הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > יהושע
בית מקרא


תקציר
מאמר זה דן בסיפור כישלון הכיבוש בעי (יהושע ז, א-ט) כחלק מהיחידה הספרותית של יהושע א-י"א. ביחידה זו ניכרת מגמת עריכה של תאור כיבוש הארץ כמלחמת ה' . סיפור הכשלון בעי מנותח במאמר כחלק ממגמה זו. על פי המאמר, גם ללא מעילת עכן, ניתן לראות בסיפור הסבר לכישלון הראשון ולהצלחה השנייה : הכיבוש הראשון נכשל משום שנבע מתחושת ביטחון ביכולת הצבאית האנושית. הקרב השני הצליח משום שהיה מלחמת ה' לישראל.



סיפור הכישלון בעי והמסגרת הספרותית של יהושע א-יא
מחבר: ד"ר ישראל רוזנסון


הנחת היסוד של מאמר זה גורסת כי ביחידה המונה את י"א הפרקים הראשונים בספר יהושע – גם אם שונים מקורותיה – הושגה לכידות תוכנית סבירה, המאפשרת הליך פרשני שיגרתי, הבוחן את זיקתו של הסיפור הבודד למסגרת הכוללת. לשון אחר, גם אם בצורתה הסופית חלו ביחידה הנידונה ידי עורך/עורכים, והיא מורכבת ממקורות ספרותיים אחדים1, מסתתרים מאחורי פעולת העריכה שיקולים ומגמות המונחים על-ידי גישתו הספרותית של העורך ומגמותיו הדתיות. ולכן, יש למעשה העריכה השפעה על כלל תוכני היחידה, ומכאן שסגנונו ומסריו של הסיפור הבודד תלויי-הקשר המה, ואינם מובנים ביחידה הכוללת באורח סתמי2.

הסיפור שייבחן ראוי לכותרת: "הכישלון בעי" (נתמקד ביהושע ז, א-ט, אך לא נעסוק בגילויו של עכן). נבחן להלן את זיקתו הסגנונית, התוכנית והרעיונית לסיפור ההצלחה בעי שבא בעקבותיו (שם ח, א-כט), ולכלל סיפורי הכיבוש שהוצגו באחד-עשר הפרקים הראשונים של ספר יהושע.

לאחרונה זכינו לפירושים חדשים לספר יהושע3 העוסקים במגוון רחב של בעיות פרשניות. על רקע פרשנותם רבת-ההשראה, לא נותר לכותב שורות אלה אלא, להבליט ולחדד מאפיינים ספרותיים מסויימים, ולנסות להביאם לכלל מסגרת ספרותית המתפרשת על הסיפור הנידון ועל היחידה כולה.

מאפייני המסגרת (פרקים א-י"א)

ההכרה בייחודם של סיפורי הכיבוש כיחידה תוכנית עצמאית, תהא דרך התהוותה אשר תהא, היא נחלתם של כל העוסקים בפרשנות ספר יהושע4. עם זאת, לא תמיד נבחנו כל מאפייניה הסגנוניים והתוכניים של היחידה הזאת, הבולטים במיוחד על רקע מחציתו השנייה של ספר יהושע5. קצרה יריעת מאמרנו מלהציג את כלל מאפייניה של היחידה הנידונה, אולם, גם בעיון שטחי למדי עולים כמה קוים ברורים.
נציין להלן כמה מהם.

1. ביטויי אחדות

היחידה הנידונה מבליטה יוזמות לאומיות רחבות-היקף ומפעלים לאומיים גדולים. הכתוב המתאר את השתתפות העם, מרבה להשתמש במילת "כל": "כל העם", "כל ישראל", "כל אנשי המלחמה", "כל עם המלחמה"6. ניתן, איפוא, לראות בתיבת "כל" מילה מנחה הרומזת למצבו של עם ישראל המתגייס כולו למלחמה. אחדות העם בולטת על רקע יחסיו עם מנהיגו. מול "כל העם" עומד יהושע, שהכתוב אינו חדל מלחזור ולהדגיש את השתתפותו האישית ומעורבותו הפעילה. וזאת, ללא תלונות. סירוב – אין, ואף יוזמות עצמאיות של העם נדירות ומוצנעות היטב בין השיטין7.

האופי השבטי של העם מטושטש ביותר. אם צויינו פה ושם שמות שבטים (שניים וחצי השבטים. שם א, יב) אין הם באים אלא אגב התייחסות לפרשה מן העבר וכדי להגדיל אחרות ולהאדירה. "מטה יהודה" אינו מובא בהקשר עצמאי אלא כאבי שושלת, אגב ייחוסו של עכן (שם ז, טו ואילך). אף יהושע בן נון עצמו אינו מיוחס לשבטו. המצבות המפורסמות לזכרון כריתת הירדן נשאו "...שתי עשרה אבנים...למספר שבטי ישראל" (שם ד, ח). האבנים עצמן וההכנות לבנייתן מזכירות את המציאות השבטית, אך זאת לצורך הזיכרון בלבד, כשבארוע עצמו נטל חלק עם שאינו מפוצל.

2. מבנה כללי

אשר לתוכנם של סיפורי הכיבוש, המבנה ברור למדי וניתן להעמידו על מספר יחידות-משנה. המאבק בעיקרו מתנהל נגד ערים. בתחילה מתאר הכתוב שני קרבות לכיבוש ערים בודדות – יריחו והעי (בית אל נזכרה שם רק בעקיפין)8 – ובסיום, שני קרבות נגד קואליציות בנות מספר מלכים – מלכי הדרום ומלכי הצפון. ביניהם, במעין 'קו פרשת מים', מוצבת פרשת הגבעונים, שתוצאתה הושגה ללא קרב.

בלא להיכנס כלל לשאלה איך ארעו הדברים בפועל, ברור כי העורך הציג מבנה סביר מבחינה גיאוגרפית (פלישה ממזרח, תפיסת מרכז איזור ההר, כולל ארוע לא-צבאי באיזור שכם, קרבות בדרום ואחר כך בצפון). הוא משקף היגיון צבאי-אסטרטגי מסויים וניתן להעמיד בבסיסו בעיית עומק – הצורך להתמודד עם החומות הבצורות9. הפתרונות משתנים מקרב לקרב, וניתן להבחין בהם במעין הדרגתיות. בראשונה, החומות נופלות בנס גלוי. נס, כמעט 'על פי הגדרה', אינו חוזר על עצמו, ועל כן, בקרב העי השני נוצר מצב שבו האויב יוצא החוצה בהשאירו את העיר פתוחה ("ויעזבו את העיר פתוחה" – שם ח, יז). בקרבות בצפון ובדרום נמשכת מגמת היציאה מן הערים החוצה, הגם שמסיבות אחרות לגמרי. יהושע מצליח להכות את עיקר כוחו של האוייב בשדה הפתוח, בטרם יימלט פנימה אל הערים. כך מצווה יהושע: "אל תתנום לבוא אל עריהם", וכך מתקיים: "והשרידים שרדו מהם ויבאו אל ערי המבצר" (שם י, כ) – רק "השרידים"!

יחסי יחידות-המשנה במבנה הזה מזכירים במידת-מה יחסים של 'סצנות דפוס'10. היינו: דמיון בסיסי בקוי סגנון ותוכן, אך בצידם הבדלים הבולטים מאוד על רקע הדמיון, המשווים אופי מיוחד לכל פרשה. ההשוואה בין יחידות בעלות 'סצינת דפוס' דומה מעלה אמירה מסויימת, שקשה להבינה אך ורק מתוך היחידה הבודדת.

בשתי יחידות-המשנה הראשונות – סיפור כיבוש יריחו וסיפורי כיבוש העי – יש יחסים דמויי 'סצנת דפוס'. בשתיהן מדובר בכיבוש עיר, המצריך שליחת מרגלים ובעקבותיו כישלון צבאי. לעניות דעתנו המושג 'כשלון צבאי' יאה גם למקרה של יריחו, שם לא השיגה פעילות המרגלים אינפורמציה בעלת ערך מיוחד והחומה נפלה לבסוף על-ידי נס. עניין זה יידון להלן. שתי היחידות קשורות בשאלת החרם. בשתיהן מושארת העיר הכבושה בחורבנה. להלן נדון בשאלת הוראת הקב"ה לצאת להילחם בערים אלה.

גם שתי יחידות-המשנה האחרונות – הקרב בדרום והקרב בצפון – מפגינות מעין יחסי 'סצנת דפוס'. הקואליציות מובלות על ידי מלכה של עיר מסויימת (ירושלים, חצור) היוזם ומארגן את הקואליציה; בשני המקרים מוטעם כי היוזמה הראשונה מרוכזת בידי האוייב, ויהושע – הנזקק לעזרת ה' – מנהל מסע ארוך כדי להפתיע את האוייב. חרף הדמיון הבסיסי, ההבדלים בין שתי יחידות המשנה המסיימות את הכיבושים הגדולים רבי-משמעות11.

היחידה הראשונה של ספר יהושע משופעת בביטויי עריכה המתייחסים בעיקר לתגובות העמים על פעולותיו של עם ישראל ועל השגיו, ובמקרה דנן גם לכשלונו. כך, לאחר חציית הירדן נאמר: "ויהי כשמע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל" (שם ה, א). לאחר כיבוש יריחו ולפני הכישלון בעי, בקצרה: "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ" (שם ו, כז); ולפני פרשת הגבעונים, שוב באריכות יתירה: "ויהי כשמע כל המלכים אשר בעבר הירדן בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול אל מול הלבנון החתי והאמרי הכנעני הפרזי החוי והיבוסי. ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד" (שם ט, א-ב).

בדרך כלל, יוצרים ביטויים אלה מעין תבנית שבה שזורים הסיפורים הבודדים, ומחזקים בכך את המגמות העולות מהמבנה שהוצג לעיל, שנקבע בעיקרו על-פי שיקולים תוכניים. יחד עם זאת, חשיבותם רבה בעצבם את אחד המוטיבים החשובים בכיבוש – "שמיעת המלכים". וזאת לדעת: מעבר ל"ניסים הגלויים" המפוזרים פה ושם בספרנו, בניגוד לחוקי הטבע בעליל, פעולת ה' המביאה לכיבוש הארץ, מתבצעת באמצעות מנגנונים היסטוריים-פסיכולוגיים דוגמת "הכבדת הלב", כפי שהולך ומתבאר בסיכומה של יחידת-המשנה האחרונה – "כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחנה כי למען השמידם..." (שם י"א, כ). לאור זאת, יש בביטוי העריכה כדי ללמד מה צפוי היה לקרות, וכיצד התנהלה התוכנית הסמויה לכיבוש הארץ. בתחילה, לפני כיבוש יריחו והעי, ראוי היה הכיבוש, מן הסתם, להתנהל בכוח "וימס לבם", אלא שבפועל קרה דבר שונה לחלוטין, שעליו נעמוד בהמשך, ולפני יחידת-המשנה העוסקת בכניעת הגבעונים התהפך הגלגל ולב המלכים שנמס למים, הפך לפתע ללב גיבורים חזק ואמיץ. הקואליציה האדירה (בלתי ריאלית למדי, יש לומר)12 מתפרקת עקב אירועי סיפור הגבעונים, ומכאן מתגלגלת והולכת 'שמיעת' מלכי הצפון והדרום ("ויהי כשמע אדוני-צדק מלך ירושלים..." (שם י, א); "ויהי כשמע יבין מלך חצור וישלח..." (שם י"א, א), שהובילה למפלתם!

ועדיין יש לברר מדוע הקדים הכתוב לסיפור הכישלון בעי 'פסוק עריכה' המתמקד ביהושע – "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ" (שם ו, כז)!

3. דרכי מבע אופייניות

היחידה הראשונה בספר יהושע מיוחדת בדרכי מבע אופייניות. נזכיר בקצרה רק כמה מהן החשובות לענייננו. נפתח בנאומים. ה'דיאלוג' המפורסם, המאפיין את הסיפור המקראי, לובש כאן צורת נאומים13. בסיפור הכישלון בעי, שיידון להלן, מובאים שניים: אחד מהם – דברי המרגלים ליהושע, והשני – דברי יהושע לה' לאחר הכישלון. ננתחם בהמשך ונעמוד על השלכותיהם.

ביחידה זו בולטות גם חזרות, בכמה מקרים ניתן להצביע על דגם חזרה אופייני המתבסס על דברי ה' ליהושע; דברי יהושע לישראל – וביצוע. דגם מעין זה מעורר, כמובן, את שאלת החידוש: הניכר הבדל בין האברים השונים של תבנית החזרה?הניתן לגלות שינויים קלים רבי רבי-משמעות האופיניים לכגון אלה?14 ובמקרה הנידון, האם הוסיף יהושע משלו על דברי ה'? לא נעסוק בכך בהרחבה, אך בעצם ריבוי חזרות מן הסוג הזה15 עולה התחושה הבסיסית של ביצוע מתוך ציות! זאת, חרף השינויים הקלים, החשובים כשלעצמם. לציות נודע תפקיד חשוב בטיעונים שיועלו בהמשך.

חשוב לעמוד גם על עניין החרם והדגשת המלחמה במלכי הארץ. את אלה ננסה לשלב למארג רעיוני הקשור בתפיסה מסויימת של 'מלחמת ה" בספרנו.

סיפור הכישלון בעי – דיון ספרותי

האקספוזיציה

לסיפור הכישלון בעי קודמים שני פסוקים. האחד – שהוגדר בפינו כ'ביטוי עריכה' ('ויהי ה' את יהושע...') – יידון להלן. השני – "וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל" (שם ז, א). בהתייחסה לפרטים החשובים במישרין להבנת ההמשך, זו היא אמירה אקספוזיציונית ברורה מאוד16, אך לדעתנו אין בה רק משום פרישת יריעה עשירה במידע המסייעת להבנת הנאמר, או הקניית תחושות מסוימות לקורא17. בנקבה בביטויים: "וימעלו בני ישראל", לעומת "ויקח עכן", כשהתוצאה היא "ויחר אף ה' בישראל", טווה האקספוזיציה את 'רשת' המתח שבין חטא הפרט לאחריות הכלל, והדברים מקדימים את העיסוק בנידון השזור בסיפור חשיפתו של עכן בפרק ז18. מכל מקום, בפסעו בעקבות המספר, תהיה זוית הראייה של הקורא שונה מאוד מזו של הגיבורים. יש עוד סיפורים במקרא הפותחים בדרך זו (בסיפור 'העקרה' יודע הקורא כי בניסיון עסקינן!), והתחושה העולה בקרב הקורא היא כי יודע הוא היטב את מה שיהושע עדיין אינו יודע – תחושה הפוכה לסוג מסויים של סיפורי מתח, שבהם מגלה הקורא אט-אט את מה שיודע היטב חלק מן הגיבורים.

בפשטות, השליטה המלאה של הקורא בפרטים מסייעת לחדד את אי-הידיעה המוחלטת של יהושע העומדת ביסוד נאומו, המובילה לביטוי דמוי תלונות בני-ישראל במדבר: "למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אותנו ביד האמרי להאבידנו". הגורר מסקנה קשה – "ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן" (יהושע ז, ז). את הידיעה כי 'עכן לקח' ניתן לייחס לנוכחותו 'יודעת הכול' של המספר המקראי, אך עדיין תמוה היאך כל 'ישראל חטאו' (שם ז, יא) ויהושע אינו יודע. ייתכן כי ה'לקיחה' הטכנית, שיוחסה ליחיד, בעוד שלעם יוחסה ה'מעילה' – הערטילאית לאין ערוך19, מתירה לפרש את 'חטא' העם במונחים של אחריות מוסרית, מבלי שנעשה דבר מוגדר, שהיה אמור להיות ידוע ליהושע. בכך, עם שהתמיהה לא תוסר לחלוטין, היא תתרכך מאוד.

בהמשך בא סיפור הכישלון, המצטייר כפועל יוצא של המידע האקספוזיציוני. עם זאת, הסיפור עומד לכאורה בפני עצמו. זהו סיפור של כישלון צבאי. אין בפרטיו זיקה סגנונית או רמיזה כלשהם לענייני המעילה בחרם שקדמו לו. התפר בין האקספוזיציה לסיפור נראה גס ולכאורה, זו דוגמה קלאסית לשילוב רופף בין קטעים במעשה עריכה מחוספס. בקריאה ראשונית, ההתייחסות לסיפור הכישלון בעי היא כאל הבהרה הכרחית של מה שקרה בעקבות המעילה בחרם. מכאן יובילנו הכתוב בביטחה לקטע 'החשוב באמת' – גילויו של עכן.

להלן ננסה להראות שהדברים אינם כה פשוטים. בהצגה זו יש תחכום הבולט דווקא על רקע אי-ההתאמה החריפה בין תכני האקספוזיציה לסיפור העוקב.

סיפור הכישלון על רקע המסגרת הגדולה

שליחת המרגלים הפותחת את גופו של המעשה מתאימה, כמובן, לשליחת המרגלים לפני כיבוש יריחו. ניתן לדבר על זיקה בין שני המעשים הדומים זה לזה. בשני המקרים המאבק מתנהל נגד עיר יחידה כשברקע בעיית החומות המטרידה מאוד. שני המאורעות פותחים בשליחת מרגלים ביוזמת יהושע.

להלן ננתח את תוצאות הריגול הראשון ביריחו. מכל מקום, כאן כשלון המרגלים ברור, אך מעניין באיזה אופן מציג זאת הכתוב. לפנינו נאום של המרגלים – "אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי; אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה" (שם ז, ג). המשפט החשוב נאמר בסוף! לאחר חשיפת יהושע לעצה מפורטת וארוכה, שאינה נמנעת גם מנגיעה רגשית ("אל תיגע..."), בא הקטע החשוב "כי מעט המה". זהו הקטע היחיד הנתון באמת בסמכותם של מרגלים, ודווקא הגרעין המהותי הזה נדחק לסוף, כשהוא אפוך בעצות מרובות. אלמלא ידענו כי במרגליו של יהושע עסקינן, היה כל זה נראה ממש כתחבולה ריטורית, שבאה להכשילו! מנהיג המודע לצורך בין ה'סמכות המדווחת' ל'סמכות המייעצת' לא היה נכשל בכגון אלה20. אך יהושע לא הבחין בכך.

כזכור, נאומים אופיניים ליחידה זו של ספר יהושע. הדברים מזכירים את צורת נאומה של רחב בפרק ב. חשיבותו הרבה של נאום רחב להבנת המסגרת, מתירה לסטות קמעא מהמהלך הישיר של דברינו ולנתחו בקצרה: "כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה. ויהי השער לסגור בחשך והאנשים יצאו לא ידעתי אנה הלכו האנשים רדפו מהר אחריהם כי תשיגום" (שם ב, ה). כך, בנאום מרשים סגנונית, הבנוי נדבך פסיכולוגי על גבי נדבך פסיכולגי, מצליחה רחב במעשה השכנוע, מלאכת המחשבת של הנאום פותחת במילת הוראה והסכמה ("כן"). יש לשער שהכחשה בוטה לא היתה משיגה דבר אצל הרודפים שגילו מיד את מחבוא המרגלים. לעומת זאת, בהודאתה נוצר בסיס של שיתוף בשיח בינה לבין הרודפים, המאפשר את ההטעיה הגדולה. לאחר מכן, ממשיכה רחב ומודה בעיקרי העובדות ('באו אלי האנשים'), ועוברת לטיהורה מאשמת בגידה בטענה פשוטה והגיונית ("לא ידעתי מאין האנשים"), ולרקימת נסיבות הגיוניות לבריחתם ("ויהי השער לסגור בחושך"). בכך, משיגה רחב את מטרתה. החשד הוסר כליל, והבלטת פרק הזמן הקצר יחסית שחלף מותירה, לכאורה, תקווה להשיגם. אף שאין זה מתפקיריה הידועים של זונה להורות לחיילי המלך את אשר יעשו. נופלת קריאתה "רדפו מהר אחריהם כי תשיגום" על אוזנים כרויות, כמו ניתנה מפי אחד הקצינים. המשותף בין שני הנאומים – של רחב ושל עכן – הוא, כמובן, 'הפרט המשמעותי' המסתתר בסוף הדברים, מוסווה במעטה סמיך של עובדות כוזבות (ביריחו) והערכות שגויות (בעי), המקשה להתמודד עימו לכשעצמו. אולם, בסיפור רחב, ההסתרה צופנת בחובה את הצלתם של המרגלים, ואילו בסיפור הכישלון בעי מביע הנאום, דברי מרגלים המכשילים את שולחם!

הבחנה זו מעוררת מחשבה לגבי משמעות הריגול ביחידה הראשונה. בהשוותו את סיפור המרגלים ורחב לסיפורי הכנסת אורחים וריגול אחרים במקרא, רואה בכך זקוביץ כמעין 'מהתלה' הבאה לגמד את המרגלים והזונה גם יחד21. יש גם פרשנות ידועה המתבססת על זיקה למרגלים בספר במדבר22, ואילו אנו מדברים על זיקה הדוקה בין שני סיפורי הריגול בספר יהושע. לדעתנו, גם הריגול הראשון לכישלון ייחשב, אך הוא מוצנע וסמוי. כישלון נבחן בהתאם למטרה. מטרת הריגול הוצגה בבהירות בסיפור הראשון: "לכו ראו את הארץ ואת יריחו" (שם ב, א). בפועל, הכתוב אינו מספר שראו דבר מה. זמנם חולף בשכיבה – "וישכבו שמה" (שם ב, ב) והם מוצפנים – "ותצפנו" (שם ב, ד); "ותטמנם בפשתי העץ הערכות לה על הגג" (שם ב, ו). ובהמשך, בהכנות לשכיבה נוספת – "והמה טרם ישכבון" (שם ב, ז), ומשם במישרין מן החומה אל מחוץ לעיר למחבוא נוסף – "ונחבתם שמה שלשת ימים..." (שם ב, טז). מי שבזמן הקצר ששהה בעיר (הכתוב מציב, כמדומה, מסגרת זמן של שלושה ימים כולל זמן המחבוא בהרים)23, בילה בשכיבה ובהצפנה, אינו 'רואה את הארץ'! ואם עיקר תפקידם היה לסייע בפתרון הבעיה המעיקה של החומה, לכך הם לא תרמו מאומה, ובסופו של דבר נפלה זו בדרך נס מובהק.

על כן, גם את דבריהם של המרגלים לאחר ששבו משליחותם יש להבין בצל הכישלון הזה: "ויאמרו אל יהושע כי נתן ה' בידנו את כל הארץ וגם נמסו כל ישבי הארץ מפנינו" (שם ב, כד). ניתן לראות זאת ככישלון, למצער מנקודת ראות צבאית, משום שהפרט היחידי הנושא חשיבות צבאית "כי נמגו כל יושבי הארץ מפנינו" נודע להם רק מפי רחב, שמבחינת ההיגיון הפנימי של הסיפור ומסיבות כאלה או אחרות, היא בוודאי בדבר24. לשון אחר, מטבע הדברים, דעתה של רחב מובלטת מאוד בסיפור אך לא ניתן לאששה במידע אחר, וייתכן כי זו 'דעת יחיד'. על רקע הכישלון בהשגת מידע צבאי ממשי, בולטת 'הצלחתם' הדתית. המסקנה "כי נתן ה' בידנו את הארץ", מוסקת כמדומה מתוך "המוצאות אותם". מפליאה העובדה שהפעולה הראשונה בדרך לכיבוש הארץ הסתיימה בכישלון צבאי, וניתן לזקוף לכך ערך דתי רב-מעלה, שכן הכתוב מעוניין להודיענו איזהו הכוח העומד מאחורי כיבוש הארץ. לעומתם, המרגלים בסיפור העי אינם מזכירים כלל שם שמים. צבאית, הצלחתם בריגול (במובנו המדוייק – איסוף עובדות) שלמה, שכן הציגו עובדות כהוייתן. ובכל זאת, היה דבר מה שסימא את עיניהם (ומסתבר שלא רק את שלהם!), והשיאם לייעץ עצות מכשילות.

אכן, בסיפור רחב ויריחו המגלה מרגלים העוברים ממשכב למחבוא וממחבוא למשכב, שזור הכישלון בנימה אירונית. אולם, מסופקים אנו אם זו מהתלה 'נקודתית', ואם המרגלים הם גיבוריה האמיתיים. לשיטתנו, מדובר בתהליך. הכישלון השני מתפתח מתוך הכישלון הראשון. ומי שלא למד את לקח הכישלון הראשון נידון להיכשל בשני, שתוצאותיו חמורות הימנו.

נעבור בדיוננו מהריגול הכושל לקרב עצמו. ביחידה הראשונה בספר יהושע נרמז שוב ושוב הצורך להלחם על פי צוי ה'. ביחידה זו, מלחמות שהתנהלו על פי צו ה' זכו להצלחה. במלחמת העי זה לא קורה. אין כאן צו אלוהי ועל רקע הקרבות בפרקים א-י"א יש לראות קרב זה כחריג גם בעטיה של סיבה זו.

הבדל עקרוני נוסף המזדקר מאליו בין פרשתנו לשאר יחידות המשנה בסיפורי הכיבוש, קשור באי-נוכחות 'העם' או 'כל אנשי המלחמה'. לאור האיזכור החוזר ונשנה שלהם בכל הקרבות האחרים, וההדגשה כי מאת ה' יצא הצו לשתפם,25 צו המקנה לשיתוף משמעות דתית, מתברר כי נעשה כאן צעד פסול עקרונית. לאמר, אין ביציאת שלושת אלפים איש רק משום זלזול על רקע צבאי, הכרוך בהערכת כוחות שגויה, זהו פגם דתי מובהק. הוא בולט על רקע דברי המרגלים: "אל יעל כל העם...אל תיגע שמה את כל העם..." (שם ז, ג), בעוד שה' ציוה את ההיפך: "קח אתך את כל עם המלחמה" (שם ח, א). אחר כך, התהפך הגלגל. העם, שלא השתתף כ'עם' במלחמה-נמס לבו: "וימס לבב העם ויהי למים" (שם ז, ה). זהו, כזכור, הביטוי החביב על הכתוב בדברו על עמי הארץ "ונשמע וימס לבבנו" (שם ב, יא); "וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל" (שם ה, א). "מפני בני ישראל" – המונחים על-ידי ה', ולא מפני שלושת אלפים איש שנשלחו בעצת מרגלים ללא הוראת ה'.

הנקודה האחרונה קשורה באי-שיתופו של יהושע. בכל הקרבות מנהיגותו הפעילה והדומיננטית של יהושע אינה מוטלת כלל בספק, ואילו כאן: "ויעלו מן העם כשלשת אלפים איש..." (שם ז, ד), (שם ז, ד), לכל היותר ניתן לדבר על זהירות מסויימת מצידו26. דבר זה מזכיר ארוע העשוי לשמש מעין בבואה27 לסיפורנו – אי-יציאתו של ארון הברית ה' ומשה מתוך המחנה: "...ויעלו על ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו...וארוך ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה..." (במדבר י"ד, מ-מה). בצד השוני הלא מבוטל, ניכרים ללא ספק קוים דומים. בשני המקרים מדובר בעלייה, ובשני המקרים מצטייר כי מדובר במלחמה יזומה ע"י חלק מן העם: "ויעלו אל ראש ההר"; "ויעלו מן העם".

בנקודה זו אנו מגיעים לפסוק שנבחר, לדעתנו, כפסוק עריכה: "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ"28. בתוכנו הוא מציין את פחדם של עמי הארץ, וזה מוטיב מוכר, אך הוא מתמקד ביהושע האיש29. ההיבט האישי אינו עניין של מה בכך, ולא רק הרצון לגוון עמד בהדגשת שמעו של יהושע בקטע הנידון. בדומה לעם שזכה בניצחון פלאי בקרב נגד יריחו, גם יהושע עומד במבחן. ההבין האיש ש"שמעו יצא בכל הארץ" כי "ה' היה עם יהושע"? ושמא דבקה גם בו גאווה שדחפה אותו ללכת אחר עצת המרגלים? הכתוב אינו אומר זאת במפורש, אך דומה שנימה עדינה של רמז מכוונת לביקורת סמויה נגד יהושע בנידון. לאור זאת אין תימה שנאומו: "אהה אדני ה' למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אתנו ביד האמרי להאבידנו" (יהושע ז, ז), מצטייר כתלונה של ממש.

דברי ה' המגיב ל'תלונת' יהושע מחזירים אותנו לשאלת החרם. בכך חזרנו לנושאה המרכזי של האקספוזיציה, ומכאן יעסוק הכתוב בעיקר בעניין זה, תוך שהוא מתמקד בחשיפתו של המועל בחרם.

סיפור הכישלון בעי על רקע סיפור ההצלחה

דומה בעינינו כי סיפור ההצלחה מיטיב להבליט פרטים החסרים בסיפור הכישלון. נציג אותם בקצרה. בניגוד להעדר הוראה מאת ה' בקרב הראשון, בקרב השני ה' מורה ומעורב במישרין. הפרק פותח בהנחיה עקרונית, החורגת מכלל עצה טובה30: "ויאמר ה' ליהושע אל תירא ואל תחת קח עמך את כל עם המלחמה וקום עלה העי ראה נתתי בידך את מלך העי את עירו ואת ארצו" (שם ח, א). אולם, מעורבות ה' אינה מצטמצמת רק בהוראה ראשונית. ה' מורה במישרין גם על הטכסיס: "שים לך ארב לעיר מאחרה" (שם ח, ב), ועל נקודת התפנית במרדף: "נטה בכידון אשר בידך אל העיר כי בידך אתננה" (שם ח, יח). ודוק, אין אלה שתי נקודות סתמיות, דומה ששני קצוות אלו חברו כדי להכתיב את אופן הפעולה ותוצאותיה. יהושע המדגיש: "ונתנה ה' אלהיכם בידכם" (שם ח, ז) מכיר בכך ללא ספק! תחושת התלות המוחלטת בכוח ה' מושגת כאן, כמדומה, בשימוש המעניין במילה "יד" כמילה מנחה. בצווי ה': "ראה נתתי בידך את מלך העי..." (שם ח, א); בצווי יהושע שהפנימו: "ונתנה ה' אלהיכם בידכם"; בציווי הבא של ה' ובתוצאה המצטיירים כתגובה לניסוחו של יהושע: "נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה" (שם ח, יז), "ולא היה בהם ידים לנוס הנה והנה" (שם ח, כ). הנה כי כן, ה"יד" שהוזכרה שוב ושוב בהוראת ה', תיארה גם את אופן הניצחון המבוסס על תיזמון כה מוצלח. ללמדנו כי מאת ה' יצא הדבר.

גודש איזכוריו של יהושע בקרב השני וריבוי תיאורי פעולותיו – מתמיה. דומה כי הכתוב אינו פוסח ולו גם על הזדמנות אחת להזכירו: "ויקם יהושע... ויבחר יהושע... וישלחם יהושע... וילן יהושע... וישכם יהושע... וילך יהושע... וינגעו יהושע...". יש בהפלגה זו כדי 'לפצות' על העדרו בקרב הראשון.

מעניינת במיוחד שאלת הכפילות, לכאורה, בתיאור פעולותיו בשליחת האורב ובמעשיו ב'לילה'. לכאורה, ניתן להבחין בשני סיפורים. האחד: "ויבחר יהושע שלושים אלף איש...וישלחם לילה" (שם ח, ג). ובהמשכו: "וישלחם יהושע וילכו אל המארב...וילן יהושע בתוך העם בלילה ההוא" (שם ח, ט). והשני – "ויקח חמשת אלפים איש...וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק" (שם ח, יג).

כתובים אלה נראים כסיפורים מקבילים, והחזרה הזאת זכתה לביקורות קשות. הגדיל בביקורתו קויפמן: "בפרק זה פגעה תאונה לבלרית קשה, שהטילה שיבוש נוסחאות וכפילות לשון ועניין בכמה מפסוקיו"31. אכן, אי-התאמה לפנינו, ויש צורך באילוץ כדי לבנות סיפור אחיד, אך זהו אילוץ מנקודת ראותו של הקורא המודרני. מבחינה ספרותית, מותר לשער, המגמה ברורה. יהושע, כביכול, עושה הכול פעמיים וכפליים. ברם, בכך מדגיש הכתוב מעורבות שלא היתה קודם לכן. לשון אחר, המיקום הזהה של האורבים מדגיש את הכפילות ובכך נחשף הקורא, במחיר של סירבול מסויים, לתחושת המעורבות היתירה של יהושע. בנקודה זו ראוי לחזור וללבן את שאלת הזיקה למסגרת הגדולה. כזכור, מאפיינים של חזרה וכפילות אינם זרים ליחידה הראשונה של ספר יהושע32. אין, איפוא, סיבה מיוחדת שלא לראות גם בשני סיפורי 'הלילה בטרם קרב' בפרקנו, יסוד ספרותי שיגרתי ולא "תאונה לבלרית קשה".

משמעות המספרים בכל אורב

לאור המגמה המצטיירת כאן, מובן שבקרב השני "כל עם המלחמה" נוכח ופועל. בכך דומה הקרב השני לכל הקרבות המוצלחים בספרנו, אך הוא חריג – שכן יש בו מפקד: "וישכם יהושע בבקר ויפקד את העם" (שם ח, י). ובמפקד כרוכים, מדרכו של עולם, גם כוחות שמספר חייליהם צויין. כל זה מעורר את שאלת אמינותם של המספרים המהוים חריג כה בולט על רקע המסגרת הגדולה, אך מתיישבים היטב על רקע סיפור הכישלון. לדעתנו, בסיפור הכישלון יש משמעות למספרים. ניתן להציג את שלל המספרים במעין פרופורציה. המרגלים הציעו "אלפיים או שלשת אלפים", הרבה פחות מהאידיאל של "שנים עשר אלף חלוצי צבא" (במדבר ל"א, ה) המשקף את מלחמת ה' במדין. יהושע, ש'הלך לחומרה' בחר ב"שלושת אלפים". המספר "שלושת אלפים" ניתן לפירוק: 3000=1000x3. יש היגיון בפירוק הזה כיוון ש-1000 הוא מניינה המוכר של יחידה צבאית – גדוד, שמצדיק 'שר אלף' במשמעות הפשוטה של המושג33. נפרק גם את המספר המציין את העונש. מספר הנהרגים: 36=12x3. שנים-עשר הוא מספר שמשמעותו ברורה לחלוטין והוא מוזכר לעיל בפרשת 12 האבנים שנלקחו מן הירדן (יהושע ד, כט) המסמלות חיבור ואחרות. במובן זה ניתן לראות את מניין ההרוגים המסתכם ב-36 כעונש סמלי, מעין מידה כנגד מידה על ה-3000. הווה אומר, מי שהציע מלחמה רגילה, המתבססת על "שלוש" יחידות צבאיות בנות "אלף", נידון ב"שלוש" פעמים "שנים עשר", מספר הרומז לדגם הרצוי של המלחמה הזאת התובעת אחדות!

גם המספרים בסיפור ההצלחה שומרים על פרופרציות מעניינות. 30.000 הוא כפולה של 3000. כלומר רק במארב היו פי 10 (מספר חשוב כלשעצמו) מכלל המשתתפים בקרב הראשון. עובדה זו מבליטה, כמובן, את העיוות במספר הלוחמים שהוקצה למלחמה בקרב הראשון. גם ה"חמשת אלפים" של האורב השני לא נבחר באקראי. ניתן לפרקו כך: 5000=2000+3000. כלומר, זהו סכום שני המספרים שהוצעו על ידי המרגלים, ולכן מזכיר מספר זה את הכישלון. אולי אין זה שימוש רגיל במספר כדי להביע רעיון, אך הרעיון שסכומם של שני מספרים יוצר מספר משמעותי מוכר במקרא, כדוגמת הצירוף "שלושה וארבעה" המצטרפים ל"שבע"34, וכדוגמת היחס בין המספרים המתארים את רכושו של איוב35.

ולבסוף, המספרים "אלף" ו"שנים-עשר", הזכורים כמרכיבים בסיפור הכישלון, חברו לחתום את סיפור ההצלחה: "ויהיו כל הנפלים ביום ההוא מאיש ועד אשה שנים עשר אלף כל אנשי העי" (שם ח, כד). הנה כי כן, אמצעים רבים לו לכתוב כדי ללמדנו כי הקשר בין ההצלחה לכישלון אינו כרוך בבעית החרם דוקא.

מלחמת ה' בספר יהושע – הערת סיכום

הנושא הראוי להדגשה בעקבות ניתוחנו הוא אופיה של מלחמת ה'. זהו יסוד חשוב ביותר בפרקים אלה, בהם עולה הטענה: "כי ה' אלהי ישראל נלחם לישראל..." (שם י, מב). "מלחמת ה'" הוא מושג מוכר וידוע שהרבו לדון בו. עם כל זאת, יש מן החידוש בסיפורנו המלמד על מלוא מורכבותו, ויש טעם לדון בסוגיה זו.

הצגת הדברים בסיפורנו מדגישה במפורש חרם, והסיפור שלאחריו רומז לאופן המלחמה הרצוי בחלק זה של הספר. הבעיות, לכאורה, אינן קשורות, אך למעשה אלו שתי פנים של מלחמת ה'. אם נחדד קביעה זו, נגלה כאן ביקורת סמויה על תפיסת מלחמת ה' כמושג פולחני טהור (בדומה לדרך שפון ראד36 תפס אותו). כפי שהחרם 'משדר' התמסרות מוחלטת לה', המפקיעה את המלחמה ממלחמת בשר ודם פשוטה, כך באים פרקי המלחמה בספר יהושע ומעלים מעין דרישה שהכול ייעשה מתוך אחדות לאומית מוחלטת ועל פי הנחיה אלוהית ישירה. הנה כי כן, גם הרמיזות לאופיה הרצוי של מלחמת ה' מתחברות להשקפה החורגת מאמירה פולחנית גרידא. שתי התפיסות הללו של מלחמת ה' נפגשות בסיפור המלא של המלחמה בעי, ומשום שהדגשיהן כה שונים ניתן לחשוב על מתח ביניהן, בדומה להרבה מתחים מעין זה המצויים במקרא.

במה מתבטא הפן הרעיוני של מלחמת ה' בספרנו? ברור שיסודו בהכרה כי ה' מוביל את עמו ומכוון את קורותיו. דומה כי בספר יהושע מוצגת השקפה זו בחדות יתר תוך הדגשת היבטים מוסריים מסויימים. הדגשנו לעיל את חשיבותה של התיבה "כל" כמילה מנחה ביחידה הראשונה של הספר. צא ומנה כמה פעמים מתוארים העם ואויביו, השטח הנכבש וצדדים אחרים של הנצחון באמצעות לוואי הכמות "כל". דומה כי ריבויים אינו מצטמצם לעיצוב אווירה בעלמא, אלא יוצר מעין משוואה הגורסת כי "כל העם" נלחם כנגד "כל האויב" כדי לכבוש את "כל הארץ". מובן שזה מצמצם מאוד את האופי הריאלי של ההתרחשויות, אולם ה"פיצוי" לכך נעוץ בשפע האיזכורים הגיאוגרפיים שבהם נתברכה יחידה זו של ספרנו. מכל מקום, אין זו מלחמת כיבוש פשוטה והעם אינו מנהל את מלחמתו שלו לכיבוש ארצו. אלא את מלחמת ה' כנגד עמי הארץ. האפשרות היחידה להחרמת העמים המוצגת כאן היא על דרך מילוי רצונו של ה', ואין כאן תאוות כיבוש וששון קרב. החזרות החוזרות ונישנות למחנה הארעי בגלגל (מזכיר את הנדודים במדבר) – כולל חזרה אחת מיותרת על פי כל אמת מידה37 – מחדדות מאוד את אופיה של מלחמה זו שבדרך שבה היא מתנהלת אינה מצטיירת כמיועדת להישג כלשהו, אלא למלא את רצון ה'. את מלחמת ההורשה לכיבוש ממשי, 'דחה' הכתוב לחלק השני של ספר יהושע שנכתב בשפה אחרת לגמרי, ובהדגשים מוסריים שונים לגמרי. מבחינה זו משתלב החרם החומרי, המאפיין את מלחמת ה' האידיאלית הכרוכה באיסור חמור בעזרת אדם או בכלי מלחמה, במגמה הרעיונות יותר של מלחמה שלא למען טובת הנאה כל שהיא, אלא למילוי רצון שמים.

"מלחמת ה'" נגד מי? מעניינת במיוחד הדגשת המלחמה נגד מלכים. דומה כי הספר אינו מחמיץ, ולו הזדמנות אחת, להבליט את יעד המלחמה – מלכי בשר ודם. הריבוי המופלג של איזכורי המלכים ביחידה הנידונה הופך כמות לאיכות. רוצה לומר, הם הופכים להיות יעד למלחמה. למותר לציין כי יש גם תיאורים מיוחדים המדגישים זאת. בין אם מדובר בלעג למלך יריחו, שהזונה מהתלת בו ומנהלת מתחת לאפו משא ומתן עם נציגי אויביו, ובין אם מדובר בגורלם של מלכים אחרים. מלך העי, שהסיפור פותח בהדגשת המלחמה בו: "ראה נתתי בידך את מלך העי ואת עמו ואת עירו ואת ארצו" (שם ח, א), מסיים בציון גורלו המיוחד: "ואת מלך העי תלה על העץ..." (שם ח, כט). לתיאור אכזרי מיוחד 'זכו' חמשת המלכים: "ויאמר אל קציני אנשי המלחמה ההלכוא אתו קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה..." (שם י, כד). השפלתם ותלייתם משרתים, כמדומה, צורך עקרוני יותר מאשר עידוד העם, זוהי הכרזה על מאבק ה' במלכות בשר ודם! מבחינה זו ממשיך ספר יהושע במדיניות שהתהווה ספר שמות המתאר מאבק ישיר בין ה' לבין פרעה, אך גישתו שונה מזו של ספר שופטים המתאר את גורלו של אדוני בזק כפגיעה – על דרך מידה כנגד מידה – על חטאיו בהשפלת מלכים אחרים: "שבעים מלכים בהנות ידיהם ורגליהם מקצצים היו מלקטים תחת שלחני כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים" (שופטים א, ז). הנה, דווקא בני יהודה באים להיפרע ממי שביזה מלכים אחרים! את המאבק נגד מלכים אחרים (עגלון, יבין מלך כנען, מלכי מדין) מציג ספר שופטים לפי צורכי הענין הנידון ללא הקפדה מיוחדת על תיאור גורלם אחרי מותם.

אפשר כי אין זה מקרה כי בשני האירועים שתארנו – הקרב נגד העי והקרב נגד העי והקרב נגד חמשת המלכים, סיפורם מסתיים בהצבת גלי אבנים למזכרת עולם: "עד היום הזה" (יהושע ח, כט; י, כז). קשה שלא לקשר גלי אבנים אלה לשתי מצבות אחרות בספר לזכר חציית הירדן, המלמדות: "אשר הוביש ה' אלהיכם את מי הירדן מפניכם עד עברכם..." (שם ד, כג). שתי מצבות לעומת שתי מצבות – כולן באות להדגיש את כוחו של ה' הנלחם לישראל. ושמא אף אין זה מקרה כי העם היחידי שעימו כרת ישראל ברית (הגם שאולץ לכך בדרכי רמייה) – הגבעונים, לא מתואר כאן כעם שיש לו מלכים אלא זקנים (שם ט, יא), שכן נגד מלכים בספר יהושע יש להילחם!

הדמיון לספר שמות שהוזכר לעיל, מתבטא גם בכל הקשור ב'הכבדת הלב'. אין כספר שמות כדי להדגיש זאת בצורה שיטתית אגב תיאור עשר המכות. ספרנו, לשיטתו, מציין את 'הכבדת הלב' בסיכום הקרבות הגדולים: "...כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם..." (שם יא, כ). כביכול, ברצונו להעמידנו על חשיבותו הרבה של הגורם הזה בצד 'גורמים' אחרים שהוזכרו או נרמזו במהלך סיפורי הכיבוש.

הדברים אינם נוגעים רק למלכי ארץ כנען. הביקורת נגד מלכות בשר ודם היא עקרונית ונוגעת גם בעם ישראל. הילכך, על רקע זה תובן הדרך לפיה מספר הכתוב על יהושע, שתמציתה – אין הוא מלך! לכאורה, מנהיג יחיד לפנינו המפעיל את העם ללא היסוס ורתיעה, אך בפועל תלוי הוא תלות מוחלטת בהנהגת ה'. ה' מפיג את חששותיו שוב ושוב, ומורהו את אשר יעשה. אשר על כן, אין כדמותו המצויירת בספרנו כדי להפחית ולהמעיט מערכו של מנהיג בשר ודם. מיותר להוסיף כי גם הבלטת ייחוסו של עכן לשבט יהודה ש'נועד למלוכה' משתלבת במדיניות האנטי-מלוכנית הזאת.

ראוי לסיים דיון זה בדרשה על שמו של יהושע – "יה יושיעך"38, ולא אתה תושיע. ומכיוון שנפתחו שערי מדרש, נוסיף ונתרחק מפשוטו של מקרא. הושע בן נון מוטעם בבמדבר י"ג ב'מרכא': "אצל כולם הטעם בשמותם טפחא ורק אצל יהושע מרכא. יש לומר שהוא לשון מורך לב..."39, יש מורך לב אצל יהושע! ומלחמת ה' מופקעת מקלסתרה ההיסטורי-דתי והופכת להיות הכרזה רבת עוצמה נגד כוחו וגבורתו של בשר ודם.

הערות שוליים:

  1. ראה: ג' גליל וי' זקוביץ, ספר יהושע (סדרת עולם התנ"ך), תשנ"ד, עמ' 14-13. מ"ד קאסוטו, יהושע ספר יהושע, אנציקלופדיה מקראית, ג, תשכ"ה, עמ' 553-548.
  2. אנו צועדים בעקבות גישות המייחסות משמעות עקרונית למעשה העריכה, וטוענות להשפעה של העריכה על הסיפור הבודד. ראה: א' אלטר, אמנות הסיפור המקראי. תשמ"ח, עמ' 175-150.
  3. התייחסנו בעיקר לג' גליל וי' זקוביץ, ספר יהושע (סדרת עולם התנ"ך), תשנ"ד. ש' אחיטוב, יהושע (מקרא לישראל – פירוש מדעי למקרא), תשנ"ו. ראוי לציין גם את: R.L. Boling, Joshua (AB) Garden City, N.Y. 1982, T.C. Bulter (WBC) Waco, 1983.
  4. ש' אחיטוב, לעיל הערה 3, עמ' 9. ג' גליל וי' זקוביץ, לעיל הערה 3, עמ' 8.
  5. מבחינתנו ראוי לציין כי בחלק השני של הספר, מפרק י"ג ואילך, אין התייחסות משמעותית למלכים ולחרם, התיאורים מתייחסים בעיקר למעשי שבטים, מעמדו של יהושע כמנהיג – פחות לאין ערוך, והוא עומד בצד דמויות כאלעזר הכהן, כלב ופנחס בן אלעזר הכהן. ראה: ש' אחיטוב, לעיל הערה 3, עמ' 27-18. ג' גליל וי' זקוביץ, לעיל הערה 3, עמ' 14-8.
  6. 'כל העם': א, ב; ד, יא (בלי להתייחס לפרשת המילה); י, כא. 'כל ישראל': ג, יז; ד, יד; ז, כה; לג; י, טו; י, מג. 'כל בני ישראל': ג, א; ז, כד. 'כל הגוי': ד, א; ה, ח. 'כל אנשי המלחמה': ו, ג. 'כל קהל ישראל': ח, לה. 'כל עם המלחמה': י, ז; יא, יז. 'כל העדה': ט, ט. 'כל איש ישראל': י, כד.
    במקביל יש להטעים גם את ביטוי 'כל' בתיאור צבאות האויב. 'ויהי כשמוע כל האמורי' (ה,א). 'וכל מלכי הכנעני' (שם). 'וכל יושבי הארץ (ז, ט). 'ויהי כשמע כל המלכים' (ט.א). 'הם וכל מחניהם' (י.ה). 'כל מלכי האמורי' (ה, ו). 'כה יעשה ה' לכל אויבכם' (י, כה). 'ויכה יהושע את כל הארץ' (י, מ). 'ואת כל מלכיהם' (שם). 'ויועדו כל המלכים האלה' (יא, ד). 'ואת כל מלכים' (יא, יב). 'כל המלכים האלה' (יא, יח). בתמונה הכוללת 'כל האויב' עומד כנגד 'כל העם' ומסייע בהבלטתו.
  7. כללית מקפיד הכתוב ללמדנו, יהושע פוסע בעקבות משה רבו. ראה: א,א; א,ב; ה; א, יג (לשנים וחצי השבטים); א, יז; ל; ח, לג; ח, לה; י"א, יב; י"א, טו; י"א, כ; י"א, כג. ניתן לפרש איזכורים אלה באורח שונה. ש' אחיטוב, לעיל הערה 3, נוטה להתקרב למדרש הידוע הרואה ביהושע מעין בבואה עמומה של משה כשהיחסים ביניהם יחסי חמה-לבנה. לעניות דעתנו כפי שנרמזת במאמר זה, דמותו של יהושע עוצבה בספרו באורח עצמאי יותר, ולא כאן המקום להאריך. אשר להעדר תלונות, ביטוי דמוי תלונה מושמע דוקא מפי יהושע, כפי שנראה להלן. אשר ליוזמות עצמאיות, במעשה הגבעונים נוטל העם, ליתר דיוק נצייו הישירים, חלק פעיל ביותר, יהושע – פחות. אך אין תחושה כי הוא נדחק כליל. ברקע ליחסיו עם העם עומדת הצהרת העם (בהנחה שבעים עסקינן): "כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך", בהמשכה: "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת..." (יהושע א, טז-יח). ודוק, בנוהג שבעולם המנהיג, החותר לציות, גוזר עונשים, ואילו כאן, ציבור המונהגים הוא הגוזר. הלא דבר הוא!
  8. בית-אל מוזכרת בעקיפין כשותפה בקרב נגד העי, אך כיבושה לא נזכר: "ולא נשאר איש בעי ובית אל אשר לא יצאו אחרי ישראל ויעזבו את העיר פתוחה וירדפו אחרי ישראל" (יהושע ח, יז). ודוק, "את העיר פתוחה" ולא את הערים.
  9. את הבעיות הגדולות בכיבוש ערים בצורות בתקופת המקרא סיכם י' ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים, עמ' 152-149. לענייננו חשוב להוסיף כי העניין עומד ביסוד כמה פרשיות מקראיות, למשל בעצת חושי לאבשלום: "וגם אל עיר יאסף והשיאו כל ישראל אל העיר חבלים וסחבו אותו עד הנחל עד אשר לא נמצא שם גם צרור" (שמו"ב י"ז, יג), והגוזמה היתה נחוצה שם כמדומה לצורך השכנוע. שכן החשש מקרב מצור על עיר בצורה היה ממשי ביותר. כזכור, אבימלך השכיל ללכוד את אויביו בשדה לפני החומה, באופן המזכיר במקצת את קרב העי (שופטים ט, מג). מאלף לא פחות גורלה של אפק שבה נסתגרו הבורחים הארמיים: "וינוסו הנותרים אפקה ותפל החומה על עשרים ושבעה אלף איש הנותרים..." (מל"א כ, כט). לעניות דעתנו יש מין האירוניה בהצלחתו של שמשון לפגוע בשער העיר עזה, אך בהיותו לוחם בודד איש לא השכיל לנצל את ההצלחה הגדולה הזאת ולחדור אל העיר פנימה.
  10. 'סצנת דפוס', בעקבות: א' אלטר, אמנות הסיפור במקרא, תשמ"ח עמ' 77-61.
  11. נציין שני הבדלים חשובים. הראשון פשוט. הקרב בצפון קשור במרכבות, ובכך משתלב בסדרת איזכורי מרכבות בענייני קרבות בצפון (יהושע י"ז, טו; סיפור סיסרא – שופטים. ד, ג ואילך.
    אין זה מענייננו כאן לדון בשאלת 'טיבו' של הברזל הנזכר). ההבדל השני עדין יותר. הקרב בצפון מסתיים בהדגשת כיבושה ושרפתה של העיר המובילה חצור. בעוד שלגבי ירושלים שהובילה את המהלך בדרום. הס מלהזכיר (המהלך בדרום נגמר בחברון ובדביר – יהושע י, כג. מכאן שנכלל בין הנמלטים במעלה בית חורון ולא הגיע לעירו). בקרב בצפון הדגיש זאת הכתוב באמצעות 'וישב' "וישב יהושע בעת ההיא וילכד את חצור ...ואת חצור שרף באש" (יהושע י"א, יא), ואילו ב'מקום המקביל' בקרב בדרום נאמר גם 'וישב יהושע וכל ישראל עמו דברה..." (יהושע י, לט). השתיקה ביחס לירושלים מוארת, איפוא, על רקע הדגשת גורלה המר של חצור. הדבר משתלב, כמדומה, במדיניות רווחת בסיפורי נביאים ראשונים, ה'שומרים' את הדיון בכיבוש הלאומי של ירושלים לדוד. כזכור, ירושלים לא נזכרת במפורש בתורה. אברהם מקיים איזו שהיא זיקה עימה (פרשת מלכיצדק, סיפור העקדה) אך אין ראיה ש'כף רגלו דרכה' בה. בספר יהושע העיר לא נכבשה בידי מנהיג לאומי, כדאמרן. בסוף פרק ט"ו ביהושע סופר שהעיר לא נכבשה והיבוסי יושב בה. בשופטים א יהודה כבש (א, ח) ובנימין לא הוריש (א, כא). בסוף שופטים נזכרת העיר כיבוסית בפרשת 'פלגש בגבעה'. אין אנו באים להכניס נתונים אלו לאיזו שהיא מסגרת היסטורית, אלא לציין שכיבושה 'אפשרי' במסגרת שבטית, אך לא במסגרת לאומית כוללת. מבחינה זו העיר 'מחכה' לדוד! בהקשר זה מן הראוי להזכיר את הבאת ראשו של גלית לירושלים (שעדיין לא נכבשה!) במעין הטרמה של סיפור כיבושה על ידי דוד (שמו"א י"ז, נד).
  12. קשה מאוד להשוות את המסופר בספר יהושע לידיעות אחרות על התארגנויות מלכים ממלכי כנען נגד אוייב חיצוני, ובכל זאת, אנו מכירים קואליציות שונות שיש בהן כדי להזכיר, ולו במקצת, את עצם התופעה. למשל, התארגנות מלכי כנען נגד תחותימס השלישי מלך מצרים שהיתה קרוב לודאי רחבת היקף במיוחד. במכתבי אל עמרנה מתוארות קואליציות קטנות יותר. מכל מקום, הביטויים 'פה אחד' ו'כל' המתארים את התארגנות המלכים בפתיחה לפרק ט בספרנו, מצטיירים כקיצוניים במיוחד, ואין הם באים אלא לתאר את גודל הבעיה לפניה עמד יהושע, ואת גודל השבר שפקדם עם פרישת הגבעונים.
  13. במשמעותו המודרנית, ויש לדברים אחיזה בתפיסתו של אריסטו, הנאום נתפס כז'אנר בפני עצמו (ת' ברוש, נאום לכל עת, תל אביב, 1993, עמ' 18-7). ברור שבדרך כלל מדובר בנאומים ארוכים יותר, אך היסוד של שכנוע, הכרוך בריגוש ובטכניקות שונות הנושאות אופי ספרותי לשינוי עמדת השומעים, קיים גם בנאומים המובאים במאמרנו.
  14. החזרה הבולטת, על דברי ה' להקיף את יריחו (להלן: הערה 15). בסיפור חציית הירדן ה' מורה: "כבאכם עד קצה מי הירדן בירדן תעמדו" (ג, ו). יהושע מוסיף: "והיה כנח כפות רגלי נשאי ארון אדון כל הארץ במי הירדן מי הירדן יכרתון..." (ג, יג). ובביצוע נאמר: "ורגלי הכוהנים נשאי הארן נטבלו בקצה המים...ויעמדו המים הירדים מלמעלה" (ג. טו). יש דמיון בין דברי יהושע למה שאירע, אך השימוש בפעל 'עמד' מזכיר כמובן את דברי ה'. השוני בדברים בין שלושת המצבים רומז, כמובן, על הבנת יהושע את שעומד להתרחש. בדומה לכך בפרשת האבנים. ה' מצווה "קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחר לשבט" (ד, ב), ויהושע מרחיב בהוראתו לעם בנידון, כשלמעשה את ההוראה בחלקה הורה כבר קודם לכן במעין 'אינטואיציה' מוקדמת. בולטת מאוד החזרה על פרטי יחוס עכן להלן, הערה 18. מעיינת מאד החזרה על 'שוב' עם לגלגל בפרק י. מבחינת סדר הדברים טמונה בכך בעיה קשה שכן, נאמר כי 'שבו' העם ויהושע לגלגל (י, טו), ואחר כך, אגב שימוש באותו פועל: "וישבו כל העם אל המחנה אל יהושע מקדה..." (י, כא), ולבסוף, בחתימת הפרק: "וישב יהושע וכל ישראל עמו אל המחנה הגלגלה" (י, מב). להלן הערה 37.
  15. ביריחו דגם החזרה פחות או יותר דומה. ש' בר אפרת (העיצוב האמונתי של הסיפור במקרא, תל אביב, תש"מ, עמ' 170) הסבירו כמכוון להטעמת הציות. כשם שהעם מציית כך החומות מצייתות. זה פירוש יפה, אך ראוי לבחנו לאור הסוגיה הכוללת של החזרות בפרקים אלו.
  16. בלשונו של אחיטוב: "הכתוב בא להקדים ולהודיע את סיבת המפלה בעי" (לעיל הערה 3, עמ' 123).
  17. הסברם של גליל וזקוביץ: "דומה כי טעם הקדמת המידע למנוע מן הקורא תחושה שתליית הכשלון הצבאי בעכן אינה אלא תירוץ בדיעבד" (לעיל הערה 3, עמ' 69).
  18. עצם הפירוט של שושלת עכן יכול להיות מובן כשיטה, שלא נעדר ממנה אבק פולחני, לגילוי המועל. אך הריבוי החוזר והנשנה של תיאור יוחסיו של עכן הופך כבר להיות הדגשה ספרותית הבאה להצביע על דבר מיוחד.
  19. הוראת מעילה במקרא: שינוי מהותי שנעשה בדבר מקודש. לא תמיד מוגדר די צורכו ולא תמיד מתייחס לדבר טכני, לעיתים במשמעות מטאפורית במידה מסויימת.
  20. מעניינת ההשוואה לסיפורי ריגול אחרים במקרא. על משה מסופר בפשטות: "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנתיה..." (במדבר כ"א, לב). צדוק, אביתר ובניהם אחימעץ ויהונתן, ניהלו פעולת ריגול עבור דוד (שמו"ב ט"ו, לה-לז). בהמשך מורים אחימעץ (ויהונתן: "ויאמרו אל דוד קומו ועברו מהרה את המים כי ככה יעץ עליכם אחיתפל" (שם י"ז, כא). לכאורה, הם מורים לדוד את גורלו בידי חושי הארכי, והוא תלוי תלות מוחלטת בהצעתו. למרגלים עצמם, שהכתוב מתארם במפורש כ'בנים של..., אין כאן יותר מאשר מעמד טכני.
  21. י' זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב תשנ"ה, עמ' 85-82.
  22. יש לכך יסוד בפירושים מדרשיים ומסורתיים. בודאי כך ראה את הדברים מי ששיבץ את 'יהושע ב'' כהפטרה ל'פרשת שלח'. כן, ראה לאחרונה: א' פרדס, לדמיין את הארץ המובטחת: שנים עשר המרגלים בארץ הנפילים, תיאוריה וביקורת, 6, 1995, עמ' 115-105. ודומה שהסיפור כאן מהופך עקרונית – המרגלים שבאו 'לחפור' מצליחים לטעת בעם ביטחון יותר מה'תרים' שבאו להכיר!
  23. 'שלושת ימים' הוזכרו הרבה בתחילת הספר ויש יסוד להנחה כי הכתוב מכוון לראייתם כאותם 'שלושת ימים'. צווי יהושע לשוטרים: "כי בעוד שלשת ימים אתם עברים את הירדן הזה..." (א, יא). בפרק ב ששובץ אחריו, מתרחשים אירועי המרדף אחרי המרגלים קרוב לוודאי במשך לילה. הם ברחו, לדברי רחב: "ויהי השער לסגור בחשך והאנשים יצאו" (ב, ה), ואחר כך מדובר בשכבם: "והמה טרם ישכבון" (ב, ז), לאמר באותו הלילה. "וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרדפים" (ב, כב). פרק ג פותח ב-"ויהי מקצה שלשת ימים ויעברו השטרים..." (ג, ב). הרושם המתקבל הוא שהכתוב ניסה לדחוס את שלושת הימים של סיפור המרגלים בשלושת הימים של השוטרים.
  24. עם כל זאת אני מתקשה במקצת לקבל את דברי זקוביץ, לעיל הערה 21: "רחב היודעת גם יודעת מי ומי באו בצל קורתה, תובעת בפה את שכרה" (עמ' 85). הכתוב ניסה כמדומה להראות כי רחב פועלת גם מתוך מניע רעיוני: "כי ה' אלהיכם הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (ב, יא). זו טענה עקרונית בפי המצטרפים אל ישראל בספר יהושע וכדוגמת מושמת גם בפי הגבעונים: "...באו עבדיך לשם ה' אלהיך כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים" (ט, ט). לגופו של עניין, האין הכתוב מנסה לצייר סיכון גדול מאוד של רחב, המנסה להטעות את שליחי המלך ומסכנת עצמה לא במעט בניסיון להציל את המרגלים, כל זאת תמורת הצלה שכלל אינה מובטחת והקשיים בה גדולים ורבים, בין שהדבר קשור, כפי שהכתוב רומז, באישורו של יהושע ובין שיש בכך קשיים טכניים לא מבוטלים – סימון הבית ראש וראשון שבהם! הוי אומר, היא מסתכנת בסיכון ודאי כדי להשיג הצלה מסופקת.
  25. ההבדל בולט. בכיבוש יריחו, נרמז ב'אישור' למהלכי יהושע בקרב בדרום וגם בצפון. ובצורה המלאה ביותר, בסיפור הקרב השני בעי.
  26. ג' גליל וי' ז' זקוביץ משבחים את זהירותו, לעיל הערה 3, עמ' 70.
  27. 'בבואה' בעקבות י' זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב 1995.
  28. ש' אחיטוב, וג' גליל וי' זקוביץ רואים אותו כמעין סיום לפרשת יריחו והחרם.
  29. מעניין להצביע על הקשר בין פסוקי הקישור לקודמיהם. לפני 'ויהי כשמע כל מלכי האמורי', הפותח את פרק ה', בא 'למען דעת כל עמי הארץ' החותם אל קודמו. זה וזה עוסקים בעמים. לפני 'ויהי כשמע כל המלכים', הפותח את פרק ט', בא: 'והגר ההלך בקרבם' הקשור אף הוא בעמים: 'גר'. לפני 'ויהי ה' את יהושע ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ' לא הובא משפט הקשור בגויים ויש בכך כדי ללמד על ייחודו.
  30. בניסוחו של ש' אחיטוב: "אלא בעוד בהתקפת הנפל יצאו למלחמה אנשים מן העם ושלא בהנהגת יהושע הרי שבמלחמת הכיבוש הכלל-לאומית על כל העם ליטול חלק במלחמה ובהנהגתו של יהושע". לעיל הערה 3, עמ' 132.
  31. י' קויפמן, ספר יהושע, עמ' 122. ניסוחים אחרים מתונים יותר: "והחפץ להחזיק בנוסח שכאן (וילך וגו') יפרש שיהושע עלה במסע לילי דרך אחד מעמקי הנחלים היורדים אל בקעת הירדן. אבל אז יש מקום לתמוה שהמספר איחר את המוקדם וסיפרו בסוף כל המעשים שקדמוהו" (הערה, עמ' 135). אשר לניסוח בתרגום השבעים הוא ראוי לדיון נפרד. וראה גם: ג' גליל וי' זקוביץ, לעיל הערה 3, עמ' 97-81.
  32. לעיל הערה 14.
  33. 'אלף' כשיעור של יחידה צבאית מופיע בתיאורי מלחמות ("ואלף היו עם יהונתן" (שמו"א י"ג, ב), וגם במליצה המקראית ("איכה ירדף אחד אלף" דברים ל"ב, ל; "העיר היצאת אלף תשאיר מאה..." עמוס ג, ה). על רקע זה ברור המושג הנזכר תדיר 'שר אלף' (שמו"א י"ח, י"ג; יז, יח; ועוד).
    ההתרשמות היא שמספר זה נושא אופי אידיאלי. 'שש מאות' שאף הוא שעור נפוץ ליחידה צבאית מציין את האפשרות הפחותה (שם י"ג, טו; ל, ח).
  34. ראה אנציקלופדיה מקראית, ערך: מספר, ה, עמ' 185-181. מ' חיוטין, מיסטיקת המספרים בעולם העתיק, בית מקרא, תשנ"ו (קמד), עמ' 30-15. י' זקוביץ, על שלושה ועל ארבעה, עבודת דוקטור האוניברסיטה העברית. מ' וייס, "על שלושה...ועל ארבעה", מקראות ככוונתם, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 25-13.
  35. בפתיחה לסיפור איוב המספרים הם כפולות של 10. שבעה בנים ושלוש בנות = עשרה צאצאים. שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים = עשר פעמים אלף. חמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות = עשר פעמים מאה. במספרים אלה מסתייע הכתוב כדי לציין את ההכפלה ברכושו בפרק האחרון.
  36. C. Von Rad, Holy War in Ancient Isrel. Trans. M.G. Down, Michigen 1969.
  37. החזרה לגלגל בפרק י (י, טו) אינה פרי הנסיבות. מיד אחריה מסופר על הימלטות המלכים למערה במקרה. לו באמת חזר "כל ישראל" לגלגל לא היו צריכים למצוא מחבוא בחיפזון כזה. דומה שהדגשת החזרה לגלגל מציינת סיום שלב ובעקיפין מבליטה את עיקרון החזרה למחנה החשוב כל כך בחלק הזה של הספר.
  38. במקור מתכון להושיעו "מעצת מרגלים". בבלי, סוטה לד ע"ב.
  39. ח"א פאנעט, ספר תפוחי חיים על טעמי המקרא, ירושלים, עמ' קג. אני מבקש להודות לידידי ד"ר אהרון ארנד שהעמידני על מקור מעניין זה.
ביבליוגרפיה:
כותר: סיפור הכישלון בעי והמסגרת הספרותית של יהושע א-יא
מחבר: רוזנסון, ישראל (ד"ר)
תאריך: טבת-אדר תשנ"ז , גליון ב (קמט)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית