו של הא-ל ועל רוב חסדיו. אנשי הספינה, ורב החובל בראשם, סבורים כי הקריאה אל א-לוהים עשויה להועיל – "אולי יתעשת הא-להים לנו ולא נאבד!". בדומה יודעים זאת אנשי נינוה ומלכם בראשם: "מי יודע ישוב ונחם א-להים ושב מחרון אפו ולא נאבד". ואף יונה יודע זאת; ומה מאוד יודעת נפשו: "...כי ידעתי כי אתה א-ל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". במידותיו אלה מתגלה ה' בספר יונה, ועל מידות אלה להכריע לבסוף גם את הנביא המתקומם כנגדן. לכן נוהג ה' כא-ל חנון ורחום גם עם יונה, ודווקא עם יונה.

הסיפור על יונה לא יימצא שלם אם יונה לא יבין כי הדג מונה להצלתו, אם לא יבין כי חפץ ה' בחייו. הכרת יונה בחסדי ה' עמו היא שלב מוקדם בדו-שיח שבין ה' לבין נביאו, אשר בסופו יווכח הנביא בחסדי ה' עם כל בשר.

היש להסיק מדברינו כי תפילת יונה ממעי הדגה מתחייבת מחוקיותו האימננטית של ספר יונה? אכן התפילה ממעי הדגה היא עדות מפורשת לכך, שיונה נוכח בחסדים שה' גמלם לו. הוא משמיעך כי אומרה למד את הלקח שהיה מיועד לו במה שמצאו בלבב ימים. ברם, יש להודות כי גם בלעדי התפילה תתחייב הכרת יונה בחסדי א-לוהיו. היא נרמזת בחומר הסיפורי שבפרק ב: "...ויתפלל יונה אל ה' א-להיו ממעי הדגה; ויאמר ה' לדג..." – אמירתו של ה' לדג היא תוצאת תפילתו של יונה. תפילתו של יונה ממעי הדגה נתקבלה. ה' הצילו מתהומות והשיבו לארצות החיים. בקורות אלה חזה הנביא מבשרו כי ה' א-לוהיו "חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה".

לפרטי המזמור נעיר הערה אחד בלבד. ביטויים כגון פסוקים ד, ז, נתפסים על ידי מר שייחס את המזמור לפי יונה, כמשמעם. ברם, ייתכן שבפי בעל המזמור שימשו ביטויים אלה בהוראת מטפורית ופשוטם המקורי אינו, איפוא, כמשמעם אלא כהוראתם המושאלת. במזמור המקורי היו ביטויים אלה אולי סמל למצוקת קשה, לפחד ולאימה, לסכנת מוות. ואילו מי ששם את המזמור כמזמור תודה בפי יונה, ערטל את הביטויים מהוראתם המושאלת והחזיר להם את הוראתם המילולית.

לחלקים נוספים של המאמר:
עיון בספר יונה : מבוא
עיון בספר יונה : פרק א
עיון בספר יונה : פרק ב (חלק זה)
עיון בספר יונה : פרק ג
עיון בספר יונה : פרק ד

הערות:
60. י"ש ליכט, ערך "יונה, ספר יונה", אנציקלופדיה מקראית ג, טורים 612-608.
61. מ' הירש, סדר ההפטרות, פרנקפורט דמיין 1896 (מגרמנית). ובדומה ברי"ל; פסוק ב ל"ויתפלל יונה": "כשנתבונן במאמרי התפילה הזאת נראה בעניינם יותר מדרך התודה כמדרך התחינה; והטעם כי כאשר היה שלושה ימים במעי הדג והרגיש בעצמו שהוא חי ושלם בגופו, הבין שאין זה כי אם דרך פלא מאת ה' א-לוהיו, והיה בטוח בעזרתו ושיוציאו לגמרי מן הצרה הזאת. ועל ידי ההתפעלות הזאת, חצייה שמחה וחצייה תקווה, רחש לבו לשפוך השיחה הזאת לפני הא-ל".
62. רוב פסוקי התפילה מזכירים פסוקים דומים בספר תהילים:

יונה

תהילים

קראתי מצרה לי אל ה' ויענני
כל משבריך וגליך עלי עברו
ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך
אפפוני מים עד נפש

ותעל משחת חיי
בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי
ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך
ואני בקול תודה אזבחה לך
אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'

(ג)
(ד)
(ה)
(ו)

(ז)
(ח)
(ח)
(י)
(י)

מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה
כל משבריך וגליך עלי עברו
ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך
אפפוני חבלי מות
כי באו מים עד נפש
מה בצע בדמי ברדתי אל שחת
בהתעטף עלי רוחי
קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה
לך אזבח זבח תודה
נדרי לה' אשלם

(קיח, ה)
(מב, ח)
(לא, כג)
(יח, קטז, ג)
(סט, ב)
(ל, י)
(קמב, ד)
(ג, ה)
(קטז, יז)
(קטז, יד, יח)

63. כגון: G. Ch. Aalders, The Problem of the Book of Jonah, London 1948
64. ש"ד גויטיין, אומנות הסיפור במקרא, מן המבוא.

ביבליוגרפיה:
כותר: עיון בספר יונה : פרק ב
שם  הספר: פרקים במקרא : דרכים חדשות בפרשנות
מחברת: פרנקל, לאה
תאריך: 2001
הוצאה לאור: ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית