אפרים קישון (1924-2005) סופר, עיתונאי, הומוריסט, מחזאי ובימאי, זוכה פרס ישראל לשנת 2002.
נולד כהופמן פרנץ בבודפשט שבהונגריה, בבגרותו שינה את שמו לפרנץ קישהונט ובישראל "עוברת" שמו לאפרים קישון.
בתקופת מלחמת העולם השניה שהה במחנות ריכוז בהונגריה. לאחר המלחמה למד בבית-ספר גבוה לאמנות פלסטית, בו למד פיסול וציור, ועם תום לימודיו החל לפרסם מאמרים הומוריסטיים.
בשנת 1949 ברח מהונגריה ועלה ארצה.
את צעדיו הראשונים בשפה העברית עשה באולפן, וכבר ב-1951 התפרסמו סאטירות שלו בעיתון "דבר" וראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שם סמלי לחוויותיו של עולה חדש בתחילת דרכו בארץ. בשנת 1952 החל בכתיבת טור סטירי בשם "חד-גדיא" בעיתון "מעריב", שהופיע באופן קבוע במשך כ-30 שנה.
בשנת 1953 העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה, והינו אחד מ-13 מחזות שכתב בהמשך.
בשנות השישים פנה קישון אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק 6 סרטים נוספים.
החל משנות השבעים עלה המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו תורגמו לשפות רבות והפכו לרבי מכר בעיקר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו על בימות רבות.
השפעתו של קישון על התרבות הישראלית היא רבה, וניכרת בעיקר במושגי הלשון שהמציא ובדמויות גיבוריו כמו: סאלח שבתי, ארבינקא, שטוקס האינסטלטור, ואחרים שהפכו לחלק מן ההווייה הישראלית.
קישון זכה באוסקר הישראלי על מפעל חיים (1993), בפרס ביאליק (1998), ובפרס ישראל על מפעל חיים (2002).
במהלך חייו כתב קישון עשרות ספרים, אשר תורגמו לשפות רבות, ביים סרטים מצליחים, וכתב אינספור טורים בעיתונים.
באתר פרסי ישראל תוכלו לקרוא על ציוני הדרך המרכזיים בחייו של אפרים קישון, ואת נימוקי השופטים למתן הפרס.
