עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > שופטים
בית מקרא


תקציר
המאמר מציג מקבילות מפתיעות בין סיפורי שמשון וסיפור ההתנחלות של שבט דן ובין אגדות של גויי הים האיגאים. מנקודות הדמיון הרבות מסיק כותב המאמר כי שבט דן מקורו בשבט הדנאים הפלישתי אשר נדד צפונה והחליט להצטרף לשבטי ישראל. מסורותיו של שבט זה נכנסו לתוך הסיפור בהמקראי.



ההקבלה בין סיפורי שמשון לסיפורי גויי הים האגאי
מחבר: ע. מרגלית


חוקרים רבים חזרו ועמדו על העובדה כי בסיפור שמשון שבתנ"ך ניכרת בעליל הקבלה לסיפור האיגאי. ואמנם, בבואנו לערוך את סיפורי שמשון שבתנ"ך ולחלקם למרכיביהם האגדתיים השונים, אנו נדהמים לראות הקבלה כמעט-מוחלטת בין המרכיבים האלה לבין אגדות הרקולס. יתרה מזו: שמשון הוא הגיבור האגדי של שבט דן, ובבואנו לבחון את האגדות על תולדות שבט זה נראה הקבלה כמעט-מוחלטת בין אגדות אלה לבין האגדות על תולדות שבט הדנאים, אחד השבטים או העמים הכלולים בתואר הכולל "גויי הים".

המונח "גויי הים" בתנ"ך עניינו תושבי האיים שבין חופי כנען וסוריה לחופי אירופה הדרומית, דהיינו איי הים היווני וכרתים. גם כתובות מצריות מזכירות את "גויי הים", שפלשו מאיים אלה וכנראה גם מהיבשת האירופית לחופי כנען ומצרים. בתקופה שבין 1286 לפנה"מ כאשר רעמסס השני לחם בקדש נגד צבא חתי שכלל בני-ברית מעמי הים, ועד 1170 לפנה"מ כאשר רעמסס השלישי לחם בפלישת עמי הים בכנען ולוב, חזרו ונשנו נסיונות עמים אלה לכבוש את רצועת החוף ולהתישב בה. הכתובות המצריות מונות בשמם עמים אלה, שזוהו עם עמים תושבי איי הים והחופים האגיאיים; ביניהם הסכל, שנאחזו סופית בדאר, והפלשתים שנאחזו סופית באשדוד, אשקלון ועזה.

התנ"ך מזכיר את היאחזותם הסופית של הפלשתים "היושבים בחצרים עד עזה – כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם" (דברים ב', כג). עמוס מזהה בפירוש את הפלשתים כיוצאי כפתור, היא כרתים.

פלישת עמים אלה מתוארת בכתובות המצריות בציורים רבים. מסתבר כי אין כאן עניין של שודדי-ים שבאו לחמוס ולגזול בשיטת פגע-וברח, אלא בפלישה של עמים שבאו לשם התישבות, על נשיהם וטפם וכבודתם. אין כל ספק שהם הביאו אתם את תרבותם המינואית-מיקנית, שהיתה אז אחת הגבוהות שבעולם, ושמרו עליה וטפחו אותה לאחר שהצליחו להתישב קבע בחופי הארץ.

חפירות אשדוד גילו סוף-סוף את גודלן של ערי הפלשתים באותה תקופה, שהיו מן הגדולות בחלק זה של העולם. אין ספק שבערים כאלה שגשגה תרבות מותרות עירונית שינקה את מסורתה ואגדותיה מן המסורות בארץ המוצא: כרתים ויוון, מיקנה וקנוסוס.

אגדות שמשון

(א) האבהות האלהית

בהולדת הרקולס נזכרת ביאת האל צאוס אל בת-האדם אלקמנה. אצל שמשון – ביאת איש האלהים אל בת-אדם שהיתה עקרה (שופטים י"ג, ב), ולא ילדה לבעלה, כפי שמשתמע מדברי האשה עצמה. – "ותאמר ...... איש האלהים בא אלי (פ' ו) .... ויאמר לי: - הנך הרה (פ' ז) ..... נראה לי האיש אשר בא ביום אלי (פ' י) ...." המונח "ביאה" ו"בא" בהקשר להריון משמש כאן, כמו במקומות אחרים בספר בראשית, במובן של בעילת-אשה:
".... ויבוא אל הגר ותהר ...." (בראשית ט"ז, ד) ".... ותצא לאה לקראתו ותאמר: - "אלי תבוא, וישכב עמה בלילה ההוא ............ ותהר לאה......." (ל' טז, יז).

וכן לגבי בלהה (ל', ד) ובמקומות אחרים בתנ"ך (לדוגמא, בראשית כ"ט, כג, ל).

"איש האלהים" או "מלאך אלהים" היה בימי קדם ההתגלמות של האלהות בצורה גשמית-אנושית. צאוס ויתר אלי האולימפוס היו מתגלים לעיני בני-תמותה בצורות של "אנשים אלהיים", ובהתגלמויות אלה באו אל בנות האדם.

מביאות אלה באו לעולם אותם גיבורי-שם אגדתיים כמו הרקולס, תזאוס, אכילס, ועשרות אחרים אשר אגדות העמים האגאים מלאים במעלליהם.

גם המקרא מכיר חויה זו: - בספר בראשית (פרק ו', ב-ד) מסופר על בני האלים שבאו אל בנות האדם, ומהם נולדו הגיבורים אשר מעולם אנשי שם. בדומה להם מכיר המקרא גם בבני-האלהים כיצורי אל-מות, לדוגמא באיוב, א', ו; ל"ח, ח.

יש לפנינו איפוא בפרק הפתיחה של סיפורי שמשון מעשה של לידת גיבור-שם (Mythological) מביאת איש-אלהים אל בת תמותה – במקביל לסיפור על לידת הרקולס כתוצאה מביאת האל ציאוס אל אלקמנה.

(ב) הנזיר

המונח "נזיר" פרושו, כפי שמושו במקרא, הוא אדם אשר עקב נדרו שלו או של אחר מגדל את שערו פרע תקופה מסוימת, עד שהוא מגלחו כקרבן לאל. השער הזה ניקרא "נזר אלהים", מעין כתר או פאר קדוש, וגילוחו בסוף התקופה אינו אלא קרבן בעלי חשיבות גדולה: -

".... כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו.... (במדבר ו', ה) כי נזר אלהיו על ראשו ..... (פס' ז).

".... ויגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו.... ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ......" (שם, יח).

האמונה הנפוצה בעם היתה כי כל עוד עונד הנזיר את נזרו, מקנה לו הנזר האלהי כח על-אנושי; עם גילוח הנזר אובד כוחו המיוחד של הנזיר. אמונה זו היא נימת-היסוד של סיפור שמשון. ברם, באגדות העמים האגאים אנו מוצאים אמונה זו כנפוצה ביותר, ונזכיר כאן רק שתי אגדות לדוגמא: -

- פתרלאוס, בן האל פוסידון, היה בן-אלמות כל עוד ענד נזר אלהי, ומשגולח, הפך לבן-תמותה רגיל.

- ניזוס מלך גיזה ליד קורינט היה בעל יכולת על-אנושית במלחמה כנגד צורריו כל זמן שתלתלי הזוהר שלו היו בראשו. אולם משנגוזו ע"י בתו, והפך לבן-תמותה ועירו נכבשה על ידי צריה שהרגוהו.

שמשון הנזיר תואר במסורת העממית בסיפורים אשר ללא ספק הבליטו את השער הפרוע, נזר-האלהים שבראשו אשר הקנה לו את כוחו העל-אנושי. כל התיאורים של הרקולס מדגישים במקביל ובמיוחד את שערו הפרוע, יהיה זה שערו הטבעי ויהיה זה רעמת-האריה שאת פרוותו הוא לבש בצורה, שראשו היה בתוך ראש האריה והרעמה נראתה כבלוריתו. גם המנהג של גידול נזר שיער למטרה פולחנית קדושה על ידי אנשים מסוימים, אשר עצם נשיאת הנזר ייחדה אותם כגיבורים וקדושים, היה מנהג מקביל בין גויי הים בתקופה ההיא. הם נקראו קוריבנטים, ואת נזר שערם הקריבו באש לאל דיוניזוס בחג הקומיריה.

יש לציין כי הומרוס מכנה את האכאים (אשר יחד עם הדנאוס נמנים על עמי הים) "ארוכי שער", שם המעיד כי מנהג זה הינו אופייני לעמים אלה.

(ג) שמש-און

השם שמשון מראה כי המדובר כאן בגיבור שיש לו זיקה לאל השמש, באשר הוא נושא שמו של אל זה. אביו האלהי, אותו איש-אלהים שבא אל אמו, מתואר כדמות העלות בזוהר האש השמימה: -"... ויעל בלהב המזבח השמימה ומנוח ואשתו רואים ......" (שופטים י"ג, כ).

זהו תיאור מובהק וברור של אל השמש העולה מן המזרח בלהב-אש אל קדקדי הרקיע בצהרים, ואך הולם הוא לקרוא לפרי-ביאתו בשם "שמשון" הוא "איש השמש".

גם באגדות הרקולס אנו מוצאים את האפיזודה של איש-אלהים או בן-אלים עולה בלהב אש השמימה, אלא ששם איש האלהים אינו אביו אלא הוא עצמו: - הרקולס עולה בסוף חייו על המוקד בפסגת ההר, ובהיותו בן-אל עולה הוא בשלהבת האש אל האולימפוס אל אביו צאוס.

(ד) משסע האריה

אחת התמונות המפורסמות ביותר באגדת שמשון היא התמונה של הגיבור המשסע את האריה "... ומאומה אין בידו" (שופטים י"ד, ה-ו).

ברם, לאנשים הבקיאים באגדות התרבות המינואית-מיקנית של עמי הים האגאי, מזכירה תמונה זו במפורש את מעללי "הרקולס".

בשני המקרים אין הצדקה דווקא לייחוד זה. הן באגדה המקראית והן באגדות עמי הים ידועים גיבורים רבים אחרים אשר עשו מעשה-גבורה זה. באגדה המקראית ידועים כהורגי אריות נוסף לשמשון גם דויד (שמואל א', י"ז, לד, לו), ובניה בן יהוידע (דברי הימים א', י"א, כג). באגדות גויי הים ידועים כהורגי-האריה: -

- פיליוס – שחנק אריה בטרם זכה לבעול את ציקנוס
- אדיפוס – שהרג ספינקס דמוית-אריה בטרם נשא את יוקסטה
- אדמתוס – הרג אריה בטרם זכה לשאת את אלקסטוס
- בלרופון – הרג את הכימרה בעלת ראש אריה, בטרם זכה לשאת פילינואה.
- אוריון – בטרם זכה בידה של מרופה.
- האביר שרצה לזכות ביד בתו של אדרסתוס חייב היה להכניע אריה.

בכל האגדות האלה מדובר על גיבור המכניע אריה (או מפלצת דמוית אריה), בדרכו לשאת אשה, - בדיוק כמו שמשון שהרג את האריה בדרכו אל האשה הפלשתית.

(ה) חידת שמשון

אפיזודה זו בעלילות שמשון היתה סתומה ומתמיהה עוד בימי קדם. ההופעה של דבורים היוצאות מפגר אריה היתה בלתי מובנה ואין לה גם שחר בטבע: - דבורים אינן בונות את כוורתן בפגר.

ברם, באגדות גויי-הים יש הסבר לתמונה זו של עדת-דבורים היוצאת מפגר-אריה. וירגיליוס מספר, כמסורת חקלאית עתיקה המיוחסת לפלסגים, אותם תושבים קדמונים של יוון שקדמו להלנים, מעשה בכוורן שכל הדבורים שלו ברחו. אותו כוורן הקריב ארבעה שוורים לאלת האדמה, השאיר את הפגרים על המזבח שבוע ימים, והנה בשובו למזבח מקץ שבוע מצא עדת דבורים יוצאת מפגר הפר. הפר, כמו האריה, היה קדוש לאל השמש.

אין זה מתקבל על הדעת ששמשון יחוד למסובים במשתה חידה אשר אין להגיע לפתרונה בדרך ההגיון. אילו חד חידה שפרונה מבוסס על מקרה חד-פעמי, לא יכול היה לצפות שאותם מסובים ידעו לפתרה. סופר ספר שופטים מסביר פרדוקס זה בכך ששמשון התכוון לבחון את נאמנות האשה ע"י חידה שרק "החורשים בעגלתו" ידעו לפותרה. אולם, למטרה זו לא היה שמשון בוחר בחידה, שפתרונה הוא מסורת עתיקה של העם שבניו היו אורחי אותה מסיבה.

מכאן יש להסיק, שסיפור חידת שמשון אינו אלא גלגולה של אגדה פלסגית-פלשתית, מסורת של גויי הים, ששמשה נושא לחידה במשתה רעים. הסופר המאוחר לא הכיר כבר את מקור האגדה, ועל כן הביא אותה בצורה משובשת ובפירוש מסולף.

(ו) לחי החמור

אין כאן עניין לעצם של בעל-חי שבמקרה נמצאה בשדה ונחטפה על ידי אדם נתקף לשם התגוננות נגד מתנפלים-לפתע.

לחי החמור היתה בימי קדם כלי-מלאכה מקובל. ומילאה את תפקיד המגל אצל הקוצרים. בטרם היה השימוש במתכת נפוץ, בסוף תקופת האבן ותחילת תקופת הברונזה, שמשה עצם הלחי של חמור תושבת לשורה של סכיני-צור, שהחקלאי הקדום תקעם בה במקום השינים שנשרו ממנה. ויצר על ידי כך סכין ארוכה ומעוגלת עם ידית נוחה לתפישה – המגל הראשון. מגל אחד כזה, על סכיני הצור ששובצו בו, מוצג במוזיאון יפו, והוא נמצא באותן השדות אשר בהן חיו לפני 3000 שנה בני שבטו של שמשון, שבט דן. מגל שני כזה נמצא במוזיאון הפרטי של ממגורות דגון בחיפה. מגל כזה הוא נשק רציני, בעל להב חד וארוך, ופעולתו כחרב מונפת אל-על.

ברם, במשך הדורות שלאחר-מכן, כאשר השתמשו בכלי מתכת ברונזה וברזל, אבד המובן של מגל ונשאר זכר הלחי. במסורת העם חי הגיבור אשר ללא נשק, רק באלה של עצם-חמור, לחם בלסטים והניסם.

גם באגדה היוונית הקדומה היה גיבור אשר לא-אחת לחם בלסטים מזוינים ויכל להם כאשר בידו רק אלה; - הרקולס הגיבור.

(ז) שמשון ושערי עזה

אגדה אחרת על שמשון מתארת את הגיבור האוחז בדלתות שער העיר, על ראש הר גבוה: -

"..... ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ... ויעלם על ראש ההר ......" (שופטים ט"ז, ג).

אולם, כל מי שראה את שער העיר יפו מימי פרעה, אותה תקופה בה חי לפי המסורת גם שמשון, וכיצד יושבת דלת השער בתוך המשקוף והסף, ייווכח מיד שאין אפשרות פיזית להוציא את הדלת מן השער מבלי לשבור אותה, או את המשקוף. ומכיוון שהמשקוף, כמו הסף היה אבן עצומה אשר עליה היתה בנויה החומה ולפעמים אף צריח, לא ייתכן ששמשון הוציא את דלתות השער של עזה בלי לשברן, נשאן על כתפיו והציבן בראש ההר. הסיפור שלפנינו הוא תיאור ציורי של גיבור, האוחז בדלתות שער המוצב בראש הר.

האגדות של גויי הים מספרות על הרקולס, שנתמנה לשוער מצודת האלים על פסגת הר אולימפוס, שם הוא עומד בשער ואוחז בדלתות, ומקבל פני הנכנסים והיוצאים.

(ח) שמשון ודלילה

החויה המרכזית של אגדות שמשון היא זיקתו לדלילה, זו האהובה, שבגללה אבד לו אונו, עד שהתעורר "..... ויסע את היתד, הארג והמסכת..." (שופטים ט"ז, יג-יד).

באגדות גויי הים מסופר כיצד בא הרקולס הגיבור אל הנסיכה אומפלה, ובחברתה אבד אונו. הוא ישב ליד מנור האורגים ויתד הטווים ואחז בהם, עד שלפתע התעורר מאובדן-חושים זה, זרק את כלי הנשים וחזר לאונו ולחיי הגבורה שלו.

גם המוטיב של הגיבור אשר איש לא יכל לו, לא בנשק ולא בכוח ולא בערמה, עד שבאה אשה אשר בתככיה עם מאהב בוגדני, הכשילה את הגיבור והסגירה אותו לבוגד, חוזר באגדות הרקולס, אשר מצא את מותו הודות לבגידת אשתו דיאנירה עם הקנטאורוס.

גם תעלולי האהבה הרבים של שמשון מזכירים את האגדות האגאיות התולות בהרקולס כוח-גברא בלתי-רגיל.

(ט) שמשון השבוי

רבותו התוכחו על מהותו וזהותו של האל הפלשתי דגון. רמז ברור לזהותו אפשר למצוא בסיפור בספר שמואל א' פר' ו', שנאמר שם: "חמישה עפולי זהב וחמישה עכברי זהב" (פסוקים ד-ה).

המילה "עפולים" היא תמוהה, והפירוש הניתן לה עוד במקרא כתיקון קרי-וכתיב: - "טחורים" אין לו אחיזה או הקשר עם המלה המקורית. בשעה שתיקונים כאלה של "קרי וכתיב" הם לרוב תיקון של שיבוש בכתיב, שנגרם ע"י דמיון בין שתי אותיות, הרי במקרה שלפנינו אין כל אפשרות להסביר "תיקון" זה על יסוד שיבוש אותיות דומות. למותר להזכיר את הקושי הטכני של יצירת דמות זהב של העצם המוצע בתיקון.

אולם, אצל גויי הים (שהפלשתים היו אחד מהם) היה אל עפולו שתואר בדמות עכבר ונקרא ביוונית "עפולו של העכברים" Apollo Smintheus כשם שהיה אל בצורת זבוב, הוא בעל זבוב וכד'. אם נסביר כי דגון הוא עפולו, הרי הפסוק "עפולי זהב ועכברי זהב" פירושו פשוטו כמשמעו חמישה צלמים של עפולו בדמות עכבר. אולי בכך אפשר להסביר מדוע ניסה הסופר הקנאי לה' והמתעב עבודת אלילים לזהות מילה זו שהיא שם של אל זר, של שיקוץ גויים, עם דבר המעורר גועל נפש. אותו עפולו דמוי-עכבר זוהה עם אל הקמה והדגן, הוא דגון. האל דגון נזכר גם בכתבות הגה-טריאדה בדרום כרתים (לפי כ. גורדון), שהן מן הקדומות ביותר הידועות לנו מאי זה.

בתיאור הארמון של הפלשתים בו התקיימה החגיגה אשר אליה הובא שמשון השבוי העיור, יש שתי עובדות המאפיינות את המבנה: - א. המבנה כולו נשען על שני עמודי-תווך מרכזיים; ב. גברים ונשים במעורב חוזים במשחקים. אין אנו מוצאים צורת-בניה כזאת במבנים של הכנענים ויתר עמי המזרח הקרוב שנתגלו עד עתה מאותה תקופה בארץ, ואין אנו מוצאים אצלם תאורים של קבל שבו משתתפות הנשים לצד הגברים בשוויון כזה.

אולם בחפירות שנתגלו על ידי איונס A. Evans, כקנוסוס ומקומות אחרים בכרתים מאותו זמן, רואים אנו כי הארמון היה בנוי על שני עמודי-תווך, וכי קהל הצופים במשחקים, בחגיגות וכו' היה מעורב ואף מספר הנשים עלה על מספר הגברים. לא יפלא איפוא שסגנון הבניה וקהל הצופים אצל הפלשתים, שהיו יוצאי כרתים, יהא לפי נוסח כרתים, וכי הסופר שראה לנגד עיניו ארמון וטכסי חג בסגנון כרתי מובהק, רשם תאורים אלה בנאמנות.

(י) עמודי שמשון

שמשון מצטייר בדמיוננו כגיבור פרוע שער, הלופת שני עמודים.

אגדת שמשון מספרת כי בשבי גדל שוב נזרו האלהי, וכהרגישו כי שערו גדל וכוחו חזר אליו, לפת את שני העמודים בחזקה. במקביל, מספרת האגדה האגיאית על הגיבור פרוע-הרעמה הרקולס אשר לפת בחזקה שני עמודי-אבן ענקיים, הציבם במיצר גברלטר והם נקראים שם על שמו עד היום הזה.

שבט דן ואגדותיו

כמעט כל האגדות המתארות את ימי הגבורה הקדמונים (Herbic Age) של שבט זה סובבות סביב הגיבור האגדי של השבט: - שמשון. באותו זמן ישב השבט מול יפו והיה שרוי בקרבות קשים עם שכניו הפלשתים. אך יש אגדות אחרות המתארות את תולדות השבט כפי שנשמרו במסורתו, או כפי שראתה אותו המסורת של יתר שבטי ישראל.

(א) מוצאו של השבט

דן אינו בן של רחל ואף לא של לאה. בחברה הקדמונית נחשבה הקרבה המשפחתית לפי האם, וגם היום נחשבת השתייכותו של הבן לפי אמו: - אם היא יהודית, יחשב ליהודי, ולהיפך.

המקרא מספר כי דן אמנם נולד לשפחה נכריה, אבל רחל אשר רצתה לזכות בבן, הכריחה את השפחה ללדת אותו על ברכיה של רחל. זה היה טקס האימוץ של בנים בימי קדם, והוא נזכר בסיפור על אפרים ומנשה, שיצאו בין ברכי יעקב כדי שיזכו למעמד שווה לבניו, וכן לגבי מכיר וגלעד. גם בסיפור על אימוץ הרקולס על ידי האלה הרה, כפי שמסופר על ידי הסופר הרומאי Diodorus Siculus נאמר שהוא יצא בין ברכיה.

פרזר מוסר כי עוד בסוף המאה ה-19 היה טקס זה מקובל ונהוג בבולגריה ובוסניה, מקום שם השתמרו ביותר מנהגים ומסורות יווניות קדומות.

הסיפור הזה על אימוץ דן על ידי רחל משקף ברורות את האמונה והמסורת שהיתה מקובלת עדיין בזמן כתיבת ספר שופטים, כי דן אמנם לא היה מאותו מוצא וגזע כמו אפרים ומנשה, בנימין, יהודה וכו', שהיו כולם בני רחל ולאה.

(ב) נדודיו של שבט דן

מאז ימי יהושע והשופטים ישב שבט דן בשפלת החוף, מול יפו, עד שנאלץ לנדוד צפונה. האחזותם הבאה היתה בליש ליד צידון, שהשתייכה לעולם התרבות של גויי-ים.

האגדות האגאיות כוללות את צור וצידון, כאילו דבר מובן מאליו הוא, כי ערים אלה משתייכות למעגל-החיים היום-יומיים של גויי יוון והאיים.

(ג) שבט דן ושאר השבטים

ספר שופטים, פרק י"ז, מספר על נדידת שבט דן מאשתאול לליש. האגדה מספרת כי בדרך נלווה אליהם, מרצון או מאונס, נער מבית-לחם-יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי (פסוק ז), אשר הביא אתו אפוד ומסכה ופסל זהב אשר ממקורם הוקדשו לעבודת-יהוה (פסוק ג) והציבם בדן, היא ליש. מן הסיפור כולו מסתבר בעליל כי לפני הנדידה הזאת לא עבדו בני דן לאותו אל אשר אספו אותו בדרכם ואשר לו עבדו לאחר מכן בליש.

עלינו להסיק מכאן כי שבט דן שישב באשתאול מול יפו לא עבד עדיין לאלוהי ישראל.

בהקבלה מפתיעה לאגדות אלה אנו מוצאים באגדות גויי הים האגאים מחרוזת אגדות על שבט דנאוס, אחד מאותם השבטים הנזכרים בכתובות המצריות המתארות את העמים האגאים אשר פשטו על כל חוף הים התיכון והתיישבו בלוב, כנען, אסיה הקטנה, ואף במצרים, בשלש המאות ה-15, 14 ו-13 לפנה"מ, ואשר המלחמה בהם העסיקה את מלכי מצרים כל אותם הדורות. זו היא התקופה שבה חל מועד יציאת-מצרים של שבטי ישראל, לרבות שבט דן ולאחריו – כיבוש כנען.

א. מוצאם של הדנאים: הגיבור המרכזי של אגדות הדנאים הוא פרסאוס, בן הנסיכה דנאה (דינה) בת מלך העיר ארגוליס שבדרום יוון. לפרסאוס היה מקדש בעיר חם שבמצרים, ולפי המסורת המקומית היה דנאוס (דן) בן מלך חם האב הקדמון של הדנאים, ומכאן זכותם של הדנאים, שממלכתם בעצם בארגוליס ביוון הדרומית, לשבת במצרים ולקיים שם מקדש. גם כתבות הגה-טריאדה כדרום כרתים, מזכירות את דן (לפי כ. גורדון).

ב. נדודיהם של הדנאים: פרסאוס ידוע באגדה כאותו גיבור אשר הציל את בת המלך הכושי ממפלצת-הים בחוף יפו, ונשאה לאשה. אגדה זו משקפת, לדעת החוקרים, את כיבוש אזור החוף ע"י הדנאים, והתיישבותם בו בתקופת פלישתם למצרים וכנען, בזמן פלישתם של השבטים האגאים. כיבוש דן את יפו ואזור החוף זמנו כפי המשוער בין מלחמתו של רעמסס השני בגויי הים ב-1286 לפנה"מ לבין נצחונו של רעמסס השלישי עליהם ב-1172. זוהי התקופה בה כבשו שבטי ישראל את ארץ כנען ובה כבש דן את שפלת החוף עד יפו. על גיבור אחר של הדנאים, בלרופון, מספרת האגדה האגאית כי נלחם נגד אנשי סולימה, והנצחון היה לצד הדנאים ובני בריתם הודות לכך, שבלרופון הדנאי בעזרת אלוהיו המטיר מן השמים אבנים גדולות על אנשי סולימה.

הרודוטוס, ההסטוריון היווני הקדמון, מספר כי לאחר מפלת ממלכת כרתים והריסת בירתם קנוסוס נדדו הדנאים במצרים, בכנען וצפונה דרך חוף סוריה לאסיה הקטנה.

אחד מאחרוני הגיבורים האגדתיים של הדנאים היה הרקולס בן צאוס ואלקמנה: - אמו היתה נינה של אותו פרסאוס שהנחיל את הדנאים באזור יפו.

סיכום

אם נעמיד את שתי מחרוזות-האגדות האלה זו כנגד זו, האחת של שבט אגאי מגויי הים והשניה של שבט משבטי ישראל, תימצא לנו במקביל לכל אגדה שבאחת מהן אגדה גם באחרת.

הסברה, כי לפנינו מקרה בלבד וכי אין קשר בין שני שבטים אלה ששמם דומה ואוצר אגדותיהם זהה, אינה מתקבלת על הדעת. אמנם ידועות תופעות שאגדה אחת תיזכר במסורות של שני עמים שלא היה ביניהם כל קשר, אולם אגדות זהות כה רבות השוות לשני שבטים בעלי שם דומה, שנדדו באותו חבל ארץ באותו זמן ובאותו כיוון, התנחלו בו ונעקרו ושבו ונדדו באותו כיוון ושוב התנחלו, - אין לפרשן בשום פנים כיד המקרה.

הדעת נותנת כי חלק של הדנאים, בנדודיהם מיפו צפונה התישבו בליש וקבלו על עצמם את אמונת ישראל, העדיפו להצטרף לשבטי ישראל ולהשתקע בישוב קבע מאשר להמשיך לנדוד עם יתר הדנאים לצור ומשם ליוון. האגדה על אימוצו של דן, בן הנכריה, על ידי רחל משקפת תהליך זה ובאה כדי לתת ביטוי וחיזוק לאימוץ שבט דן ע"י עם ישראל. עוד בשירת דבורה, אחד הקטעים העתיקים ביותר של מסורת העם על עברו האגדתי-גבורתי, נזכר דן בזיקה לאניות: "ודן למה יגור אניות". ביטוי כזה מכוון לא לשבט של נודדי מדבר, כי לגביו אין לו כל משמעות, אלא אך ורק אל שבט יורדי-ים שלו מסורת ימית כמו הדנאוס, שהמסורת היוונית תולה בהם את המצאת בניין אניות (לפי אפולודורוס).

עוד בימי יחזקאל ידעו על הזיקה המיוחדת של דן ליונים עד שהוא מזכירם ביחד כצמד "דן ויון" (פרק כ"ז, יט). ברור כי שבט דן היה שומר את אוצר אגדותיו, וכשם שהשבט נקלט בתוך העם כן נקלט אוצר אגדותיו ומסורותיו באוצר האגדות של ישראל.

אין לראות סתירה להנחה זו בעובדה, שמלחמותיו של דן כוונו נגד הפלשתים, כי גויי הים נלחמו גם זה בזה, שבט בשבט (כשם ששבטי ישראל נלחמו בינם לבין עצמם)! וייתכן אף ייתכן שהסיבה לנדודי הדנאים היתה בשלב מסויים הלחץ שלחצו עליהם אחיהם הפלשתים, ולאו דוקא הכנענים או המצרים.

מכאן מסתבר היחס הקרוב, כמעט משפחתי, בין שמשון לפלשתים, שהוא תמוה לגבי איש ישראל. אמנם חי דויד אצל הפלשתים, אבל כפליט מדיני; שמשון חי אצלם כשכן טוב ובן לאותה תרבות, משתתף בחגיגותיהם, מחליף אתם מתנות, ובכלל בא והולך בעריהם כבן-בית.

הממצאים הארכיאולוגיים מאותה תקופה וזו שלאחריה מעידים על טמיעה של האלמנטים האגאים בתרבות הכנענית המקומית: ההשפעה המיקנית הולכת ונחלשת, וניכר תהליך של ייצור מקומי תוך חיקוי למוצרי היבוא המיקני. אין ספק, שתהליך זה של התבוללות שבא על ביטויו במצרים, פעל גם בשטחים אחרים: אמונה, זיקה פוליטית, נשואי תערובת, עד לטמיעה מוחלטת.

ביבליוגרפיה:
כותר: ההקבלה בין סיפורי שמשון לסיפורי גויי הים האגאי
מחבר: מרגלית, ע.
תאריך: אדר תשכ"ו , גליון כ"ז (ג)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית