עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > נוסח המקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > משה
בית מקרא


תקציר
באחת ממגילות קומראן נמצאה תוספת לפיה אמו של משה ביקשה ממשפחתה לשים את התיבה ביאור. זהו מקרה שבו גיבור משני מקבל תפקיד שבמקרא נעשה בידי גיבור ראשי. מקרה זה אינו מקרה יחיד בגרסאות משניות ולכן כנראה לא מדובר בשיבוש מעתיק אלא בפעולה מכוונת. העברת מעשה התיבה לשפחת אם משה מאדירה את מוצאו של משה כבן למשפחה מכובדת ועשירה.



אמו של משה ושפחתה לפי מגילת שמות מקומראן (4Q Exod)
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


בכרך השנים-עשר של 'תגליות מדבר יהודה', הוא הכרך השביעי של ממצאי המערה הרביעית בקומראן, פרסם החוקר האמריקני פרנק מור קרוס את שרידיה של מגילה של ספר שמות שהועתקה, לדעתו, בתקופה ההרודיאנית המוקדמת – 30 לפסה"נ – 20 לסה"נ1. השרידים כוללים ארבעה קטעים, מתוך פרקים א', ב', ג', ה' בספר שמות. הכתיב הוא שמרני למדי, אך מלא יותר מן המקובל בכתבי-היד של נוסח המסורה (= נוה"מ). מיוחד למגילה זו, לדעת קרוס, הוא זיקתה אל הנוסח העברי המשתקף מתרגום השבעים (= תה"ש). למסקנה זו הגיע קרוס על-ידי בדיקת ההתאמות בגירסאות המשניות – היינו, כאשר שני עדי-נוסח גורסים כאחד גירסה שנולדה בטעות או בתיקון מגמתי; שהרי רק במקרה כזה אפשר לטעון במידה רבה של ודאות, ששני העדים שייכים לענף אחד של מסירת הטקסט2.

אחת הגירסאות המעניינות ביותר במגילה זו, גירסה שלא נמצאה עד כה בשום עד-נוסח אחר, באה בשמות ב', ג. נציב אותה כאן לעומת נוסח המסורה3:

נוה"מ:

4Qexodb:

ולא-יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת
ותשם בה את הילד ותשם בסוף על-שפת היאר.
ולא יכלה [עוד]ד הצפינו ותק[ח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת]
ותשים בה את] הילד ותואמר לשפחתה לכי [ות]שים אותו בסוף
על שפת היאר.

ובכן, במגילה זו יש יתרה של ארבע תיבות ובשלוש מהן נזכרת שפחה של אם-משה (שלא נזכרה כאן בשמה; היא זוהתה כיוכבד רק להלן בשמות ו', כ). השפחה קיבלה הוראות מן האם, ולפי ההמשך היא זו ששמה את התיבה, ובה התינוק, בסוף על שפת היאור. יתרה זו שבמגילה מקומראן – מה טיבה?

קשה לפקפק בכך, שהשפחה נכנסה לסיפור בגירסה משנית. מורה על כך כבר לשונו של המשפט הזה. עברית מקראית מתוקנת יכלה לומר "...ותשם בה את הילד ותאמר לשפחתה, (בלי 'לכי'!) ותשם בסוף על שפת היאור". לעומת זאת, הרצף שבמגילה הקומראנית הוא מגומגם: חציו הוראה וחציו מעשה. כך לפחות אם נסמוך על השלמתו של קרוס. וגם אם נשלים בדרך אחרת, למשל: "לכי [ו]שים (מקור!)4 אותו בסוף...", עדיין יישארו הדברים מקוטעים קמעא: הוראה בלי שייזכר ביצועה. אבל אם כך, מה גרם לכניסתה של השפחה לתוך רצף הסיפור?

קרוס כותב: "התוספת היא מוזרה, ובבירור אינה במקום. זו יכולה להיות גירסה חילופית (variant reading) למשפט "ותשלח את אמתה" בפסוק ה' להלן; ובדרך כלשהי נכנסה הגירסה אל תוך הטקסט במקום מוטעה"5. ההסבר הוא בגדר האפשר: ניתן להצביע על כפלי גירסה נוספים בנוסחים של המקרא, כפילים שלכתחילה נרשמו בשוליים או בין השורות, ולבסוף הועתקו מחוץ למקום ברצף6. אם כך, ייתכן שכזאת קרה גם במקומנו.

כאן המקום להעיר, שהסברו של קרוס אינו יוצא דופן לגביו, אלא נולד מרחם האסכולה שבראשה הוא עומד היום, כפי שיסד אותה מורהו אולברייט, לפני שנים רבות. גם בכתובים אחרים שבמקרא, במקומות שעדי-הנוסח מציעים גירסאות נבדלות, מבקשים אולברייט, קרוס ותלמידיהם לשקם את הנוסח, מתוך השערה שהגורם לשיבוש היה טכני-מיכאני7. בייחוד מקובל עליהם "הדיאלוג בין השוות", הוא המכונה בקרב חוקרי המקרא 'הומויוארקטון' או 'הומויוטלבטון', אולברייט כינה אותו בתחילה 'הפלוגראפיה' וכן קרוס, עד שחידש באחרונה את השם פרבלפסיס.

אני מתכבד להימנות עם אסכולה אחרת. על-פיה צריך להביא בחשבון, לפי ניסוחו המוצלח של דוד פלוסר, שלסופרים שהעתיקו את ספרי המקרא היו לא רק עיניים וידיים ששימשו אותם במלאכה, אלא גם, וראש לכול, מוח בקודקדם, שבו חשבו, ושאת פירותיו שיקעו במודע ושלא במודע בתוך עבודתם. מחשבתם של המעתיקים היא שכיוונה את עיניהם והוליכה את ידיהם. צריך, אמנם, להיזהר מלייחס כל הבדל גירסה שבין עדי-הנוסח לתהליכים אידיאולוגיים, אבל מאידך גיסא, כאשר מחפשים הסבר לתופעות טקסטואליות, צריכים אנו לשוות לנגד עינינו לא רק את הטכניקה של הסופרים-המעתיקים, אלא גם את מחשבתם והלוך-רוחם8.

ובכן, איפוא, 'השפחה' הזאת היא "מולדת בית או מולדת חוץ"? האם נולדה ככפל גירסה עבור אמתה של בת-פרעה (שמות ב', ה) או נוצרה בראשו של סופר מאוחר? ואם כך, כיצד?

נזכיר תחילה שמקרה של השפחה אינו יחיד במינו. בשמ"א א', יד יש הבדל גירסה דומה בין נוה"מ לתה"ש כדלהלן:

נוה"מ:
לפי תה"ש:

ויאמר אליה עלי; עד מתי תשתכרין...
ויאמר אליה נער עלי: עד מתי וגו'

ושוב מצויה התופעה בסיפור על אשת ירבעם הבאה לדרוש באחיה השילוני9. בנוה"מ למל"א י"ד, ו מדבר אליה אחיה במישרין:

ויהי כשמע אחיהו את-קול רגליה באה בפתח, ויאמר: באי אשת ירבעם למה זה את מתנכרה ואנכי שלוח אליך קשה!

בתה"ש, לעומת זאת, מובא המעשה ביתרה הגדולה הנמצאת בו אחרי מל"א י"ב, כד. כאן, בפסוק המסומן במהדורת רהלפס 24K, אנו קוראים בתרגום-שחזור לעברית:

ויהי כבואה העירה אל אחיה השילוני, ויאמר אחיה לנערו: צא נא לקראת אנו אשת ירבעם ואמרת אליה, בואי ואל תעמדי, כי כה אמר ה', קשה אנכי שולח עליך.

אם כן יש לפנינו תכונה חוזרת; בקצת עדי-נוסח מופיעים גיבורים משניים הנוטלים על עצמם חלק מתפקידיהם של הגיבורים הראשיים: שפחתה של יוכבד שמה את התיבה בסוף; הנער של עלי גוער בחנה המתפללת; הנער של אחיה מזרז את אשת ירבעם לבוא לפני הנביא. את מוצאה של התכונה הזאת יש ליחס למדרש האגדה היהודי, כפי שנתפתח בימי בית-שני. במגילה החיצונית לבראשית שבים ומספרים את מעשה שרי ואברם במצרים (בראשית י"ב, י-כ), ואולם על-ידי הגיבורים המקראיים – אברם, פרעה, ושרי שהיא פאסיבית – באים כאן שני גיבורים משניים; לוט וחרקנוש. הנה מספר אברם, כי אחרי שפרעה כבר היה מנוגע במשך שנתיים:

באדין אתה עלי חרקנוש ובעא מני, די אתה ואצלה על מלכא ואסמוך ידי עלוהי ויחה, ארי בחלם [חזני]. ואמר לה לוט: לא יכול אברם דדי לצליא על מלכא, ושרי אנתתה עמה; וכען אזל, אמר למלכא, וישלח אנתתה מנה לבעלהא, ויצלה עלוהי ויחה. וכדי שמע חרקנוש מלי לוט, אזל אמר למלכא: כל מכתשיא ונגדיא אלן, כי מתכתש ומתנגד מדי מלכא, בדיל שרי אנתת אברם. יתיבו נה לשרי לאברם בעלה, ויתוך מנכה מכתשא דן ורוח שחלניא...

ובעברית:

אז בא אלי חרקנוש וביקש ממני, שאבוא ואתפלל על המלך, ואסמוך את ידי עליו ויחלים, כי בחלום [ראני], ואמר לו לוט: אברם דודי אינו יכול להתפלל על המלך, ושרי אשתו עמו. לך, אמור למלך וישלח את אשתו מעליו לבעלה, ויתפלל עליו, ויחלים. וכאשר חרקנוש שמע את דברי לוט, הלך ואמר למלך: כל הנגעים והיסורים האלה, שאדוני המלך מנוגע ומתייסר, (הם) בשל שרי אשת אברם. ישיבו נא את שרי לאברם בעלה, וייפסק ממך הנגע הזה ורוח השחין10...

כניסתם של הגיבורים המשניים הללו אל תוך המעשה אינה נובעת משרירות לבו של הדרשן, אלא באה לפי הבנתו את צרכי העלילה או את אישיותם של הגיבורים הראשיים. הכתוב בבראשית י"ב, י-כ אינו מסביר כיצד נודע לפרעה ששרי היא אשת אברם ושבגללה ניגע ה' אותו ואת ביתו; במגילה החיצונית לבראשית מגיע המידע לפרעה על-ידי שיחתם של חרקנוש עבד פרעה ולוט בן-אחי אברם. כך נתמלא חסר שהיה בסיפור.

בשמ"א א', יד יש מקום לתמוה, כיצד עלי הכהן (שבתפיסת דורות בית-שני היה כהן גדול!) אינו מבחין בין מתפללת לשיכורה, ומאשים לשוא את אותה צדקת. העברת הכישלון הזה מעלי למשרתו מסלקת את הקושי, לפחות בחלקו. מעתה שב עלי להיות כהן עליון, שמפיו לא תצאנה האשמות סרק, אלא רק ברכות אלוהיות: "לכי לשלום, ואלהי ישראל יתן את-שלתך אשר שאלת מעמו" (א', יז; השווה ב', כ)11.

קשה יותר להבין את תפקידו של הנער אצל אחיה השילוני. הרי אשת ירבעם באה גם כך לפני הנביא! נראה, על כן, שנוכחות הנער נועדה להוסיף הדרת כבוד לנביא הזקן; אין הוא יושב לבדו, אלא משרת עומד לפניו, "קורא, ואחרים עונין אותו"...

באשר לאמו של משה. האם שילב הדרשן את השפחה, כדי ליטול מן האם את הפעולה האכזרית של הפקרת התיבה בסוף על שפת היאור? זהו הסבר אפשרי, אלא שלצורך כך ניתן היה להשתמש בשירותיה של אחות-משה, שבין כה וכה ניצבה 'מרחוק', בזירת המעשה. נראה יותר שפעלה כאן מגמה אחרת. בתיאורו של יוספוס היה עמרם אבי-משה מהמיוחסים שבעברים12. גם הגמרא מניחה כדבר ידוע – "עמרם גדול הדור היה", ולפיכך, ממשיכה הגמרא, כאשר גירש עמרם את יוכבד וכאשר החזיר אותה, עשו כמותו כל בני דורו13. כיוון שכך, אין לתאר את אשתו של הפרנס, כאילו עשתה את מעשיה לבדה. בוודאי הייתה שם שפחה ששירתה לפניה ולקחה את התיבה אל היאור. לפיכך הוסיף מעתיק: "ותואמר לשפחתה לכי".

בדרך זו נוצרה סימטריה נאה בין שתי "האמהות" של משה – יוכבד ובת-פרעה: זו שלחה את שפחתה לשים את התיבה בסוף, וזו שלחה את אמתה לקחת את התיבה מן הסוף. סימטריה נחמדה... ומשנית. והדבר מלמד שוב מה ערכן של סטרוקטורות כאלה, שחוקרים בדורנו אוהבים לגלות, כדי "להוכיח" על-ידן את אחידותם ומקוריותם של הכתובים. אכן, הדרשן בתוספת שלו יצר, שלא מדעת, את הסימטריה. ואם דרך-אגב יצר גם קושי, כיצד אשת גדול הדור נשכרת כ"אשה מינקת" מפשוטי העם, לאלוהי הדרש פתרונים!

שפחתה של אם-משה בכתב-יד של ספר שמות שנמצא בקומראן מצטרפת עתה לעדויות אחרות, ומוכיחה יחד אתן, כיצד יסודות של מדרש האגדה מימי בית-שני מצאו את דרכם לכתבי-היד המקראיים, ועדיין נשתיירו לפעמים בעדי-הנוסח שלנו – בנוסח המסורה, בתרגום השבעים, בחומש השומרוני, ובכתבי-היד מקומראן14.

הערות:

אני מודה לד"ר צפורה טלשיר (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע), שבהערותיה המחכימות תרמה להעשיר את המאמר הזה. האחריות לדברים היא עליי בלבד.

  1. E. Ulrich, F.M. Cross et al, Qumran Cave 4.VII - Genesis Genesis to Numbers, (DJD, XII). Oxford 1994, 79-95 . פרופ' ע' טוב באדיבותו השאיל לי עותק מן הכרך הזה, לפני שהגיע לספריות בארץ.
  2. בענין זה חב קרוס חוב נכבד לתיאוריה של ביקורת הנוסח, כפי שיושמה למדע המקרא בידי החוקרים האיטלקיים סאקי וקיאזה; לאחרונה סיגל אותה גם תלמידו של קרוס, דאבילה; ראה: P. Sacchi, "Il rotolo A di Isaia: problemi di storia del testo", Accademia Toscana di Sciente e Lettere 'La Colombaria' 30 (1965), 31-111; B. Chiesa, "Textual History and Textual Criticism of the Hebrew Old Testament", Madrid Qumran Congress, ed. J. Trebolle Barrera and L. Vegas Montaner, Leiden-Madrid, 1992, Vol I, pp. 257-272; J. R. Davila, “Text-Type and Terminology: Genesis and Exodus as Test Cases”, RdQ 16 (1993), 3-37 .
  3. אני רושם את נוסח 4Qexod כפי שהועתק בידי קרוס, בלי שמור על סדר השורות. מסיבות טיפגראפיות נרשמו כל האותיות שאינן שלימות מנוקדות עליהן, בלי להבחין בין השלמות סבירות להשלמות אפשריות.
  4. למבנה תחבירי זה השווה: Gesenius' Hebrew Grammar' ed. E. Kautzsch, Trans1, by A. E. Cowley, Oxford 1910, p. 345; P. Joüon, Grammaire de l'Hebreu Biblique, Rome 1947, p. 358
  5. קרוס (הערה 1, לעיל), עמ' 89.
  6. העבודה הקלאסית בנושא זה היא של ש' טלמון, כפלי גרסה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, ירושלים תשט"ו, דוגמאות של כפלי גירסה שנכנסו חוץ למקומם יש בספר דברים כ"ז, ב-ח; שמ"ב ה', א-ג; תהלים, פ', טז, יח. על הראשון ראה: א' רופא, מבוא לספר דברים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 19-21; על השלישי ראה את מאמרי: "סיומו של תהלים פרק פ", תרביץ כ"ט (תש"ך), עמ' 113-124.
  7. ראה: W.F. Albright, "New Light on Early Recensions of the Hebrew Bible", BASOR 140 (Dec. 1955), 27-33; idem, "Some Remarks on the Song of Moses in Deuteronomy XXXII", VT9 (1959), pp. 339-346; F.M. Cross, "The Ammonite Oppression of the Tribes of Gad and Reuben: Missing Verses from 1 Samuel 11 Found in 4Qsama", History, Historiography and Interpretation, edited by H. Tadmor and M. Weinfeld, Jerusalem 1983, 148-158. נסיתי להשיב לאולברייט בחיבורי: האמונה במלאכים בישראל, ירושלים תשל"ט, עמ' 75-69; ולקרוס במאמרי: "The Acts of Nahash according to 4Qsama", IEJ32 (1982), pp. 129-133 ; גירסה עברית: "נחש מלך בני-עמון על פי מגילת שמואל מקומראן", בית מקרא ל' (תשמ"ה), 462-456.
  8. השווה: י"א זליגמן, "מחקרים בתולדות נוסחת המקרא", תרביץ כ"ה (תשט"ז), עמ' 139-118, בעמ' 121 = אסופת מאמריו: מחקרים בספרות המקרא, ירושלים תשנ"ב, בעמ' 298: "רובם הגדול של שינויי הנוסח מוצאם בטעויות שגרתיות ומיכאניות של מעתיקים, ובמידת-מה של צדק כבר טענו כנגד היסטוריונים ותיאולוגים, שהללו נוטים תמיד לנחש מגמות "מחושבות" בהתהוותם של שינויי נוסח. אך במקרה שלנו אמנם לא חסרות החלפות של מלים שבביטחון נוכל לקבוע שהן נבעו בכל זאת מתוך רצון ובמחשבה מראש".
  9. אם הדוגמה הזאת הזכירה לי ד"ר צ' טלשיר; וראה חיבורה: המסורת הכפילה על פילוג המלוכה (עיונים במקרא ובתקופתו), ירושלים תשמ"ט, עמ' 74-70, 182, 200 (הערה 29). טלשיר גם הביאה שם נימוקים למשניותו של נער עלי וכן הצביעה באותה הערה על דוגמה נוספת: בגירסת תיאודוטיון של סיפור שושנה (פס' יז-כא, לו) יש לשושנה נערות המלווה אותה. וראה עתה גם: Z. Talshir, The Aliernative Story of the Division of the Kingdom, Jerusalem 1993, pp. 85-88, 219 and n. 116
  10. ראה: מגילה חיצונית לבראשית ממגילת מדבר יהודה, מהדורת נ' אביגד וישראל ידין, ירושלים תשי"ז. תרגום עברי בעמ' לו ואח"כ צילומים ותעתיקים. התעתיק והתרגום כאן הם על-פי: J. A. Fitzmyer, The Genesis Apocryphon of qumran Cave I - A Commentary, Rome 1971.
  11. ולא זו אף זו: קשי לבו של הנער מבליט את טוב לבו של עלי. בנידון זה אין הבדל אם הדמות המשנית היא מקורית או מוספת. על דמויות משניות מקוריות ראה: א' סימון, "הדמויות המשניות בסיפור המקראי", דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות (תשכ"ט), ירושלים חש"ד (= חסר שנת דפוס), עמ' 36-31.
  12. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, א', ג (סעיף 210).
  13. בב' סוטה י"ב, ע"א. לפי מדרש שמות רבה (א', יג) היה עמרם ראש סנהדרין! ראה מדרש שמות רבה, ההדיר ופירש א' שנאן, ירושלים-תל-אביב תשמ"ד, עמ' 57. שם גם מראי מקום נוספים.
  14. סקירה חלקית נתתי במאמרי: "The Methods of Late Biblical Scribes as Evidenced by the Septuaging with the Other Textual Witnessers", Fs. M. Greenberg (in press). וכן ראה את מאמריי הנזכרים לעיל, בהערה 7; ועתה גם את מאמרי: "אלישע בדותן (מל"ב ו', ח-כג): ביקורת ספרותית-היסטורית בסיוע מן המדרש", בית-מקרא מ' (תשנ"ה), עמ' 12-3.
ביבליוגרפיה:
כותר: אמו של משה ושפחתה לפי מגילת שמות מקומראן (4Q Exod)
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: ניסן-סיון תשנ"ה , גליון ג (קמב)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית