עדויות היסטוריות בשירת דבורה

שירת דבורה איננה מעיקרה תעודה היסטורית. היא שירת נצחון והודיה החדורה התפעמות עמוקה מנצחונם הפלאי של לוחמים רגלים על כוח של פרשים ומרכבות-מלחמה – נצחון שהושג בכוח האמונה בישועת ד' ובזכות מסירות הנפש של הלוחמים. יפה אמר סי. מ. באורה¹ על סוג זה על יצירות פיוטיות:

"שירה, וביחוד שירה הרואית, היא תחליף דל להיסטוריה. אף על פי שהיא מכילה אישים מציאותיים ומאורעות מציאותיים, היא קושרת אותם לא אחת ביחסים לא-מציאותיים, ולעתים אף תוסיף דמויות לא-מציאותיות ומאורעות לא-מציאותיים כאשר שלמות הסיפור תובעת זאת. פירוש הדבר הוא, שפרט לכמה מקרים חריגים, אין אנו רשאים להתייחס אל שירה הרואית כאל תרשומת של עובדות. החומר שלה הוא בעיקרו היסטורי, אבל עיבודו והתאמתו אינם היסטוריים. אין היא רושמת בנאמנות את אשר קרה אלא היא מראה מה בני אדם האמינו והרגישו".

ואולם אם אין בשירה הרואית הרצאה סדורה של מאורעות, יש בה אספקלריה של מציאות. המשורר אינו יכול להתנתק מהווי תקופתו, מן המציאות החמרית שלה ומעולם האידיאות שלה. מה שמספר בעל שירת דבורה על מערך השבטים והנהגתם, על הבאים לקרב ועל המשתמטים ממנו, הוא בעל ערך עצום להבנת אורחות חייהם של בני ישראל, מניעיהם, מצבם הכלכלי, מדת הלכידות שביניהם ודרכי אמונתם.

הדרך שבה ניתן להפיק מידע היסטורי משירת דבורה ממוחשבת על ידי התמונה המרשימה שבסיומה, בה מתאר המשורר את חרדת אם סיסרא הממתינה לשוב בנה משדה המערכה. המעמד הוא כולו פרי דמיון. המשורר לא שמע את הדו-שיח בין המלכה-האם ובין נשות הפמליה שלה. אבל תיאור השלל המיוחל, שבגללו מתעכב לכאורה שובם של הלוחמים, מאיר עיניים: "הלא ימצאו יחלקו שלל, רחם רחמתים לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל" (שופטים ה', ל).

בעקבות אלט² היינו מצפים למצוא את שבטי ישראל שרויים במעבר ממשק של מרעה למשק של חקלאות וממצב של ניידות-למחצה למצב של ישיבת-קבע. אך הנה מסתבר שלפחות חלק מבני ישראל עוסקים במלאכה, ומוצרי מלאכתם, אריגים צבעוניים ורקומים, מעוררים את חמדת הכנענים. יש בשירה רמז נוסף לשלל אשר לו מצפים מלכי כנען: "אז נלחמו מלכי כנען... בצע כסף לא לקחו" (פסוק יט). רועים שאך זה החלו לעסוק בעבודת האדמה אין להם לכאורה שימוש בכסף. חקלאים פרימיטיוויים ימירו יבול ביבול; והעובדה שיש בידי בני ישראל כסף מעידה לכאורה על פעילות מסחרית החורגת מסיפוק צרכים אלמנטריים. האם השגשוג החמרי של זבולון ויששכר המשתקף בברכת משה (דברים ל"ג, יט) והמתואר שם במלים "כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול" מקורו בצביעת אריגים הנעשית בדרך כלל על שפת הים³? קשה לראות במלים סתומות אלה רמז לסחר ימי. סביר יותר לראות בהן התייחסות לרווחים המופקים מפעולות הנעשות בחולות אשר על שפת הים.

כך פותח לנו המשורר, בדרך אגב, צוהר אל פעילות שאינה חקלאית, ואל אופנת לבוש ישרלאית בתקופת קדומה. התרבות החמרית הכנענית מפותחת הרבה יותר מזו של הכובשים הישראליים. אבל יש תחום אחד שבו מתקנאים הכנענים במתנחלים – הוא תחום הלבוש.

במאמר זה אני מתכוון לבחון את השירה במטרה להפיק ממנה מידע על יחסי הגומלין בין השבטים וזיקתם לחטיבה ששמה ישראל, על הנהגתם של השבטים, על התפתחות מפת נחלותיהם, על האפשרות ללמוד ממנה על מאורעות שקדמו לדור של דבורה וברק, וכיוצא באלה.

נוסח השירה סתום, ואולי משובש בקצת מקומות, ולשונה קדומה וקשה עד שלא את כל חלקיה ניתן לפענח. אלף שנים של נסיונות תרגום וביאור – למן הע' שנזקקו גם לתיקוני נוסח, גם להעתקת קצת מלים כנתינתם במקור העברי, דרך תרגום יונתן שהלך בשיטת הדרש⁴וגרר אחריו את מרבית הפרשנים העבריים המסורתיים⁵ ועד החוקרים המודרניים שהרשו לעצמם מדה רבה של חופש כלפי הנוסח המסור וחרף תיקוניהם הגיעו לתוצאות מסופקות וסותרות – מוליכות אל המסקנה שאין לבקש מיפלט בתיקוני נוסח שרירותיים אלא יש להתבסס על נה"מ , מתוך השלמה עם העובדה שלא את כל הסתומות ניתן לבאר. זו השיטה הנקוטה במאמר זה.

הערות שוליים:

C. M. Bowra, Heroic Poetry, 1961, p. 535.
A. Alt, Kleine Schriften, I, 126-175.
מ. א. (משה אילת) ב"אנציקלופדיה מקראית", כרך ח', "תכלת וארגמן".
על מגמותיו של תרגום יונתן לשופטים ה', ראה: D. J. Harrington, CBQ 48 (1986), 432-442.
רד"ק מאזכר את ת"י 19 פעמים בפירושו. רש"י הולך בנאמנות אחר התרגום בכל סתומות השירה, ובפסוק ד הוא מציין "כל זה יש ללמוד מתרגומו של יונתן".